השבוע קיבלנו דוגמה מאלפת לקלות שבה נאסף עלינו מידע מהרשת, לכמות מידע זה, ולאחד השימושים בו: הטיית תוצאות בחירות. פן נוסף של אותה קלות איסוף הוא שאלת האחריות של מחזיקות המידע לשמירה על המידע פרטי זה של המשתמשים וזכותה להשתמש בו. כל כלי התקשורת זעקו חמס כאשר נחשפה פרשת דליפת מידע מפייסבוק. ראשיתה ב-2014, אך היא התגלתה וטופלה רק שנתיים מאוחר יותר. הפרשה אכן חמורה, אך רוב כלי התקשורת עסקו בעיקר בהיבט של דליפת המידע ופחות בשערורייה של השימוש שנעשה במידע זה – החברה שקיבלת את המידע השתתפה לכאורה בהטיית תוצאות בחירות פוליטיות.
כל האירוע מדגים עד כמה נגיש ולא מוגן המידע שאנו בוחרים לפרסם על עצמנו ברשת. רשתות חברתיות ואתרים אינם כופים עלינו הצטרפות, ואת רוב המידע שאנו מספקים להם, אנו בוחרים אם לציין על עצמנו – היכן גדלנו ולמדנו, מה מצבנו המשפחתי, עם מי שוחחנו וכמה זמן בטלפון, אילו דברים מעניינים אותנו. כל אלה פרטים אישיים לחלוטין שאנו בוחרים למסור לאותה חברה בתמורה לשיפור חווית המשתמש שלנו. מלבד כל אלה, אנו משתמשים ברשתות החברתיות כדי לחלוק את חיינו עם חברינו הקרובים והרחוקים. כבר לא צריך לספר על הטיול האחרון לכל חבר בנפרד בשיחת טלפון או מפגש פנים אל פנים. תולים תמונות, חוויות ומחשבות על הקיר, ומגיבים לקירות של אחרים. קצר, מהיר, נעים ונוח לגלול עד אין סוף.
כל המידע הזה שאנו מפרסמים ומשתפים הוא משאב רווחי ביותר לחברות האוספות ומנתחות אותו. לנו, יצרני המידע, יש רק אשליה של שליטה בו. בסופו של יום החברות בוחרות מה ייעשה בו, וההשפעה של בחירה זו מתחילה להכות גלים הרבה מעבר לגבולות הרשת החברתית, והרבה מעבר לניסיון להשאיר אותנו זמן רב יותר באפליקציה כדי שנחשף גם לפרסומות. מה שאנו בוחרים לחלוק עם העולם מלמד על בחירות עתידיות שאנו צפויים לבחור כאשר נחשף למסרים שונים, וכיצד אפשר ליצור לכל אחד מאתנו את המסר האישי המדויק כדי להניע אותנו לכיוון רצוי, ועדיין לגרום לנו לחשוב שאנו חיים בדמוקרטיה ובחירותינו חופשיות. בפועל רצוי שנזכור שאנו בוחרים לפי רצונו של בעל המאה ושל שירות המסרים שלו. אם עד היום חשבנו שרק משטרים טוטאליטריים מעסיקים אנשים שתפקידם לקדם מידע מחמיא ולדחוק לעמודים האחוריים של גוגל תוצאות לא מחמיאות למשטר, קמנו וגילינו שאצלנו חברות ואינטרסים כלכליים שולטים בתוכן שנחשף אליו ובבחירות שנבחר. רק ההיסטוריה תשפוט את תוצאות בחירת טראמפ לנשיא ואת עזיבת בריטניה את האיחוד האירופי.
כרגע, כל מדינה שחוקקה חוק הנוגע להגנת פרטיות ושימוש במידע אישי, מנסה לבדוק כעת את התנהלותה של פייסבוק בנושא השמירה על המידע של משתמשיה. החקירות שיתנהלו יפרנסו בעיקר ציים של עורכי דין ופוליטיקאים שישחררו הצהרות וססמאות ויכתבו עוד חוקים, שכרגיל לא יעמדו בקצב התפתחות הטכנולוגיה. גם העיתונות המסורתית מוחה על האירוע, בקול גדול, במיוחד לאור הצניחה הדרסטית במספר צרכניה. העיתונות המסורתית צפויה להיות בין המרוויחים מפרשייה זו, אם ציבור הנפגעים יחזור לצרוך מידע מהעיתונים וערוצי החדשות, ולא מהרשתות החברתיות, וכך תחזיר אליה גם תקציבי פרסום שנדדו אל פייסבוק.
בפועל כוחות השוק והאינטרס הכלכלי הם שיקבעו מה יעשה במידע שלנו. פייסבוק עצמה הודיעה שנקטה צעדים והגבילה את הגישה של אפליקציות דומות למידע על המשתמשים. אבל אף אחד לא באמת יכול להבטיח שלא תתרחש דליפה עתידית ממנה או שיום אחד תחליט לשנות את דעתה בנושא. המידע שנתנו לה אחרי הכל – הוא שלה. וחשוב לזכור – פייסבוק אינה החברה היחידה שאוספת מידע עלינו: דפדפנים, מעבדי תמלילים, תוכנות עיבוד גרפי, וסתם אתרי אינטרנט – כולם מנסים לשפר את חווית המשתמש, לנחש טוב יותר מה הוא רוצה, למשוך אותו אל האתר ולפתות אותו להישאר, בכל דרך אפשרית. כמה מכם הקלקתם ALLOW לבקשות שונות מהדפדפן בלי לקרוא ממש מה אישרתם? וגם אם לא נדרשתם לאשר דבר בעת הגישה לאתר, פרסומות המוצגות באתרים שותלות קובצי קוקיז במחשבנו, כדי לעקוב אחרי תנועת הגולשים, גם אחרי שיצאו מהאתר בו פגשו באותה פרסומת. בעזרת "עוגיות" אלה יכולים אותם מפרסמים לאסוף נתונים על הרגלי הגלישה שלנו ולדייק בפרסומות המוצגות לנו. מדובר בחסכון עצום בתקציב הפרסום, לעומת זה הנדרש לפרסום בכלי התקשורת המסורתיים לקהל עצום ואנונימי.
למול אשליית הפרטיות ברשת, שגם החוק אינו מצליח להציע לנו הגנה אמיתית מאיבודה, הקריאות להתנתקות מפייסבוק הן אירוניות, במיוחד כשהן באות מטייקונים כמו מייסד Whatsapp, בריאן אקטון, שמכר את החברה שהקים לפייסבוק, או מאילון מאסק, מייסד שירות התשלומים ברשת PayPal. שניהם יודעים היטב מה כמות המידע הנאגר על משתמשים בשרתי חברות. מאסק אגב, הוא משתמש פעיל ברשת החברתית המתחרה – Tweeter. עבור טייקונים כמותם, קריסה של פייסבוק היא מכה קטנה בכנף בהיבט הכספי והפרסומי. גם מארק צוקרברג, מייסד פייסבוק שאיבד כשבעה מליארד דולר בעקבות הפרשה, לא ממש צריך לדאוג מה יהיה עם קרן הפנסיה שלו.
לעומת הטייקונים הללו, מי שכן צפוי להרגיש את קריסת פייסבוק בכיסו הם בעיקר המפרסמים הקטנים המקדמים את עסקיהם בעזרת תשלום לפייסבוק, והזעירים, המשווקים את מרכולתם בעזרת שמועות ומבצעים בקבוצות. חשבו על כל בעלי העסקים שהציעו את מרכולתם או פנו ללבכם כדי לגייס כסף למטרות שונות, או הציעו מבצעים לחברי הקבוצה. כמה מכם פנו לבעלי עסקים קטנים דרך המלצות בקבוצות ולעומת זאת כמה מכם פנו לרכוש רכב מיבואן בגלל פרסומת בפייסבוק? ביום שאחרי פייסבוק, אותם עסקים קטנים יאבדו את הפילוח המדויק שפייסבוק מציעה ויאלצו להשקיע תקציב רב יותר בפרסום שיתחרה עם מודעות רבות אחרות. רק חשבו על הפרסום אליו אתם נחשפים תוך כדי הגלילה של הפיד, לעומת כל הכרוך בכניסה לאתר מודעות ייעודי לחיפוש בעל מקצוע כלשהו. כל אותם מפרסמים זעירים יפגעו מקריסת פייסבוק פעמיים: גם כמפרסמים, אבל, ובעיקר כמשקיעים בשוק המניות.
כולנו מושקעים במניות בין אם באופן עצמאי או כחוסכים שכספם מושקע על ידי משקיעים מוסדיים. קרנות כמו קרנות הפנסיה, קופות גמל, חברות ביטוח ומשקיעים מוסדיים אחרים, משקיעים את כספי העמיתים החוסכים, כדי לשלם בעתיד למפקידים גמלה או תשואה על חסכונם. כחוסכים בעזרת אותם משקיעים מוסדיים נרגיש את קריסתה של פייסבוק כאשר נקרא את הדוח השנתי ששולחות לנו הקרנות, ונגלה מה שוויו. זוכרים את קריסת טבע? בימיה הטובים היא הייתה שווה בערך עשירית מפייסבוק.
פייסבוק והפרשייה הנוכחית היא רק משל וסימפטום לבעיה. היא משל לחברה שכולנו מושקעים בדרך זו או אחרת במניותיה, ושאת נפילתה אנו עלולים לחוש בכיסנו; היא משל לחברה שאנו מוסרים לה מידע אישי, שלא היה עולה בדעתנו למסור בנסיבות אחרות, ומשל לתוצאות השימוש במידע זה. היות שפייסבוק היא כמו כל חברה אחרת בתחום, גם אין טעם של ממש לנטוש אותה, כי הפרקטיקה של שימוש במידע לשיפור החוויה היא פרקטיקה בה נוהגים כולם. ואולי עכשיו נלמד לסנן בקשות, ולקרוא טוב יותר לעומק את הגדרות הפרטיות גם שלה וגם של מתחריה.
נון הכתיבה שלהם. מחקר מלהיב המתבצע בימים אלו מוקדש ל"חילוץ" שירה שהתפרסמה אך ורק בכתבי עת ולכן לא הייתה ידועה או נגישה לחוקרים בני זמננו.
ת וחשובה לה ניתן יהיה, אולי, למצוא פתרונות תוך שימוש בכלים מעולם מדעי הרוח הדיגיטליים. פרופ' סינגר הציגה את הפרוייקט המקוון בו היא מעורבת יחד עם קבוצה של חוקרים נוספים – 
אתם מחפשים כתבה שהתפרסמה ב- 1939?