דירוג כתבי העת האקדמיים על פי JCR – שינויים במהדורת 2024

חברת Clarivate המפרסמת את דירוגי JCR (Journal Citation Reports) הודיעה על שינויים משמעותיים בדירוג כתבי העת לשנת 2024. שינויים אלה חשובים ומשמעותיים לקהילה האקדמית  וצפויים להשפיע על האופן שבו אנו מעריכים ומשווים כתבי עת מדעיים.

את השינוי הראשון ניתן לראות כבר בדו"ח לשנת 2023 – הגדלת כמות כתבי העת הנכללים בבדיקות למעל 20,000 כתבי עת מתוך האוסף של Web of Science Core Collection (תוספת של יותר מ- 9000 כתבי עת).

השינוי המשמעותי הנוסף שיופיע בדו"ח לשנת 2024 הוא דירוג מאוחד ל- 229 הקטגוריות של JCR המופיעות כיום בארבעה אינדקסים שונים: SCIE (Science Citation Index Expanded), SSCI (Social Sciences Citation Index), AHCI (Arts & Humanities Citation Index) ו- ESCI (Emerging Sources Citation Index). תחום כמו ההיסטוריה של הפילוסופיה של המדע למשל,  הופיע עד כה בארבעה דירוגים נפרדים. החל מ-2024 נראה אותו כקטגוריה אחת מאוחדת. השינויים הללו חשובים ונועדו לשפר את המהימנות והשקיפות של המדדים ולספק תמונה מקיפה ואחראית יותר לביצועים של כתבי העת בכל תחום.

התמונה מתוך הבלוג של Clarivate

לשינויים תהיה השפעה נוספת על 25 קטגוריות ייחודיות לתחומי מדעי הרוח והאומנויות. בדיסיפלינות אלו קצב ונפח ציטוטים שונה מבמדעים מדויקים ובמדעי החברה. עובדה זו הופכת את הדירוגים המתבססים על מדד JIF (Journal Impact Factor) לפחות רלוונטיים עבורם, וזאת משום שדירוג JIF של שנה מסוימת נקבע על פי ממוצע הציטוטים למאמרים שהתפרסמו בשנתיים שקדמו לה. ההשוואה בין כתבי עת והחלוקה לרבעונים בתחומים אלה תתבסס מעתה והלאה על מדד JCI (Journal Citation Indicator), בו דירוג כתב עת של שנה מסוימת מתייחס למאמרים משלוש השנים שקדמו לה וספירת הציטוטים כוללת גם את השנה הנבדקת – היקף ציטוטים של ארבע שנים. משום שדירוג JCI מתייחס לטווח רחב יותר של שנים וציטוטים מתקבלת ממנו תמונה יותר מלאה ומדויקת בתחומים אלו.

דירוג JCI לכתב העת Art & Perception ומקומו ביחס לכתבי עת אחרים מתחום האומנות

מידע נוסף על השינויים הצפויים ניתן לקרוא בבלוג של Clarivate.

מוזמנים גם לצפות בדף הערכה מדעית (ביבליומטריקה) באתר הספרייה ובסרטון הסבר על המאגר Journal Citation Reports (JCR) בערוץ היוטיוב של הספרייה.

 

מי כתב את זה? כלים מקוונים לזיהוי טקסטים שחוברו בידי בינה מלאכותית

עם התרחבות השימוש הפופולרי בכלי בינה מלאכותית יוצרת, השאלה אם הטקסט שמולנו נכתב על ידי אדם או על ידי כלי AI הופכת רלוונטית יותר ויותר. היכולת להכריע לגבי מקורו של הטקסט מהותית במיוחד בתחומי הההוראה והמחקר האקדמי. כלים חדשים שפותחו לאחרונה מנסים להציע פתרון מושכל לסוגיה זו. אך האם הכלים הללו עומדים במשימה? בפוסט זה אסקור בקצרה ארבע אפשרויות חינמיות ואנסה להצביע על היתרונות והחסרונות שלהן:

zerogpt, quillbot, scribbr, gptzero

zerogpt – מאפשר לבדוק טקסט של עד 15,000 תווים ותומך באנגלית, עברית ושפות נוספות. ניתן להקליד, להדביק או להעלות אליו קבצים. הכלי מציין מהו האחוז מתוך הטקסט שנכתב על ידי בינה מלאכותית ומסמן במרקר צהוב את הקטעים הרלוונטיים. את מרבית הטקסטים שהכנסתי הוא זיהה בצורה נכונה – מדובר בטקסטים מרחבי הרשת ובמאמרים אקדמיים. סיכומים ומדריכים שכתבתי בעברית זוהו דווקא כבינה מלאכותית בהיקף של 70%-90%, כך שבאנגלית עובד קצת יותר טוב, אבל בכל זאת יכול לתת אינדיקציה כלשהי.

זיהוי נכון של טקסט שנכתב על ידי ChatGPT

quillbot – מאפשר הכנסה של טקסט החל מ 80 מילים ועד למקסימום של 1200 מילים, ניתן להעלות גם קבצים. תומך רק בשפה האנגלית. גם פה הכלי מזהה איזה אחוז מהטקסט נכתב על ידי בינה מלאכותית וממרקר בצהוב את החלקים הללו. מאמר אקדמי זוהה בצורה נכונה, וכך גם טקסט של בלוגרית. טקסט שיווקי יותר זוהה כשילוב של כתיבה אנושית וממוכנת. האם זה נכון? קשה לדעת.

זיהוי נכון של אותו הטקסט שנכתב על ידי ChatGPT

scribbr – ניתן לבדוק עד 500 מילים, תומך גם בעברית. מציין מה הסבירות באחוזים שהטקסט נכתב על ידי בינה מלאכותית. בשונה מהכלים הקודמים, סקריבר גם נותן דוגמאות לטקסטים אופיינים למחברים שונים: מחבר אנושי, מחבר אנושי בסיוע בינה מלאכותית, Gemini, ChatGPT. טקסט קצר שכתבתי זוהה כטקסט שחובר על ידי בינה מלאכותית בסבירות של 7%, כתבה מ- Ynet קיבלה 24% סבירות לכתיבה ממוכנת, טקסט של בלוגרית 1% ומאמר אקדמי 3%. טקסטים שנכתבו על ידי כלי בינה מלאכותית ChatGPT ו Claude קיבלו אחוזים גבוהים יותר, חלקם 100% וחלקם נעו סביב ה 50%. הכלי מזהה טוב יותר טקסטים של ChatGPT וטקסטים באנגלית.

השערות לגבי טקסט שנלקח מויקיפדיה (נכתב על ידי אדם). 15% סיכוי שהטקסט נכתב על ידי AI

gptzero – עובד באופן דומה ל scribbr ומראה מה הסבירות, באחוזים, שטקסט נכתב על ידי בינה מלאכותית. הכלי תומך גם בעברית ומאפשר העלאה של מסמכים, ניתן להזין עד 5000 מילים לבדיקה. לקבצים שכתבתי ניתנה סבירות של 5% -17% לכתיבה על ידי בינה מלאכותית. כתבה מ- Ynet קיבלה 17%, מאמר אקדמי 1%. סיפורים שכתבתי באמצעות Claude  קיבלו סיכויים על התווך שבין 18% ל 43%. טקסט בעברית שנכתב באמצעות ChatGPT  קיבל 23% וטקסט דומה באנגלית זוהה כ-100% בינה מלאכותית.

אותו הטקסט מויקיפדיה עם אחוזי זיהוי קצת פחות טובים. 23% שהטקסט נכתב על ידי AI

האם כלים אלה יפתרו עבורנו את הסוגיות האתיות סביב שימוש גובר של סטודנטים ותלמידים בבינה מלאכותית לכתיבת עבודות ומטלות? כנראה שלא, אבל הם כן יכולים לתת אינדיקציה וכיוון לזיהוי מושכל של מקור החיבור. חשוב להדגיש שהכלים מגיעים לתוצאות טובות יותר כאשר מדובר בזיהוי טקסטים באנגלית, ומצטיינים במיוחד בזיהוי טקסטים שנכתבו על ידי ChatGPT. הסבירות לזיהוי נכון או לא נכון תלויה גם בפרומפטים וההגדרות שהכותב האנושי נותן לבינה המלאכותית בבקשה לחולל את הטקסט; ככל שיוכנס יותר מידע בשלב זה, כך התשובה שתחבר הבינה המלאכותית תהיה קשה יותר לזיהוי ככזו. עוד פרמטר שיכול להשפיע על איכות הזיהוי הוא אורך הטקסט – ככל שיש יותר מלל, כך לכלי הזיהוי יהיה יותר חומר להסתמך עליו והיכולת להגיע לתשובה מובהקת תהיה טובה יותר.

לסיכום, כדאי ואפשר להיעזר בכלים נגישים אלו בכדי לזהות את מקורם של טקסטים, אבל, בדומה לשימוש בכלי הבינה המלאכותית עצמם, גם פה צריך להיות זהירים ועירניים, ועדיין, כרגע אין תחליף להערכה האנושית.

 

 

 

 

כשהאצבעות יפסיקו לדמם – פרידה מהסופר פול אוסטר (2024-1947)

  פול אוסטר  (Wikimedia Commons)

ספרו האחרון של הסופר היהודי-אמריקאי פול אוסטר, אשר הלך לעולמו בחודש אפריל האחרון, נפתח בסצנה רגישה במיוחד, אשר לאורכה מתנהלת שיחה בין הגיבור, פרופסור לפילוסופיה ואלמן טרי, לבין יועצת אבל, האמורה לסייע לו להתמודד עם מות אשתו בתאונת שחייה. גיבור הספר טוען בפני היועצת כי "כל דבר עלול לקרות לנו בכל רגע. את יודעת זאת, אני יודע זאת, כולם יודעים זאת – ואם הם לא יודעים, ובכן, כנראה שלא הקדישו מספיק תשומת לב לעניין". בדומה לגיבור הספר, נראה כי גם אוסטר עצמו חש היטב את קרבתו של הסוף, וזאת לאחר שאובחן כשנה וחצי קודם לכן, בדצמבר 2022, כחולה במחלת הסרטן. בדומה לגיבור הספר, נראה כי גם אוסטר ביקש להתמודד בצורה ישירה וחסרת אשליות עם גורלו הבלתי-נמנע וכי בחר אף לשלבו בצורה אמנותית בספרו האחרון. ואכן, מותו של הסופר פול אוסטר בגיל 77 הותיר את קהילת הספרות – קוראים, סופרים ומבקרים כאחד – המומים וכואבים. היוצר שהספיק לפרסם במהלך חייו למעלה משלושים ספרים – ביניהם ספרי פרוזה, יומנים אישיים ואף ביוגרפיות ספרותיות – תואר על-ידי הסופר הבריטי איאן מקיואן כ"גדול הסופרים הפוסטמודרניסטים בני דורנו". הסופרת האמריקאית  ג'ויס קרול אוטס הגדילה בעניין וקבעה כי אוסטר, אשר ספריו תורגמו ללמעלה מארבעים שפות, ניצב כמעין "ישות ספרותית מונומנטלית, המאופיינת בשפע יצירתי מהמם וחסר מתחרים".

פול בנג'מין אוסטר נולד ב-3 בפברואר 1947 ,בבית-החולים "בית-ישראל" שבניוארק, ניו-ג'רזי, לאותה קהילה יהודית אשר ממנה צמחו יוצרים כמו המשורר אלן גינסברג והסופר פיליפ רות. אביו של אוסטר היה בעל חנות קטנה למכשירי חשמל ומשפחתו נמנתה עם המעמד הבינוני האמריקאי. כל ארבעת הסבים והסבות היו יהודים שהגיעו לאמריקה ממזרח-אירופה, ממקומות כמו מינסק, ורשה וגליציה. במכתב מאוחר לחברו הסופר ג'. מ. קוטזי תהה אוסטר על מוצא מעורב זה ועל גורל משפחתו, שהביאו להיוולד דווקא באמריקה: "הסבים של הורי, לפני שלושה דורות בלבד, דיברו רוסית, פולנית ויידיש. העובדה שאני גדלתי בארץ דוברת אנגלית נראית לי מקרית לגמרי, אפיזודה היסטורית". ואולם, סיפור תולדות משפחתו של אוסטר טומן בחובו גם סוד אפל, אשר חברי המשפחה הקפידו על שמירתו בקנאות, ואשר הסופר הצעיר בחר לחשוף לעולם באחד הממוארים הראשונים שכתב: "סבתי רצחה את סבי. ב-23 בינואר 1919, בדיוק שישים שנה לפני שמת אבי, אימו ירתה באביו והרגה אותו, במטבח ביתם בוויסקונסין. לסיפור המזוויע נוספו ניסיון התאבדות של האלמנה הרוצחת, פרסום שמועות זדוניות בדבר התעללות של המנוח באשתו, ואף ניסיון התנקשות באלמנה על-ידי אחיו של המנוח. פול אוסטר דאג לציין, בהקשר של אביו, כי "ילד אינו יכול לחוות דבר ממין זה מבלי שהדבר ישפיע על חייו כמבוגר".

ואכן, הדבר השפיע מאוד על אביו של אוסטר ועל חיי המשפחה שהקים. ביומן מאוחר, שפרסם רק בגיל 65, אפיין אוסטר הבן את נישואי הוריו כ"נישואים חפוזים, לא שקולים כראוי, נישואים פזיזים בין שתי נפשות לא מתאימות, שהכוח המניע אבד להם עוד לפני תום ירח הדבש". בספרו "המצאת הבדידות" (1982), אשר נכתב ופורסם בעקבות מות אביו, תיאר אוסטר את האב כמעין "אדם בלתי נראה", אשר הרבה להיעדר מביתו ונמנע כמעט לחלוטין מהפגנת רגשי חיבה כלפי ילדיו: "עוד לפני מותו היה בבחינת נעדר, וזה זמן רב התרגלו מקורביו לקבל את ההיעדר הזה, להתייחס אליו כאל תכונת היסוד של הווייתו […] במובן העמוק ביותר, היה אדם בלתי-נראה ללא תקנה. בלתי-נראה לאחרים, וקרוב לוודאי בלתי-נראה גם לעצמו. בעודו בחיים, תמיד חיפשתי אותו, תמיד ניסיתי למצוא את האב שלא היה שם; עתה, במותו, עדיין אני מרגיש כי עלי להוסיף ולחפשו. המוות לא שינה דבר. ההבדל היחיד הוא שהזמן שלי אזל".

מותו של האב הנעדר ימשיך לרדוף את אוסטר הבן לאורך חייו. כך, למשל, באחד הממוארים המאוחרים שכתב, נזכר אוסטר הבן באפיזודה רחוקה, אז ביקש להזמין לביתו שחקן פוטבול נערץ, כמעין תחליף לאביו הנעדר: "היום אני מבין, היום אני יודע מתוך שכנוע מלא, שהפנטזיה הזאת ייצגה רצון ליצור תחליף אב. באמריקה של תודעתי הצעירה אבות היו אמורים לשחק מסירות עם בניהם, אבל אבי עשה זאת לעיתים נדירות בלבד, כמעט שלא היה זמין לי באף אחת מן הדרכים שבהן דמיינתי שאבות אמורים להיות זמינים לבניהם, ולפיכך הזמנתי הבייתה גיבור פוטבול מתוך תקווה נואלת שהוא יעניק לי את מה שאבי שלי לא העניק לי". אוסטר הבן אף אינו חוסך בתיאור אומללותה של אמו מנישואיה, אשר לדבריו מצאה סוג של נחמה בבנה היצירתי: "מאחר שנישואיה היו לא מאושרים כל-כך, אתה מבין עכשיו שביקשה בך איזה סוג של נחמה, משהו שייתן לחייה משמעות ומטרה שחסרו לה. אתה היית אהוב מאוד, אהוב במיוחד. היא הייתה לך אם חמה ומסורה". לאחר שנים ארוכות וקשות, בהיותו בן 17, התפרקו נישואיהם של הוריו ואוסטר הצעיר נותר לגור עם אימו ואחותו הקטנה.

               

חייו הבוגרים של אוסטר החלו בשנת 1965, עם התקבלותו ללימודי ספרות באוניברסיטת קולומביה היוקרתית. תחת הנחייתו של איש הרוח אדוארד סעיד, הגיש אוסטר את מחקרו – "אמנות הרעב" – אשר עסק בכתיבתם "המתענה" של יוצרים כמו פרנץ קפקא, לואי פרדינאן סלין וסמואל בקט. במשך שהותו באוניברסיטה השתתף במאבק כנגד מעורבותה של ארצות-הברית בוויטנאם ואף נעצר באחת ההפגנות.   זוהי גם התקופה שבה הכיר את הסופרת לידייה דייויס, מי שתהפוך לאשתו הראשונה. בתחילת שנות השבעים העתיק הזוג הצעיר את מקום מושבו לפריז, שם עסק אוסטר בתרגום לאנגלית של יצירות מאת משוררים וסופרים צרפתיים. בשנת 1974 שב הזוג לארצות-הברית ושלוש שנים מאוחר יותר בא לעולם בנם היחיד, דניאל. זמן קצר לאחר הולדת הבן נפרד הזוג לצמיתות. אוסטר העתיק את מקום מושבו לרובע ברוקלין, בניו-יורק, שם יכתוב ויפרסם את מרבית יצירתו. באותה עת אף פגש אוסטר את הסופרת סירי הוסטוודט, אשר תהפוך במהרה לאשתו השנייה ולאהבתו הגדולה, לה ישמור אמונים לאורך השנים:

"הבוקר, מקיץ באפלולית של עוד שחר ינוארי, כשאור אפרפר, מרוכך, מסתנן לתוך חדר השינה, ופניה של רעייתך מוסבים אל פניך, עיניה עצומות, השמיכה משוכה לה ממש עד צווארה, ראשה הוא איברה היחיד הנראה לעין, ואתה מתפעל מיופייה, ממראה הצעיר, אפילו עכשיו, שלושים שנה אחרי שישנת איתה לראשונה, אחרי שלושים שנות חיים יחד, תחת קורת גג אחת, חולקים במיטה אחת".  

הסופרת והרעייה סירי הוסטוודט – (Wikimedia Commons)

ההצלחה וההתבססות בתחום הזוגי התלוו במהרה גם לפריצת דרך ולשגשוג בתחום המקצועי. בשנות השמונים פרץ זרם הפוסטמודרניזם אל עולם הספרות האמריקאי ויצירותיו החדשניות של אוסטר זכו להערכתם של הקוראים והמבקרים כאחד. הזרם האמנותי החדש ביכר יצירות אשר הדגישו ביסודן את צורת הסיפור והכתיבה וכאלו אשר הרבו להשתמש בטכניקה של מספר לא מהימן. כמו כן, היצירות הפוסטמודרניות נטו להתכתב עם יצירות ספרותיות אחרות ואף העדיפו את המיזוג בין ז'אנרים ספרותיים שונים. מבחינות אלו ואחרות, התאימה היטב יצירתו הספרותית של פול אוסטר לתבנית האמנותית הפוסטמודרנית. שכן, ספריו של אוסטר מרבים לעסוק בדמויות של סופרים ובתהליך הכתיבה, כאשר במקרים רבים מופיעה אף דמותו שלו בתוך הסיפור. כמו כן, יצירותיו של אוסטר מרבות להתכתב עם יצירות ספרותיות אחרות ודמויות מסוימות נוטות לשוב ולהופיע ביותר מיצירה אחת. בנוסף, אוסטר מרבה למזג בספריו בין ז'אנרים ספרותיים שונים ואף נוטה להשתמש בטכניקה הייחודית של מספרים בלתי מהימנים. בספריו אף ניתן לאתר נימה מובהקת של הטלת ספק ושל ערעור על כל אמת מוחלטת – דבר המאפיין יצירות פוסטמודרניות רבות.

דוגמא לתופעות אלו ניתן לאתר כבר בספרו המוקדם של אוסטר – עיר הזכוכית (1985) – המשמש כחלקה הראשון של "הטרילוגיה הניו-יורקית", אשר עליה זכה הסופר בשבחים רבים. בספר זה הגיבור הינו סופר של ספרי בלש, הלוקח על עצמו את המשימה של פתרון תעלומה אמיתית, ואשר הולך ומאבד את שפיותו לאורך הסיפור. מדובר, למעשה, ביצירה פילוסופית ואסתטית במהותה, "המולבשת" על הז'אנר הספרותי של רומאן הבלש. כמו כן, לאורך היצירה שבה ומופיעה דמותו של "הסופר פול אוסטר", אשר מטשטשת את האבחנה המובהקת בין אמת לבדיון. הספר אף מתכתב בצורות רבות עם הרומאן הגדול דון קיחוטה, מאת מיגל דה סרוואנטס, אשר גם אצלו ניתן לאתר עיסוק מתמיד בצורת הכתיבה, ואף טשטוש מתמשך של הקו המבדיל בין הדמות הספרותית לבין זו האמיתית. מאפיינים פוסטמודרניים אלו – של עיסוק בצורת הסיפור, של טשטוש בין אמת לבדיון, של עמידה על מימד האקראיות ושל הטלת ספק באמת מוחלטת – מופיעים כבר בפסקה הפותחת את הרומאן, תוך שהם "מולבשים" על תבניתו של ז'אנר הרומאן הבלשי:

"טעות במספר – בזה התחיל הכול: בטלפון שצלצל שלוש פעמים באמצע הלילה, ובקול שביקש מישהו שלא היה הוא. זמן רב לאחר מכן, כשהיה מסוגל לחשוב על הדברים שקרו לו, עתיד היה להחליט בלבו כי שום דבר אינו ממשי פרט למקריות. אך זה היה זמן רב אחר כך. בתחילה היו רק המקרה הזה ותוצאותיו. אם עשוי היה הכול להתפתח בצורה שונה, או אם נגזר ונחתם הכול מראש בהישמע המילה הראשונה מפיו של הזר – לא זו השאלה. השאלה היא הסיפור עצמו".  

חשוב לציין כי מלבד סגנונה הפוסטמודרני המובהק, מרבה יצירתו של פול אוסטר להתכתב עם ההוויה האמריקאית בת תקופתה. סוגיות אמריקאיות, לאומיות וחברתיות, שבות ומופיעות לאורך ספריו השונים, באופן המעיד היטב על היותו מושרש בנוף ובאקלים הייחודיים של אמריקה של סוף המאה העשרים. כך, למשל, ניתן לאתר בספריו של אוסטר תיאורי מסע לאורכה ולרוחבה של ארצות-הברית (מוסיקת המקרה, 1990), ואף דיון מתמשך בסוגיות בוערות: למשל, בטראומה של רצח הנשיא קנדי (4321, 2017), במתח הבין-גזעי ההולך ומקצין (מר ורטיגו, 1994), ובתוצאותיה הקטסטרופליות של מלחמת עיראק (איש בחושך, 2008). כמו כן, נראה כי היכרותו של אוסטר עם נופה הייחודי של העיר ניו-יורק הפכה אותו לאחד מסמלי ההיכר של יצירתו, כפי שמבטאת זאת היטב אחת מדמויותיו: "ניו-יורק הייתה מרחב שלא ימוצה לעולם, מבוך של מבואות לאין קץ, ואחת היא עד כמה הרחיק לכת, עד כמה היטיב להכיר את שכונותיה ורחובותיה – תמיד הותירה בו העיר את התחושה שהוא אבוד". בנוסף, אוסטר השתלב לתקופה קצרה בתעשיית הקולנוע האמריקאית, כאשר כתב את התסריט לסרט העצמאי עשן (1995). מדובר בסרט מינימליסטי באופיו, העוסק במספר דמויות ניו-יורקיות הנפגשות בחנות הטבק השכונתית. הסרט הפך להצלחה מהדהדת וגרף מספר פרסים יוקרתיים – ביניהם גם "פרס הקולנוע העצמאי לתסריט ראשון" לאוסטר עצמו.

הצלחתם המסחרית של ספריו הפכו את פול אוסטר במהרה לאושיית תרבות מוכרת ולדמות בעלת אג'נדה פוליטית וחברתית מובהקת. בין היתר, השתתף אוסטר בפעולות מחאה למען שחרורם של עיתונאים וסופרים, אשר נכלאו בשל כתיבתם במדינות טוטליטריות כמו טורקיה, סין ומקסיקו. הוא אף פעל בצורה נמרצת למען תיקון חברתי ופוליטי בארצות-הברית, כפי שמתאר זאת היטב הדובר בממואר המאוחר שכתב – יומן חורף (2012): "לא עובר יום שאינך מקונן על עלייתו של הימין, העוולות של הכלכלה, הזנחת הסביבה, על הרס התשתיות, המלחמות חסרות הטעם, הברבריות של עינויים חוקיים, ההתפוררות של ערים מרוששות כמו באפלו ודטרויט, השחיקה של תנועת העבודה, הפער ההולך וגדל בין העשירים לעניים, שלא לדבר על סרטי הזבל שאנחנו יוצרים, מזון הזבל שאנחנו אוכלים ומחשבות הזבל שאנחנו חושבים". פעילותו האחרונה בתחום הייתה פרסום חוברת קצרה בשם  Bloodbath Nation (2023) העוסקת במגפת הירי המשתוללת בארצות-הברית ובניסיונם של פוליטיקאים, אנשי ממון ואינטרסנטים שונים לשמר את המצב הקיים.

מימין לשמאל: אסף שריב, הקונסול הכללי של ישראל בניו-יורק; שמעון פרס, נשיא מדינת ישראל; הסופר סלמאן רושדי; הסופר פול אוסטר; הסופר עמוס עוז; מנהטן, 2008 – (Wikimedia Commons)

אולם, יחד עם ההצלחה וההערכה הרבה שלה זכו ספריו ופעילותו, התאפיינו שנותיו האחרונות של אוסטר בקשיים בריאותיים ובאסונות משפחתיים. בחודש אפריל של שנת 2022, נעצר דניאל, בנם המשותף של אוסטר ושל הסופרת לידייה דייויס, והואשם בגרימת מוות ברשלנות של בתו התינוקת. ימים ספורים לאחר מעצרו נפטר דניאל עצמו, כתוצאה ממנת יתר של סמים. אוסטר המבוגר, אשר הצליח לרגש קוראים ישראלים רבים כאשר בחר להקדיש את ספרו איש בחושך (2008) לסופר דויד גרוסמן ולזכר בנו אורי, שנפל במלחמת לבנון השנייה, נאלץ עתה להתמודד בעצמו עם תחושת השכול הנוראה, עקב מותם הטראגי של בנו ונכדתו. כשנה לאחר אותו אסון, שיתפה סירי הוסטוודט  במדיה החברתיים כי בעלה נאבק במחלת הסרטן – מחלה אשר הכניעה אותו לבסוף בחודש אפריל האחרון.

ואולם, אולי ניתן לראות בהידרדרותו הבריאותית של הסופר הנערץ כעוד נדבך נוסף ב"פגיעותו המושרשת", וכמקושרת הדוקות אל בחירתו לעסוק בכתיבת ספרים – כפי שהעיד על כך בעצמו, באחד הממוארים המאוחרים שכתב:   

"כן, אתה שותה יותר מדי ומעשן יותר מדי, איבדת שיניים ולא טרחת להתקין לך אחרות במקומן, הדיאטה שלך לא תואמת את צווי חוכמת התזונה העכשווית […] אין ספק שאתה אדם פגוע ופצוע, אדם שנשא בו פצע מן ההתחלה – שאם לא כן, האם היית מוציא את כל ימי חייך הבוגרים בדימום מילים על דף נייר?"

 

ספריו של הסופר פול אוסטר וספרי עיון העוסקים ביצירתו נמצאים באוסף הספרות, בקומה השנייה של הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי.

 

ביבליוגרפיה

אוסטר, פול. 4,3,2,1 .מאנגלית: יואב כץ. תל-אביב: עם עובד, 2019.

אוסטר, פול. איש בחושך. מאנגלית: מיכל אלפון. תל-אביב: עם עובד, 2008.

אוסטר, פול. באומגרטנר. מאנלית: משה רון. תל-אביב: עם עובד, 2023.

אוסטר, פול. הטרילוגיה הניו-יורקית. מאנגלית: משה זינגר. ירושלים: כתר, 1990.

אוסטר, פול. המצאת הבדידות. מאנגלית: משה רון. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, 1995.

אוסטר, פול. יומן חורף. מאנגלית: אברהם יבין. תל-אביב: עם עובד, 2013.

אוסטר, פול. מוסיקת המקרה. מאנגלית: משה רון. תל-אביב: עם עובד, 1992.

אוסטר, פול. מר ורטיגו. מאנגלית: דן דאור. תל-אביב: עם עובד, 1996.

אוסטר, פול וג' מ. קוטזי. כאן ועכשיו: מכתבים 2011-2008. מאנגלית: ברוריה בן-ברוך. תל-אביב: עם עובד, 2014.

 

Auster, Paul. Bloodbath Nation. London: Faber, 2023.​

 

 

עמנואל לוטם (2024-1944) – מותו של מתרגם

"על עצמי… טוב, אני בן אדם קצת מבוגר, עוד מעט 80, מתרגם ועורך בקריירה השלישית שלי, שהתחילה לפני קרוב לחמישים שנה […] התחלתי בזה בעצם בתור חלטורה. כך הגעתי להוצאת עם עובד, היו לי שם קשרים אישיים, ותרגמתי להם כמה ספרים בתחום המקצועי שלי, שזה כלכלה בין-לאומית. ואז נולדה הסדרה הלבנה. ואני נדלקתי. אמרו לי מה בן-אדם רציני, מה יש לך עם השטויות האלה, מדע בדיוני? מה אתה, מרחף בעננים? תרגם דברים רציניים. התעקשתי. ואז יום אחד מתקשרת אלי מזכירת המערכת של עם עובד, אומרת יש לי יש ספר בשם Dune (חולית), רוצה לתרגם אותו? למזלי ישבתי, על כיסא טוב, אז לא נפלתי ממנו… וככה זה התחיל. ככה התחילה הדרך שלי כמתרגם מדע בדיוני. אם השאלה היא איך התחילה האהבה שלי למדע בדיוני – זה היה כבר שנים לפני כן".

(עמנואל לוטם, ראיון אחרון)

 

                          עמנואל לוטם (2024-1944) [מתוך עמוד הוויקיפדיה, שימוש חופשי]

נדירים המקרים בעולם הספרות שבהם זוכה דמותו של מתרגם להערכה ולפרסום ברבים. אהרן אמיר, אשר מפעל התרגום המונומנטלי שלו זכה להנצחה בשירו של מאיר אריאל, הינו דוגמא אחת לתופעה נדירה זאת. כך גם הדבר במקרה של העורך והמתרגם עמנואל לוטם, אשר הלך לעולמו לפני כשבוע בגיל שמונים, ואשר שמו ודמותו נקשרו היטב במפעל התרגום של ספרות פנטזיה ומדע-בדיוני, ובהקניית מעמדו המכובד של הז'אנר בקרב קהל הקוראים העברי. באמצעות מאות תרגומיו הקפדניים של לוטם זכו דורות של קוראים ישראלים להיחשף אל פניני ז'אנר היצירה המד"בית, ז'אנר ספרותי אשר זכה להתעלמות ולהדרה במשך שנים ארוכות, ואשר אף קוטלג על-ידי מבקרים רבים כ"נחות" באופיו וכ"ילדותי". כך, בין דברי ההספד הרבים שנכתבו לזכרו של לוטם, צוין כי "עמנואל דחף לתרגום והוצאה לאור של ספרי מדע בדיוני בתקופה שבה תרגומו של הז'אנר היה מעשה חתרני", וכי "רבים מאוד הקוראים החייבים לו את כניסתם לעולם זה". כמו כן, מכריו הקרובים ציינו כי ראה בתפקיד המתרגם ייעוד אמנותי כשלעצמו, ודרך של ממש להעשרת היצירה המקורית. גישה אמנותית מסוג זה שימשה כנר לרגליו גם בבואו לתרגם ולערוך עשרות כותרי עיון אחרים, אשר עסקו בתחומים שונים ומגוונים – למשל, ספרי מדע פופולארי, ספרות מלחמה, ספרות היסטורית ואף ספרי אסטרטגיה וביטחון.

עמנואל לוטם נולד בפלשתינה ב-1944, גדל והתחנך במדינת ישראל הצעירה, והשלים את לימודיו האקדמאיים באוניברסיטת לונדון, בתחומי המזרחנות והכלכלה. מאמצע שנות השבעים, לאחר קריירה קצרה במשרד-החוץ הישראלי, החל להתמסר למלאכת התרגום והעריכה, וקנה לעצמו במהרה שם והכרה בתחום. בין תרגומיו הרבים ניתן למצוא את יצירותיהם של סופרי "תור הזהב" האמריקאי של ז'אנר המדע-בדיוני, בני שנות השלושים והארבעים, אשר התאפיינו בעיסוק קפדני בסוגיות של מדע, של מסעות בחלל ושל מציאות טכנולוגית מתקדמת; כך, למשל, תרגם לוטם את ספריו האייקונים של אייזק אסימוב (סדרת הרובוטים וסדרת המוסד), את יצירתו החלוצית של אלפרד בסטר (פני מועדות לכוכבים), ואת רבי-המכר של רוברט היינליין (כוכב כפול ו- לוחמי החלל). בהמשך פנה לוטם לתרגום יצירותיהם של בני "הגל החדש" של ז'אנר המדע-בדיוני, אשר ראו אור באנגלית בשנות השישים והשבעים, ואשר העמיקו את עיסוקם בסוגיות קיומיות, חברתיות ופסיכולוגיות. בהקשר זה זכורים במיוחד תרגומיו המופתיים של לוטם ליצירותיהם של פיליפ ק. דיק (האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות? ו- זולגות דמעותי, אמר השוטר) ושל אורסולה לה-גווין (צד שמאל של החושך), אשר בהן משמשים המוטיבים המדעיים והספקולטיביים בעיקר לצורך חידוד של סוגיות מגדריות וחברתיות בנות התקופה.

 

בשנת 1998 פרסם עמנואל לוטם גרסה ערוכה משלו לתרגום הישן של טרילוגיית הפנטזיה שר הטבעות, מאת הסופר האנגלי ג'.ר.ר. טולקין, גרסה אשר בה ראה את פסגת עבודתו. הספר הערוך כלל תרגום ראשון של הנספחים המקוריים, ונצמד ביסודו אל הנחיותיו הקפדניות של טולקין בכל הנוגע לחוקי הלשון והבלשנות. הגרסה המחודשת של תרגום שר הטבעות הפכה לסנסציה של ממש בקרב קהל קוראי הפנטזיה והמדע-בדיוני בישראל. הוויכוחים הסוערים שפרצו בין מצדדי התרגום הישן לבין אלו המצדדים בפרשנותו האמנותית של לוטם הפכו במהרה ל"מלחמת תרגומים" אדירה, אשר הדיה מצאו את דרכם גם אל כלי המדיה החדשים בני התקופה – אלו של הרשתות החברתיות והפורומים האינטרנטיים הראשונים.

 

באותה עת פעל לוטם במרץ גם ליצירתה ולהתגבשותה של קהילת קוראים חדשה, אשר חבריה ימסדו קשרים חברתיים ויחליפו מידע וחוויות זה עם זה. לוטם היה בין מייסדיה של "האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה", מוסד ללא כוונות רווח, אשר קם "במטרה לקדם את ההכרה והפעילות בנושאי מדע בדיוני ופנטזיה בישראל". האגודה שהוקמה בשנת 1996 אחראית לארגון כנסים בתחום המדע-בדיוני והפנטזיה  – למשל, "פסטיבל אייקון" המפורסם – לארגון פעילויות של קריאה משותפת, ואף להענקת פרסים כספיים ליצירות ישראליות בנות ההז'אנר. פעילות ציבורית זאת הפכה את עמנואל לוטם לדמות המקושרת היטב אל ז'אנר תרבותי מתפתח והקנתה לו בעיני רבים מעין הילה של "חלוץ ההולך לפני המחנה". בשנת 2016, במלאת עשרים שנה להקמת האגודה, סיפר לוטם במפגש פעילים על תחילת הדרך ועל הצרכים הנפשיים שמילאה ההתארגנות עבורו ועבור חובבי "הז'אנר הנחות":

אני חושב שכל אחד מאיתנו מרגיש את הצורך הזה – מקום שבו לא מסתכלים עליך ככה ולא שואלים אותך שאלות כאלה. הדבר שאני צריך יותר מכל זה אנשים אחרים שהם כמוני. לדעת שיש עוד. אז זאת הייתה המוטיבציה. אני חושב שהיא הייתה משותפת לכולנו. הפרסום היה דל לגמרי, אינטרנט היה רק בקושי, טלפונים, מפה לאוזן, מי שהכיר, מה שהכיר – על המעט הזה אנחנו מילאנו אולם של 300 מקומות בהתרעה של שבוע. הצורך הזה לא היה שלי, הוא היה של כולנו. אז הקמנו אגודה והתחלנו לחשוב מה עושים.

 

אותה התארגנות מאולתרת של תחילת שנות התשעים, אשר הייתה פרי עמלם של מספר "משוגעים לעניין",  התגבשה במרוצת השנים לכדי קהילה ענפה ותוססת, אשר אירועיה השונים סוחפים מדי שנה אלפי משתתפים. מפעל ייחודי זה חייב את קיומו לדמויות כמו עמנואל לוטם, אשר הקדישו את חייהם לכינונו של שיח תרבותי חדש ומאחד. עובדה זאת אף ניכרת היטב בראיון האחרון שנערך עם לוטם לפני מותו, שם ניתן לחוש ברגשות הסיפוק וההשלמה שמילאו אותו נוכח הישגיו הרבים:

הרבה מאוד אנשים צעירים לא יודעים מי אני, לא יודעים מה אני. אני מרגיש חלק מהקהילה במובן שמאחד את הקהילה. קשרים חברתיים בתוך הקהילה אין לי. בכל אופן, כשאני הולך ב[פסטיבל] אייקון, או ב[פסטיבל] עולמות, ברחבה, ורואה את כל האנשים, ואת הפעילות, ואת השמחה, ואת התחפושות, ומה שלא יהיה, אני מרגיש בהחלט שייכות, ואפילו קצת גאווה.

 

לקריאה והאזנה נוספות:

ראיון אחרון שנערך עם עמנואל לוטם, בהסכת "עתיד מתמשך" – 19 באוקטובר, 2023

דבריו של עמנואל לוטם במפגש פעילים ב-2016, במלאת עשרים שנה להקמת "האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה".

ספרים שתרגם עמנואל לוטם באוסף הספרייה שלנו

 

מפריז לאיספהן: ספר המסעות של האדון ז׳אן שארדן, 1723

פוסט אורחת מאת יסמין סגול, תלמידת תואר שני בבית הספר להיסטוריה, אוניברסיטת תל-אביב; מבוסס על עבודת סיכום בסמינר "מילים וחומר" בהנחיית ד"ר רעי שרירא

כשניגשתי למלאכת כתיבת התרשמות זו מספר המסעות של האדון ז׳אן שארדן, טרם נהפך עלינו עולמנו, כחברה היושבת בגבולות ארץ זו. עיסוק במסעו האפשרי דאז ובלתי אפשרי כיום, בין מערב אירופה ומרכז אסיה – הרגיש הולם. היום, בעודי כותבת שורות אלה בסוף חודש דצמבר, רובד נוסף של פליאה על גבולות שהיו ואינם עוד נוסף לנקודת מבטי. לא רק תהייה לגבי גבולות דמיוניים או ממשיים בין יבשות או ארצות, כי אם גם התבוננות מחודשת על השאלה כמה השתנה ביכולת שלנו לחלק את העולם ל-״אנחנו״ ו-״הם״. בהקשרו של שארדן אלו האובייקטים האקזוטיים באוריינט אל מול הנוסעים המלומדים מהמערב, אך בחיינו אנו… ובכן, אין צורך לפרט. ובכל זאת, בספטמבר חשבתי לעצמי ש:

אדם יושב בסורבון של המאה השמונה עשרה וקורא תיאורים על ארץ רחוקה, מפנטז על מזג האוויר
החמים, על אנשים משונים בלבוש אקזוטי וחיות מופלאות שלא פגש מעולם; מחזיר האדם את הספר בעל התיאורים הקסומים למדף, וממשיך בחייו. הנה עברו שלוש מאות שנה ויושבת אישה באוניברסיטת תל אביב של המאה העשרים ואחת וקוראת תיאורים על ארץ קצת-פחות-רחוקה, מדמיינת את הצרפתי מהסורבון מתמוגג על השרב הבלתי נסבל ותוהה על האופן הגזעני בו תפס את בני המקום ולבושם. מה הייתה המשיכה לספרות המסעות לפני שלוש מאות שנה, מה אפשר את קיומה, ומה הייתה מהותה? על מה סיפר האדון שארדן במסעו הארוך מצרפת לפרס? מי היה קהל היעד של אותה ספרות? שאלות אלו ואחרות שאלתי עצמי בחצי השנה האחרונה, בה זכיתי לעבוד עם ספר מאוסף הספרים הנדירים של הספרייה המרכזית: Voyages de Mr. le Chevalier Chardin en Perse et autres lieux de l'Orient (מסעותיו של האביר שארדן לפרס וליעדים אחרים במזרח). הנה כמה מסקנות אליהן הגעתי.

 

עמוד השער של הכרך הראשון. ניתן לראות את שמותיהם של בעלים קודמים של הכרכים, חתומים בראש הדפים.

בפתיחת הכרך הראשון בספרו מציב עצמו האדון שארדן בתוך הקשר תרבותי, היסטורי ואינטלקטואלי: ״שוכנענו מספיק ביעילותם של מסעות; וכדי לא לעייף את קוראיי כרגע במעבר על רשימת היתרונות שלהם, שיצרנו וממשיכים לייצר מאז גילוי העולם החדש, אני שמח לשלוח אותם [את קוראיי] להתנסות בעצמם…״ אנו כקוראים, כבר ישובים על קצה הכיסא. תחת איזו סמכות שולח אותנו האדון שארדן להתנסות בעצמנו – מה הוא ראה, חקר וגילה? למעשה, מיהו אותו אדון שארדן?

דיוקנו של מר שארדן בפתיחת הכרך הראשון של החיבור

ז׳אן שארדן (Jean Chardin, 1643-1713) נולד בנובמבר 1643 בפריז ונפטר בדצמבר 1713 ליד לונדון. אביו, דניאל שארדן, היה תכשיטן והכניס את בנו לעבודה עמו כבר בשנות העשרים לחייו, דהיינו שנות השישים של המאה השבע עשרה. כך, מסעו הראשון של ז׳אן שארדן מזרחה, בשנת 1665, היה להודו ולאיספהן בשליחות אביו ובליווי מר אנטואן רייזין. את מסעו השני החל בשנת 1671 מתוך תשוקה להקדיש זמן לחקירת פרס לעומקה. פרס, או איראן, נתפסה בעיני משכילים קלאסים, נוצרים, מוסלמים ומודרנים בתור האזור ׳האחר׳, המאתגר, המרתק ולעיתים אף העוין, בו שוכנות תרבויות ופוליטיקות שונות מהמוכר להם.

בחזרתו לפריז בשנת 1677, בשלהי תקופת ״מלחמות הדת״, נוכח לגלות כי המעמד של בני דתו, ההוגנוטים, התערער משמעותית. זאת, בעקבות ביטול האדיקט של נאנט שנכתב והתקבל בשנת 1598, אשר העניק זכויות דת ופולחן למיעוט ההוגנוטי בצרפת. בעקבות כך, החליט להתיישב באנגליה, שם התקבל בברכה על-ידי המלך צ׳ארלס השני (Charles II, 1630-1685), שהעניק לו את תואר האבירות. בזמן שהותו באנגליה, המשיך לעסוק בתכשיטנות ורכש לו שם בתור תכשיטן רשמי של המלך, רבות בעקבות ידיעותיו האוריינטליסטיות.

את העשורים האחרונים לחייו השקיע בעיקר בהמשך הלימודים ׳האוריינטליים׳ ובמימוש שאיפותיו הספרותיות, עד מותו בשנת 1713 במנזר וסטמינסטר. על אף שרכש לו מעמד בתור אוריינטליסט, שארדן נותר בראש ובראשונה איש מסחר, ונקודת מבט פרגמטית זו בולטת במיוחד בתיאוריו המדוקדקים של מסעותיו. תיאוריו לא סוחפים, רומנטיים או אקזוטיים במיוחד לתקופה, אלא מנסים להציג מציאות קיימת, ללא ׳יומרות׳. תשוקתו היא שגרמה לו לנסוע, אך התשוקה הזו הביאה לרצון לרדת לפרטי פרטים של כל שחווה וראה במו עיניו.

מסעו של שארדן לא התקיים בואקום והוא לא היה חריג במיוחד בנוף תקופתו. עם זאת, מדובר באחד מהמסעות המפורסמים שתועדו בשל מעמדו החברתי של שארדן עצמו. הז׳אנר הספרותי– ספרות מסעות, היה פופולרי במיוחד בצרפת בפרט ובאירופה בכלל במאה השבע עשרה. לאורך המאה השש עשרה, אירופאים נחשפו לסחורות ואנשים שהובאו מהמזרח; מדענים ומיסיונריים חזרו עם תובנות מאירות עיניים על העולם הרחוק; פרטי לבוש, אומנויות ותבלינים הובאו לתוך השוק האירופי והתמצאות בידע ״האוריינטלי״ נתפשה כאופנתית ומוערכת בקרב משכילים. על אף שידע רב נצבר והגיע ליבשת הקטנה אירופה, עדיין נותר רב הנסתר על הגלוי, והמזרח כמכלול היה עדיין בגדר ׳תעלומה׳. בורות התערבבה בצימאון לידע חדש, מהפנט ומרתק, וסיפורים על החיים במזרח החלו להפוך פופולריים, בין אם בעל-פה או כספרות כתובה. הציבור האירופי שתה בצימאון את התיאורים האקזוטיים של אותם  נוסעים – מיסיונרים, תכשיטנים, מדענים, אקדמאים ופוליטיקאים – על ארצות המזרח ובני המקומות הרחוקים. אלו לא היו סקירות גיאוגרפיות גרידא, כי אם תיאורים מועצמים של סיטואציות ומקומות, באופן שנועד לשעשע את הקורא ולסקרנו אף יותר. מובן, שנארטיבים אלו לא תמיד נשארו נאמנים למציאות, וכך נוצר ז׳אנר האוריינטליזם הספרותי שהביקורת הספרותית של המחצית השנייה של המאה העשרים התייחסה אליו באופן מעמיק.

בשנות השישים של המאה העשרים, באותה צרפת בה חי שארדן שלוש מאות שנה קודם לכן, תהה החוקר והפילוסוף רולאן בארת (Roland Barthes, 1915-1980) באשר לקיומו הממשי של ׳מחבר׳ בספרות, לעומת המשמעות הרחבה שיכול/ה הקורא/ת להעניק לטקסט ללא כל קשר למחברו. בארת מסביר כי ׳המחבר׳ הינה דמות שיצרה החברה המודרנית, שמקדישה חשיבות יתר ליוקרתו של הפרט, לאישיותו, תשוקותיו, טעמיו – ובכלל, לקיומו מעבר לכתיבה עצמה. הרי, טוען בארת, לטקסט הנכתב אין משמעות נבואית ללא הקשרים של טקסטים קודמים ומעמדו של המחבר אינו מעמד אלוהי – כתיבה לעולם אינה לחלוטין מקורית.

ואכן, כפי שראינו לעיל, מעמדו של שארדן כמחבר נטוע בתקופתו. בימים בהם מקובל היה להעלות את המחבר על נס כבעל מעמד כמעט אלוהי, סיפוריו נלגמו בצימאון ושמו שהתנוסס על כריכת הספר הוא זה שהעניק לעצם המסע את חשיבותו. יהיה זה אנכרוניסטי לנסות לנתק את שארדן האיש משארדן המחבר, או את שארדן האיש מהספר שהוא פרי עטו. לכן, ישנם שני כיוונים להעמקת רבדי הדיון: הרובד המטאפיזי של דיון רחב על עצם המסעות האירופיים במאה השבע עשרה, בהם שארדן הינו רק פונקציה; ודיון חומרי על מהותו של הספר כעצם פיזי. על העותק שנמצא בספריית המרכזית ע״ש סוראסקי אנו יודעות להגיד כמה דברים כאובייקט: הספר עצמו הודפס בפריז, בהוצאה בחסות מלך צרפת, כפי שהיה נהוג במשטר הישן בצרפת. מקור הדפים ככל הנראה מהעיר ליון (Lyon), כפי שמרמז ה-Watermark שאפשר למצוא מוטבע על דפי הספר, ובאופן שתואם לתרבות ההדפסה התקופתית.

סימן המים המוטבע בדפי הספר

כפי שניתן לראות ע״י חותמת דיו וחתימה בכתב יד, הספר גם עבר כרכוש מיד ליד לפני שהגיע לספרייתנו. כך, היה שייך לאדם בשם Jules Remy, אודותיו אין לנו מידע. בנוסף, שייך היה הספר לאדם בשם Hugo Grothe, ויתכן כי מדובר באותו הוגו גרות׳ שהיה פוליטיקאי, גיאוגרף ואיש מסעות גרמני במחצית השנייה של המאה התשע עשרה והמחצית הראשונה של המאה העשרים. התחקות מדוקדקת אחר מסע הרכש שעבר הספר מאז הדפסתו בפריז בשנת 1723 ועד הגעתו לספרייתנו תאפשר לבחון יותר לעומק האם מדובר באותו הוגו גרות׳ או בצירוף מקרים. לאוסף הספרים הנדירים של הספרייה המרכזית, הספר הגיע מהספרייה הלאומית בירושלים – לה נמסר במתנה מהקהילה היהודית בוינה. סיפורם של הספרים שהגיעו לספרייה הלאומית כחלק מ"אוצרות הגולה" מרתק בפני עצמו ומעלה שאלות באשר לספר כרעיון וכמטריאל, שכן מדובר בספרים שנגנבו ע״י הנאצים בתקופת השואה והוחזרו ע״י כוחות בריטיים לידיים יהודיות בסוף מלחמת העולם השנייה.

 

 

 

 

 

 

 

 

אקס ליבריס "אוצרות הגולה"

מסעו המפותל של הספר, למעשה ״סיפור חייו״, מזכיר לנו שהספר לעולם אינו רק חומר – השתייכותו כרכוש משתנה בהתאם לרעיונות שמאגד בתוכו, ולעיתים קיומו אף תלוי בהם, כמו במקרה של צנזורה, גניבה, שריפה ועוד. העקבות שמשאירים קוראיו של הספר על דפיו מאפשרים מסעות לכשעצמם בעקבות תחומי העניין שלהם, מרחבי חייהם ואולי אף גורלם. סיפור נכרך בתוך סיפור, מסע בתוך מסע, גורל בתוך גורל.

תחריטים המשולבים בכרכי הספר (תמונות לשימוש חופשי מאתר גליקה)

 

לקריאה נוספת

בארת, רולאן. מות המחבר/ מהו מחבר? עורך אלי שיינפלד. תל אביב: רסלינג, 2005.

Sir Chardin, John. Travels in Persia: 1673- 1677. Preface by N. M. Penzer and Introduction by Sir Percy Sykes. New York: Dover Publication Inc, 1988

Harrigan. Michael. Veiled Encounters: Representing the Orient in 17th-Century French Travel Literature. Amsterdam & New York: Rodopi B.V, 2008.

Literature of Travel and Exploration: an Encyclopedia. Edited by Jennifer Speak. New York: Fitzroy Dearborn, 2003.

Pottinger, David T. The French Book Trade in the Ancien Regime, 1500–1791. Cambridge: Harvard University Press, 1958.

 

חדש בג'יסטור – כלי בינה מלאכותית (גרסת בטא)

ג'יסטור, אחד המאגרים המובילים בתחומי מדעי הרוח והאמנויות, הוא מהראשונים לשלב יכולות של בינה מלאכותית בממשק המשתמש שלו. כלים אלו זמינים בינתיים רק בגרסת הבטא שפתוחה למשתמשים שנרשמו אליה מבעוד מועד, וצפויים להיות נגישים לכל קהל המנויים בהמשך. על החידושים השונים ניתן לקרוא בפוסט שפורסם לאחרונה בבלוג של ג'יסטור. להלן סיכום הנקודות המרכזיות –

כלי הAI החדש מכוון לסייע למשתמש לשאול שאלות על מאמרים, ספרים או דוחות מחקר בעת קריאתם וזאת כדי להקל על איתור, הערכת והבנת תוכן רלוונטי. החזון של ג'יסטור בפיתוח הזה הוא לאפשר לא רק חיפוש פשוט של מידע, כפי שהיה עד היום, אלא גם לתווך אותו לקורא ביעילות ולאפשר להשתמש בו בקלות ובצורה אפקטיבית.

הערכת איכות התוכן והרלוונטיות שלו

באופן מסורתי חוקרים נסמכים על מטאדאטה, תקצירים והדפים הראשונים של מאמרים/ספרים כדי להעריך את מידת הרלוונטיות של פריט המידע למחקר שלהם. בהקשר הזה, החיפוש המסורתי במאגרים ובקטלוגים אינו מיטבי. ראשית, לחלק ניכר מהמאמרים אין תקצירים. שנית, חיפוש על פי מילות מפתח מחזיר, לעיתים קרובות, אלפי תוצאות, ונדרשים זמן רב ומיומנות אקדמית גבוהה רק כדי לנפות מתוכן את אלו שעשויות להיות רלוונטיות.

הפתרון של ג'יסטור – כלים חדשים שיעזרו להגיע לתוצאות רלוונטיות ומדויקות יותר, וזאת באמצעות שימוש בצ'אט ייעודי למאגר הבנוי על טכנולוגיית מודל שפה גדול (LLM). ניתן, בין היתר –

1. לשאול  "על מה הטקסט" ולקבל תמצות של פריט מידע ספציפי

 

 

 

 

 

 

2. "חיפוש הקשר" – נפתח באופן אוטומטי ברגע שהמשתמש פותח פריט מידע ומסביר כיצד המאמר מתקשר לחיפוש שבוצע.

דרכים חדשות לגילוי מידע

חוקר איתר פריט מידע רלוונטי – כיצד יוכל להגיע ממנו לפריטים נוספים? כיום בג'יסטור ניתן להסתמך על רשימת המצטטים ועל המלצות של המערכת. אלו כלים מוגבלים ביכולותיהם, והם אינם זמינים עבור כל פריטי המידע.

הפתרון של ג'יסטור –

  1. "נושאים מומלצים" – רשימה של עד עשרה חיפושים קשורים, תיפתח באופן אוטומטי בצ'אט לאחר כניסה לפריט מידע. הקלקה על כל אחד מהם תחולל את החיפוש.
  2. "תוכן רלוונטי" – רשימה של עד עשרה פריטים דומים ומומלצים, נפתחת באופן אוטומטי בצ'אט לאחר כניסה לפריט מידע. הקלקה על כל אחד מהם תפתח את הפריט המבוקש.

קריאה והבנה

ניתן להשתמש בצ'אט שנפתח לאחר כניסה לפריט מידע גם כדי לשאול שאלות בשפה חופשית על פריט המידע – ולקבל תשובות בהסתמך על המאמר.

אמינות ושקיפות

כלי הצ'אט של ג'יסטור מתבסס רק על פריט המידע שהמשתמש בחר במתן התשובות שלו. כך אין סכנה של מתן מידע מוטעה, מסולף, לא אמין או מומצא.

יתרה מזו, התשובות בצ'אט כוללות הפניות וקישורים לטקסט של המאמר עליו הוא מגיב – כך שבכל עת ניתן "לקפוץ" לטקסט המקורי ולאמת את הנאמר. פונקציונליות זו מסייעת גם לאיתור מהיר של פרטים בתוך הטקסט.

 

 

 

 

 

 

תוכניות לעתיד

כאמור, כלים אלו זמינים כעת רק למשתמשים הרשומים לגרסת בטא. לאחר תקופת ניסיון, קבלת משוב מהקהל ושיפורים הכלים יהפכו זמינים לכלל מנויי הפלטפורמה.

כרגע יש רשימת המתנה לגרסת הבטא. למי שמעוניין להצטרף – לאחר הכניסה לחשבון האישי בג'יסטור תעלה תיבת פופ-אפ עם הצעה להרשם לגרסת הניסוי. הודעה תישלח כשיתפנה מקום. יש למה לצפות!

סרטון הדגמה של כלי הAI

קישור לג'יסטור (לקהילת אוניברסיטת תל-אביב)

 

הוראת מקורות ראשוניים – דו"ח חדש של JSTOR ו-CHOICE

ב-16.11.23 נערך וובינר של JSTOR ו-CHOICE (חטיבת ההוצאה לאור של ה-ACRL) במסגרתו הוצג למשתתפים דו"ח חדש שנקרא Special report: Nine insights to boost primary source instruction.

כשמו, דו"ח זה עוסק בהוראה עם מקורות ראשוניים מנקודת מבט של ספרנים ואנשי סגל/הוראה.

הדו"ח מחולק ל-3 חלקים:

  1. סקירת ספרות – תפקיד הספרן בהוראת עבודה עם מקורות ראשוניים (אוספים וכו'); ההבדל בין מקורות ראשוניים דיגיטליים ופיזיים; היבטים של Discoverability ושילוב בין מקורות ראשוניים למשניים. בחלק זה יש דגש מרכזי על שיתוף פעולה בין ספרנים לסגל הפקולטה כמפתח להצלחה בהוראת מקורות ראשוניים בעיקר עבור סטודנטים ברמת התואר הראשון.
  2. סקר – במסגרת הדו"ח נערך סקר בקרב ספרנים ואנשי סגל באוניברסיטאות שבמסגרתו ניסו העורכים להבין מהם האתגרים או הפערים שמונעים שימוש ראוי במקורות ראשוניים, בעיקר דיגיטליים. בסקר זה עלו כמה תובנות מעניינות מאוד, למשל: ההבדלים המשמעותיים בין ממשקי החיפוש השונים בכל מאגר כחסם לאיתור מקורות ראשוניים (שמובילים בסופו של דבר להעדפה של חיפוש בגוגל); החוסר המשמעותי בתיאור ההקשר המתאים של המקור הראשוני בתוך המאגר כגורם מעכב; רמת האוריינות הדיגיטלית הנמוכה של דור ה-Z כגורם מעכב בעבודה עם מקורות (62% מהספרנים בסקר תיארו זאת כגורם מעכב. ציטוט מעניין בתרגום חופשי: "תלמידי תואר ראשון מדור ה-Z, אשר רגילים שאלגוריתם מגיש להם חומרים באופן ספונטני, אינם מפגינים בקיאות בניסוח של חיפושים או בניווט באתרים ובסיסי נתונים שדורשים מהם ליזום ולחפש באופן עצמאי ואיטרטיבי. דבר זה מהווה בעיה באיתור חומרים, ובאופן ספציפי חומרים דיגיטליים שאינם זמינים במאגרי נתונים שאותם סטודנטים כבר מכירים").
  3. ראיונות – סדרה של 5 ראיונות עם ספרנים ואנשי הוראה. גם בחלק זה מודגשת חשיבות השת"פ בין ספרנים למורים. בנוסף, מודגשת גישת ה"פיגומים" (Scaffolding). לדוגמה, שילוב של ספרן ב-3-4 משיעורי הקורס, כאשר בכל שיעור עוסקים בסוג אחר של מקור ראשוני.

בסופו (או תחילתו) של הדו"ח יש תשע המלצות מרכזיות:

הגברת שת"פ בין ספרנים לאנשי סגל; שילוב של ספרנים בהוראה ובתכנון הקורסים; לימוד משולב של מקורות ראשוניים ומשניים; המשך השקעה בלימוד אוריינות דיגיטלית; העצמת אוריינות מקורות ראשוניים; הקניית כלים לחיפוש שיכולים להתאים למספר רב של ממשקים שונים; שיפור של ממשקי החיפוש בצד הספריות והמאגרים; הוספת הקשרים מתאימים בתוצאות החיפוש; שיווק יכולות הספרייה/ספרנים בקרב הפקולטה.

הדו"ח (45 עמ') מעניין ושווה קריאה, גם אם מוזכר בו רק בקצרה הפיל שבחדר, דהיינו כל נושא הבינה המלאכותית הגנרטיבית. ניתן לעיין בדו"ח המלא כאן בוובינר ניתן לצפות כאן.

מתל אביב, 2023 לאנטוורפן, 1593 – מסע בעקבות פלנטין

העיצוב הצבעוני של הקירות באולם היעץ וההשאלה בספרייה המרכזית מייצג את מגוון תחומי הדעת והשפות שבאוספי הספרייה. לצד אותיות משפות שונות מופיעים על הקירות גם דימויים, שחלקם נלקחו מדפי הספרים הנדירים שבאוספינו. תחריט של ספינת מפרש, שנלקח מספר בשם "קדמוניות היהודים ב9 ספרים" (Antiquitatum Iudaicarum libri IX) מאת הכומר והמלומד הנוצרי בניטו אריאס מונטנו, ליווה אותי לביקור מרתק בעיר אנטוורפן.

 

מפה מהספר "קדמוניות היהודים"

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הספר "קדמוניות היהודים" מתאר את ארץ ישראל בכלל וירושלים בפרט ומתמקד במקדש, כליו והטקסים הנהוגים בו. הכרך מלווה בתחריטים רבים – מפות, תוכנית המקדש וכליו ועוד. המחבר, אריאס מונטנו, היה מלומד ספרדי שסייע בידו של כריסטוף פלנטין, מהגדולים במו"לים של המאה ה16, בפרוייקט הגדול שלו – הדפסת הביבליה הפוליגלוטית (מהדורה מהודרת ורב שפתית של התנ"ך והברית החדשה). הספר שחיבר אריאס מונטנו על תולדות היהודים הוא תולדה צדדית של המפעל המרשים הזה ואף הוא הודפס בבית הדפוס של פלנטין.

 

 

 

 

 

 

פיטר פול רובנס, דיוקן בניטו אריאס מונטנו. מוזיאון פלנטין מורטוס (הדימוי ברשות הכלל).

פיטר פול רובנס, דיוקן כריסטוף פלנטין. מוזיאון פלנטין מורטוס (הדימוי ברשות הכלל).

 

 

 

 

 

 

כריסטוף פלנטין (1589-1520) נולד בצרפת וביסס את מעמדו המקצועי באנטוורפן, שהיתה מרכז מסחרי חשוב באותה העת, תחת שלטון ספרד הקתולית. שם הוא ייסד את בית הדפוס הנושא את שמו, שהפך, כאמור, לאחד המובילים בתקופתו. צאצאיו של פלנטין ממשפחת מורטוס (דרך בנותיו) המשיכו להפעיל את בית הדפוס עד למאה ה19, עם סניפים בפריז ובליידן (סניף שהפך, אחרי גלגולים שונים, להוצאת בריל). פעמיים הואשם פלנטין במינות לאחר שהתגלו בבית הדפוס שלו פמפלטים קלוויניסטים. הוא יצא לטהר את שמו באמצעים העומדים לרשותו – והציע למלך ספרד לקחת תחת חסותו הדפסה יוקרתית ויחידה במינה של הביביליה בחמש שפות במקביל – Biblia Regia – הביבליה המלכותית.

הדפסת הביביליה הייתה מפעל הוצאה לאור כביר ופורץ דרך. ארבעת הכרכים של התנ"ך כללו טקסט מקביל בעברית, יוונית, לטינית וארמית. האותיות העבריות לדפוס נרכשו מבית הדפוס הונציאני הידוע של דניאל בומברג. הכרך של הברית החדשה כולל טקסט מקביל ביוונית, לטינית, עברית וסורית. כרכים של מילונים ואינדקסים השלימו את הסט המלא של שמונה כרכים. פלנטין הדפיס 1200 עותקים על נייר ו12 עותקים על קלף. את העבודה בצעו 35 פועלים שעבדו על 13 מכבשי דפוס, לצד מגיהים ועורכים, כשעל כולם מנצח אריאס מונטנו שנשלח למשימה על ידי מלך ספרד.

לאחר הדפסת הביבליה הפוליגלוטית הפך פלנטין למדפיס רשמי של מלך ספרד, תואר שהביא איתו חוזים רבים להדפסת ספרות דתית לשוק הספרדי באירופה ובמושבות. בית הדפוס נודע גם בהתמחותו בהדפסת ספרים מדעיים הכוללים תחריטים איכותיים מאת המובילים באמני התקופה, בכללם גם תושב העיר פיטר פול רובנס.

מעטים המקומות בהם ניתן לחוות באופן בלתי אמצעי את ההיסטוריה של הדפוס במערב כמו בביתו של פלנטין. הבית וסדנת הדפוס שבו נשמרו ברשות המשפחה עד אמצע המאה ה19, אז עברו לרשות העיר אנטוורפן והפכו למוזיאון היחיד בעולם המוכר כאתר מורשת של אונסק"ו. הביקור במקום מאפשר הצצה לחיי היומיום של התקופה, לצד הבנה בלתי אמצעית של המורכבות ועבודת הנמלים שהיו כרוכות בעבודת המדפיס. המבקרים עוברים בין מכבשי הדפוס המקוריים ובין העמדות של הסדרים, הכוללות את הגופנים השונים, כולם בני התקופה גם הם. בתצוגה נכללים גם ספרים שונים מאוסף המוזיאון – ספרים שהודפסו ע"י בית פלנטין וספרים וכתבי יד נדירים אחרים.

בית משפחת פלנטין-מורטוס שהפך למוזיאון ייחודי

 

 

 

 

 

 

 

 

מכבשי דפוס וגופנים מקוריים במוזיאון פלנטין-מורטוס

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

סמל המדפיס של פלנטין, עם לוגו המחוגה והמוטו Labore et Constantia – "בעמל והתמדה"

 

 

 

 

באוסף הספרים הנדירים שלנו בספרייה המרכזית שמורים כמה ספרים שהודפסו ע"י בית הדפוס של פלנטין. באוסף הורודיש לתולדות הדפוס והספר תוכלו למצוא חומר מחקרי רב על פלנטין ותקופתו. וכמובן – כדאי מאוד לבקר במוזיאון יוצא הדופן הזה ולחזור בזמן ישירות אל המאה ה16!

ספריו של פלנטין באוסף הספרים הנדירים שלנו

ספרים על פלנטין ובית הדפוס שלו באוסף הספרייה

Biblia Regia – מהדורה דיגיטלית באתר הספרייה הלאומית

אתר מוזיאון פלנטין-מורטוס

 

 

 

ציידת בודדה – מורשתה הלהט"בית של הסופרת קארסון מקאלרס – פוסט מיוחד עבור חודש הגאווה

בתחילת המאה העשרים ואחת, לאחר עשורים ארוכים של הסתרה, התעלמות, הדרה ואף רדיפה, נראה כי הספרות הלהט"בית – ספרות אשר נכתבת על-ידי יוצרים ויוצרות להט"בים, וספרות אשר עוסקת בסוגיות הקשורות לזהות הלהט"בית – זוכה לראשונה למקום של כבוד, וממוקמת היטב בחזיתו של עולם התרבות דובר האנגלית. בשלושת העשורים האחרונים גרפו יוצרים להט"בים את מיטב פרסי הספרות העולמית, וזאת כחלק מתהליך מבורך של חילוץ כלל הספרות הלהט"בית משוליו של עולם הספר, ושילובה המתמשך בזרם התרבות המרכזי. כך, למשל, היה אלן הולינגהרסט לסופר הבריטי הראשון שזוכה בפרס הבוּקֶר היוקרתי עבור יצירה העוסקת בצורה מפורשת בסוגיות להט"ביות. ספרו של הולינגהרסט – קו היופי The Line of Beauty) (2004)) – מתמקד בגיבור הומוסקסואל, השב ומתחבט בשאלות הנוגעות לעיצוב זהותו המינית, ולאפשרות של השתלבותו בחברה ההטרונורמטיבית הסובבת אותו.

כאמור, לא כך תמיד היו הדברים. הספרות הלהט"בית נאלצה לרוב להידחק אל שוליו הסמויים של עולם התרבות ויצירותיה סווגו בדרך-כלל כ"פורנוגרפיות" במהותן וכ"משוללות כל בסיס ערכי ומוסרי". חוקרי ספרות עכשוויים מציינים בהקשר זה כי ניתן לאתר כיום רק שלוש סופרות פרוזה בשפה האנגלית, אשר ספריהן נכתבו ופורסמו במחצית הראשונה של המאה העשרים, ואשר עסקו בצורה מפורשת בתיאור חייהן של דמויות להט"ביות. הראשונה מבניהן הייתה  הסופרת הבריטית רדקליף הול, אשר ספרה השערורייתי – תהום הבדידות (1928) (The Well of Loneliness) – פרש בפני הקוראים את עלילת חייה של אשת החברה הגבוהה, תוך תיאור ישיר ולא מוסווה של מה שכינו המבקרים ההמומים כ"תשוקותיה המהופכות". שמונה שנים מאוחר יותר התפרסם ספרה של הכותבת האמריקאית דג'ונה בארנס – נייטווד (1936) (Nightwood) – אשר תיאר סצנות ייחודיות מחייה הלסביים של הסופרת, ואשר מקצבו השירי והמודרניסטי זכה לשבחיהם של טובי הסופרים בני התקופה. רדקליף הול ודג'ונה בארנס הפכו במרוצת השנים לדמויות אייקוניות בסצנה הלסבית, בעוד שספריהן, אשר חשפו לראשונה את חייהן ומצוקתן של דמויות להט"ביות, הפכו ליצירות  פולחן של ממש.

 

          

דג'ונה בארנס (1982-1892)                                   רדקליף הול (1943-1880)

,Photographed by Berenice Abbott                    [רשות הציבור]              
 ,National Portrait Gallery
Smithsonian Institution 

 

ואולם, לא כך עלה בגורלה של הסופרת האמריקאית קארסון מקאלרס, אשר ספרה השתקפויות בעין הזהב (1941) (Reflections in a Golden Eye) נחשב כיום לרומן הלסבי השלישי ברשימה הקצרה. קארסון מקאלרס, אשר נולדה וגדלה באזור הדרום האמריקאי, זכורה כיום בעיקר כמי שביטאה בספריה את מצוקתן של דמויות בודדות, מוגבלות ומנוכרות לעולמן, אך פחות כאייקון להט"בי בפני עצמה. ספר הביכורים של מקאלרס – צייד בודד הוא הלב (1940) (The Heart is a Lonely Hunter) – ראה אור בהיותה בת עשרים ושתיים בלבד, וזכה מיד עם פרסומו לשבחים מהללים ולהצלחה מסחררת. הספר עסק בחייהן של חמש דמויות זרות, רגישות ובודדות, המחפשות אוזן קשבת ומרגוע נפשי בעיירה דרומית פרובינציאלית ושמרנית. הדמות המרכזית בספר, המאגדת סביבה את יתר הדמויות החריגות והאבודות, הינה זו של אילם-חירש המתגורר בעיירה, ואשר מסמל, למעשה, את סוגיית הניכור בעולמה של מקאלרס – עולם שבו המאזין הטוב ביותר הוא דווקא חירש-אילם.

 

   קארסון מקאלרס (1967-1917) 

Photographed by Helen Eustis       

(Free use on Google Photos)      

 אך, כאמור, נדמה כי הביקורות המהללות לספרה הראשון של מקאלרס פספסו – או שמא בחרו ביודעין לפספס – את אותן רמיזות לכך שזרותן המובהקת של חמש הדמויות אינה מתבטאת רק בזרות פיזית, נפשית או רוחנית, אלא גם בזרות בכל הנוגע לתשוקותיהן המיניות. כך, למשל, מסופר כבר בעמודיו הראשונים של הספר כי הגיבור, אותו דמות אניגמטית של אילם-חירש, חולק את ביתו וחייו עם דמות אחרת של חירש-אילם. השניים מתוארים כמי שנוטים להלך בעיירה שלובי זרוע, לקיים ארוחות ערב אינטימיות, ואף לטפח ביניהם קשר רגשי עמוק וייחודי. כמו כן, דמות אחרת בספר, החשובה אף היא בעניין זה, הינה זאת של מיק, נערה מתבגרת כבת שלוש-עשרה, ומי שנחשבת לבת-דמותה של המחברת עצמה. הנערה הבודדה מיק נוטה להתלבש בבגדי בנים, לגזור את שיערה באורך קצר, ואף להתנהג בצורה אגרסיבית ומתריסה כלפי סובביה. חלומותיה הנשגבים של מיק, לעזוב את עיירתה השמרנית ולהגר אל מקומות רחוקים ושונים, שואבים את השראתם מסיפורה הביוגרפי של מקאלרס עצמה, אשר זרותה המגדרית שימשה לכל אורך ילדותה כמעין חומה גבוהה, אשר חצצה בינה לבין בני משפחתה ובני גילה.

ואולם, מה ששימש בתור רמיזה בלבד בספרה הראשון, הפך בספרה השני של מקאלרס –  השתקפויות בעין הזהב (1941) (Reflections in a Golden Eye) – להצהרה להט"בית מפורשת. הספר ראה אור בעת שמקאלרס שהתה בניו-יורק, ולאחר שספרה הראשון הפך אותה כמעט בין לילה לסנסציה ספרותית לאומית. ספרה השני של מקאלרס מכיל חמש דמויות ייחודיות, המעבירות את ימיהן בבסיס צבאי עורפי באזור הדרום האמריקאי. הזוג פנדרטון, קצין בדרגת סרן ואשתו הצעירה לאונורה, מתוארים כזוג מסוכסך ומנוכר. הסרן עסוק במחקר היסטורי יבשושי, המאפשר לו "להישמר ממחשבותיו האסורות", בעוד אשתו לאונורה מתוארת כצעירה הוללת, הבזה לבעלה ההומוסקסואל, ואשר מנהלת רומן גלוי עם מפקדו הישיר – אשר בו מאוהב בחשאי אף הסרן עצמו. רב-סרן לנגדון, מפקדו הישיר של סרן פנדרטון ומאהבה של לאונורה אשתו, מתואר כאדם בהמי וגס, בעוד אשתו, אליסון לנגדון, מתוארת כאישה חולנית, הכואבת את מות בתה הקטנה ואת התנהגותו הבוגדנית של בעלה. אל תוך משולש אהבים זה מצטרפת בהמשך דמותו של אלג'י וויליאמס, טוראי צעיר ומסתורי, אשר מפתח אובססיה מציצנית כלפי לאונורה פנדרטון, בעוד בעלה, הסרן פנדרטון, מפתח אובססיה משלו כלפי הטוראי הצעיר. העלילה המתגבשת עמוסה באובססיות מיניות וביצרים הומוסקסואלים אסורים, והיא הולכת ומקצינה עד לסופו האלים והטראגי של הסיפור.

 

מרלון ברנדו ואליזבת' טיילור בעיבודו הקולנועי משנת 1967 של הבמאי ג'ון יוסטון לספרה של מקאלרס השתקפויות בעין הזהב (1941).    (Warner Bros./Photofest)

 

ראוי לציין בנקודה זאת כי העלילה החתרנית והייצרית של ספרה השני של מקאלרס שאבה מרכיבים מרכזיים מחייה הביוגרפיים של הכותבת הצעירה. מקאלרס הכירה את בעלה ג'יימס ריבס לראשונה ב-1935, בהיותה בת 18, בעת ששירת כחייל בבסיס צבאי בג'ורג'יה – בסיס ששימש, ככל הנראה, כהשראה לזה המופיע בספרה השני. בשנת 1937 נישאה מקאלרס לריבס, וכשלוש שנים מאוחר יותר, בעקבות הצלחתו המסחררת של ספרה הראשון צייד בודד הוא הלב (1940), העתיקו הזוג את מושבם אל העיר ניו-יורק. המעבר אל העיר הגדולה שימש, כנראה, כזרז למשבר ביחסיהם של הזוג הצעיר, כאשר מקאלרס הלכה והקצינה במראה האנדרוגיני שבחרה לעצמה, ואף החלה מתחברת אל גורמים אומנותיים "בעייתיים" של החוף המזרחי. כך, למשל, התיידדה מקאלרס באותה עת עם הסופרת הגרמניה אריקה מאן, לסבית מוצהרת בעצמה, אשר נמלטה לאמריקה מרדיפותיו של השלטון הנאצי. הייתה זאת גם אריקה מאן אשר הכירה למקאלרס את אנאמרי קלארק-שווארצנבאך, סופרת שוויצרית לסבית, אשר שהתה אף היא באותה עת בניו-יורק, ואשר אותה כינה הסופר תומאס מאן כ"מלאך שהושחת" – כנראה בשל השפעתה "הלא רצוייה" על בתו הצעירה. אנאמרי קלארק-שווארצנבאך שימשה במהלך חייה הקצרים כעיתונאית, צלמת, סופרת ונוסעת הרפתקנית, וזכורה, בין היתר, כנציגה בולטת של חיי הלילה ברפובליקת ויימאר, וזאת על-אף שסבלה מהפרעות נפשיות ומהתמכרות קשה למורפיום. מקאלרס המוקסמת חשה משיכה בלתי נשלטת כלפי הסופרת השווייצרית והחלה מפתחת אליה אובססיה של ממש – אך לדאבונה נענתה על-ידי קלארק-שווארצנבאך רק בסירוב מנומס. באותה שנה נפרדה מקאלרס מבעלה ג'יימס ריבס, אשר החל מבטא בעצמו משיכה לגברים. השניים הוסיפו, עם זאת, להתראות ואף קשרו את עצמם אל  המלחין היהודי-אמריקאי דיוויד דיימונד, אשר בשלב מסוים התאהב בשניהם. ניכר היטב , אם כך, כי חייה של מקאלרס באותה עת הזכירו מאוד את העלילה הייצרית המתוארת בספרה השני, זאת העמוסה בפנטזיות הומוסקסואליות ובאובססיות מיניות.

 

                                     

       אריקה מאן (1969-1905)                                   אנמארי קלארק-שווארצנבאך (1942-1908)

  Wikipedia – Copyright transferred by Anita                       German National Library

 Forrer to Swiss Literary Archives (SLA),         Copyright Photo: Florence Homolka

   a department of the Swiss National Library                     Muchner Stadtbibliothek 

             

שבוע לפני יציאתו לאור של הספר השתקפויות בעין הזהב (1941), חוותה קארסון מקאלרס אירוע של שבץ מוחי, אחד מני רבים בחייה הקצרים והחולניים. היא איבדה זמנית את ראייתה ונותרה מרותקת למיטתה למספר חודשים. באותה עת החלו מתפרסמות הביקורות הראשונות על ספרה החדש – ביקורות שליליות וארסיות ברובן. עיסוקה המפורש והמתגרה של הסופרת המבטיחה בנושאי טאבו של הומוסקסואליות ומיניות פטישיסטית הרחיק מעליה את אהדת המבקרים והביא לתיאור יצירתה הספרותית כ"פורנוגרפית וחסרת מוסר". כמו כן, נראה כי בני עיירתה הדרומית של מקאלרס לא רוו נחת מהפרסום "המפוקפק" שהביא להם ספרה החדש; באחד מביקוריה בבית הוריה בדרום זכתה הסופרת הצעירה לשיחות טלפון מאיימות מצד גורמים גזעניים של הקו קלוקס קלאן. מאידך, מושא אהבתה, הסופרת השווייצרית אנאמרי קלארק-שווארצנבאך, אשר לה הקדישה מקאלרס את ספרה השני, עזבה את אמריקה באותה שנה והמשיכה בנדודיה בעולם, עד שהשתקעה לתקופה קצרה בקונגו שבאפריקה, שם התבודדה  ועסקה בעיקר בתרגום ספרה של מקאלרס לגרמנית. בשנת 1942, בעת ביקור מולדת בשווייץ, נהרגה אנאמרי קלארק-שווארצנבאך בתאונת אופנוע, שעליו ביקשה לנסוע, לדבריהם של עדים במקום, "בלי ידיים".

ואולם, ככל שחלפו השנים הלך והתקבע מעמדו של ספרה של מקאלרס – השתקפויות בעין הזהב (1941) – כטקסט חלוצי וחתרני באופיו, אשר הציג באומץ את האידיאל הנשגב, זה הנוגע למימוש אישיותו האותנטית של הפרט בחברה. נקודה חשובה זאת הומחשה בעיקר לקראת סוף הספר, כאשר סרן פנדרטון בוחר להגיב, ברגע ייחודי של כנות, לדבריו של מפקדו, אשר טען מוקדם יותר כי "על הצבא להוציא את השטויות הנשיות מראשיהם של החיילים"; הסרן בוחר לענות לו כך:

 

"האם אתה מתכוון לומר שכל מימוש עצמי, הבא על חשבון ההתנהגות הנורמלית, הוא בהכרח שלילי, ואין לאפשרו, גם אם הוא מביא לאושר אישי? בקיצור, עדיף לדעתך, רק מפני שהדבר מכובד מבחינה מוסרית, כי היתד המרובע ימשיך להתחכך לשווא סביב החור העגול? הדבר עדיף בעיניך מאשר נגלה ונעשה שימוש בחור המרובע והבלתי-מקובל, אשר לו יתאים בקלות היתד? אינני מסכים איתך".

 

כלומר, מעבר לשימוש המפורש בסמלים מיניים של יתד וחור, מדובר בהצהרה חתרנית מצד הדמות האומללה – וכנראה גם מצד המחברת הצעירה – בעד מימוש זהותו העצמית של הפרט בחברה, ובעד בחירה באושר אישי, על פני חיים הטרוסקסואליים נורמטיביים, אפורים ואומללים.

בשנת 1967, לאחר התמודדויות ארוכות עם מחלות גופניות ונפשיות, הלכה קארסון מקאלרס לעולמה בגיל חמישים. כשבועיים לאחר מותה המוקדם, יצא לאקרנים עיבודו הקולנועי של הבמאי ג'ון יוסטון לספרה השתקפויות בעין הזהב (1941), כאשר את התפקידים הראשיים גילמו מרלון ברנדו ואליזבת' טיילור.

בחלוף השנים נדמה כי מורשתה הלהט"בית של קארסון מקאלרס נשכחה ברובה וכי מעולם לא זכתה בהכרה לה הייתה כה ראויה. מעבר להיותה יוצרת ספרותית חדשנית, פעילה למען זכויות שחורים באמריקה, ומתנגדת נחרצת לפשיזם האירופי, שימשה מקאלרס גם כפעילה להט"בית אמיצה, אשר חייה הסוערים שימשו כדוגמא מובהקת למימוש זהות אותנטית ובלתי מתפשרת.

 

.Writer Carson McCullers photographed on unknown date by David Lee Guss

(Free use on Pixels.com)

 

בספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי תוכלו לאתר חומר מחקרי רב אודות ההיסטוריה, התרבות, המאבקים וההישגים המשמעותיים של קהילת הלהט"ב לאורך השנים. כמו כן, בספרייה תוכלו לאתר גם יצירות אומנות וספרות של גדולי היוצרים הלהט"בים, מהעבר הרחוק ואף מהשנים האחרונות.

להלן מספר טעימות של ספרות מחקרית בנושא, מתוך אוספי הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי.

חודש גאווה שמח לכולם!

 

על ידענות ואנושיות – פרידה מפרופ' דן לאור

פרופ' דן לאור (1944 – 2023)   צילום: מגד גוזני

אווירת נכאים השתררה ביום א' האחרון בקרב באי הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי, ובקרב רבים משוחרי עולם הספר והרוח הישראליים, עת התבשרנו על מותו של פרופ' דן לאור, חוקר הספרות הבכיר, ומי שנתפש בעיני רבים כמגדלור של ידע וכאחרון מגיני השפה והתרבות העברית. פרופ' לאור, אשר הלך לעולמו בגיל 79, נולד בשנת 1944, בירושלים המנדטורית, למשפחת משכילים ואקדמאיים. אביו אברהם היה רופא כירורג, אשר טיפל בפצועים ברובע היהודי בירושלים במלחמת העצמאות. הבן דן למד ספרות עברית, ספרות אנגלית וספרות השוואתית באוניברסיטה העברית בירושלים, ולאחר מכן השלים לימודי דוקטורט באוניברסיטת ברקלי שבקליפורניה. לאורך שנותיו הרבות כחוקר ומחנך מילא פרופ' לאור שורת תפקידים בכירים באוניברסיטת תל-אביב – למשל, כראש החוג לספרות עברית, כדיקן הפקולטה למדעי-הרוח, וכראש המרכז למורשת היהדות ע"ש צימבליסטה. כמו כן, פרופ' לאור שימש במקביל גם כעורך במחלקת החדשות של קול ישראל והירבה לפרסם מאמרים בתחום התרבות בעיתון "הארץ".

דלדולו של עולם הרוח וצמצומם של לימודי הספרות והתרבות בישראל עמדו תמיד במוקד דאגתו של פרופ' לאור. הוא הירבה להתריע בפרסומיו מפני ההידרדרות ברמת הלימוד של המקצועות ההומניים, מפני חוסר ההכשרה של המורים הנבחרים לתחום זה, ומפני הזלזול הבוטה של נציגי מערכת החינוך כלפי לימודי הספרות, התנ"ך וההיסטוריה ככלל. סגירתו של החוג ללימודי ספרות עברית באוניברסיטת תל-אביב נתפשה בעיניו כפשיטת-רגל מוסרית וחינוכית. במאמר בעיתון "הארץ" קבל לאור כי "כמעט מבלי משים, מצאה עצמה אוניברסיטת תל-אביב, השוכנת בעיר העברית הראשונה […] ללא חוג המוקדש באופן בלעדי לחקר הספרות העברית והוראתה. בכך הייתה גם לאוניברסיטה היחידה מבין האוניברסיטאות הגדולות, ואפילו הקטנות, בעולם, שאין בה חוג ללימוד הספרות הלאומית". תפיסה לאומית חיונית מסוג זה התבטאה גם ביחסו ארוך השנים של פרופ' לאור כלפי הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי, הממוקמת בליבה של אוניברסיטת תל-אביב, ואשר בה ראה כמרכז תרבותי ולאומי ראשון במעלה. עוד בימיו האחרונים, כאשר נהג לקבל את תלמידיו בחדרו אשר בקומת הגלריה, הירבה פרופ' לאור לדבר בהתלהבות על פרויקט שחזור ציורי הקיר המרהיבים של אברהם אופק, על כתלי הספרייה, אשר אותו הגדיר כלא פחות מ"פרויקט לאומי של ממש".

 

ציורי הקיר של אברהם אופק, הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי

פרופ' לאור פרסם עשרות מאמרים וספרים אקדמאיים, אשר ברובם עסקו בחקר הספרות, החברה והתרבות העבריות. ואולם, נראה כי הישגו הגדול והידוע ביותר נוגע לפרסום הביוגרפיות המונומנטליות של סופרים עבריים. מבחינה זאת, ראוי להזכיר כי תחום זה של ביוגרפיה ספרותית עברית כמעט ולא התקיים לפני פרסומיו החשובים של לאור, וכי מעטים אף החוקרים הצעירים הלוקחים על עצמם כיום מטלה מאתגרת מסוג זה. לכל מי שפקד את שיעוריו של פרופ' לאור באקדמיה ידועה  היטב חשיבותו של המימד ההיסטורי והביוגרפי בחקר ולימוד הספרות העברית – נקודה אשר בידלה אותו לעיתים ממרבית החוקרים בני תקופתו. כך, למשל, באחד משיעוריו הרבים אודות יצירתו של הסופר ש"י עגנון, שב וטען לאור בפני תלמידיו, כי בעוד מרצים בכירים אחרים יעדיפו לפתוח את הדיון סביב יצירתו של עגנון "תמול שלשום" (1954) בניתוח פסיכואנליטי של עלילת הרומן, יעדיף הוא תמיד להקדיש את השיעורים הראשונים דווקא להצגת הרקע החברתי, ההיסטורי והביוגרפי של הדברים: למשל, לתיאור הגירתו של עגנון עצמו לארץ-ישראל בתקופת "העלייה השנייה", ולשרטוט המרקם החברתי וההיסטורי של בני התקופה.

כאמור, עיסוק מורחב זה בשאלות היסטוריות וביוגרפיות הנוגעות ליוצרים העבריים דחף את פרופ' לאור לפנות אל ז'אנר מחקרי ייחודי זה. בשנת 1998 התפרסמה הביוגרפיה המקיפה של הסופר ש"י עגנון – חיי עגנון – אשר נחשבת בעיני רבים לגולת הכותרת של עבודתו המחקרית. המשורר והמתרגם רפי וייכרט טען, למשל, כי "הישגו של לאור טמון, בין השאר, בעובדה שהוא הצליח לשלב באופן בהיר וקריא מאוד את המעקב הכרונולוגי אחרי האיש והכותב עגנון, יחד עם סידרה של מבטי-עומק קצרים לתוך היצירות הנסקרות". וייכרט אף סיכם את דבריו בקביעה כי הביוגרפיה שכתב לאור "הינה אחד המפעלים הספרותיים החשובים שראו אור בשנת היובל למדינה". הביוגרפיה של עגנון תורגמה מאז לשפות רבות, גרפה פרסים ספרותיים יוקרתיים, ונחשבת כיום לספר לימוד מחייב בכל שיעור הנוגע לעגנון וליצירתו.

 

חיי עגנון, הוצאת שוקן, 1998

כחמש-עשרה שנים מאוחר יותר פרסם פרופ' לאור את ספרו עב-הכרס אלתרמן: ביוגרפיה (2013), הנחשב למחקר הביוגרפי וההיסטורי המקיף ביותר סביב חייו ויצירתו של המשורר החשוב. הביוגרפיה המאוחרת דרשה מלאור מאמץ מחקרי של ממש, שכן היא עסקה בדמות ייחודית, אשר שילבה בין כתיבה שירית עילאית, לבין כתיבה עיתונאית ומעורבות מתמדת בחיי החברה והפוליטיקה של בני תקופתה. לאור עצמו העיד על מורכבות זו המתגלמת בדמות עליה בחר לכתוב: "אלתרמן הוא אתגר עצום — יצירתו הספרותית […] היא בעלת אופי מגוון מאין כמוהו. אלתרמן נחשב מאז ראשית דרכו לאחד מבכירי המשוררים העברים, אם לא לבכיר שבהם […] ויצירתו הטביעה חותם בל יימחה על החיים הספרותיים והציבוריים בארץ, הן בימי היישוב והן בתקופה שמאז קום המדינה". אתגר מורכב זה לא מנע מפרופ' לאור להשלים את הביוגרפיה עבת-הכרס על חייו ויצירתו של אלתרמן, הנחשבת בעיני רבים למחקר המקיף והמוסמך ביותר בתחום.

 

אלתרמן: ביוגרפיה, עם עובד, 2013

בעוד מספר חודשים אמור היה פרופ' לאור לחגוג את פרסומו החדש – ביוגרפיה של הסופר והמשורר דוד פוגל – אשר תראה אור בהוצאת "עם עובד". בשיחות שניהל עמי בימיו האחרונים ניכרה התרגשותו הרבה מפרסומו העתידי של הספר. כמו כן, קשה היה שלא להתפעל מעבודת המחקר המקיפה והדקדקנית שערך לאור לשם כתיבת הספר, וזאת על-אף שהתקרב כבר לגיל שמונים. המחקר סביב חייו של פוגל חייב אותו, בין היתר, לביקורים חוזרים ונשנים בארכיונים נידחים ברחבי אירופה; לגיחה פתאומית ובלתי מתוכננת אל העיר ניו-יורק, לשם הגיע בחיפוש אחר קופסת מכתבים מסתורית; ולבסוף אף אל חורבות מחנה הריכוז דראנסי שמצפון לפריז, אשר ממנו שׁוּלַּח דוד פוגל בפברואר 1944 אל מותו באושוויץ. כמו כן, בחודשים האחרונים לחייו הגה פרופ' לאור את הרעיון האפשרי של כתיבת ביוגרפיה אודות המחזאי חנוך לוין. בחודשים אלו, עת החל הפרויקט להתגבש בראשו, זכיתי ללוות אותו וללמוד מעט על שיטת עבודתו הקפדנית והמחושבת, אשר עיקרה היה באיסוף הפרטים הקטנים. בין היתר, סייעתי לו באיסוף ראשוני של מאות מאמרים עיתונאיים, אשר התפרסמו לאורך השנים, ואשר נגעו לחייו וליצירתו של לוין; בהמשך הופניתי על-ידו למציאת הידיעונים האוניברסיטאיים של השנים 1964-1963, וזאת כדי לאתר את  המרצים אשר לימדו בחוג לפילוסופיה, עת למד שם גם לוין הצעיר; ולבסוף, נתבקשתי ליצור קשר עם מזכירות תיכון עירוני א', ולנסות לאתר תלמידי עבר אשר למדו עם לוין באותה התקופה. המחקר הספרותי הפך תחת ידיו של פרופ' לאור למשימה בלשית של ממש, אשר היה בה כדי להפיח רוח חיים בדמותו הרחוקה של מושא הביוגרפיה.

 

אסכם ואומר שלמרות ידענותו הרבה ואישיותו המרשימה, התאפיין פרופ' דן לאור גם באנושיות ובטוב-לב יוצאי דופן. מעולם לא התנשא על תלמידיו, תמיד דאג להתעניין בשלומם, ואף היה סקרן באשר להתפתחותם האקדמית.

דמותו העשירה, האנושית והחייכנית תחסר לכולנו מאוד.

 

בספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי תוכלו למצוא ספרים, מאמרים וחומר מחקרי רב פרי עטו של פרופ' דן לאור.

ציורים מעולם שאבד

מעטים האנשים אשר שמם נקשר אל פיתוח תחום ההוראה והחינוך כמו זה של אליהו בייליס. האיש שנולד בעשור הראשון של המאה העשרים, בקובנה אשר בליטא, היה למדריך בתנועות נוער ציוניות, לאחד ממייסדי תנועת "הצופים העברים" ואף לאחד מראשיה של תנועת "השומר הצעיר" בליטא. לאחר לימודיו האקדמאיים בגרמניה, שב בייליס ב-1926 לעיר הולדתו והחל להורות שרטוט וציור בגימנסיה הריאלית העברית שבקובנה. כמו כן, בייליס הצטרף במקביל גם לסגל המחנכים בגימנסיה העברית ע"ש שוואבה, שם לימד מקצועות רבים – אך במיוחד את הוראת השרטוט והציור. מאות תלמידים ותלמידות עברו תחת הכשרתו של המורה בייליס, אשר דאג לפתח את יכולותיהם התיאורטיות והמעשיות כאחד.  ב-14 באוקטובר 1939, כחודש וחצי לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, עת החלו להתקדר השמיים מעל היהודים שבליטא, זכה המורה בייליס ברישיון המעבר לו ייחל זה חודשים רבים. בייליס ומשפחתו הצליחו לחצות, בדרך חתחתים, את פולין הכבושה ואף להמשיך ולנוע מערבה, דרך ברלין, וינה, בודפשט ומשם לנמל באתונה, אשר בו עלה בידי המשפחה לעלות על סיפונה של ספינה רומנית ולהפליג עמה עד לנמל חיפה שבפלשתינה. משפחת בייליס נקלטה במהרה בקיבוץ בית-זרע שבעמק הירדן ואליהו בייליס עצמו הפך לאישיות חינוכית מרכזית בארץ-ישראל ולאחד ממעצביה המרכזיים של מערכת ההוראה והחינוך במדינה.

ואולם, אליהו בייליס לא הותיר מאחוריו את כל עולמו, הרחק בליטא החרבה. שכן, במבנה הגורן העבש שבבית-זרע, בעליות הגג המאובקות שבקיבוץ ולאורך חדרי דירתו הרחבה שבתל-אביב, אכסן איש החינוך המבוגר שורות ארוכות של ארגזי עץ חתומים, אותם דאג להבריח עמו מפני הקטסטרופה הקרבה. האוסף המצוי באותם ארגזי-עץ חומים-בהירים מכיל כמאתיים-אלף ציורים, פרי-רוחם ועמלם של קרוב לשמונה מאות ילדים שונים, אשר עברו תחת הכשרתו של המורה אליהו בייליס, בגימנסיה העברית שבקובנה, בין השנים 1939-1927. עמנואל בר-קדמא, כתב העיתון "דבר לילדים", ציין בכתבתו מ-1955 כי "רטט של קדושה אופף את המסייר בין הארגזים הקטנים. ציורי ילדים אלו לא יפארו עוד את הכתלים של נשפי מחזורים מסיימים, וילדים אלה, שציירו את הציורים, לא יסתכלו עליהם עוד בחיוך ויפטירו: 'היו ימים…' כאן טמונות יצירותיהם של ילדים אשר עלה עליהם הכורת ועקבותיהם אבדו יחד עם עוד שישה מיליון מבני עמנו".

 

   

 

מי היו אותם ילדים? כנראה שלעולם לא נדע באמת. על חמישה ציורים ששרדו מהאוסף של אליהו בייליס מתנוסס בכתב יד נקי וברור השם "יצחק לפידות", המשתייך לדבריו ל"מכינה ג'". מעט מאוד ידוע אודות אותו נער אלמוני, אשר ציוריו המרהיבים מעידים על אופי רגיש ועל יכולות ציור ייחודיות. במאגר השמות של אתר "יד ושם" מצוין כי אותו יצחק לפידות נולד בשנת 1923, התגורר בעיר קובנה שבליטא, וכי בעקבות הפלישה הנאצית לברית-המועצות, בשנת 1941, פונה בכפייה מזרחה  על-ידי הרשויות הקומוניסטיות, יחד עם יתר בני משפחתו. ואף לא מילה יותר. האם שרד יצחק לפידות את המסע מזרחה? האם עלה בידו להימלט מפני המכונה הגרמנית הקרבה? האם רוחו הרגישה יכלה לאימי המלחמה והשואה? לעולם לא נדע.

 

    

 

וכך, אנו נותרים חסרי-אונים אל מול אותם חמישה ציורים בודדים, השופעים בצבע ובחיות מרהיבה: חייל הצועד בזקיפות ומדיו האדומים זוהרים למרחק; נהר מתפתל לאורך יער חורפי, בנוף הקפוא של מזרח-אירופה; דוב סיבירי לבן ואונייה מטלטלת בין הגלים. ואולם, מתחת לפני השטח, מתחת לאותה חזות צבעונית מרהיבה, מבצבצים כבר היטב סימני התקופה. שכן, הצייר הצעיר דאג להדגיש את הדם הרב שנשפך על השלג, למרגלות אותו דוב סיבירי לבן; האונייה המטלטלת בים נראית במצוקה אמיתית נוכח גלי הענק, המאיימים לכסותה מכל עבר; ואז השרטוט החמישי, אשר אינו מותיר עוד מקום לספק, בדבר הבנתו של הנער בכל הנוגע למלחמה הגדולה המתחוללת סביבו, ובדבר הקטסטרופה האנושית הקרבה ובאה.

חמישה ציורים למזכרת עולם. חמישה ציורים מעולם שאבד.

 

בארכיון החינוך היהודי בישראל ובגולה, המצוי בקומת המרתף של הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי, נמצא חלק מאוסף הציורים של תלמידיו של המורה אליהו בייליס, וביניהם גם כמה ציורים של הנער יצחק לפידות. כמו כן, בספריית וינר לחקר התקופה הנאצית והשואה תוכלו למצוא חומר מחקרי ועיוני רב בנושא – דוגמת ספרים, כתבי-עת, חומר ארכיוני ומאגרי מידע מרחבי העולם.

 

 

 

על קופים ומלאכים – מאה השנים הראשונות של המחקר הגנטי

"פעם הייתם קופים. ואולם, גם היום האדם הוא קוף יותר מיתר הקופים".

                                                                            (פרידריך ניטשה, כה אמר זרתוסטרא)

 

בשנת 1984 הוכה עולם המדע בהלם נוכח תוצאות מחקרם של צ'ארלס סיבלי וג'ון אלקוויסט, צמד ביולוגים מאוניברסיטת ייל האמריקאית. שני החוקרים טענו כי בדיקות ד.נ.א שערכו מוכיחות בוודאות כי האדם עצמו משתייך לקבוצת הקופים הגדולים – ואינו רק חולק עימה אב קדמון משותף – וגם כי השימפנזים דומים גנטית לבני-האדם יותר משהם דומים גנטית לגורילות – כלומר, קיימת זהות של 99.5 אחוז בין המבנה הגנטי האנושי לבין זה של השימפנזה. מדובר היה בנקודת מפנה מכרעת בחקר מוצא האדם, שכן בפעם הראשונה בהיסטוריה הגדירה הקהילה המדעית את האדם כקוף לכל דבר, הממוקם היטב בתוך משפחת הקופים הגדולים, ולא רק בסמוך אליה. בנוסף, הדמיון הכמעט זהה שנמצא בין הד.נ.א האנושי לבין זה של השימפנזים היווה אף הוא ציון דרך של ממש, וזאת כאשר תכונותיהם המשותפות של שתי קבוצות ייחודיות אלו – למשל, תכונת האלימות הרצחנית – מצאו את מקורן במורשת גנטית אותה רכשו שתי הקבוצות מאב קדום משותף. תוצאות המחקר של שני הביולוגים האמריקאים שימשו כסיכום ראוי עבור מאה תוססת, אשר לאורכה חוללה דיסציפלינת הגנטיקה מהפכות של ממש בכל הנוגע להבנתנו את מוצא האדם ולהגדרת טבעו הייחודי והמובנה.

הגנטיקה, על-אף היותה כה נוכחת ומרכזית בחיינו ובשיח התרבותי, הינה, למעשה, תחום מחקר ביולוגי עצמאי צעיר ימים, אשר התפתח לקוויו הנוכחיים רק בחמישים השנים האחרונות, וזאת, אף שבניצניו ניתן להבחין כבר במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה. הצעד הראשון בנתיב הגנטי התרחש בחצר המנזר על שם תומס הקדוש בעיר ברנו שבבוהמיה, שם גידל הנזיר האוגוסטיני גרגור מנדל שיחי אפונה, יצר הכלאות בין זנים שונים ועקב אחר התוצאות במשך מספר שנים. בשנת 1865 פרסם מנדל את תצפיותיו וקבע כי תכונות תורשתיות, כמו צבע האפונים וצורתם, מועברות ביחידות בדידות, כך שהצאצא חולק חלק מתכונותיו עם אמו וחלק עם אביו – אותן יחידות בדידות גורליות, אשר לימים ייקראו בשם "גֵנים". חוקיו הראשוניים של הנזיר מנדל, "אבי הגנטיקה", משמשים עד ימינו כבסיס להבנת תופעת התורשה. הדיסציפלינה החדשה שנולדה במנזר האוגוסטיני התפתחה לאורך השנים למספר ענפים שונים, העוסקים כולם בהתבטאות האינפורמציה התורשתית בתא החי ותוך התייחסות למגוון תופעות טבעיות – למשל, התפתחות הפרט מביצית מופרית לייצור בוגר, התבטאות החומר התורשתי בפיזיולוגיה ובאנטומיה של הפרט, וכן שיוך של האורגניזם למין מסוים ולהיסטוריה אבולוציונית מסוימת.

 

גרגור מנדל, "אבי הגנטיקה" 1884-1822

(Public Domain)

 

עד לשנות החמישים של המאה העשרים ידעו המדענים, אם כן, על קיומם של הגנים, אך הסברה הרווחת בעולם המדעי הייתה כי החלבונים המצויים בתא הם הגורם המרכזי בכל הנוגע להכלת ולעיבוד החומר התורשתי. התפנית הגדולה התרחשה בשנת 1952, כאשר רוזלינד פרנקלין, מדענית יהודייה-אנגלייה צעירה, הצליחה ליצור הדמיה דו-ממדית של סליל ה-DNA ולחשוף את מורכבותם האדירה של הגנים האנושיים. בשנת 1953 הסתמכו החוקרים פרנסיס קריק וג'יימס ווטסון על מחקרה של פרנקלין – בלא ידיעתה – ובעזרתו פענחו את המבנה התלת-ממדי המורכב של מולקולת ה- DNA – זה של הסליל הכפול. המבנה החדש שהציעו שני החוקרים הסביר היטב את מנגנון השכפול העצמי של המולקולה, את האופן הייחודי שבו אצור המידע הגנטי, ואף את הדרך הפתלתלה של העברת המידע בתורשה. תרומתם המדעית של החוקרים קריק וווטסון אחראית, למעשה, להולדת הענף החשוב של  חקר הגנטיקה המולקולרית, במה שנחשב עד ימינו לאחת מפריצות הדרך המדעיות החשובות של המאה העשרים. רוזלינד פרנקלין נפטרה בגיל 37 מסרטן השחלות ולא זכתה להכרה לה הייתה ראוייה בימי חייה.

 

רוזלינד פרנקלין  1958-1920

(Henry Grant Collection/Mol/Shutterstock)

 

ציון-דרך נוסף במחקר הגנטי התרחש בשנת 1976, עם פרסום ספרו של המדען הבריטי ריצ'ארד דוקינס – The Selfish Gene – אשר לטענת מדענים רבים, כמו אלן גרפן ומארק רידלי, היווה "מהפכה שקטה וכמעט מיידית במדעי הביולוגיה", ו"אשר שינה, למעשה, את הדרך שבה ביולוגים ומדענים חושבים כיום". גדולתו של הספר נבעה, בין היתר, מסגנונו הקריא ומנגישותו גם לקהל הרחב שלא היה בקיא במונחים מדעיים, ואין תימה אפוא שהוא הפך במהרה לרב-מכר בין לאומי, נמכר בלמעלה ממיליון עותקים ותורגם ללמעלה מעשרים וחמש שפות. בספר זה הציג דוקינס לראשונה את המונח "גן אנוכי", אשר משמעותו הבסיסית הינה שאיפתם העיקשת ו"האנוכית" של הגנים האנושיים לשרוד, לשכפל ולשמר עצמם לאורך הדורות, וזאת גם במחיר של פגיעה בקיומם של גנים אחרים, של גופים זרים ואפילו של הגוף החי שבו הם עצמם שוכנים. דוקינס חידד טענות אלו בקובעו כי הגוף החי אינו אלא "מכונת שרידה" גדולה אשר כל מטרתה הינה שימור והגנה על הגנים. לדברי המדען, התנהגותם "האנוכית" של הגנים תעודד בדרך-כלל גם התנהגות אנושית אנוכית; ואולם, דוקינס הצביע בספרו גם על התנהגויות אלטרואיסטיות המתרחשות בטבע – כאלו של הקרבת גוף ההורה למען שרידתו של הצאצא – וזאת  גם מתוך חישובים "אנוכיים" של שימור הגנים.

אין זה מפתיע כי קביעותיו הנחרצות של דוקינס, בדבר אסטרטגיות גנטיות מורכבות השולטות בגוף האדם ומכתיבות את התנהגותו בעולם, גררו בעקבותיהן ביקורת רבה, שעה שכלל משנתו המדעית הוגדרה כנגועה ב"דטרמיניזם גנטי". בהקשר זה, ראוי לציין כי ענף הגנטיקה זכה לביקורות ולהתנגדויות כבר עם היווסדו מצד מדענים ואנשי רוח, אשר התנגדו בעיקרם לרעיון של אפיון התנהגות האדם, תרבותו והתנהלותו בעולם על-פי מדדים גנטיים, ואשר יצאו חוצץ נגד הניסיון להבחין בין אוכלוסיות שונות הנבדלות זו מזו מבחינה גנטית. התנגדויות מסוג זה והטלות הספק החוזרות ונשנות במחקר הגנטי התעצמו במחצית השנייה של המאה העשרים, וזאת בעיקר נוכח גילוי הזוועות שביצעו הנאצים בשם הרעיונות של טוהר הגזע ושל העליונות הגזעית, ובשל התפתחות המחקר הגנטי בתקופה מאוחרת זו והאיום שהציבה על אפיונו המסורתי של האדם ועל תפיסת מקומו בעולם – למשל, בכל הקשור לסוגיית השכפול הגנטי, אשר ערערה את מעמדו היחידני והייחודי של הפרט בעולם. מבחינה זאת, הזכירו "מלחמות הגנטיקה" של המחצית השנייה של המאה העשרים את "מלחמות הקופים" של סוף המאה ה-19, אשר התעוררו בעקבות פרסום ספרו המונומנטלי של צ'ארלס דרווין – מוצא האדם (1871) – אשר בו החיל המדען הבריטי את תובנותיו בנוגע לאבולוציה גם על חקר התפתחות האדם, ואשר בו הקביל בבירור את מוצאנו הקדום עם זה של הקופים. מתוך המהומה האדירה שנולדה בעקבות ספרו החתרני של דרווין זכורה במיוחד תגובתו השלילית של בנג'מין ד'יזראלי, ראש ממשלת בריטניה, אשר קבע נחרצות כי בוויכוח הנוגע לשאלה "האם האדם הוא קוף או מלאך, בוחר אני תמיד בצד של המלאכים".

 

משפחתי וחיות אחרות…

 (Image: GETTY)

 

ואכן,  המחצית השנייה של המאה העשרים הייתה עדה להתעוררותו של מחקר פוליטי ניאו-מרקסיסטי, אשר נטה לשלול כל טענה מהותנית או גנטית בדבר טבע האדם, ואשר העדיף להתייחס אך ורק לכוחות החברתיים והפוליטיים הקיימים. החוקרים השונים הגדירו את הטיעונים הביולוגיים העוסקים ב"טבע אנושי" כאמצעי נוסף בידי בני המעמד העליון לשמירה על ההגמוניה החברתית שלהם, והמחקר הגנטי והעיסוק ב"טבע אנושי" ביולוגי נתפסו על-ידם כמעין נדבך נוסף במה שכינו "מבנה העל" של השכבה השלטת, וכאמצעי נוסף לביסוס היסודות הערכיים והרעיוניים של שכבה זאת. המחקר הגנטי הפך, אם כך, לשם נרדף לגזענות, לאפליה ולחשיבה רצחנית, כתשתית רוחנית לדיכויין של השכבות החלשות. מנגד ניצבו אותם מדענים ואנשי רוח אשר ביקשו לקדם את המחקר הגנטי ולהחילו על כלל מדעי החברה והרוח. עם מחנה "מושמץ ומותקף" זה נמנו מדענים בעלי שם דוגמת הביולוג האמריקאי אִ. אוֹ. וילסון, מי שכונה "אבי מדע הסוציו-ביולוגיה", וכאחראי המרכזי לניסיון החלת המחקר הגנטי על מדעי החברה. וילסון וחוקרים כדוגמתו ביקשו לאמץ את נקודת המבט הגנטית ולראות בהיסטוריה הביולוגית- אבולוציונית של המין האנושי כגורם המרכזי לתופעות החברתיות המאפיינות אותו כיום. כך, למשל, ראה וילסון בתופעות של חיזור, תוקפנות ועיצוב יחסים מגדריים ככאלה המושתתות ביסודן על התפתחויות בעברנו הקדום והקשורות לסביבה הפרה-היסטורית אשר הקיפה את אבותינו. התנהגות חברתית, או אנטי-חברתית, תורצה ביסודה על-פי מניעים דרוויניסטים וגנטיים, ותוך קישורה התכוף אל התנהגותם החברתית של אבותינו הקדומים ושל השימפנזים. גישה מחקרית מסוג זה הייתה כמובן לצנינים בעיני ה"מחנה הפוליטי" היריב והביאה לעימותים וליריבויות קשות באקדמיה האמריקאית, ועימותים אלו גלשו לעיתים לתגרות פיזיות של ממש, כמו במקרה שבו פרצו סטודנטים מאואיסטים רדיקליים לדיון שבו נאם וילסון, שפכו עליו מים והאשימו אותו בעידוד לג'נוסייד.

לסיכום, ראוי לציין כי המחקר הגנטי מצוי עדיין בראשית דרכו וטרם נחשפו מרבית סודותיו של הגנום האנושי. ואולם, נראה כי הוויכוח הישן, בדבר המימד הדטרמיניסטי המאפיין את חיינו, ובדבר האפשרות של בחירה אנושית חופשית, מוסיף להעסיק ולהלהיט אנשי רוח ומדענים שונים. הופעתם המתמדת של מחקרים העוסקים ב"גנים אנוכיים", ב"מכונות שרידה אנושיות", ובהתנהגויות אנושיות בסיסיות הנשלטות לחלוטין על-ידי חומר ביולוגי נסתר וטמיר, מוסיפה להלהיט את הרוחות בקרב הקהל הרחב – במיוחד כאשר המדובר בסוגיות הקשורות למבנה החברתי המקיף אותנו. החוקר פרנסיס סי. קולינס, אשר עמד בראש המרכז האמריקאי לחקר הגנום האנושי, טען בהקשר זה כי "גישה קיצונית הקובעת כי 'הגנים הם אנחנו' – כלומר, גישה הדוגלת בדטרמיניזם גנטי מוחלט – עלולה לערער את ערכן של התערבויות חברתיות המיועדות להעצים את הפוטנציאל של הפרט, עלולה לחתור תחת מוסדות חברתיים קיימים – דוגמת זו של מערכת אכיפת החוק – ואף עלולה לשלול כל קיום של רצון אנושי חופשי". קולינס הוסיף כי עולם המתאפיין בדטרמיניזם גנטי מוחלט, כזה אשר בו "כל תכונה אנושית מחוברת הדוקות לגנים האנושיים, אינו יכול לדור בכפיפה אחת עם ערכים כמו אחריות אישית ורצון חופשי". החוקר אנדרו בראון טען בהקשר זה כי "הניסיון מצד מדענים דטרמיניסטיים לפרק את האדם ואת התנהגותו לכלל מרכיביו הגנטיים הינו, למעשה, קריאת תיגר על המשנה האקזיסטנציאליסטית האירופית הרווחת, אשר רואה באדם יצור מודע וחופשי, אשר אינו כבול לתכתיבים חברתיים וביולוגיים, ואשר באפשרותו להשיג את חירותו במעשה של מרידה".

לאן צועדים, אם כך, האדם והמחקר הגנטי?

ימים יגידו.

 

בקומה א' של הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי תוכלו למצוא את אוספי המדע (500) והמדע היישומי (600), הכוללים פריטים רבים ומגוונים – למשל, כתבי-עת בתחומי המדע השונים, ספרי עיון ומחקר, ביוגרפיות של מדענים וספרי היסטוריה של המדע. הפריטים באוספים אלו כוללים מחקרים בתחומים שונים ומגוונים –  למשל, כאלו הנוגעים לתחום האתיקה והמוסר במדע, כאלו המתייחסים למאפייניו הפילוסופיים והתיאורטיים של המדע, כאלו המפרטים את התפתחותן והשתרשותן של תיאוריות מדעיות בקרב חברות שנות, וכאלו המחדדים את מקומו המרכזי של המדע לאורך ההיסטוריה האנושית. כמו כן, הפריטים באוספים אלו מכסים ענפי מחקר שונים ומגוונים במדע – למשל, ענף הפיזיקה, ענף הכימיה, ענף המתמטיקה – וכמובן, ענף הגנטיקה.

 

קריאה מומלצת

דוקינס, ריצ'ארד. הגן האנוכי. תל-אביב: דביר, 1991.

ווטסון, ג'יימס. הסליל הכפול. תל-אביב: לוין-אפשטין, 1971.

יבלונקה, חווה. ההיסטוריה של הגנטיקה. תל-אביב: ההוצאה לאור של משרד הבטחון, 1994.

.Brown, Andrew. The Darwin Wars: The Scientific Battle for the Soul of Man 

            .London: Touchstone, 2000  

Darwin, Charles. The Descent of Man, and Selection in Relation to Sex. London: J. Murray, 1874

Grafen, Alan and Mark Ridley. Richard Dawkins – How a Scientist Changed 

          .the Way We Think. Oxford: Oxford University Press, 2007   

Peters, Ted. Playing God?: Genetic Determinism and Human Freedom. New 

             .York: Routledge, 1997

.Wilson, Edward O. On Human Nature. New York: Bantam Books, 1979

 

    

שימור ציורי הקיר של אברהם אופק בספרייה המרכזית

ציורי הקיר של אברהם אופק (1935 בורגס בולגריה – 1990 ירושלים) בספרייה המרכזית על שם סוראסקי באוניברסיטת תל אביב (1976) משתרעים על פני כמאה מטרים רבועים לא רצופים של הקיר המערבי, בשני מפלסים בעלי תקרה משותפת ובטכניקה של אקריליק על טיח. אופק צייר ציור, שהורכב בסופו של תהליך, משלושה פרקים: ספינת העולים, עבודה ומנוחה והגן הפורח. המסגרת הנושאית של שלושת הציורים היא שיבת ציון. על ציור הקיר חתם: אברהם אופק (אלג'ם).[1]

במנשר שיצא על ציורי הקיר תיאר פרופסור אברהם רונן את הקשר בין שלושת פרקי הציור לחלל הכניסה של הספרייה:
'ספינה גדושת עולים המגיחה באלכסון מחלקו העליון של הקיר, ליד הכניסה לקומת הביניים, ומגיעה כמעט עד רצפתו הימנית של חלל הכניסה התחתון מהווה את הפרק הראשון של סיפור הגאולה וגם את חולית הקשר המתווכת בין אגפי ומפלסי הקומפוזיציה הציורית – למעלה למטה ומימין לשמאל, ובעת ובעונה אחת היא מהווה גם אתנחתא בין האגף הימני והשמאלי. את חלקה העליון של הסירה ניתן לראות גם מקרוב, מהמרפסת של קומת הביניים הננעצת כביכול בתוכה. הפרק השני עבודה ומנוחה בארץ הנבנית, מצויר על האגף הימני של הקיר ואילו משמאל – על קטע האולם התחתון, צייר אופק את הפרק השלישי – גן העדן עלי אדמות, המסמל את תקוות פריחת הארץ הנגאלת. מוטיב הפרחים והצבעוניות העזה נועדו גם להתמודד עם הגינה הנשקפת מן החלונות.'[2]

לדברי רונן 'דמויות האדם וקטעי הנוף בציורי אוניברסיטת תל אביב נראים משוטחים ולינאריים יותר מאשר בציורי הקיר הקודמים של אופק, וסבך הקווים המצטלבים והרשתות המשורטטות בתוך הדמויות מגבירים את אופיין הדו-ממדי. הרושם הכללי העולה מציורי הקיר הוא של מרבד צבעוני. יוצאי דופן בעיצובם הם דווקא ניצני הצמחים דמויי בן-חצב בסצנה הכפרית גדולת המידות.'[3]

ב-20 לנובמבר 2022 החל צוות מסטודיו תכלת במלאכת שיקום ושימור הציור של אופק בספרייה. האמנים המשמרים, מיכל בורג וקוסטה מגראקיס, סיימו את עבודתם כעבור 15 ימי עבודה, ב-14 בדצמבר 2022.

 

 

 

 

 

 

במהלך השיפוץ פנייתי לד"ר נעמה שפטלוביץ, מנהלת הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי, ולשי פרקש, מתעד ומשמר ציורי קיר וצבע אדריכלי ובעליו של סטודיו תכלת, בבקשה לענות על מספר שאלות שעניינו אותי. להלן השאלות והתשובות כפי שנשלחו והתקבלו במיל חוזר:

ד"ר נעמה שפטלוביץ

שאלה: מתי הבחנת לראשונה בציור הקיר של אופק בספרייה?

תשובה: הבחנתי בקיר מביקורי הראשון בספרייה עוד בהיותי סטודנטית באוניברסיטה.

שאלה: מתי הבנת לראשונה שנדרשת עבודת שיקום ושימור של הציור?

תשובה: כאשר קבלתי את תפקידי כמנהלת הספרייה הבחנתי שבקיר ישנם סדקים וכן שנעשה ניסיון לטיפול/שימור קודם של הקיר אשר להערכתי לא נעשה באופן מקצועי ופגם בציור.

שאלה: כמה זמן לקח מרגע שהבנת שיש צורך בשיפוץ הקיר ושימור הציור ועד ביצוע העבודה?

תשובה: כאשר ערכנו את החגיגות לרגל  50 שנה להקמת מבנה ספרייה המרכזית בשנת 2018 עבדתי יחד עם האדריכל מיכאל יעקובסון וחשבנו ביחד שראוי לטפל בציור הקיר. באותו אירוע השתתפו גם מספר אדריכלים ואלה המליצו על שי פרקש כמומחה המרכזי לטיפול בציורי קיר. מיד לאחר האירוע פנינו לשי פרקש ובקשנו הצעת מחיר לשימור הקיר אך לצערי לא נמצא תקציב לנושא.

שאלה: מהיכן הצלחת להשיג תקציב לשיקום ושימור הציור?

תשובה: בשנת 2018 ניסיתי לפנות להנהלת האוניברסיטה ולבקש סיוע בנושא אך לא היה מענה חיובי. לאור חשיבות הנושא החלטנו להפנות חלק מהתקציב השוטף של הספרייה לטובת שימור הקיר מתוך ראיה שמדובר בנכס אמנותי ותרבותי חשוב.

שאלה: לאורך השנים בהן את משמשת כמנהלת הספרייה המרכזית האם פנו אלייך בענין ציורי הקיר של אופק בספרייה? האם נתקלת במבקרים שבאו במיוחד לראות את ציורי הקיר בספרייה?

תשובה: בתחילת עבודתי בספרייה אשתו של הצייר היתה מגיעה אחת לשנה ושואלת האם מגיעים אנשים לבקר וכן שאלה לגבי השימור. מבקרים המגיעים לראות את ציור הקיר אינם רבים ואלה מגיעים כאשר נעשים סיורים של בתים פתוחים, סטודנטים הלומדים ארכיטקטורה באוניברסיטה או ממוסדות אחרים וכן אנשים פרטיים המכירים את עבודותיו של אברהם אופק.

שאלה: מדוע יש חשיבות והצדקה בעיניך לשימור ציורי קיר במוסדות ציבור?

תשובה: לדעתי יש חשיבות לשימור בנין הספרייה כמו גם לעבודות האמנות בו, כולל ציור הקיר, המהווים חלק אינטגרלי ממבנה הספרייה שהוא מבנה ציבורי בעל חשיבות רבה הן באוניברסיטה והן בארץ ומשמש מרחב תרבותי ואמנותי לקהל באי הספרייה: סטודנטים, סגל ואורחים שונים.

שי פרקש

שאלה: באיזה מצב מצאת את ציור הקיר של אופק בספרייה?

תשובה: בציור הקיר מצאנו אבק, סדקים אלכסוניים ארוכים, וקטעים אחדים של התנתקות טיח מהקיר והיווצרות כתמי מלח כתוצאה מרטיבות סמוך לרצפה, בנוסף ראינו שבוצע תהליך תיקון קודם של סדקים וצבע במועד לא ידוע.

שאלה: מה נדרש לצורך שיקום ושימור הציור בספרייה?

תשובה: הטיפול השימורי כלל ניקוי אבק וכתמי לכלוך, הזרקת טיח על גבי סיד דרך חורים שקדחנו בציור לצורך הדבקת טיח מנותק לקיר, הרחבת סדקים וסגירתם בטיח על גבי סיד ולבסוף השלמות צבע וריטוש של קטעי ציור חסרים בצבעי טמפרה וחומרי קיבוע לחיבור בין צבע חדש לישן.

שאלה: בהנחה שלא תתרחש רעידת אדמה בארץ או שישחיתו בכוונה את הציור (כמקובל היום בקרב מספר פעילים בארגונים 'ירוקים' שונים) כמה זמן אמור השיפוץ שלכם להחזיק מעמד?

תשובה: ציורי קיר במקום סגור ויבש זקוקים לניקוי וטיפול שימורי אחת לעשר שנים, אני סבור שלא יהיו סדקים ופגמים משמעותיים בציור לפחות בעשרים השנים הבאות.

שאלה: האם תוכל לספר בקצרה על הכשרתם המקצועית של משמרי ציור הקיר של אופק בספרייה?

תשובה: צוות המשמרים בסטודיו תכלת פועל לפי ניסיון וידע בשימור ושיחזור ציורי קיר שרכשתי יחד עם שותפי הצייר אלי שאלתיאל, החל משנת 2000 בעבודות שימור ושחזור של ציורי קיר בכל רחבי הארץ, בהכשרתם המקורית אמני הסטודיו הם בעלי מלאכה, ציירים ומעצבים. את שיטות וחומרי השימור הם למדו ממני וממשמרים מנוסים שלמדו שימור ציורי קיר באירופה בעת תהליך העבודה בסטודיו.

שאלה: במהלך מלאכת שיקום ושימור הציור האם נתקלת בתגובות של עובדים בספרייה או של מי ממבקרי הספרייה?

תשובה: אחדים מעובדי הספרייה וסטודנטים צפו בעבודת המשמרים ושאלו שאלות על עבודת השימור.

שאלה: מהי החשיבות של ציורי קיר במוסדות ציבור? האם בעידן דיגיטלי יש בכלל חשיבות לציורי קיר במוסד ציבורי כמו האקדמיה?

תשובה: על החשיבות של ציורי קיר במרחב הציבורי בארץ ובעולם נכתב רבות ע"י אומנים ואדריכלים ידועים שאני נוהג לצטט אותם, ראי בקישור>>

אוכל להוסיף שני דברים:

א. בעידן בו כל קיר ומשטח פנוי מתכסה בציורי גרפיטי שמועד תפוגתם קצר והמסר שלהם אישי, יש חשיבות לקיומם ושימורם של ציורי קיר ישנים שנוצרו ע"י אומנים במועד הבנייה בשיתוף אדריכל הבית ובעלי הבית במטרה להעביר מסר חינוכי וחברתי.

ב. ציורי קיר יפים נותנים הרגשה טובה ושמחת חיים גם בעידן הדיגיטאלי לכל אלו השוהים או עוברים בקרבתם והופכים מקומות שוממים ואפרוריים למעניינים וחיים.

 

 

 

 

 

 

לסיום אצטט מדבריו של אברהם אופק, שבפתיחת אחד משיעוריו על אמנות ציורי הקיר אמר כך: 'אמנות ציורי הקיר, מחזיקה את מקסימום התכונות של האמנות. היא בשיא מטרתה כמעט על הגבול של מה שהפסיכולוגיה גילתה, שזו העשייה עצמה. אלפיים שנה היתה האמנות צמודה לקיר ונפרדה ממנה רק לפני 500 שנה. אין ציור קיר בנמצא, שבו הרקמה, החריטה, לא מצאו דרכם בזרימה תרבותית, תוך ייצוג רשמי של האמנות ברשות הרבים.'[4]

ציורי הקיר נמצאים בלובי הספרייה המרכזית של אוניברסיטת תל-אביב הפתוחה לציבור הרחב –

א'-ה' 20:00-8:30, ו' 12:30-8:30.

[1] שם משפחת הוריו המאמצים, שאימצו אותו כשהיה בן שנתיים.

[2] המנשר בארכיון הנהלת הספרייה, ללא מספר עמודים.

[3] אברהם רונן, 'ציורי הקיר של אברהם אופק', בתוך: אברהם אופק – מקיר לקיר, תפן: המוזיאון הפתוח, גני התעשייה, 2001, עמ' 37.

[4] 'אברהם אופק על אמנות ציורי הקיר', סטודיו, ינואר 1990, עמ' 10.

קרדיט תמונות: שי פרקש

"הקצה המוחלט שממנו אין חזרה" – 160 שנים לקרב גטיסברג

באחד מחודשי הקיץ של שנת 1863, כשנתיים לערך מאז פרישת מדינות הדרום ופרוץ מלחמת האזרחים האמריקאית, התקבל בביתה של גב' לוקרציה קרוליין באראט-מקמהון, עלמה מכובדת ממחוז פיקנס, דרום-קרוליינה, מכתב מקומט, קרוע ומרובב בבוץ. בקצהו הימני של דף הנייר התנוסס התאריך – 29 במאי, 1863 – ובהמשך נמסרה כתובת השולח, שישב אותה עת הרחק בחזית, בסמוך למשרד הדואר בפרנקלין, וירג'יניה. גב' מקמהון חששה מאוד ממכתבים מסוג זה. פחות משנה קודם לכן התבשרה במכתב דומה כי אחיה האמצעי, בנג'מין בן השלושים, מת מפצעיו באחד הקרבות הגדולים. המכתב החדש נשלח על-ידי ויליאם לורנס באראט בן ה-29, אחיה הצעיר של קרוליין, ומי שנחשב למפרנסה הראשי של משפחת באראט. ברשימה הקצרה שחיבר עבור אחותו, בכתב צפוף, שבור ומלוכלך, ציין ויליאם כי הוא בחיים עדיין, אך כי המצב בחזית מדרדר בכל יום שחולף:

 

"אני מנצל עכשיו את הזמן שנותר לי, אחותי היקרה, כדי לכתוב לך מספר שורות, כך שתדעי כי מצוי אני עדיין בממלכת החיים. כולי תקווה כי שורות אלו יגיעו אליכם בהקדם וימצאו את כולכם בריאים ושלמים. כתבתי אליכם לפני כשבועיים, אך טרם זכיתי למענה. בריאותי האישית מדרדרת מאוד. גם אין לי חדשות מלחמה עבורכם. אני נגעל עמוקות כאשר אני נזכר במה שעלי לכתוב. אני מקווה שאתם שומרים עבורי על העסק המשפחתי. חשוב שתשמרו עליו היטב, שכן הכול כה חסר בטחון ורק המוות בטוח. זכיתי לקבל מכתב ממילטון, בחמישה עשר לחודש, בו תיאר עבורי בפירוט את קציר הדמים בקרב פרדריקסברג. אנא כתבו אלי בהקדם ועדכנו אותי בקשר לעסק, אחיך, ו. ל. באראט".           

 [תרגום: ד"ר דן קורדובה]

 

מה עלה בגורלו של העסק המשפחתי והאם הספיקה כלל גב' באראט-מקמהון לענות למכתבו הקצר של אחיה – כל אלו נותרו עבורנו בגדר חידה. ואולם, יודעים אנו כי שלושה שבועות מאוחר יותר התקבל מכתב נוסף בבית המשפחה הדרומית, אשר נשא תאריך מאוחר – זה של ה-22 ביוני, 1863 – ואשר נשלח הפעם מהעיר ווינצ'סטר שבקצה המדינה, כ-300 קילומטר צפונה לערך ממשרד הדואר שבפרנקלין, וירג'יניה. המכתב החדש נוסח על גבי נייר ירוד ומקומט, היחיד שהיה זמין באותם מחנות מאולתרים שעל גדות הנהר. המכתב נשלח על-ידי מר מילטון באראט, אחיהם הבכור של קרוליין וויליאם, אשר צעד אותה עת לכיוון החזית, סמוך לגבול הדרומי של מדינת פנסילבניה:

 

"אחים יקרים, אני אוחז בעט וכותב אליכם, כדי שתדעו שמצבי טוב וכי אני בחיים. כולי תקווה כי שורות אלו ימצאו גם אתכם בריאים ושלמים. אנו ממשיכים בצעדה הארוכה צפונה, חוצים דרך רכסי ההרים. אתמול בלילה חצינו את נהר השננדואה, כאשר המים טיפסו והגיעו כמעט עד לכתפיים. אינני יודע מתי אתפנה שוב לכתוב אליכם. הגדוד שלנו טרם השתתף בקרב של ממש, אך נאמר לנו כי בקרוב נעבור למתקפה ונהייה אנו אלו הפולשים והכובשים. לא שמעתי מלורנס אחינו זה זמן רב. אומר רק כי השמועות שמגיעות אליכם, בדבר כניעה מוחלטת של האויב והתרופפות המשמעת של חייליו, אינן נכונות. חיילי האויב ממושמעים לא פחות מאלו שלנו. התחושה הכללית בקרב אנשינו איננה טובה במיוחד. אפשר לומר שעל כולנו כאן נמאסה אותה מלאכה הקרויה 'מלחמה'. אחיכם האוהב, מילטון באראט".         

 [תרגום: ד"ר דן קורדובה]

 

     

            מילטון באראט                                                         ויליאם לורנס באראט

 

ואכן, על רבים מחיילי הדרום נמאסה המלחמה כבר באמצע שנת 1863. הפרישה ההיסטורית של מדינות הדרום מהאיחוד, ההכרזה החגיגית על עצמאות הקונפדרציה, הניצחונות המזהירים של מתקפת אוגוסט, 1862, והתחושה הזמנית, אך הממשית כל-כך, כי הנה מגיעה השעה המיוחלת אשר בה יגשים הדרום את חלומו הנכסף – כל אלו אבדו במהרה ברעם התותחים, נסחפו בנהרות של דם על-פני עיירות וכפרים. דגלי העצמאות החגיגיים, אשר התנופפו בגאון בכיכרות הדרום, הוחלפו במהרה בדגלים לבנים. סיסמאות הקרב של חודש אוגוסט הפכו לפתע למפל סוער של שמועות נוראות, סיפורי זוועות ששטפו את הארץ כולה: שילה, טנסי – עשרת אלפים; פריוויל, קנטקי – שלושת אלפים ושלוש מאות; ויקסברג, מיסיסיפי – שלושים ושמונה אלף. באמצע שנת 1863 נמאסה המלחמה גם על רבים מחיילי הצפון, אשר נשמו אמנם לרווחה כאשר הוסר האיום של תבוסה צבאית, אך אשר גם למדו היטב על בשרם את מחיר הניצחון. בקרב אנטיאטם הגדול, אשר ארך יום אחד בחודש ספטמבר, נמנע כיבושה של עיר הבירה וושינגטון ונבלמה סופית מתקפת הקיץ של צבא הדרום. הקרב נחשב, אומנם, לניצחון מכריע של צבא הצפון, צבאית ותודעתית; אך ניצחון זה נקנה במחיר דמים נוראי – למעלה מעשרים אלף נפגעים משני הצדדים – ונחשב עד ימינו ליום העקוב מדם בהיסטוריה של יבשת אמריקה. באותה עת, כאמור, נמאסה כבר המלחמה על אנשים רבים.

אבל המלחמה עצמה לא מאסה ולא התעייפה. בתחילת הקיץ של שנת 1863 התגבשה ההבנה בקרב מנהיגיהם של שני הצדדים כי טרם נערך הקרב הגדול, אשר יסמן על מפנה ועל הכרעה אמיתית בתוך השיגעון הגדול של מלחמת האזרחים. הגנרל רוברט אי לי, אשף המלחמה וגיבור הדרום, החל בתכנון מתקפה נוספת אל לב מדינות הצפון, במטרה להכניע סופית את צבא האיחוד. תוך ימים ספורים כבר החל מתקבץ וזורם צפונה נחיל של אדם. זרם אדיר של מעל שבעים אלף חיילים דרומיים עשה את דרכו לאט אך בבטחה לאורך עמק השננדואה, במעין מהלך צבאי מתריס ואדיר מימדים, אשר איים לסכן את ערי הצפון הגדולות. אלפי לוחמים – חלקם נערים, חלקם יחפים ולבושים בסחבות – החלו מתאגדים וקרבים אל גבולה של מדינת פנסילבניה, מתרכזים סביב עיירה זעירה בשם גטיסברג, אלמונית עד אז עבור מרבית העולם. ככל הידוע לנו היום, סחף כנראה זרם האדם הנורא גם את ויליאם ומילטון, האחים לבית משפחת באראט, והביאם אל אותה זירה גורלית. מנגד, צבא הצפון חצה את נהר הפוטומק בימיו האחרונים של חודש יוני והחל מתבצר כנגד הפולשים מדרום. למעלה ממאה אלף חיילים צפוניים נפרשו לאורך הגבול והכינו עצמם למפגש הגורלי.

וכך, במשך שלושת הימים שבין ה-1 ל-3 ביולי, 1863, התנגשו הכוחות הניצים וניטש הקרב הגדול ביותר של מלחמת האזרחים האמריקאית – קרב גטיסברג – אותו תיאר ההיסטוריון ברוס קאטון כ"דרמה מחרידה ומרהיבה, אשר, בצדק או שלא בצדק, נוהגים לראות בה בדרך-כלל את רגע ההכרעה במלחמה הגדולה". ביום הראשון של הקרבות טרם התרכזו כל כוחות הצפון באזור הלחימה, ולכן נפלו במספרם בהרבה מזה של כוחות האויב. התוצאה הייתה מכת מחץ לצבא הצפון וקרוב לעשרת אלפים נפגעים שאבדו בקרב. בשני הימים הבאים ביקש הגנרל רוברט אי לי לנצל את הישגי היום הקודם ולהלום היטב בשני אגפיו ובמרכזו של צבא היריב – ובכך להביא, למעשה, לחיסולה של ארמיית הצפון הגדולה. הגנרל ג'ורג' מיד, מפקד כוחות הצפון באזור, הצליח לנייד עשרות אלפי חיילים ולהתבצר היטב כנגד מספר הסתערויות אדירות של צבא האויב. בסיומו של היום השני, עקוב הדמים, נגוזה תקוותו של הגנרל לי להשמיד את כוחות הצפון.

 

   

             הגנרל ג'ורג' מיד                                         הגנרל רוברט אי לי

 

היום השלישי והאחרון של הקרב ייזכר לימים כאחד ממופעי המלחמה האכזריים ביותר. בצהרי היום פתח צבא הדרום בהרעשה ארטילרית אדירה של למעלה מ-150 תותחים. משנסתיימה ההרעשה פתחו 12,500 לוחמים דרומיים בהסתערות נואשת במעלה "רכס בית-הקברות", לעבר עמדה מרכזית של כוחות האויב, מרחק שנמתח למעלה מקילומטר שלם, חשופים לחלוטין לאש התותחים ולמטחי הרובים של חיילי הצפון. ההסתערות הנואשת של כוחות הדרום, אשר התפרסמה לימים כ"מתקפת פיקיט", על שם המפקד שעמד בראשה, כמעט שנחלה הצלחה – אבל רק כמעט. הכוח המסתער נשבר לבסוף ונסוג המום לאחור, מותיר כמחצית מאנשיו מוטלים מתים על האדמה. קרב גטיסברג הגיע רשמית לסיומו. שני הצבאות המוכים והחבולים, אשר ספרו יחדיו קרוב לחמישים אלף אבדות, השתחררו זה מזה ונסוגו לאחור. לימים נודע הקרב הגדול שבגטיסברג לאחת מנקודות התפנית וההכרעה של המלחמה, אשר בה הציג צבא הצפון את כוחו ומשאביו העדיפים, ואף הוכיח סופית כי מתקפה דרומית על אדמת הצפון נידונה לכישלון. כמו כן, זירת היער הקטנה שבמעלה "רכס בית-הקברות", אשר בה הצליחו כוחותיו המסתערים של פיקיט לפרוץ זמנית את מערך הביצורים של צבא הצפון, זכתה עם השנים לכינוי "זירת המלאך". היסטוריונים דרומיים רואים בה עד היום כ"נקודת השיא" של קונפדרציית הדרום, אשר ממנה והלאה החלה התפוררותו ומותו של החלום הדרומי.

 

ותיקי המלחמה מהצפון ומהדרום נפגשים ב-1913 על אדמת גטיסברג, במלאת 50 שנים לקרב

 

ההלם שהותיר אחריו הקרב החל מתבהר לאורך הימים והשבועות הבאים. ההיסטוריון ג'ורג' ר. סטיוארט מספר, בהקשר זה, כי "באותו אחר-הצהריים של היום השלישי, איש מבין הצדדים לא הבין עדיין כי מדובר בנקודה מכרעת במלחמה. רק משהחל הגנרל לי לסגת עם חייליו לאחור, התעוררה ההבנה בקרב שני הצדדים כי משהו מכריע וסמלי, אפילו בסדר גודל עולמי,  התרחש זה עתה, על אותה כברת ארץ צרה, במעלה 'רכס בית-הקברות'". לוחמי הקונפדרציה, שהחלו בנסיגתם האיטית לאחור, התקשו לאמץ את ההבנה הקשה, שהחלה מתגבשת עמוק בליבם – ההבנה כי החלום המזהיר הפך עתה ל"מטרה אבודה". הטראומה המזעזעת של קרב גטיסברג המשיכה להדהד גם לאחר המלחמה, מלווה אף היא באותו "סירוב נפשי" להכיר בתבוסת הדרום. פוליטיקאים, אנשי צבא ואנשי רוח בני "הדרום החדש" הוסיפו לראות, גם לאורך המאה העשרים, באותו קרב גבורה בגטיסברג כ"נקודת השיא" של אבותיהם ושל מולדתם. הדבר בא לידי ביטוי פיוטי בספריו של ויליאם פוקנר, גדול סופרי הדרום במאה העשרים, ובמיוחד בקטע הבא מספרו (Intruder in the Dust (1948 :

 

עבור כל נער דרומי בן ארבע-עשרה קיים הרגע – ולא רק פעם אחת, אלא מתי שיחפוץ בכך – אשר בו השעה עדיין אינה שתיים באותו אחר-הצהריים קיצי של יולי, 1863, כאשר החטיבות מוצבות במקומן מאחורי גדר התיל, התותחים מונחים ביערות בהיכון והדגלים המתנפנפים ברוח כבר הותרו מחבליהם ומוכנים להינשא קדימה ואפילו פיקיט עצמו, בתלתליו הארוכים המשוחים בשמן וכובעו כנראה בידו האחת וחרבו הגדולה בידו השנייה, משקיף עדיין במעלה הגבעה, תר נואשות אחר הסימן של מפקדו במרחק, והכל עוד מונח על-הכף, דבר לא קרה עדיין, דבר אפילו לא החל עדיין, ולא רק שלא החל אלא יש עדיין מספיק זמן כדי שלא יתחיל לעולם, כנגד אותה עמדה רחוקה וכנגד אותם תנאי שדה ארורים […] אך הדבר אכן יתחיל בקרוב, כולנו יודעים זאת, אנו, שהגענו רחוק מדי והנחנו הרבה מדי על כף המאזניים, והרגע הזה אינו זקוק אפילו לנער דרומי בן ארבע-עשרה שיחשוב: לו רק הפעם. אולי רק הפעם הזאת, עם כל-כך הרבה להפסיד וכל-כך הרבה להרוויח: פנסילבניה, מרילנד, העולם כולו, כיפת הזהב של וושינגטון הבירה ככתר עבור המאמץ האבוד […] וזה הדבר: הקצה המוחלט שממנו אין חזרה, לסגת עכשיו ולברוח הבייתה, או לדהור קדימה ללא-תקנה, ללא תקווה וללא אפשרות ובכלל […] לצלול לעד מעבר לסיפו הרועם של קצה העולם".

 [תרגום: ד"ר דן קורדובה]

*

 

מספר שבועות לאחר שוך הלחימה בגטיסברג הגיע מכתב נוסף אל בית משפחת באראט-מקמהון בדרום-קרוליינה. התאריך שהתנוסס בקצה המכתב היה ה-18 ביולי, 1863. המכתב נשלח ממחנה צבאי שליד ריצ'מונד, וירג'יניה, בירת הדרום. הכותב היה ויליאם לורנס באראט:

 

"אני שוב מנצל את ההזדמנות הניקרת בפני לכתוב לך מספר שורות ולעדכן אותך באשר למצבי. בריאותי נותרה בכי רע. גם אין בידי חדשות מלחמה עבורך, מלבד הכותרות בעיתון המקומי, המבשרות כי הגנרל לי נסוג חזרה לווירג'יניה. כבר זמן רב שלא שמעתי מאחינו מילטון. במקרה ואמות בקרב הייתי שמח לדעת כי העסק המשפחתי יחזיק מעמד, וכי החובות שצברנו ישולמו עם הזמן, מבלי לפרק את משפחתנו כליל. החיילים שסביבי משתמשים במעין אימרה עבור כל אדם שמת לידינו, או עבור כל חפץ שאובד ונשכח. הם אומרים שהוא 'נעלם בארובה'. אנא מסרי בשמי לכולם כי, לדעת אחיך, קונפדרציית הדרום בדרכה 'להיעלם בארובה'. ויותר אף מילה".       

 [תרגום: ד"ר דן קורדובה]

 

כארבעה חודשים מאוחר יותר, בבוקר סגרירי של ה-19 בנובמבר, 1863, ביקר אברהם לינקולן, נשיא ארצות-הברית המכהן, בבית הקברות שבגטיסברג. כשהוא רכוב על סוס גבוה ומלווה משני צדדיו במזכיר המדינה ובמזכיר האוצר, התקדם לינקולן בראש המשלחת אל בית הקברות המיועד, מוקף מכל עבר בנכבדי העיר ובאלמנות המלחמה. לאחר נאום ארוך ומתמשך של אחד מנכבדי המקום, עלה לינקולן לבמה וקרא במשך פחות משלוש דקות את מה שלימים ייחשב לגדול הנאומים בהיסטוריה האמריקאית. בין היתר, הדגיש הנשיא ב"נאום גטיסברג" את ערך השוויון, אשר עליו נוסדה האומה האמריקאית ואשר עבורו נלחמו ומתו האלפים בגטיסברג:

 

לפני שבע ושמונים שנה הולידו אבותינו על יבשת זו אומה חדשה, אשר נולדה בחירות וייעודה האמונה כי כל בני האדם נבראו שווים […] העולם ישית ליבו מעט, אף לא יזכור לאורך ימים את שאנו אומרים כאן, אך לעולם לא יוכל לשכוח את שהם עשו כאן. מוטב הוא כי אנו החיים, נקדיש עצמנו כאן למלאכה הלא גמורה אשר הם נשאו אותה עד עתה באצילות כה רבה. מוטב כי אנו כאן נקדיש עצמנו למשימה הכבירה הניצבת עדיין בפנינו – כי ממתים עטורי תהילה אלו נשאב מסירות רבה יותר למטרה שעבורה נתנו הם את מלוא מסירותם האחרונה – כי נגמור אומר שמתים אלו לא לשווא מתו – שאומה זו, תחת האל, תזכה ללידה חדשה של חופש – וכי שלטון של העם, בידי העם, עבור העם, לא יכלה מן הארץ.

 

       

לוקרציה קרוליין באראט-מקמהון                  אברהם לינקולן ופתיחת "נאום גטיסברג"

    בגיל 60 לערך, שנת 1886

 

ערך השוויון נותר סוגייה בוערת בציבוריות האמריקאית גם בימינו, כאשר צילם הכבד של עבר העבדות ושל האפליה הגזעית מרחף עדיין מעל ראשיהם של אמריקאים רבים בתחילת המאה העשרים ואחת. מבחינה זאת, מוסיפים רבים לראות במלחמת האזרחים, על כל זוועותיה, כ"שעתה היפה" של אמריקה, אשר במהלכה נלחמה האומה על נשמתה והקריבה קורבן אדיר עבור אותם ערכים נאצלים שבהם תמיד התהדרה. כמו כן, נראה כי שני הצדדים הלוחמים, על-אף עולמם הערכי המנוגד בעיקרו, שילמו מחיר דמים כואב וחסר תקדים. קרוליין באראט-מקמהון שכלה את אחיה האמצעי בנג'מין, באחד הקרבות של שנת 1862. תפילותיה ומכתביה לא סייעו בידה למנוע את גורלה האכזר. אחיה הצעיר ויליאם-לורנס באראט נפל גם הוא במלחמה, בחודש מאי, 1864. אחיה הבכור מילטון באראט נפל בשבי האויב ומת במחנה השבויים זמן קצר לפני תום המלחמה.

 

סיפורה ומכתביה של משפחת באראט מכונסים בספר הנמצא באוסף ההיסטוריה האמריקאית, בקומה א' שבספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי.

באוסף ההיסטוריה האמריקאית תוכלו למצוא עוד פריטים רבים – ספרי עיון, מאמרים, יומנים וקטעי עיתונות – העוסקים כולם במלחמת האזרחים האמריקאית ובקרב גטיסברג בפרט.

 

קריאה מומלצת

גוטפלד, ארנון. ממושבות למלחמת אזרחים – היסטוריה אמריקנית עד 1861. תל-אביב: האוניברסיטה המשודרת, 1986.

פאוסט, דרו גילפין. רפובליקה של סבל – המוות ומלחמת האזרחים בארצות הברית. תל-אביב: מוסד ביאליק, 2017.

קאטון, ברוס. מלחמת האזרחים האמריקנית. תל-אביב: מערכות, 1979.

 

Faulkner, William. Intruder in the Dust. New-York: Vintage, 2011.

Heller, J. Roderick (Ed.) The Confederacy Is on Her Way Up the Spout – Letters to South-Carolina, 1861-1864. Columbia, South-Carolina: University of South Carolina Press, 1998.

Sears, Stephen W. Gettysburg. Boston: Houghton, 2004.

Stewart, George R. Pickett's Charge: A Microhistory of the Final Attack at Gettysburg, July 3, 1863. Boston :Houghton. 1987.

 

 

 

אהבה, אימה ועורב שחור – היכרות עם הסופר האמריקאי אדגר אלן פו

תמונה

בשנת 1945, מספר שבועות לאחר תום זוועותיה של מלחמת העולם השנייה, פרסם הסופר וההיסטוריון האמריקאי פיליפ ואן דורן סטרן את הקטע הבא:

"רוח רפאים רודפת את אמריקה – רוח אומללה הנודדת בלילה לאורך רחובותיהן האפלים והישנים של ערי החוף המזרחי. בעיר בוסטון, בשעות הקטנות של הלילה, הרבה אחרי שקהל התיאטראות כבר פרש והתפזר לביתו, ניתן לעיתים להבחין בגופה הצנום והכהה של הרוח, הפוסע שפוף לאורך רחוב וושינגטון האפל. שם, בפינתו הרחוקה של הרחוב, עמד בעבר בניין נסתר של הוצאת ספרים קטנה ועלובה – הוצאת ספרים הידועה היום רק בזכות כך שפרסמה, לפני למעלה ממאה שנה, חוברת שירה צנומה במהדורה מוגבלת – חוברת אשר ערכה לא יסולא היום בפז, אך אשר בעת פרסומה לא הניבה לכותבה, לאותה רוח רפאים אומללה, דבר מלבד אכזבה ותסכול עמוק […] בהמשך הרחוב, הבית הגדול אשר בו התגורר במשך כל נעוריו כבר מזמן איננו, אבל שמו שלו עוד ידוע היטב ברחבי העיר. הוא הרי שב אליה רבות לאורך חייו הקצרים, אך מעולם לא אל אתרי היוקרה המצועצעים, המאפיינים אותה כיום, אלא תמיד אל אותם פונדקים מזוהמים, השקועים עדיין על גדות הנהר, ותמיד אל אותם חדרים מעופשים, באותן אכסניות בודדות ומטילות עצבות […] באוניברסיטת וירג'יניה שבעיר צ'רלוסוויל קיים כיום סימון מפואר לאותו החדר שבו התגורר האיש, בעת לימודיו במקום, וזאת למרות שהיה אומלל ביותר במשך הזמן הקצר שבילה שם, ולמרות שמעולם לא השלים את לימודיו עד תומם […] בני תקופתו האמריקאים, אשר נעלמו כבר מזמן ושבו אל עפר, זוכרים אותו עוד בוודאי כמי שבז לבינוניות האומנותית של אמריקה בת דורו – דבר שהפכו במהרה לאוייבם של רבים מהם, אשר אכלסו את מעגלי האומנות והספרות. מנהגיו האישיים – אלו של שתייה פרועה ושל מערכות יחסים שערורייתיות – רק הוסיפו לזעזוע שחשו כלפיו רבים מבני התקופה. ואולם, יתכן והיו אלו דווקא אותן מוזרויות וטבע חריג שהפכוהו לאל-מותי בעיני רבים, וזאת בניגוד חריף ליתר בני תקופתו. שכן, הוא היה הרומנטיקן הגדול, חוקר הנפש שהעז ביותר. ומעל לכל, הוא היה האיש שהקריב את חייו למען האומנות, האיש שהעלה את עצמו קורבן בלהבות התהילה והטרגדיה".

הדמות המיוחדת אליה התייחס ואן דורן סטרן היא זו של אדגר אלן פו (1849-1809), משורר, סופר, מסאי ומבקר ספרות, אשר נחשב לאחד מחלוצי ז'אנר הגותיקה, ז'אנר הבלש, ז'אנר הפנטזייה וז'אנר המדע-בדיוני, וזכור בעיקר כאחד מגדולי המשוררים והסופרים האמריקאיים.
פנייתו של ואן דורן סטרן דווקא לדמותו של פו מעידה כי כתיבתו החידתית, המאיימת והמלנכולית באופייה עשוייה להתאים גם לדורות המאוחרים, אלו שחזו בזוועות המלחמה של העידן המודרני, ואשר נראה כי יצירתו הפסיכולוגית והמטרידה של פו עשוייה לענות היטב לרגשותיהם ולחרדותיהם העמוקים ביותר. היוצר בן המאה-19 זכה בעיקר להתעלמות ולבוז מצד אנשי עולם התרבות בני דורו. כך, חייו הקצרים והאומללים משמשים כדוגמא מובהקת לביטוי הנוצרי הידוע: "אין נביא בעירו". ואולם, אומללותו העמוקה של היוצר היא שהקנתה לספרותו את מעמדה האפל והמאיים, והיא אשר הפכה אותה לרלוונטית ומזעזעת בקרב בני הדורות הבאים.


תמונת דאגרוטיפ של אדגר אלן פו, 1848

היה זה בחורף הקר של בוסטון, מסצ'וסטס, ב-19 בינואר, 1809, שהגיח לאוויר העולם התינוק שעתיד לחולל מהפכה של ממש בספרות האמריקאית. ארצות-הברית שאליה נולד אדגר הקטן הייתה עדיין מדינה צעירה, אשר זכתה בעצמאותה לפני שלושה עשורים בלבד, ואשר כותביה טרם גיבשו קו אומנותי אמריקאי מובהק. בעת לידתו של אדגר, נתפסה עדיין היצירה האמריקאית כראשיתית וכ"ילדותית באופייה", כאשר היא שבה והושוותה כל העת ביחס לזאת האירופית, המגובשת וארוכת המסורת. עשורים מאוחר יותר יהיו אלו דווקא היוצרים הצרפתיים הגדולים, דוגמת המשוררים שארל בודלר וסטפאן מלארמה, אשר יהללו ברבים את כתיבתו האמריקאית של פו ואשר ידאגו לתרגמה לשפות אירופה השונות.


תרגום של המשורר הצרפתי סטפאן מלארמה לשיריו של פו [הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי]

אדגר התינוק נולד לזוג שחקנים, אשר נדדו מעיר לעיר בחיפוש אחר תעסוקה. אביו האלכוהוליסט נטש את המשפחה ותוך זמן קצר נפטר משחפת. בשנת 1811, בעודו עדיין עולל בן שנתיים, מתה גם אמו של פו משחפת, בעיר ריצ'מונד וירג'יניה. הילד הקטן, אשר תואר כבר אז כ"רגיש וכנויירוטי באופיו", נאסף על-ידי מר ומרת ג'ון אלן, ידידיה של אמו המנוחה, אך לא אומץ רשמית על-ידם. האם החורגת מתוארת ביומניו ובמכתביו של פו כמי שנהגה להרעיף אהבה וחום על הילד, ואף כמי ששימשה עבורו מעין דמות אם חלופית. האב החורג, לעומת זאת, שהיה סוחר משגשג, לא גילה חיבה רבה כלפי בנו החורג. פרטים ביוגרפים ראשונים אלו ישובו ויצוצו כמוטיב מרכזי לאורך כתיבתו של פו – זאת אשר תשוב ותדגיש את תחושת העויינות מצידה של דמות האב, אך גם תאשש מחדש את הערצתו העיוורת לדמות האם. אדגר אימץ במהרה את שם הוריו החורגים ומאז נודע ברבים כ"אדגר אלן פו". בשנת 1826, בהיותו בן שבע-עשרה, התקבל פו הצעיר ללימודים באוניברסיטת וירג'יניה. הוא לא סיים מעולם את לימודיו ושב במהרה חפוי ראש לבית הוריו החורגים – כנראה בשל התמכרותו לשתייה, אשר תשוב לאורך חייו הבוגרים, ובשל הפסדים כספיים גדולים בהימורים ובמשחקי קלפים. אביו החורג החליט בשלב זה להפסיק ולממן את לימודיו של הצעיר והוא נאלץ לשוב הבייתה, זועם ומריר. תחושת הניכור הגדלה והולכת בינו לבין משפחתו הופיעה אף במכתביו של פו לאביו החורג, וזאת לאחר שהצעיר הזועם בחר לנטוש לצמיתות בגיל 18 את בית הוריו ולחפש את מזלו בעיר בוסטון:

"אדוני,
אחרי היחס שלו זכיתי אתמול, ואחרי כל שאירע בינינו הבוקר, לא אשער כי תופתע מתוכנו של מכתב זה. הגעתי לידי הכרעה לעזוב את ביתך ולתור אחר מקום אחר בעולם הרחב, אשר בו אזכה ליחס אחר מזה שנהגת בי אתה […] שמעתי אותך אומר – כשחשבת שאיני מאזין ולפיכך דיברת בכנות מלאה – כי אין בך כל חיבה כלפיי […] אני מבקש כי תשלח לי את מזוודתי, המכילה את בגדיי וספריי – ואם בכל זאת יש בך עוד שביב כלשהו של חיבה עבורי, וברצונך למנוע את הגשמת החזון הקודר שאותו אתה צופה עבורי – אנא שלח לי סכום כסף שיוכל להחזיקני במשך חודש ימים. שכן, אני מצוי כרגע במחסור חמור. אין לי היכן לישון בלילה, וכל שנותר לי הוא לנדוד ברחובות".

בתקופה מוקדמת וחשוכה זאת מוצא עצמו המשורר הצעיר חסר כסף וחסר חברים. הוא מתגייס לצבא האמריקאי ומשתחרר בגיל 20. בתקופה זו מתחילים גם לראות אור שיריו הראשונים, אך הם אינם זוכים לפרסום וכמעט ואינם נמכרים. זמן קצר מאוחר יותר נפטרת אמו החורגת, גם היא ממחלת השחפת. המשורר הגלמוד מוזמן להתארח אצל דודתו, מריה קלאם, בעיר בולטימור, שם יפגוש גם את בתה הקטנה וירג'יניה, בת ה-7. בשנת 1936, כאשר יהיה פו בן 27, הוא ינשא לדודניתו וירג'יניה – אשר תהייה אז רק בת 13. המפגש עם דודניתו הילדה והנישואים העתידיים, אשר יעוררו אי-נחת בקרב סביבתו של פו, ימצאו את מקומם בשירו הידוע משנת 1829, "אנבל-לי":

מלפני עידנים ושנים זה קרה,/ במלכות על הים הגלי,
שם חיתה נערה, תמה וברה,/ ושמה היה אנבל-לי
ואחת היא איוותה לה, אותה נערה – לאהוב ולהיות רק שלי

ילד הייתי, ילדה היא הייתה,/ במלכות על הים הגלי;
אך אהבנו אהוב מכל אהבה – / אני ואנבל-לי;
אהבה כה עזה, ששרפי המרום/ חמדו את שלה ושלי.

וזו הסיבה שלפני עידנים/ במלכות על הים הגלי,
יצאה רוח מעב, והקפיאה למות/ את יפה לי, את אנבל-לי.
ובאו קרוביה, בני היוקרה,/ ונטלו גופתה מאצלי,
וסגרוה לנצח בבית קבורה/ במלכות על הים הגלי.

[תרגום מאנגלית: ראובן וימר]

בחירתו של פו באישה-ילדה "נערצת ומושלמת", אשר גילה ומיניותה אינם בעלי ערך, הינה דוגמא לניסיונו להתרחק מעולם המציאות, הבלתי נסבל עבורו, וכשיקוף של רצון להיבלע בעולם אשלייתי, פנטסטי. החזרתיות בביטויים – דוגמת זה של "במלכות על הים הגלי" – מייצרת מעין קינה ומבטאת אבל עמוק על מות האהובה. כמו כן, השיר מגלם רמיזה מפורשת למערכת היחסים של המשורר עם דודניתו הקטנה, אשר, לפי מילותיו שלו, נתפסה כבר בתקופתו כבעייתית ביותר. בנוסף, יש הרואים בנישואיו של פו לדודניתו וירג'יניה דווקא כאמצעי מצידו להשארתה של אמה, מריה קלאם, בחייו, שכן גם היא שימשה כמעין "דמות אם" חלופית עבור הצעיר הרגיש. השיר "אנבל-לי" נחשב כיום לפאר יצירתה של השירה האמריקאית והוא שימש כהשראה ליוצרים מאוחררים רבים – למשל, עבור הסופר ולדימיר נבוקוב, אשר ספרו "לוליטה" (1955) עוסק באותם נושאים, ואשר שמו המקורי היה "במלכות על הים הגלי".


ציור בצבעי מים של דמותה של וירג'יניה, מאת אמן לא ידוע [הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי]

פו מצליח לפרסם בתקופה זאת מספר יצירות חשובות, אך מצבו הכלכלי והבריאותי מוסיף להידרדר והוא נאלץ לעסוק בעבודת עיתונות כדי לשרוד. בשנת 1834 הולך לעולמו אביו החורג והמנוכר. האב דואג להותיר בצוואתו כספים לכל ילדיו החוקיים והלא חוקיים – אך בוחר שלא להזכיר את בנו המאומץ בצוואה. מצבם הכלכלי של פו, של אישתו ושל אמה הגרה עמם הופך בתקופה זאת לבכי רע. פו עצמו סובל מתקופות ארוכות של דיכאון מתמשך ומהתקפי שתייה המדרדרים את בריאותו. בשנת 1841 הוא מפרסם סיפור קצר בשם "הרציחות ברחוב מורג", המציג את דמותו של אוגוסט דופן, צעיר פריזאי אקסצנטרי וחד מחשבה, הפותר תעלומות רצח בזמנו הפנוי. הסיפור הקצר של פו אינו זוכה לביקורות חיוביות – על אף שבדיעבד יש הרואים בו כסיפור שחנך את ז'אנר הבלש בספרות. אדגר אלן פו המציא, למעשה, בסיפור זה את הקונבנציות המוכרות של הז'אנר – דוגמת אלו של הבלש האקסצנטרי, של העוזר הנאמן, של חידתיות הפשע ושל הצגת אי-כשירותה של המשטרה המקומית – והן שיתוו את הדרך עבור סופרי הבלש בעתיד. ואולם, נראה כי אין בכושר יצירתו המופלא של פו באותה תקופה לשמש עבורו ועבור משפחתו מגן מפני תלאות חייהם. בשנת 1842 סובלת אשתו וירג'יניה מפיצוץ של כלי דם בעת שהיא שרה. במהרה מתגלה כי גם היא חלתה בשחפת. הלחץ והחרדה מובילים להידרדרות גם במצבו הנפשי של פו עצמו. הוא שוקע בטיפה המרה ואינו מסוגל לעמוד בהתחייבויותיו המקצועיות לעיתון. חבר שביקר בביתם של הזוג באותה תקופה תיאר את המצוקה הכלכלית הקשה שליוותה את חייהם:

"לא היו שמיכות על המיטה. מזג האוויר היה קר, והצעירה החולנית סבלה מצמרמורות קשות, המלוות לרוב בחום שחפתי. היא שכבה על מיטת הקש, עטופה במעילו הכבד של בעלה וחתול מנומר גדול בחיקה. המעיל והחתול היו אמצעיה היחידים של המסכנה כדי להתחמם".

ואולם, נראה כי דווקא מתוך אותה עזובה כלכלית, גופנית ונפשית הצליח פו האומלל ליצור את פסגת יצירתו הספרותית – בשנת 1845, היותו בן 36, הוא מפרסם את שירו הידוע "העורב". מדובר בפואמה גותית המבכה על מותה של אהובה יקרה. הדובר הינו בחור צעיר המסוגר בחדרו בעת לילה קודר, אשר מבקש להסיח את דעתו מאבלו הכבד על מות אהובתו באמצעות שקיעה עמוקה בספרות עתיקה. הפואמה מתארת כיצד חודר בלילה עורב אל חדרו של הגיבור ומשתקע בו לעד. העורב השחור מתגלה כסמל לאבלות וייאוש, אשר לא יניחו יותר לגיבור השיר, ואשר אף יתפתחו בהמשך לכדי שגעון של ממש. הפואמה של פו מחורזת וכוללת 18 בתים, כאשר המילה השבה וחוזרת לאורכה הינה Nevermore – כלומר, "לעולם לא עוד" (כאשר הכוונה הינה לאותו אובדן, אשר לעולם לא יניח עוד לגיבור):

ועורב לא מתעופף לו, עוד יושב לו, דום יושב לו,
על אתנה, על הדלת, בלי לנוע או למעוד;
עם ניצוץ רשעות בעין, כחולם חלום בן-קין,
אור נרות צילו ירעיד על הרצפה והפרגוד;
ונפשי מזה הצל שעל רצפה ועל פרגוד
לא תקום, אקרא – אקרא – לא עוד.

[תרגום מאנגלית: ראובן וימר]


השיר "העורב", אשר הפך עם השנים לאחת מפנינות השירה העולמית, זכה ללא פחות מ-15 תרגומים רק לשפה העברית. זאב ז'בוטינסקי, למשל, תרגם את השיר בשנת 1914, כאשר בחר לתרגם את המילה Nevermore כ"אל עד-אין-דור" (כלומר, לעולמי עד).


ציוריו הייחודיים של גוסט דורה לשיר "העורב" [הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי]

כפי שקרה רבות לאורך חייו היצירתיים של פו, הפך גם השיר "העורב" למעין נבואה המגשימה את עצמה: בינואר 1847 מתה וירג'יניה – והיא רק בת 25. פו עצמו לא התאושש מעולם ממכה נוראה זאת ונראה כי אבלו הכבד השפיע גם על ההידרדרות המהירה של בריאותו הנפשית. הוא רק הוסיף להשתכר עד אובדן חושים ואף החל להרצות בפני שיכורים בפונדקים אפלוליים. במכתב לחבר משנת 1848, הסביר פו האומלל את הסיבה להתנהגותו:

"שתיתי מתוך ניסיון נואש להימלט מפני זיכרונות מענים, מתחושה של בדידות נוראה, ומתוך חרדה מפני אבדון קרב […] בעקבות השתייה איבדתי את שפיותי, עם הפסקות קצרות ונוראות של שפיות בין לבין […] אוייבי ייחסו את אי-השפיות שלי לשתייה, ולא את השתייה לאי-השפיות […] התנועה הקיצונית שבין יאוש לתקווה, בכל הנוגע למצבה הבריאותי של אשתי, היא שהביאני למצב של טירוף מושלם ודרדרה אותי למצבי כיום".

מכאן החל, למעשה, תהליך הידרדרותו הסופי של פו, אשר התאפיין בחוסר שקט נוראי, באי-יציבות נפשית ובהתקפים תכופים שהזכירו את אלו של חולי מניה דיפרסיה. כך, למשל, מיהר פו בתקופה זאת להציע נישואים לאהובת נעוריו, אלמירה רויסטר, שהתאלמנה בינתיים מבעלה הקודם; חוזה הנישואים נחתם בין השניים – אך בוטל באופן לא ברור מספר ימים מאוחר יותר. פו אף נטל לַאוּדַנוּם (מעין נוזל המכיל אופיום) בניסיון כושל להתאבד, אשר אחריו העביר ימים שלמים במצב של עילפון או של אי שפיות מוחלטת. באותה תקופה קשה הוא אותר ברחוב מספר פעמים על-ידי אנשים שונים, אשר ציינו כי מצאוהו במצב של הזיות ושל תשישות נפשית. במכתב לדודתו, אמה של וירג'יניה המנוחה, ציין פו כי הוא חולה כבר תקופה ארוכה, כי סבל מכולרה ומרעידות, וכי הוא מתקשה אפילו להחזיק בעט הכתיבה. הוא התוודה בפניה כי אינו יכול לכתוב יותר וכי הוא רק רוצה למות.

ב-3 באוקטובר 1849 נמצא פו האומלל זרוק באחד מרחובות בולטימור, מחוסר הכרה ובמצב גופני ונפשי ירוד. הוא מלוכלך ולבוש בבגדים שאינם שלו. הוא מועבר לבית-חולים באזור, שם הוא מתעורר ושוקע חליפות בהזיות קשות. ב-7 באוקטובר, ביום ראשון, בשעה 5 בבוקר, מת פו בבית-החולים. סיבת המוות – אלכוהוליזם, סיפיליס, אפילפסיה, מחלת לב, כולרה או דלקת מוחית – לא הובהרה לחלוטין מעולם. אדגר אלן פו, גדול משוררי אמריקה, נפטר בגיל 40, בודד, חולה ומרושש כספית. האיש שהביא את הספרות האמריקאית לשיא בשלותה, נקבר בטקס עלוב ונשכח במהרה על-ידי בני דורו. היו אלו דווקא אותם יוצרים אירופאים של סוף המאה ה-19 אשר השיבו את יצירתו אל מרכז הבמה העולמית, ואשר ראו בכתיבתו הפסיכולוגית והאפלה כמי שחנכה, למעשה, את הז'אנר הגותי האירופי. שיריו וסיפוריו של פו, העמוסים בנושאים מורבידיים של מוות, שכול וריקבון, מביעים לרוב דחפים נסתרים ויצרים מיניים מודחקים – כאלו שבהם הרבו לעסוק גם סופרי המאה התשע-עשרה והמאה העשרים. נראה כי רוחו האומללה של פו מוסיפה לרדוף את ספרות העולם גם כיום ונראה אף כי יצירותיו האפלות נותרו רלוונטיות, פסיכולוגית ואומנותית, גם עבור קוראי המאה העשרים ואחת.

בספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי תוכלו למצוא מגוון נרחב מיצירותיו של אדגר אלן פו – באנגלית, בעברית, בערבית, בצרפתית ובשפות נוספות.
כמו כן, בקומת ב' של הספרייה, באוסף הספרות, תוכלו למצוא חומר מחקרי וביוגרפי נרחב אודות היוצר.

איסוף ואיתור מידע באוקיינוס הביג דאטה ללא תכנות (No-Code) – הרצאה של ד"ר גל יעבץ

הפוסט מבוסס על ההרצאה המרתקת של ד"ר גיל יעבץ מאוניברסיטת בר אילן, איסוף ואיתור מידע באוקיינוס הביג דאטה ללא תכנות (No-Code).

ההרצאה, שהתקיימה בזום ב5/7/22, היא הראשונה מתוך סדרת המיטאפים "מומנטום: מידע בתנועה" יוזמה משותפת של המחלקה למדעי מידע באוניברסיטת בר אילן עם הוועדה המתמדת של מנהלי הספריות האוניברסיטאיות.

כולנו מייצרים מידע בכל רגע נתון. כשאנחנו מחפשים ב- Google, כשאנחנו עורכים קניות בסופר, כשאנחנו מאזינים למוזיקה, מידע ונתונים על ההתנהגויות שלנו נאספים וניתן להפיק מהם תובנות משמעותיות. בהרצאה הוצגו מספר כלים מרכזיים ושימושיים שיכולים לסייע לנו, כמידענים ואנשים סקרנים, להגיע למסקנות מתוך נתונים שונים בדרך קלה ואפקטיבית.

נעבור על כלים אלו כאן בהרחבה: חיפוש שאלות, מגמות וטרנדים בהתבסס על מסדי הנתונים של Google, חיפוש דאטה ונתונים ממשלתיים מ-Dataset, ניתוח טקסטים ואימוג'ים מ-Twitter, ניתוח מוזיקה מ-Spotify, וגם – איך לייצר של רשת מאמרים אקדמיים  דרך Connected Papers.

כל הכלים הם חינמיים.

שאלות, מגמות וטרנדים דרך מסדי הנתונים של Google:

Answer the public, Trendy ו-Google Trends.

Answer the public כלי המאפשר לראות מה אנשים שואלים. הרבה מהחיפושים בגוגל הם לא רק מילה או נושא מסוים, אלא חיפושים הרבה יותר פרסונליים כמו "מהן שעות הפעילות של הספרייה?" "היכן אוכלים באוניברסיטת תל אביב?". וכך, הכלי מאפשר לחפש מילה או ביטוי בכל השפות, לסנן לפי מקום גאוגרפי ולראות מה נשאל בהקשר שלו במנוע החיפוש. למשל חיפוש המילה librarians מראה לנו מה אנשים שואלים על ספרנים.

הנתונים מוצגים באמצעות ויזואליזציה מרשימה של גלגל ענק, חלוקה לפי מילות שאלה ובהמשך לפי מילות יחס, חלוקה אלפביתית והקשרים נפוצים.

חיפוש Librarians  ב- Answer the Public

בין התוצאות אפשר למצוא תהיות פילוסופיות והתחבטויות מקצועיות כמו, לצד שאלות על סדרת טלוויזיה ושלל פנינים נוספות:

?Librarians what is it? Why librarians are important? Librarians what they do

?Librarian or farmer? Why librarians wear cardigans

אפשר לשנות את הוויזואליזציה לתצוגה טבלאית ולהוריד את המידע לקובץ CSV.

זהו כלי המהווה קו ישיר לדעת הקהל ולכן מועיל לכל העוסקים בקידום אתרים. למשל, אפשר להיעזר בו כדי לבחור כותרת אטרקטיבית לפוסט בבלוג או כדי להבין על מה כדאי לשים את הדגש בבניית אתר אינטרנט. מעניין גם לבחון דרכו הבדלים תרבותיים בין מדינה למדינה, דרך ניסוחי השאלות השונים העולים ממנו.

*יש הגבלה על מספר החיפושים החינמיים שאפשר לעשות ביום.

Trendy כלי נוסף המבוסס על מסד הנתונים של google, מאפשר לראות חיפושים פופולאריים מהיומיים האחרונים, על מה אנשים מדברים הכי הרבה בעולם או באזור מסוים. מדובר למעשה בנושאים שחלה עלייה בכמות החיפושים שלהם, דרך טובה להבין על מה מדובר בגוגל רגע נתון ואולי להחליף צפייה בחדשות.

הנתונים מוצגים באמצעות בועות כחולות, לחיצה על כל אחת מהבועות תוביל לכתבה רלוונטית לנושא שחיפשנו. אם הבועה גדולה במיוחד סימן שגם העלייה בכמות החיפושים הייתה משמעותית.

*תוצאות החיפוש ב- Trendy  מה- 19.7.2022

Google trends זהו הכלי המוכר מהבין שלושת כלי גוגל שהוזכרו בהרצאה (ואפילו הוזכר בניוזלטר הראשון שלנו). למרות שרבים מכירים אותו, לא רבים מודעים לשלל היכולות המתקדמות שלו. גם פה אפשר כמובן לחפש בשפות שונות ובאזורים שונים בעולם ובטווחי זמן מגוונים: שעה / יום / שנה / 5 שנים / זמן מותאם אישית ועוד… ולהשוות בין ערכים שונים.

 

לדוגמא: חיפוש ספריית סוראסקי בשנה האחרונה. אפשר לראות שיש עלייה בחיפושים בתקופות מסוימות כמו תחילת סמסטר ואפילו עליה מסוימת בקיץ וירידה בתקופות אחרות כמו חופשת הסמסטר.

דוגמה נוספת: עלייה בפופולאריות של המילה פיסטוק בשנה האחרונה

 

אם מסתכלים על טווח של חמש שנים זה אפילו מובהק עוד יותר…האם מדובר במגמה חשובה או טרנד חולף? בשביל זה צריך להמשיך לעקוב.

בנוסף, ניתן לערוך השוואות שונות באמצעות מפות: איפה מתעניינים בגביע העולם בכדורגל? היכן עומדת לפרוץ שפעת? את מי חיפשו במדינות ארצות הברית השונות בשבוע האחרון יותר – נתניהו או לפיד?

Page Views כלי משלים לשלושת כלי גוגל שנסקרו לעיל. הוא שייך לוויקיפדיה ונותן מידע על צפייה בערכים ספציפיים לאורך זמן, תוך אפשרות לעריכת השוואות שונות. אפשר גם להתייחס לטווח תאריכים ספציפי ולהתייחס להבדלים לפי ימים או לפי חודשים (שימו לב, כשנכנסים לאתר הוא באופן אוטומטי מראה לנו השוואה בין המונחים Cat ו- (Dog.

דרך נוספת להגיע לנתוני הצפייה היא מדפי הערכים עצמם. בוחרים ב-'מידע על הדף' תחת כלים באפשרויות המופיעות בצד ימין של הערך ולאחר מכן לוחצים על 'קישור לגרף סטטיסטיקת צפייה באתר  ‘wmflabs

 

הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי  גם כאן בחיפוש לפי חודשים, ניתן לראות שחודשי החיפוש המובילים במהלך השנה האחרונה היו אוקטובר ואפריל והפחות פופולריים היו ספטמבר ופברואר, בהתאם לזמני פתיחת שנת הלימודים וחופשות הסמסטר והקיץ.

 

זהו כלי פשוט מאוד לשימוש, המראה לנו עד כמה וויקיפדיה הפכה להיות כוח מוביל בכל הקשור למשאבי ידע.

מידע נוסף על טרנדים אפשר למצוא גם דרך Twitter, עם הכניסה לאתר בצד ימין נמצא את כפתור Trends for you,  דרכו נוכל לצפות בכל החיפושים המובילים באזור ברגע זה.

דאטה ונתונים

Dataset Search – כלי נוסף מבית גוגל, אך מעט שונה ממה שראינו עד עכשיו. זהו מעין מאגר מידע של נתונים המבוסס על מסדי נתונים של רשויות ממשלתיות וגורמים ציבוריים. בעזרתו ניתן להגיע למידע שיכול להיות רלוונטי לחוקרים ומדענים על משרדי ממשלה, שווקים ומדיניות.

הכלי מאפשר לחפש מידע מאוד ספציפי בעזרת שאילתות מורכבות, כמו – מה היו מותגי הקפה המובילים בספרד ב- 2020? מי שינסה למצוא את התשובה דרך מנוע החיפוש הרגיל של Google  ילך לאיבוד בתוך בליל של תוצאות לא בהכרח רלוונטיות. דרך Dataset אפשר לקבל את התשובה באמצעות חיפוש  בסיסי ופשוט.

המאגר מאפשר סינונים כמו: צפייה רק בנתונים חינמיים ובחירת סוג המסמך (תמונה, טקסט, טבלה). אפשר לראות גם מי הוא הספק של הנתונים ולהוריד קבצי Excel.

בינתיים המאגר עובד פחות טוב בעברית מכיוון שאין מספיק הנגשה של מסמכים ונתונים רשמיים בארץ. ארגונים כמו 'שקוף', 'התנועה לחופש המידע' ו'ישראל דיגיטלית' פועלים לפרסום הנתונים, לצד אינדוקס מסוים מ- Data.gov , אבל המאמצים הללו עדיין אינם מספקים.

עוד על המאגר מתוך גיקטיים ו- עולם המידע.

כלים מבוססי Twitter

Vicinitas – כלי לניתוח מידע מ-,Twitter שהיה עד לא מזמן אתר נישתי של עיתונאים. הוא קטן בהשוואה לרשתות חברתיות אחרות, אך ממשיך לצמוח ולגדול כל הזמן וניתן למצוא בו מידע ושיח שניתן להסיק מהם תובנות מעניינות. לכלי יש גרסה חינמית וגרסה בתשלום, הדרישה היחידה היא להיות מחוברים ל-Twitter. אפשר לחפש מידע על תגיות או מילות מפתח מובילות, על משתמשים או עוקבים מסוימים, למשל מי עוקב דמות ספציפית. ניתן גם לראות את כל הציטוטים בנושא מסוים (בגרסה החינמית עד 2000 ציוצים מעשרת הימים האחרונים). השימוש בכלי פשוט ואינטואיטיבי.

גם פה חיפשתי את המילה פיסטוק וקיבלתי 533 תוצאות. ניתן לייבא את הנתונים לקובץ Excel ולראות את הציוץ המלא, מי המשתמש?, מתי?, מי עשה לו ריטוויט? ואפשרויות נוספות כמו לארגן את הציטוטים לפי מספר הלייקים.

בשל עומס הנתונים, ד"ר יעבץ ממליץ להיעזר בכלי נוסף ששמו Voyant. זהו כלי לניתוח טקסט מעולם מדעי הרוח הדיגיטליים שתורגם לעברית על ידי ד"ר סיני רוסניק מאוניברסיטת חיפה, המאפשר לנתח כמויות גדולות מאוד של טקסט בצורה אוטומטית. דרכו ניתן לראות מילים נוספות החוזרות על עצמן בציוצים, לאתר ציוצים מובילים וליצור ניתוחי טקסט שונים.

Emojitracker – כלי חביב העוסק בניטור אימוג'ים בזמן אמת ב- Twitter. דרכו אפשר לראות כל אימוג'י שעושים בו שימוש ברגע נתון. ככה זה נראה :

 

*Emojitracker בזמן אמת

אם בוחרים את אחד האימוג'ים – אפשר לראות את הציוצים שנכתבים אתו כרגע, הסבר על המשמעות שלו ואת מיקומו במדרג הפופולאריות. זהו כלי קצת פחות שימושי מבחינה מידענית, אבל הוא נותן אינדיקציה למה פופולארי ברגע זה ומהו הלוך הרוחות הציבורי.

מוזיקה ורשתות

ניתוח האזנה למוסיקה (spotify) – כל פעולה שלנו משאירה סימן בעולם הנתונים, וכך גם האזנה למוסיקה של האומן או הלהקה האהובים עלינו. גם במימד הזה נוכל להיעזר בכלים שונים להפקת תובנות, כמו בכלי שמתייחס להאזנה ב-spotify ועל סמך נתונים יוצר ניתוח רשתות של קשרים ומשרטט יחסי גומלין בין אומנים ולהקות בהתאם לאנשים המאזינים להם.

לדוגמא: חיפוש של עומר אדם מראה את הקרבה שלו לאומנים אחרים כמו עדן בן-זקן, עדן חסון וסטטיק ובן-אל בהתאם להעדפות הקהל. ככל שהעיגול יותר גדול מדובר באומן שיש לו יותר מאזינים ברשת. באמצעות הוויזואלזציות הללו ניתן לזקק תובנות ומסקנות על העדפות האזנה, את מי שומעים ואת מי פחות שומעים וכדומה. ניתן להוריד את הניתוחים כקובץ JDF.

 

*ניתוח האזנה ל- עומר אדם דרך Spotify

רשתות באקדמיה

Connected Papers – ונסיים עם כלי המתאים לעולם האקדמיה. זהו פיתוח ישראלי של תלמידי מחקר המבוסס על הרעיון שכל פריט אקדמי הוא חלק מרשת: אפשר לראות את מי הוא מצטט, מי מצטט אותו ומה הקשרים בין כל הגורמים הללו. כל פריט הוא חלק ברשת של ידע אקדמי, כשאפשר גם לראות את מי כמעט ולא מצטטים והוא נשאר כעיגול מבודד. ד"ר יעבץ מלמד את הכלי יחד עם Scopus  ו- Web of science  וממליץ עליו כדרך נוספת למצוא מאמרים דומים כשנקודת המוצא היא מאמר רלוונטי בודד. את הנתונים המתקבלים ניתן להוריד כטבלה ולבצע עליהם ניתוחים סטטיסטיים.

*דוגמא לרשת הקשרים של המאמר Informational Justice: A Conceptual Framework for Social Justice in Library and Information Services  מתוך Connected Papers

 

נשים כותבות מלחמה

היומן האישי משמש כאמצעי יעיל לתיעוד כבר למעלה מ-5,000 שנים, וניתן להתחקות אחר השימוש בו עוד מתקופת המצרים הקדמונים ותושבי ארץ שוּמֵר. מלבד ערכו הפונקציונלי והתיעודי הברור, שימש היומן לאורך הדורות גם ככלי יעיל לביטוי רגשות וכאמצעי של ממש לחיזוק אמונות ואידיאולוגיות. יומנים אישיים בעלי ערך היסטורי, המבטאים גם עומק רגשי וחקירה פילוסופית מצד הכותב, ניתן למצוא, למשל, אצל הקיסר הרומי מרקוס אורליוס (180-121), אצל הוגה הדעות השווייצרי ז'אן ז'אק רוסו (1778-1712), ואף אצל הנערה הצעירה אנה פרנק (1945-1929). כמו כן, נראה כי ז'אנר היומן זכה לחשיבות מרבית דווקא בעתות קיצון – אלו של תקופות מלחמה או של אסון כלכלי-חברתי. בתקופות נוראות אלו הפך היומן לכלי בעל ערך רגשי עמוק, אשר אפשר לכותביו חשיפה מרבית וכן התמודדות פסיכולוגית עם מכאובי התקופה. מימד פסיכולוגי זה מודגש במיוחד באותם יומנים אשר נכתבו בידי נשים, אלו אשר קולן נוטה להידחק לשוליים בעתות קיצון של מלחמה או משבר. היומנים הנשיים מאפשרים חשיפה אישית של הלכי התקופה ועוסקים לרוב ב"סוגיות קטנות", כאלו הנוטות לחמוק ולהיעלם מדפי "ההיסטוריה הרשמית".

דוגמא לתופעה המעניינת ניתן לאתר, למשל, ביומן המלחמה של מארי צ'סטנט. ב-24 בדצמבר 1860, הכריז בית הנבחרים של מדינת דרום-קרוליינה על פרישה חד-צדדית מאיחוד המדינות של ארצות-הברית, ופתח, למעשה, את השער להתפרקות מוחלטת של האיחוד ולפרוץ מלחמת האזרחים האמריקאית. באותה תקופה בערך החלה מארי בוייקין צ'סטנט, עלמה דרומית בשנות השלושים לחייה, אשר השתייכה לאליטה הלבנה של דרום-קרוליינה, לתעד את חייה ביומן אישי. למעלה ממאה שנים לאחר כתיבתו, יעבור יומנה של צ'סטנט עריכה בידי טובי ההיסטוריונים האמריקאים ויתפרסם במלואו – רק כדי לקצור את שבחי המבקרים ולזכות בפרס פוליצר להיסטוריה. יומנה של צ'סטנט, המשתרע על פני קרוב ל-1,000 עמודים, משמש צוהר ייחודי לחיי החברה הדרומיים של תקופת המלחמה, וחושף את הלכי הרוח ששררו בקרב השכבות השונות. כמו כן, יומנה האישי אפשר לצ'סטנט לבטא דעות ורגשות שנחשבו פחות מקובלים בחוגים שסבבו אותה – בין היתר, בכל הקשור לביקורת שהיא גילתה כלפי היחס לעבדים השחורים, למעמד הנשים הלבנות ולאפשרות של נישואי תערובת. כך, למשל, מתארת צ'סטנט את חמותה, אישה אקסצנטרית ומלומדת, אשר התנגדה למוסד העבדות:

24.9.1861

למרת C יש תאווה לספרים שבה לא נתקלתי מעולם. קריאת ספרים היא עיסוקה המרכזי ונחמתה בעולם. בחייה הנוחים והמפוארים, היא אינה מגבילה את עצמה מדבר […] היא מקדישה שעות כל יום לתפירת בגדים עבור תינוקות שחורים. היא רואה בכך כפרויקט האישי שלה. היא מניחה  בדים בסלי העבודה של כל הנשים בבית ומכנה אותן כמשתייכות ל"חברת התפירה" שלה. היא מוכנה בכל עת עם מלתחה מאובזרת עבור כל מבקרת חדשה. האימהות השחורות אף מביאות את ילדיהן אליה לאבחנה וטיפול כאשר הם חולים. היא לא מתרגשת כלל מהמשימה. היא מרימה זאטוט שחור ובוחנת היטב את חניכיו באופן שקול ומדעי. היא חובשת את כל הפציעות והחבלות. האנשים הללו פשוט מסורים לה. מה שמוכיח כי הם, השחורים, יכולים להיות אסירי תודה, לו רק היינו מעניקים להם משהו עבורו היו יכולים להיות אסירי תודה. 

[מתוך הספר: Mary Chestnut's Civil War. תרגום: דן קורדובה]

 

דוגמא דומה לתופעה של ביטוי נשי בעתות קיצון ניתן לאתר גם בפרויקט היומנים שפרסם צוות חוקרים מארה"ב, רוסיה וצרפת בשנת 1995 בשם "Intimacy and Terror"". שני הכרכים שפורסמו מכילים עשרות קטעי יומנים אישיים של אזרחים סובייטיים, המתארים את חיי היומיום בברית-המועצות הסטליניסטית של שנות השלושים. החוקרים התמקדו בעיקר ביומנים אישיים שטרם פורסמו ואשר כללו את חוויותיהם הקשות של אזרחים מן השורה, אשר חזו במו עיניהם בזוועות התקופה. קטעי היומנים חושפים צוהר לתקופה האפלה של הטיהורים ההמוניים, של מחנות הכליאה ושל משפטי הראווה, אך מציגים לראשונה גם את חייהם האישיים של "האנשים הקטנים", המלווים באכזבות, ריגושים, אהבות וחלומות לעתיד. פרסום היומנים אפשר חשיפה של המימד האנושי הפרטי ושל השתלבותו באותם אירועים היסטוריים אדירים וחסרי תקדים. הקטע המובא כאן לקוח מיומנה של גאלינה ולאדימירובנה שטנגה, פועלת סובייטית בת התקופה, בתחילת שנות החמישים לחייה. יומנה של שטנגה משמש עבורה ככלי רגשי להתמודדות עם מכאובי התקופה, אך גם ככלי סודי המאפשר לה לראשונה חשיפה מלאה; כך, למשל, העידה שטנגה ביומנה כי בעלה נכלא באחד הגולאגים של סטלין – דבר אשר עליו לא סיפרה בשום הזדמנות אחרת.

2 במאי, 1936

אחרי יום עבודה ארוך, החלטנו מיטייה [בעלי] ואני לצאת להליכה ולצפות בחגיגות של מוסקבה, לרגל יום הפועלים. לא פשוט בימינו לצאת להליכת ערב! נראה כי כל תושבי מוסקבה יצאו לחגיגות, והכיכרות עמוסות באנשים שמחים, לבושים בבגדי חג. אורות ראווה מקשטים את הרחובות ומוזיקה נשמעת מכל פינה. […] נושא החגיגות השנה: "יַלְדּוּת שמחה". סטלין מאוד אוהב ילדים ופועל בכל מרצו כדי שחייהם יהיו טובים ושמחים […] לבתי אירונצ'קה יש חיים קשים. היא אומנית. היא נישאה לבוריס שאטילוב, בן כיתתה בבית-הספר לאומנויות. הם נישאו כשמיטייה שהה בכלא ואנו היינו מצויים בצרות כלכליות […] הם התגוררו בחדר זעיר במשך שנתיים ומופלא בעיני שהצליחו לשמור על שפיותם. פשוט עוני מוחלט […] ילדתי האומללה נאלצת לבשל, לנקות ולתקן, לשטוף כלים ולהשלים את כל משימות הבית, להשתכר למחייתה, ובעיקר, להמשיך את התפתחותה כאומנית […] היא מותשת לגמרי ועצביה רעועים. בנוסף, בוריס ניחן באישיות בעייתית – הוא גס, אנוכי ונוטה לקנאה. אירונצ'קה מוכרת כבר כאומנית וזוכה לביקורות טובות בעיתונים […] היא זכתה במלגה ממשלתית המיועדת להנצחת עשרים שנים למהפכת אוקטובר.

[מתוך הספר:  Intimacy and Terror: Soviet Diaries of the 1930s, תרגום: דן קורדובה]

 

ראוי לציין כי יומנים נשיים מבטאים לרוב גם התנגדות ולחימה של ממש, וכי הכותבות השונות לוקחות לעיתים חלק פעיל במאבק ההיסטורי. הדוגמא המובהקת לכך התרחשה בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת, כאשר במשך שתים-עשרה שנה שגשג הרייך השלישי ושלח זרועותיו מצרפת והולנד שבמערב, דרך צפון אפריקה ומדינות הבלקן, ועד למדינות הסקנדינביות, הבלטיות ולכל אורכה של מזרח אירופה. תחת שלטונה של האימפריה הנאצית הושמדו מיליוני  יהודים ובני עמים אחרים, ערים ומדינות הוחרבו עד היסוד ומיליונים הורעבו, נכלאו ושועבדו. אין פלא, אם כך, כי תקופה זאת הביאה לפריחתו של ז'אנר היומן האישי, אשר שימש ככלי רגשי ותיעודי מהמעלה הראשונה. בהקשר זה, ידועים במיוחד יומניהם של אנה פרנק ושל ויקטור קלמפרר, אשר תיעדו באופן יומיומי את לבטיהם ומאווייהם נוכח הזוועות המתחוללות סביבם. ואולם, פחות מוכר יומנה של רות אנדריאס-פרידריך, סופרת ועיתונאית גרמנייה בת התקופה, אשר הקימה יחד עם בעלה קבוצת התנגדות א-פוליטית לשלטון הנאצי. לאורך אותן שנים נוראות דאגה אנדריאס-פרידריך לתעד ביומנה את הזוועות שבהן חזתה, ממקום מושבה בברלין – דוגמת הרדיפות, הרעב, השילוחים אל המוות וניסיונות ההסתרה – אך הצליחה גם לשמור על נימה קלילה בכתיבתה, ואף לשלב לעיתים הערות משעשעות והומור שחור. כך, למשל, מתואר מאורע היסטורי אחד ביומנה:

"יום ד', 2 במאי, 1945

 אחרי הצהריים מארגן פרנק "משלחת לאספקת מים", הצועדת אל הבאר הקרובה. מאות אנשים כבר עומדים כאן בתור. שעתיים חולפות עד שאנחנו מצליחים להתקדם תוך כדי הידחקות איטית עד לבאר. "בדרך כלל אנו מביאים את המים  מאגם-האגירה לכיבוי דליקות", אומרת לי אישה אחת, "אולם מאז צפה שם גווייה…" – "כמובן", אני מנידה ראש. "אי אפשר לשתות מים המכילים גוויות" – "אף על פי שזה אזרח, לא חייל…" היא משיבה כמבקשת להצטדק. אני משתתקת בפליאה. מנקודת ראות זו טרם בחנתי מעודי את בעיית חיטוי-המים […] בבית פרנק מגלה לנו את הסנסציות האחרונות: שהיטלר מוטל מת בלשכתו וכי גבלס הרעיל  עצמו יחד עם אשתו וילדיו […] בציפייה הוא בוחן את הבעת פנינו בזה אחר זה. "ובכן…?" – אנדריק נוהם משהו בלתי מובן. האחרים שותקים. "לא ידעתי כלל שהיטלר נמצא בברלין" אומרת דגמר באדישות. לפתע מצטייר לנגד עיני כל הגיחוך שבמעמד זה. מה קרה לנו – האמנם אנו שפויים בדעתנו? היטלר מת! ואנחנו – אנחנו עושים כאילו וזה אינו נוגע לנו כלל, כאילו המדובר באדם השכיח ביותר עלי אדמות. מה השתנה בעצם? שום דבר! רק ששכחנו את היטלר, מחמת הגהנום שהיה מנת חלקנו בימים האחרונים. כחלום בלהות התנפץ הרייך השלישי לרסיסים והיה כלא היה."

[מתוך הספר:  יומן ברלין (1948-1938). ירושלים: הוצאת ראובן מס, 1967. תרגום: חיים מס]

 

דוגמא מעניינת נוספת ליומנה של אישה בקו החזית ניתן למצוא בספרה של טס ג'ונסטון, אשר סיקרה מקרוב אל הלחימה בדרום-מזרח אסיה בשנות השישים. קרוב לחמישים שנה לאחר סיומה נחשבת עדיין המלחמה האמריקאית בווייטנאם לאחת המלחמות המסתוריות והטראגיות שידעה האומה. מאז סיומה של הלחימה פורסמו אלפי מחקרים, ספרי עיון וממוארים העוסקים כולם בטראומה האמריקאית של שנות השישים והשבעים. כך, לפני ארבע שנים, פורסם ספר זיכרונותיה של העיתונאית ההרפתקנית טס ג'ונסטון, העוסק בחוויותיה במשך שבע השנים שבהן סיקרה את המלחמה מקו החזית. יומנה של ג'ונסטון מספק הצצה אל עולמם של המפקדים והלוחמים שבשטח, אך גם מביא תיאורים משעשעים של חיי הלילה והתרבות של סייגון הבירה. זהו יומן עשיר באירועים היסטוריים גדולים, אך גם משמש כמסמך אנושי אודות חיי היום-יום של הפרט בזמן מלחמה. כך, למשל, מתארת העיתונאית בשנינות את ליל מתקפת הטט, ב-30 בינואר, 1968:

"סנדי התקשרה בבוקר. למרות המלצת הצבא לכל האמריקאים בסייגון לא לעזוב את בתיהם בזמן הקרוב, היא החליטה בכל זאת להגיע אלי […] היא טענה ש'בסופו של דבר, עדיף למות עם חברים'. בין חברים אלו נכלל גם הבחור החדש שלה, טייס הקרב המקסים שהכירה במועדון היופיטר [….] אספתי אותה ממנחת המסוקים וחזרנו לדירתי, להתלבש בשמלות החגיגיות שלנו לקראת המפגש עם הבחורים במועדון ה-O, כחלק מחגיגות השנה החדשה […] היה קצת קשה להיכנס בתחילה לתחומי הבסיס, שכבר היה אז בדרגת מוכנות גבוהה […] חייכנו בצורה מקסימה לעבר השומרים ושערי הבסיס נפתחו. חניתי את המכונית ליד הבריכה וצעדנו שתינו לכיוון המועדון, לפגוש את הטייסים שלנו […] במהלך הערב עבר הבסיס לכוננות אדומה – הגבוהה ביותר – וכל שעריו נאטמו לחלוטין […] במועדון כבר החלו חגיגות פרועות, במעין אווירה של "אכול ושתה כי מחר נמות". איש לא האמין באמת כי התקפה תחל הלילה […] לאחר מכן נפרדנו מהבחורים ופרשנו לישון בחדר שהוקצה עבורנו […] באמצע הלילה ניתרתי משנתי לקול פיצוץ מרוחק. בווייטנאם של אותם הימים דברים נטו להתפוצץ כל הזמן, ולכן לא התרגשתי במיוחד מהדבר. אבל אז הגיע עוד פיצוץ אחד, קרוב יותר, ואז עוד אחד […] ואז אנחנו כבר יושבות בבונקר העפר וזוכות לשמוע תיאור מדמם של הגורל הממתין לנו. מבעד למסך הירי והמרגמות, הצעקות והקללות, נשמע עדיין קול נלהב אחד על גלי האתר, שב וזועק בדבר לוחמי וייט-קונג הרצים על מסלול הטיסה בדרך אלינו, ואז כבר בדבר קבוצה אחרת, המסתערת עכשיו על בניין המפקדה. והאמת, כל זה היה מידע רב מדי עבורי באותה עת.  כי כמו שאמר וודי אלן: לא איכפת לי למות, אני פשוט איני מעוניינת להיות שם כשזה קורה".

[מתוך הספר: A War Away – An American Woman in Vietnam, 1967-1974. תרגום: דן קורדובה]

 

לסיכום, ראוי להזכיר כי ז'אנר היומן הינו פופולארי ביותר גם כיום ומשמש עדיין ככלי בעל חשיבות היסטורית ורגשית. ואולם, נראה כי כיום מומרים לרוב הספר והעט במקלדת מחשב ובבלוג דיגיטלי. כך היה המקרה גם באוגוסט 2003, כאשר פחות מחצי שנה לאחר תחילת המלחמה וכיבושה של עיראק, החלה צעירה בגדדית לדווח בבלוג האישי שלה, תחת הכינוי Riverbend, אודות חוויותיה בשטח הלחימה. דיווחיה הכנים והאכזריים של חיי היומיום בבירה ההרוסה לוקטו ב-2005 לכדי ספר זיכרונות ומשמשים עדות לזוועה שהתרחשה. הבלוג הפופולארי שילב לאורכו בין תיאורים קשים הקשורים ללחימה העזה, להתפרקות הקהילה ולמעשי הזוועה, לבין תיאורים אנושיים ומשפחתיים, בדבר ציון חגים מוסלמיים ועריכת טקסים משותפים, אך גם בדבר מעמדה הרעוע של האישה העיראקית וזכויותיה ההולכות ונשחקות. לא רבות ידוע אודות זהותה האמיתית של הכותבת, מלבד היותה בשנות העשרים לחייה ובת המעמד הבינוני. נראה כי היא בעלת השכלה רחבה וכי לפני המלחמה עסקה בתחום המחשוב. מעבר לתיאור חיי היום-יום בעירה, מגלה הכותבת גם הבנה רחבה בכל הנוגע לשינויים החברתיים והפוליטיים המתרחשים מסביבה, ומביעה זעזוע נוכח ההקצנה הדתית, המגבילה נשים כמוה מהשתלבות בחברה.

     

24 באוגוסט, 2003

מה שאני מבקשת לומר הוא שלא משנה מה שסיפרו לכם, מצבן של נשים בעיראק היה טוב יותר לפני המלחמה מזה של נשים בחלקים אחרים של העולם הערבי (ואפילו מזה של נשים בחלק מהעולם המערבי). אנו היוונו כחמישים אחוז מכוח העבודה. אנו היינו רופאות, עורכות דין, אחיות, מורות, מרצות, מנהלות, אדריכליות, מתכנתות ועוד. הסתובבנו חופשי ברחוב. לבשנו מה שרצינו […] בתחילת יוני שמעתי שחברת המחשבים שבה הועסקתי חזרה לעבוד […] נאלצתי לחנות את מכוניתי בערך 100 מטרים  מדלת החברה מכיוון שהכביש הראשי נבקע ונהרס ממשקל הטנקים האמריקאים שחלפו עליו […] ברגע שנכנסתי בדלת הבחנתי מיד – הכול היה עלוב יותר. עצוב יותר […] המשכתי לטפס במדרגות […] לא היה חשמל בבניין […] השולחנות נעלמו, כל הניירות היו מפוזרים על הרצפה […] כאשר שאלתי את המנהל מתי הדברים יחזרו לעצמם, הוא לא הסכים להביט בי. הוא אמר שנשים אינן יכולות להיות כאן בשלב זה, ובמיוחד נשים "שלא ניתן להגן עליהן" […] אני עוד הייתי בת מזל. לפני כחודש מהנדסת חשמל מובילה, אחת הנשים המשכילות במדינה, בשם חינה עזיז נרצחה מול בני משפחתה […] היא זכתה לאיומים מצד גורמים פונדמנטליסטים וצוותה להישאר בביתה, מכיוון שהיא אישה […] היא סירבה […] היא איבדה את חייה – היא לא הראשונה, והיא לא תהייה האחרונה". 

[מתוך הספר . Baghdad Burning: Girl Blog from Iraq תרגום: דן קורדובה]

 

כל הפריטים שהוזכרו בפוסט מצויים בשלמותם בקומה א' של הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי וניתנים להשאלה.

 

אלבום תמונות מסתורי, רוכבים נועזים והמכבייה השנייה

המכביה ה- 21 נפתחת מחר, 14.7.22, ט"ו בתמוז תשפ"ב, ומעל 10,000 ספורטאים וספורטאיות יהודים מכל העולם הגיעו עם מלוויהם למשך שבועיים להתחרות בישראל. זאת הזדמנות נהדרת לחשוף את אחד מהאוצרות המסתוריים שהתגלו אצלנו בספרייה: אלבום מסע אופנועים חובק עולם משנות השלושים.

לפני כארבע שנים, כאשר העברנו את אוסף יפה לספרות ילדים מהחדר בו שכן לקומת האוספים המיוחדים מצאתי על אחד המדפים אלבום תמונות ישן. האלבום המרשים מסודר להפליא ובו צילומי מסע אופנועים מלווים בטקסט קצר בכתב יד מתחת לכל תמונה אך ללא כל ציון של שנה או של שם הבעלים. מכאן החל מסע החיפושים שלי אחר קצה חוט שיסייע לפענח את התעלומה.

  

הדפדוף באלבום גילה לי שמדובר במסע מוטורי של קבוצת אופנוענים: "קבוצת אופנוע מכבי תל אביב" אשר החלו את מסעם הארוך בעולם בעיר תל אביב וממנה יצאו לירושלים, ביקרו בקבר רחל ובבאר שבע. משם רכבו למצרים בה ביקרו בקהיר ואלכסנדריה. חברי הקבוצה שטו באניה "אוסניה" לאיטליה והמשיכו במסע האופנועים לפריס. מצרפת הפליגו האופנוענים באניה "אלאוניה" לקנדה בה סיירו במספר ערים. הם עברו ברכיבה לארה"ב והדרימו עד לעיר ניו יורק ממנה שטו בחזרה מזרחה באניה "אקויטניה". בגיברלטר עלו הרוכבים על האניה "אקונה מרו" בה הפליגו חזרה לארץ ישראל.

הרמז הראשון ממנו התחלתי את חיפושי היה צילום של חבורת האופנוענים בבאר שבע בביקורם אצל חירם ושרה דנון.

צילום מהאלבום:

     

חיפוש באינטרנט סייע לי להגיע ולהיפגש עם אהוד דנין, בנם של שרה וחירם דנין ולשמוע פרטים על המשפחה. המפגש היה מרתק וקיבלתי מידע על אביו, חירם דנין, אשר עסק בקניית קרקעות על ידי חברת הכשרת הישוב וחי עם רעיתו בבאר שבע. חירם גם היה המזכיר בהתנדבות של ארגון האופנועים "מוטוקליב ישראל" וכן היה חברו של זליג רייכרט שהיה אחד הרוכבים במסע האופנועים בשנת 1935.

"השמועה על הטיול המתוכנן פשטה חיש-קל ועד מהרה התגבשה לה קבוצה בת שנים-עשר רוכבים על שמונה אופנועים, רובם אופנועי רדג' (על פי התמונות השתתף גם "אינדיאן" אחד ועוד אופנוע בלתי מזוהה). חיים כהן שהיה בן 23 היה צעיר הרוכבים וגם בעל הניסיון המועט ביותר ברכיבה, אך הנכס שהביא עמו היה ידיעת השפה האנגלית שבה היה היחיד ששלט. הלהט למסע היה כה רב עד שהוחלט לשלב במסלול גם את אמריקה. הרוכבים שיצאו למסע היו: יצחק אגדתי (צלם תל-אביבי מפורסם), זליג רייכרט (זוכה מרוץ האופנועים הראשון), אביגדור רייכרט, בן-ציון תמרי, צבי בן-זאב, אליעזר ברון, אליהו לויתן, משה ברומברג, חיים (פימה) וינוקר, יעקוב בני, שלמה (סלומון) אדיר וחיים כהן. צוות סיוע טכני או ליווי בחסות ממס"י לא היו מקובלים אז. לחיים עצמו לא היה כל ידע טכני , אך שניים מהמשתתפים היו בעלי מוסכים וזה הספיק. היציאה למסע נדחתה עד שהסתיימה המכבייה השנייה בה נטלו חלק גם חיים וחבריו. ב- 8 לאפריל 1935, עם נעילת ארוע ה"מכביה", יצאה החבורה בת תריסר החברים לדרך, למסע רב-הרפתקאות שארך ארבעה חודשים לאורך 32,000 ק"מ על פני שלוש יבשות".

מידע מאתר Geni

בנוסף ערכתי חיפוש במאגר "העיתונות היהודית ההיסטורית" וכן בעיתונות מודפסת הקיימת בספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי ומצאתי קטעי עיתונות המתארים את מסעות האופנוענים שנערכו בשנות ה 30, אחד המאמרים בעיתון "הדואר היום" נכתב על ידי אהוד בן-יהודה: "קבוצת ה "11" ממכבי א"י לאמריקה!

 

עם שובם לארץ פורסמה ידיעה נוספת:

כך הסתיים לו מסע אישי שלי בעקבות האלבום ואנו עומלים בימים אלה על סריקת הצילומים והעלאתם לאתר הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי, אוניברסיטת תל אביב.

למידע נוסף:

אתר המכביה ה-21

מאמר מאתר mako: המכביה ה- 21 באה לחדש לכם!

מוזיאון הספורט היהודי הלאומי

מידע על פועלו של חירם דנין: דנין, חירם. 1991. זכרונות מימים ראשונים בבאר שבע, אריאל י"ג: 173-169

 

 

 

הקצין שלא רצה להיות מלך – סיפורו המוזר של ז'ורז' בולנז'ה

תקוות גדולות נתלו בצעיר הצרפתי ז'ורז' בולנז'ה. הוא נולד בעיר רן הכפרית בשנת 1837, תחת שלטונו המלוכני של בית אורליאן, ולאחר שהשלים את חוק לימודיו בבתי-הספר הצבאיים הנחשבים בצרפת התגייס לשירות צבאי פעיל כשהיה בן עשרים. הוא לחם באיטליה ובהודו-סין המרוחקת, נפצע קשות וזכה לאותות של כבוד. בולנז'ה הצעיר הפגין תושייה גם בימיה האחרונים של הקיסרות השנייה, עת נלחם בחירוף-נפש בגרמנים הפולשים. הוא נפצע בשנית בקרבות והועלה בדרגה. לאחר המפלה הגדולה של 1870, נמנה בולנז'ה על המצביאים הבכירים של הרפובליקה החדשה, אשר דיכאו בדם ובאש את שרידי הקומונה שהתבצרו בפריז. בקרבות קשים אלו נפצע בולנז'ה פעם שלישית, אך הוסיף להוביל את חייליו בקרב ואף הועלה בסולם הדרגות. בשנת 1880 זכה בדרגה הגבוהה של בריגדיר-גנרל – מעין מקבילה לתת-אלוף בצה"ל – ושנתיים מאוחר יותר התמנה מטעם הממשל למנהל מחלקת חיל-הרגלים במשרד המלחמה של הרפובליקה השלישית. בתפקידו החדש נודע בולנז'ה כרפורמיסט, אשר היטיב עם משרתי הצבא ואשר תמך בדרישותיהם של הפועלים השובתים. באופן טבעי, העלו רפורמות אלו ויתר מעשיו של בולנז'ה את חמתם של חוגי הימין השמרניים ושל אנשי הכנסייה.

ז'ורז' בולנז'ה, שנות השמונים של המאה ה-19

יתכן אף כי התנהלות זו מצידו של הגנרל הצעיר היא שהביאה לאימוצו על-ידי מפלגות השמאל הצרפתיות, ומיקמה אותו תחת חסותו המגוננת של ז'ורז' קלמנסו, מבכירי הפוליטיקאים של הרפובליקה השלישית, ומי שלימים יכהן פעמיים כראש ממשלת צרפת. בינואר 1886 ניצל קלמנסו את השפעתו במשטר והביא למינויו של ז'ורז' בולנז'ה לתפקיד הרם של שר מלחמה. היו  אלו שנותיה האחרונות והסוערות של המאה התשע-עשרה, וצרפת מצאה עצמה קרועה ומסוכסכת, מושפלת עדיין מתבוסתה הצבאית, ואחוזה כולה במאבק איתנים על עתידה הלאומי, הפוליטי ובעיקר המוסרי. פרשת דרייפוס, העתידה להתפוצץ ברעש גדול בעשור האחרון למאה, תביא לשיאם ניגודים וקרעים אלו בחברה הצרפתית. נציונליסטים ורוויזיוניסטים, ריאקציונרים ורדיקליים, מלוכניים ואנשי כנסייה, בעלי הון ורפורמיסטים  – כולם מצאו עצמם בתוך הקלחת, נאבקים זה בזה על עתיד האומה.

ובתוך הסערה הגדולה הפך שר המלחמה הצעיר תוך זמן קצר לדמות המפורסמת ביותר ברפובליקה. ב-1887 זכה בולנז'ה בבחירות הארציות למחוז סיין בכ-100,000 קולות – וזאת מבלי שכלל היה מועמד. הגנרל הצעיר וסוסו השחור נהייו לאלילי ההמון בפריז, אשר שב והפציר בבולנז'ה לתפוס את השלטון. הפופולריות האדירה שרכש הפחידה את ראשי הצבא, ואלו הורו על הרחקתו מאזור פריז לתפקיד בפרובינציה; בשמיני ביולי של אותה שנה, בשעה שעלה בולנז'ה על הרכבת הפריזאית היוצאת, ליווה אותו קהל משולהב של אלפים בשאגות של "הוא עוד ישוב". באותה עת, היה זה דווקא קלמנסו שהחליט להתנער פתאום מהקצין המפורסם. יתכן שהיו אלו דעותיו החדשות של הקצין, בדבר הצורך במיטוט השלטון הרפובליקני, שהרחיקו אותו מקלמנסו וממפלגות השמאל. יתכן גם שהיה זה דווקא קלמנסו, הפוליטיקאי המנוסה, אשר עמד לראשונה על טבעו האמיתי של הקצין הצעיר שקידם.

התרחקותו של קלמנסו והתנערות הצבא מהקצין הסורר לא פגעו ביוקרתו של בולנז'ה. בדיוק להפך. בין השנים 1888 ל-1891 סחפה "תנועת הבולנז'יזם" את החברה הצרפתית על כל גווניה. גורמים שונים ומנוגדים נסחפו בלהט המהפכה וראו בקצין הצעיר כגואל המיוחל, אשר יביא לפירוק הרפובליקה השלישית ולהגשמת שאיפותיהם הפוליטיות. אנשי הכנסייה ורדיקלים שמאלניים, בעלי ההון הגדולים ובני מעמד הפועלים המנוצל, בונפרטיסטים ומלוכנים, שמאל וימין – כולם התאחדו סביב הגנרל וסוסו עבור מטרה אחת נכספת – הפלת השלטון המושחת והמנוון. איש מההמונים לא עצר ותמה לרגע כיצד ניתן יהיה לפייס בין קבוצות וגישות כה רבות.  בולנז'ה מצידו לא הציע הרבה. לא ימין ולא שמאל. בלי אידיאולוגיה מורכבת ובלי מסר ברור. הוא שב וכונה בפי ההמונים כ"גנרל הנקמה", וזאת בשל קריאותיו החוזרות להשבת השטחים ולכינון כבודה האבוד של צרפת. מדי פעם הוסיף לדבריו סיסמאות עמומות, דוגמת "השבת טוהר המידות לפוליטיקה הצרפתית" ו"הגנה על המנוצלים מפני הנצלנים". אבל לסיסמאות הללו היה רק חלק משני בקסמו של הגנרל. עברו הצבאי המפואר שבה את לב ההמונים, ונתפס בעיניהם כביטוי לצרפת האמיתית, המוסרית, הגדולה, שאותה ישיב הגנרל על כנה. ומעל לכל, מבטו החודר של האיש, לסתו הרחבה וחזותו הזוהרת. אביר התואר והנימוסים היפנט בקסמו את ההמון הצרפתי והסעיר את המערכת הפוליטית.

   

קריקטורות בנות התקופה המציגות את בולנז'ה כנציגם של כלל הקהלים בצרפת. לקוחות מתוך הספר המיוחד:  Der Tapfre General Boulanger, מ-1931, המצוי באוסף היסטוריה שבספריה 

בשנת 1888 הודח רשמית בולנז'ה מהצבא, בשל האיום הגובר מצידו, אך נבחר מיד בבחירות מטעם מחוז פריז ברוב מוחץ. תומכיו בעיר הבירה, אשר כינו עצמם  מעתה "ליגת הפטריוטים", ציפו בכיליון עיניים להוראתו לפתוח במרידה. אך כגודל הציפייה כך גם האכזבה. בבית הנבחרים היה בולנז'ה רוב הזמן במיעוט, ופעולותיו התמקדו בעיקר בשימור תדמיתו הציבורית. הוא שב ונכשל כדובר בציבור, וספג מבוכה גדולה כאשר הפסיד ונפצע בדו-קרב, אליו הזמין יריב פוליטי קשיש. הקצין הדגול התגלה במהרה כפוליטיקאי טירון, כזה אשר הישגיו הצבאיים המזהירים בעבר מתגמדים אל מול חובבנותו כפרלמנטר מהשורה. ולמרות כל אלה, נותר בולנז'ה הדמות הפופולרית ביותר ברפובליקה, ואף לאחר שפרש מהפרלמנט, כמחאה על-כך שהצעותיו אינן נענות, התחרו ביניהם המחוזות השונים מטעם מי ירוץ לבחירות הבאות. התחושה הכללית נותרה, ואף התעצמה, כי הגיעה העת לדיקטטורה חדשה בראשותו של הגנרל.

ההמונים לא טעו בהכרח. ייתכן והיה מכריז בולנז'ה בשלב קריטי זה על מרד ברפובליקה, היה מצליח להצית את אש המהפכה ולהפיל בקלות את הרפובליקה הצרפתית השלישית, חסרת היציבות והמושחתת עד היסוד. הוא היה זוכה וודאי לתמיכתם ונאמנותם המוחלטת של כל הגורמים השונים והמנוגדים שבזו לשלטון הקיים, ואשר ביקשו נואשות בהחלפתו. ואולם, נראה כי קור רוחו של הגנרל לא עמד לו בשעת המבחן, ושעת הכושר חלפה ואיננה. הרפובליקה הצליחה לפעול ביעילות ובמהירות, וחודשיים לאחר הבחירות הוצא צו מעצר לגנרל בולנז'ה. המדינאי שארל פלוקה – המצוטט בספרה של ההיסטוריונית ברברה טוכמן – פנה באותה עת לבולנז'ה והעיר בציניות כי "בגילך, גנרל, נפוליאון היה כבר מת". ואכן, במקום להתייצב אל מול השלטון ולהשמיע את קריאת המרד, בחר בולנז'ה להימלט מפריז לבריסל, ומשם ללונדון, ובכך להבטיח במו ידיו את סופה של הסכנה הבולנז'יסטית לרפובליקה. הוא נשפט בהיעדרו והורשע כבוגד, אך המשיך לחיות באי מרוחק ולא זכה יותר לתשומת לב העולם. בספטמבר 1891 התאבד ז'ורז' בולנז'ה בירייה לראשו מעל קברה של מאהבתו. משנודע על מותו ברבים, ז'ורז' קלמנסו – המצוטט אף הוא בספרה של טוכמן – העיר באירוניה כי "בגופו של הפרש האמיץ הרכוב על סוסו הסתתרה בסך הכול נשמה של סגן-משנה".

שער עיתון צרפתי המבשר על התאבדותו של בולנז'ה, 10 באוקטובר 1891 

התנהלותו הכושלת של הגנרל בולנז'ה ברגעי המבחן ניתנת אולי לתיאור במונחים פסיכולוגיים פשוטים. ואולם, התעלומה האמיתית הנותרת בלתי פתורה בנוגע ל"מקרה בולנז'ה" הינה דווקא זאת הנוגעת להתנהגות ההמון הצרפתי, ולשאלה הקשה מדוע בחרו קבוצות רבות כל- כך, מנוגדות ושונות כל-כך באופיין, להתאחד כולן סביב אדם אחד, אשר דעותיו מעורפלות וכישוריו הפוליטיים מעלים תהיות. יתכן כי מעבר לחזותו המצודדת ולעברו הצבאי המפואר, חיפשו כל הגורמים השונים אישיות חזקה, תהא אשר תהא, אשר תגאל אותם ותביא למימוש שאיפותיהם הפוליטיות – פירוק והחלפת שלטון הרפובליקה. גורמים מורדים אלו חשו כי היישות הצרפתית אותה העריצו חמקה מידיהם וכי יש להציל את נשמתה הפוליטית והמוסרית. פייר דניס, איש רוח מלוכני בין התקופה, תיאר בזיכרונותיו את הגועל העז שחש כלפי עמיתיו המלוכניים, אשר נכבשו בלהט הבולנז'יסטי:

"הם שיחקו במין קומדיה, אשר עשויה הייתה להתגלות כגאונות מקיאווליסטית מצידם, אלמלא התבררה במהרה כשיא הטיפשות. מתוך העמדת-פנים כי לא שמעו את סיסמאותיו הרפובליקניות של הגנרל, חבריי הריאקציונרים והמלוכניים ביקשו לאמץ בעלות על תנועת הבולונז'יזם. מבחינה זאת, הם התנהגו כאותם פתיינים טיפשים, המבקשים להשלות את עצמם במזלם הרב ששפר, ולכן פונים אל אישה בעלת אופי מפוקפק המאשרת עבורם הכול".  

 

באוסף ההיסטוריה, בקומה א' של הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי, תוכלו למצוא חומרים רבים – כגון ספרים, כתבי-עת, יומנים ועבודות מחקר – העוסקים בהיסטוריה הצרפתית בכלל, וב"פרשת בולנז'ה" בפרט.

 

קריאת מומלצת

בלוך, שארל. הרפובליקה הצרפתית השלישית: התפתחותה ומאבקה של דמוקרטיה פרלמנטרית (1870 – 1940). גבעתיים: מסדה, 1986.

ג'קסון, ג'ון המפדן. קלמנסו והרפובליקה השלישית. תל-אביב: הדר,1967.

הרצל, בנימין זאב. מבולנז'ה עד דרייפוס: כתבות ומאמרים מדיניים מפאריס. ירושלים: הספרייה הציונית, 1974.

טוכמן, ברברה. המגדל הגאה: דיוקן העולם לפני מלחמת העולם הראשונה, 1914-1890. תל-אביב, דביר, 1998.

Branthome. Der tapfre General Boulanger. Paris : H. Jonquieres, 1931

Harison, Casey. Paris in Modern Times: From the Old Regime to the Present Day. New York : Bloomsbury Academic, 2020 –

Horne, Alistair. The Fall of Paris: The Siege and the Commune, 1870-1. New York : St. Martin's Press, 1965

עולם בתנועה – הצילום הסטריאוסקופי ומורשתו התרבותית

המחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה, אשר אותה הכתיר ההיסטוריון הבריטי הגדול  אריק הובסבאום כ"תקופת המהפכה", התאפיינה בחדשנות רדיקלית וביצירתיות גם בעולם המדע והטכנולוגיה. כך, למשל, מכשיר "הקמרה אובסקורה" העתיק, אשר התבסס בעיקרו על עקרונות אופטיים של החזרי אור, התפתח מאוד בתקופה זו וכלל ניסויים חדשניים בתמיסות כימיקליות ובלוחות של מתכת. בהקשר זה בלט במיוחד הממציא הצרפתי ניספור נייפס, אשר בשנת 1826 הצליח לקבע על גבי לוחית מתכת, במעין שילוב מתוחכם של כימיקלים ואור, את תמונת הנוף הנשקף מחלון חדרו, במה שנחשב עד היום לתצלום הראשון בהיסטוריה. באותה תקופה לערך עמל מדען צרפתי אחר בשם לואי ז'אק מנדה דאגר על טכניקה חדשנית משלו, אשר התבססה אף היא על שימוש בלוחית מתכת, אותה מיקם המדען בגב מכשיר הקמרה אובסקורה. לוחית המתכת הקטנה של דאגר, אשר זכתה במהרה לכינוייה המפורסם "דאגרוטיפ", שימשה כאבן דרך משמעותית בפיתוח מדע הצילום, והפכה למאפיין מרכזי של עולם התרבות בן התקופה. הפילוסוף היהודי-גרמני ולטר בנימין, אשר עמד היטב על חשיבותה ההיסטורית של ההמצאה החדשה, קבע בהקשר זה  כי "שעתה של המצאת הצילום הגיעה", וכי "אנשים שללא תלות זה בזה חתרו לאותה מטרה: לקבע את התמונות שנוצרו בתוך הקמרה אובסקורה".

 

               לואי ז'אק מנדה דאגר (1787 – 1851)         דאגרוטיפ של המשורר האמריקאי אדגר אלן פו, 1848

 

כחלק מאווירת ההתחדשות הכללית, התפתחה באותה תקופה המצאה נוספת בתחום הצילום, אשר הפכה במהרה לאביזר אופנתי מבוקש בעולם התרבות המערבי: המדובר היה בהמצאתו של מכשיר הסטריאוסקופ – מעין מתקן צפייה משוכלל המציג בפני המשתמש שני דימויים כמעט זהים, המוצבים זה לצידו של האחר, ואשר מייצרים את האשליה של תמונה רבת מימדים המצוייה בתנועה. מקורותיו של מכשיר הסטריאוסקופ נעוצים במחקרים קוגניטיביים ופיזיולוגיים בני התקופה, בהם ביקשו החוקרים לאמוד את הקשרים הייחודים המתקיימים בין העין האנושית לבין המוח, ואשר באמצעותם גילו כי משחק מתוחכם בעדשות ובמראות מאפשר סינתזה בין שתי תמונות ואף יצירתה של אשליה אופטית מרגשת. לאורך המחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה הומצאו מכשירים שונים לצפייה בתמונות סטריאוגרפיות, כאשר המפורסם שבהם היה Holmes Stereoscope הקומפקטי והנישא, שהומצא בשנת 1861 על-ידי איש האשכולות אוליבר ונדל הולמס. הממציא האמריקאי ציין בריאיון עיתונאי כי "במבט אחד דרך הסטריאוסקופ נגלית לאדם כמות מפחידה של פרטים, כזאת המזכירה את מורכבותו חסרת הגבולות של הטבע עצמו", וכי "התמונה הסטריאוגרפית אינה חוסכת מאיתנו אף לא פרט אחד". מורכבות ועושר אלו של התמונה הסטריאוגרפית היו אחראיים, אם כך, לפופולריות הרבה שלה זכתה ההמצאה החדשה, אך נראה כי תכונות ייחודיות אלו הן גם שעוררו את זעמם של גורמים מסויימים בחברה, אשר העריכו היטב את תחושת האשליה שמייצר המכשיר החדש, ואשר צפו מראש את "הנזק  הרוחני" הטמון בחובו.

 

                סטריאוסקופ מדגם Holmes Stereoscope

 

בהקשר זה ניתן לציין כי בראשית דרכו נתפס הסטריאוסקופ ככלי בידורי גרידא, אך בהמשך זכו לדגש גם תכונותיו החינוכיות והמחקריות. כך, למשל, שימש הסטריאוסקופ ככלי מרכזי בלימודי הגיאוגרפיה, וזאת תודות ליכולותיו לשמר ולהציג נופים גיאוגרפיים שונים בצורה תלת-מימדית, ותוך חיקוי כמעט מושלם של המציאות החומרית. החוקר הגדול פרנסיס גולטון ציין בהקשר זה כי "צילום סטריאוסקופי עשוי להיות יעיל ביותר לצורך הכנת מפות תלת-מימדיות", ונראה כי עשה בעצמו שימוש בטכנולוגיה החדשה בכדי ליצור מונטאז'ים משוכללים, אשר התחקו אחר קווי מתאר גיאוגרפים ואנושיים. כמו כן, המכשיר הסטריאוסקופי זכה לפופולריות עצומה בקרב רופאים ופסיכולוגים, אשר עמדו על יתרונותיו הברורים בחשיפתם של האנטומיה והפסיכולוגיה האנושיות. הסטריאוסקופ נתפס על-ידי חוקרים אלו כמעין "כלי קסמים", אשר מאפשר למטופל "להתנתק" מהמציאות הסובבת אותו ולשקוע למספר רגעים במעין אשליה מנחמת. המכשיר החדש שימש, אם כך, כאמצעי מחקרי וטיפולי ראשון במעלה, וניתן לראות בו, בצורה מסוימת, כמבשר את הטיפול הפסיכואנליטי של תחילת המאה העשרים, אשר הדגיש אף הוא את חשיפתו של הרכיב הנפשי "הלא-מודע", ואת הצורך הבסיסי בניתוק אסוציאטיבי.

 

       פרסומות אמריקאיות למכשיר הסטריאוסקופ

 

ואולם, ככל המצאה טכנולוגית חדשה, זכה גם מכשיר הסטריאוסקופ לביקורת מוסרית ואסתטית מצד גורמים חברתיים שונים. תגובה מסוג זה אפיינה, בין היתר, את נציגיו של הממסד הדתי השמרני באמריקה, אשר ראו במכשיר הסטריאוסקופ כקריאת תיגר של ממש על ייצוגי "הטבע האלוהי", וככלי משחית המעודד תאוות פורנוגרפיות. כמו כן, יכולתו החדשנית של המכשיר לשכפל ולשמר "תמונות בעייתיות", וזאת תוך פרישתן בצורה תלת-מימדית ובאיכות חסרת תקדים, עוררה את חששם של מספר מחוקקים אמריקאים, אשר ביקשו לקבע בחוק את מעמדו כזהה לזה של "ספרות זימה". דעות מסויגות מסוג זה ניתן לאתר, למשל, במכתבו של אחד המיסיונרים האמריקאים בני-התקופה למזרח הרחוק, אשר התלונן על כך ש"מכשירי הסטריאוסקופ, העמוסים לעייפה בתמונות זימה, נמכרים בנמלי הים השונים על-ידי זרים, וחודרים אלפי קילומטרים אל תוכה של סין". דעה דומה בנושא הביע כותב אמריקאי אחר, אשר קבל על היקסמותם של בני תקופתו מהטכנולוגיה החדישה, המעפילה בעיניהם על "קסמיו של העולם הרוחני". הכותב סיים את דבריו במסקנה העגומה כי "יתכן שהגעתנו אל שיא מסוים בהבנת ממלכת הטבע מסמלת בדרכה גם את נפילתנו אל תחתיתה של ממלכת הרוח" – מסקנה קודרת המזכירה, באופן אירוני משהו, קובלנות הנשמעות גם כיום, בעידן הדיגיטלי, בדבר המרתה של החברה האנושית הפתוחה במעין מרחב וירטואלי סגור ומנוכר.

בספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי, ב"אוסף הספרים הנדירים" (CR) שבקומת האוספים, ניתן למצוא כיום מכשיר סטריאוסקופ מקורי מדגם Holmes Stereoscope, אשר נתרם על-ידי הנדבן היהודי-קנדי ד"ר ראלף מ. מאדג'וק, ואשר מציג מגוון תמונות סטריאוגרפיות של פלשתינה בכלל, ושל העיר ירושלים בפרט, מתחילת המאה העשרים. מכשיר הסטריאוסקופ הייחודי, המתוארך לאמצע המאה התשע-עשרה, מורכב בזהירות על עיניו של המשתמש ונאחז באחת מידיו, כאשר ביד השנייה מוחלפות התמונות השונות. ההקבלה המתבצעת בין התמונות הדומות, המוצגות יחדיו, מייצרת מעין אשליה של תנועה במרחב, ומעוררת במשתמש תחושה המזכירה את זאת של צפייה בסרטון ראינוע ישן.

 

מכשיר הסטריאוסקופ המקורי שבקומת האוספים

 

קריאה מומלצת

בנימין, ולטר. היסטוריה קטנה של הצילום. תל-אביב: בבל, 2004.

כירם, דן. "הצילום הסטריאוסקופי של ארץ-ישראל". קתדרה, 68, תשנ"ג, עמ' 187-161.

Malin, Brenton J. Feeling Mediated: A History of Media Technology and Emotion in America. New-York: New York University Press, 2014.

Parmeggiani, Paolo. "From Grand Tour to Virtual Tour: Italy Through the Stereoscope in 1900". Visual Studies, Vol.31 (3), 2016, p.231-247.

Potter, Jonathan.  Discourses of Vision in Nineteenth Century Britain: Seeing, Thinking, Writing. New-York: Palgrave Macmillan, 2018.