לרגל פתיחת הארכיון הדיגיטלי לכתביו של הסופר

בשנת 1981, בהיותו בן למעלה משישים, ולאחר שכבר ביסס את מעמדו כאחד מגדולי סופרי "דור תש"ח", ניסח הסופר אהרן מגד רשימה קצרה העוסקת בביקורות העיתונאיות להן זכה ספרו האחרון:

"ההתנפלות הגדפנית על ספרי מקור הזוכים להערכה מסויימת, בקרב קהל הקוראים, צפוייה מראש כמו כל פגע טבע עונתי: ברד בחורף או זיהום אוויר בקיץ. מרגעי שיצא ספרי 'מסע באב' מבית הדפוס, ארב לו המבקר בסמטה הסמוכה, כמו לכל הספרים הקודמים […] כשהאזנתי למשא-התוכחה הזה, שמבקר הספרות הנכבד משמיעו במשפטי סטאקאטו נמרצים, פסקניים, חסרי הומור, ללא נדנוד אחד של ספק […] כשהאזנתי ללשון התוקפנית והמתהפכת הזאת, כמו של עורך-דין צעיר המנסה להרשים את חבר המושבעים בבטחונו העצמי, וגם מבזיק מדי פעם איזה הבזקים קצרים כשל מצית אלקטרוני – תמהתי על החריצות המשונה, הפרברטית, של אקדמאי-מוכיח-בשער זה […] והפעם אף גייס לעצמו עזר-כנגדו, מין סנצ'ו פנסה, שילווה אותו על חמורו במסעו נגד טחנות-הרוח. מה עושה זרזיר אצל עורב? – שאלתי את עצמי כששמעתי את קולו האביבי-הצוהל של ד"ר מנחם פרי בצד קולו החורפי-הקודר של פרופ' דן מירון?"

הרשימה הארסית, שכונתה בשם המחייב "המלצרית בעלת החזה הזקוף או: פרק בפוליטיקה ספרותית", כיוונה את חיציה כנגד שניים מגדולי מבקרי הספרות העברית, אשר "העזו" להטיל דופי ביצירתו של מגד. הרשימה לא זכתה להתפרסם בזמנה, אך היא הועלתה לאחרונה בצורה דיגיטלית אל אתר "ארכיון אהרן מגד", של "מרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית", המכיל כיום עשרות טיוטות, כתבי-יד, מאמרים ומכתבים פרי הסופר. ראוי לשים לב כי מלבד המימד הרכילותי והסנסציוני הגלום בה, מציגה רשימתו הקצרה של מגד גם ביטוי ברור לסגנונו הפרודי, הסרקסטי וההומוריסטי. בעניין זה, חשובים דבריה של החוקרת נורית גוברין, אשר הייתה אחראית על כתיבת הביוגרפיה של הסופר, כי "ההומור והאירוניה מלווים את מרבית יצירתו הענפה של אהרן מגד במינונים שונים, והם אחד מסימני ההיכר הבולטים שלה". אירוניה זאת זכתה בספריו אף למימד פוליטי מובהק, כאשר ספריו שבו וערערו על ערכי החלום הציוני ועל נציגי האינטיליגנציה המקומית. באחד הראיונות שנערכו עמו בסוף שנות החמישים, טען הסופר הצעיר כי "הדור שלנו, דור מלחמת השחרור, הוא למעשה דור אובד דרך" וכי "בימינו נתערערו אותן אמונות. הכל עומד בסימן של ספק. אפשר שזוהי גם האיכות של ההומור בכתיבתי".

באדיבות מרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית, הפקולטה למדעי הרוח על-שם לסטר וסאלי אנטין, אוניברסיטת תל-אביב

הסופר אהרן מגד נולד ב-12 באוגוסט 1920, בשם אהרן גרינברג, בעיר ולוצלאווק שבפולין. כשלוש שנים מאוחר יותר נולד אחיו הצעיר, מתי מגד, אשר יהפוך בעצמו בעתיד לסופר ואיש תרבות. בעקבות "גזרות גראבסקי" והצרת צעדיהם של היהודים בפולין עלה מגד לארץ-ישראל עם משפחתו בהיותו בן 6. המשפחה התיישבה במושבה רעננה, שם שימש האב כמחנך. אחד הפריטים הישנים ביותר המוצגים כיום באתר "ארכיון אהרן מגד" הינו "מחברת לחיבורים לתלמיד", משנת תרצ"ו, אשר בה מופיעים חיבוריו הראשונים של אהרן מגד, הנער בן ה-11, בעת לימודיו בבית-הספר היסודי. בין החומרים הסרוקים מן המחברת ניתן למצוא את החיבורים "הנביא יחזקאל – זמנו ונבואותיו", "מטרת הצופים", וכן "רשמי הראשונים בארץ ישראל (זיכרונות)", המעידים כולם על סקרנותו וחושיו היצירתיים של הנער. מגד השלים את לימודיו ב"גימנסיה הרצליה" שבתל-אביב ולאחר-מכן הפך לחבר קיבוץ "שדות-ים", בין השנים 1950-1938. בקיבוץ זה אף הכיר אישית את החברה חנה סנש, אשר לימים יתארה בראיון כ"גיבור ואצילה מאוד. אנחנו היינו חברה פשוטה והיא הייתה אצילה ומשכילה וגם אידיאליסטית שאין כדוגמתה". חותמה של תקופת הקיבוץ הוטבע היטב ביצירתו המוקדמת של מגד – למשל בקובץ הסיפורים הראשון שפרסם, "רוח ימים" (1950) – ובה אף התפתח סגנונו האירוני והסרקסטי בכל הנוגע למתחים בין חברי הקיבוץ ולתיאורה המגושם של הבירוקרטיה הארץ-ישראלית. בשנת 1942 נישא אהרן מגד לחברת הקיבוץ פנינה גרינר, אך הזוג התגרש כשנתיים מאוחר יותר. בשנת 1946, בהיותו בן 26, נישא מגד בשנית, הפעם לאידה צורית בת ה-19, אשר לימים תהפוך אף היא לסופרת.

באדיבות מרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית, הפקולטה למדעי הרוח על-שם לסטר וסאלי אנטין, אוניברסיטת תל-אביב

בין השנים 1948-1946 שהה הזוג מגד בארצות-הברית ובקנדה, בשליחות תנועת "החלוץ הצעיר", ושם גם נולד בנם אייל, העתיד אף הוא להפוך לסופר מצליח. עם פרוץ מלחמת העצמאות שבו הזוג לקיבוץ בישראל, ואהרן סופח ליחידת קצין התרבות הראשי. בשנת 1950, עקב מתחים משפחתיים וסיבות נוספות, עזבה משפחת מגד את הקיבוץ ועברה לתל-אביב, במהלך שנתפס כטראומטי וכואב עבור אהרן. בבגרותו תיאר אייל מגד את המעבר של אביו אל העיר כ"דין גירוש. עזיבה של ממש […] אבי עזב את הקיבוץ בעל-כורחו ולא הסתדר עם העיר […] הוא נאלץ לבחור בין האישה שאהב לבין הקיבוץ שהוא נמנה עם מקימיו והיה קשור אליו בלב ונפש". לימים השתלב הסופר הצעיר בחיי הבוהמה של תל-אביב ונהג לפקוד את בתי-הקפה הספרותיים של העיר. ואולם, נראה כי זרות זאת של "איש הכפר" אל אווירת העיר הגדולה הוסיפה לקנן ביוצר גם בשארית חייו. הדבר מתבטא, למשל, במאמר עיתונאי שפרסם מגד בשנת 1996, בשם "הריאות המזוהמות של תל-אביב", ואשר עותקו המקורי סרוק כיום באתר "ארכיון אהרן מגד". במאמר סאטירי זה מגחיך מגד את מבוכי הבירוקרטיה של "העיר החמה, הלחה, הרועשת וחנוקת-התנועה תל-אביב".

מתוך "הריאות המזוהמת של תל-אביב". באדיבות מרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית, הפקולטה למדעי הרוח על-שם לסטר וסאלי אנטין, אוניברסיטת תל-אביב

משנות החמישים השתייך אהרן מגד למספר כתבי-עת ספרותיים והחל אף לפרסם מיצירתו שלו. הוא נמנה על סופרי דור תש"ח, דוגמת נתן שחם, חיים גורי וס. יזהר, אשר ביטאו ביצירתם את רגשותיו הרעננים של דור ארץ-ישראלי, לאומי וחילוני, ואת מקומן המכריע והמעצב של מלחמת העצמאות והקמת המדינה בעולמם. במשך חייו פרסם למעלה משלושים ספרי פרוזה, מחזות, קובצי סיפורים וקובצי מאמרים. בין היתר, זכה לשבחים על הרומן החי על המת (1965), המתאפיין בעלילה שופעת ובתנועה על-פני מספר צירי זמן. הספר מערער את התפיסה המאדירה של דור המייסדים ומציג תמונה אירונית של חיי האינדיבידואל בארץ-ישראל, הנאבק לשווא במנגנוני הבירוקרטיה. הספר זכה בפרס אוסישקין היוקרתי והוכתר על-ידי החוקר גרשון שקד כ"רומן שהשפיע במידת מה על הסיפורת הישראלית הצעירה", וכביטוי מובהק של "כשלונו של דור הכסילים האידיאליסטים". רומן נוסף של מגד שזכה לשבחי הביקורת הינו מסע באב (1980), המתאר את קורותיהם ומסעותיהם של שלושה בני משפחה, אשר איבדו את בנם הבכור במלחמת יום-הכיפורים. החוקר אבנר הולצמן תיאר את ספרו של מגד כ"ספר קודר ופסימי" וכ"מעין תגובת-הלם מושהית לשבר של מלחמת יום הכיפורים". מגד אף זכה לפרסום רב בשנת 1971, עת הופקה הסדרה העלילתית הראשונה של הטלוויזיה הישראלית – "חדווה ושלומיק" – אשר התבססה על הרומן הסטירי המוקדם פרי עטו חדווה ואני (1953).
אהרן מגד, שהלך לעולמו בשנת 2016 בגיל 95, זכה לאורך חייו כבמעט כל פרס ספרותי יוקרתי: כך, למשל, זכה בפרס אוסישקין, בפרס ברנר, בפרס ביאליק, בפרס ישראל לספרות, ואף שלוש פעמים בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. ואולם, נראה כי פרסומו הרב וההערכה המקצועית שלה זכו ספריו לא בודדו אותו מבני חברתו, ואף לא מנעו ממנו להוסיף ולהרצות בתחומי תרבות ומדינה בקרב סטודנטים ותלמידים. כך, למשל, באתר "ארכיון אהרן מגד" ניתן לאתר מסמך בין שני עמודים משנת 1979, בכתב ידו של הסופר, המשמש כהכנה למפגש עם תלמידים מתיכון עירוני ד' בתל-אביב. מסמך פשוט זה, המכיל ניתוח דקדקני של קווי עלילה ומוטיבים ספרותיים, מבטא מחדש את רוחו היצירתית של הסופר ואת עניינו בהנחלת ערכיו התרבותיים והחברתיים גם לדורות הבאים.

ספריו ומחזותיו של אהרן מגד זמינים באוסף הספרות שבקומה ב', בספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי.

מיזם הדיגיטציה של "ארכיון אהרן  מגד" הינו הראשון מתוך פרויקט גדול, הנעשה ביוזמתו של "מרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית". התכנים מויינו והועלו על-ידי צוות הארכיונאים של המרכז –  ד"ר חן אדסלבורג, ענבר גדרון, ליזה אלטשולר ומיקי אדלסבורג – אשר גם דאגו לאיגוד ולניתוח מקצועי של החומרים הנדירים. הפרוייקט נעשה אף בשיתופה של הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי, בהובלתן המקצועית  של טלי רוזנבלט פורת, ראש מדור קטלוג ומיון, והילה בוזגלו, מתאמת מערכות מידע בספרייה.

"ארכיון אהרן מגד" של "מרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית", המכיל עשרות כתבי-יד של הסופר, זמין בקישור המצורף, וגם באמצעות אתר הבית של הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי:
אתר הבית – דעת"א – אוספים דיגיטליים – ארכיונים – מרכז קיפ לחקר התרבות והספרות העברית – ארכיון אהרן מגד

קריאה מומלצת
גוברין, נורית. אהרן מגד: חסד החיים. ירושלים: כרמל, 2011.
הולצמן, אבנר. "מכוות אש – ארבעים שנות כתיבה על מלחמת יום הכיפורים". אות – כתב עת לספרות ולתיאוריה 4, 2014, עמ' 74-43.
שקד, גרשון. "החכם על הכסיל – על יצירתו של אהרן מגד". דפים למחקר בספרות 7, 1990, עמ' 163–188.

היום, 28/1 מצוין במדינות רבות בעולם יום פרטיות המידע והגנתו. מטרתו של יום זה היא לעורר מודעות להגנה על פרטיות ונתונים. כיום, כאשר אנו חיים בעידן ה-BIG DATA קל לחברות לכרות מידע מבסיסי נתונים, לנתח את ים הידע הנאסף במהירות, להפיק מנתונים אלה תובנות אודות תבניות המניעות את עולמנו, וכך לצפות מהומות או לנבא התפרצות מגפות. למה אם כך יש צורך במודעות לפרטיות? הצורך במודעות לפרטיות המידע רק גדל כיוון שאסור לנו לשכוח מאין באו שלל הנתונים עליהם מתבסס ה-BIG DATA ואילו עוד שימושים יש למידע זה בדרך.

היום, כשלכולנו נייד בקצה היד, כל תהליך איסוף המידע, פיענוחו והפצתו הפכו קלים וזולים. מהפכת המחשוב שעבר העולם הקטינה את המחשב והפכה אותו למהיר. לשם השוואה – מערכת הניווט של חללית אפולו, פאר היצירה של אותה תקופה שקלה 32 ק"ג וזיכרון העבודה שלה היה 64KB RAM. בימינו הטלפונים שוקלים פחות מ- 200 גר', וזיכרון העבודה שלהם הוא בממוצע 4GB RAM, פי 64,000. מקצה היד שלנו זורם המידע אל מחשבי הענן שגודלם וכוחם המשותף כבר בלתי נתפס. כוח המחשוב המשותף של מחשב סריגי שכזה, מאפשר, כאמור, פתרון בעיות המטרידות את האנושות כמו חיזוי מגפות, אסונות, שאלות מסובכות כמו קיפול חלבונים ומציאת תרופות חדשות. אבל יש לו גם צד מסחרי.

בעבר כדי למכור מוצר, נאלצו המוכרים לכתת רגליהם ולעבור בין לקוחות, או לנחש היכן יקבל בית העסק שלהם חשיפה – היכן למקם חנות, והיכן לפרסם אותה: זמן שידור באמצעי התקשורת המוקדש לפרסום קצר ויקר וכך גם מודעות בעיתונים. גם הסתמכות על מובילי דעה כאמצעי פרסום היא בעייתית, כיוון שהיא מצריכה איתור שלהם, ומידה רבה של שכנוע ותקציב כדי שיפעילו את השפעתם ויפרסמו את המוצר. תהליך יקר ואיטי. היום, כאשר כולנו מחוברים לרשת האינטרנט, כל המכשירים המחוברים לרשת אוספים מיליוני טרה-בייטים של מידע ושולחים אותם בחזרה לענני המחשוב. משם הם נאספים ונמכרים על ידי חברות לכל מי שמוכן לשלם.

עולם זה של מסחר במידע הפרטי שלנו מתנהל הרחק מעל ראשינו, ואנו נהנים רק מפירורים הניתנים לנו כדי שנמשיך לספק אותו. בכל פעם שהזדהינו למערכת כלשהי, הצטרפנו למעשה למאגר המידע של אותה חברה, והתחלנו לתת לה פרטים אישיים עלינו. בתמורה מבטיחה לנו אותה חברה שתספק לנו שירות או מוצר מותאמים יותר לצרכינו, הטבות ופינוקים שונים בדמות הנחות למשל. מצד שני, מרגע שמסרנו את אותו מידע פרטי, איבדנו שליטה עליו. כל עוד אנו לקוח שנכנס לחנות, רכש מוצר ולא הזדהה, החנות יכולה לדעת רק שלאותו מוצר יש ביקוש. מרגע שהשתמשנו באמצעי זיהוי כלשהו המחבר אותנו הצרכנים למוצר, החברה יכולה להמשיך ולנסות למכור לנו מוצרים נוספים שלדעתה אנו צריכים: קניתם חולצה? רוצים גם מכנסיים, גרביים ונעליים? אולי תרצו משהו משותפינו המוכרים גם תיקים? תוכלו לקבל גם הנחה עבור רכישת נוספת בחנויות אחרות במועדון הלקוחות שלנו. נשמע מוכר?

את הקופאית המנסה למכור לנו עוד כמה מוצרים לא נחוצים כולנו מכירים. גם את הקופונים "המותאמים אישית" שמגיעים כל העת. אבל כמה מכם שמו לב להצהרת הפרטיות של האפליקציות? כמה שמו לב לרשימה הארוכה של הרשאות שאפליקציות שונות מבקשות לשימוש בטלפון הנייד? כמה מכם אישרו אותן מבלי לעצור שנייה ולחשוב למה? למה אפליקציה אחת צריכה לדעת אילו אפליקציות אחרות מותקנות על הטלפון? למה אפליקציות שבינן לבין מיקום גאוגרפי אין כל קשר, צריכות לדעת היכן אנחנו ולאילו רשתות WIFI התחברנו? קל להבין מדוע אפליקציות כמו WhatsApp צריכות גישה לרשימת אנשי הקשר שלנו, אבל למה אפליקציה להזמנת מונית צריכה להכיר אותם או מדוע היא צריכה גישה ללוח השנה שלנו? אנו צורכים את האפליקציות הללו אך רובנו לא שמים לב, ובלי משים מאשרים לאפליקציות לאסוף עלינו מידע פרטי. לעומת זאת האפליקציות, מצהירות בהצהרת הפרטיות שלהן כי מידע שאנו מוסרים להן מרצוננו הוא רכושן ויתכן שמידע זה יועבר גם לגורם שלישי. וכך לא רק הרגלי הקנייה שלנו הופכים לרכושן, גם תמונות שאנו משתפים, סטטוסים שפרסמנו, וכל פרט מידע אחר שפרסמנו הוא שלהן ויכול לעבור הלאה לגורם שלישי.

מיהו אותו "גורם שלישי"? מדובר בחברות מסחריות אחרות המשלמות עבור המידע, אבל לא רק. לעיתים מדובר בגורמים ממשלתיים הדורשים מחברות להעביר להן מידע על הגולשים מסיבות ביטחוניות, כמו מניעת פשע או טרור. גם כאן ההגדרות בעיתיות. במשטרים טוטאליטריים המנסים לשלוט במידע שמקבלים אזרחיהן ובמידע העובר ביניהם, ברור לנו שהממשלה המאזינה לאזרחיה ויודעת עליהם הכל. אבל אסור לשכוח שגם ממשלות מערביות עלולות לגלוש במדרון החלקלק של מעקב אחרי האזרחים, כדי להטות את דעת האזרחים לדעה הרצויה לממשל.

כאשר כל המערכות סביבנו מחוברות לרשת האינטרנט, לא מעשי שנתנתק לחלוטין. אבל מה כן אפשר לעשות?

• היו מודעים לזכותכם לפרטיות ואל תמסרו מידע אישי מיותר. הוא שווה לקמעונאיות הרבה יותר מאשר קופסת השוקולדים ביום ההולדת וכל ההנחות שתקבלו בעזרת הקופונים, ושווה יותר מכל יתרון בכל אפליקציה.
• אל תתפתו להשתתף בשאלוני רשת חביבים המחייבים כניסה עם חשבון גוגל או פייסבוק. הפרופיל שלכם שווה הרבה יותר מהידיעה מה פירוש אותיות שמכם באלפבית הרוני, איזו חיה הייתם בגלגול הקודם או כמה אתם חכמים.
• קחו לכם מספר דקות ועברו על רשימת ההרשאות של כל אפליקציה בטלפון הנייד. אם הטלפון מאפשר – כבו כל הרשאה מיותרת. כמובן שמיד תוזהרו שהאפליקציה עלולה לא לפעול בלי ההרשאה הנסגרת, אך לא צריך להיבהל. הרוב יפעל גם בלי ההרשאות המיוחדות, ומה שלא ניתן תמיד לאישור מחודש.
• הגדירו חשבונות כפרטיים ברשתות החברתיות, כך שרק מי שתאשרו יוכל לראות מה שיתפתם.
• קיבלתם פנייה או שיחת טלפון מגורם לא מוכר ולא רצוי – חסמו אותו.
• פנו למפתחים אם אפשר ודרשו לדעת – לאן הולך המידע. שימו לב גם לשינויים בהגדרות הפרטיות ופנו לחברות. תלונות גולשים גורמות לחברות לשמור טוב יותר על פרטיות תוכן הגולשים.

זכרו תמיד שהמידע האישי הוא שלכם. בדיוק כמו מפתחות הבית או הרכב. גם אותם לא תמסרו לזרים בלי לדעת למה. קחו את היום להתחיל לקחת בחזרה את המושכות אליכם.

עם תחילת שנת הלימודים חנכנו בקומת הגלריה את "הספרייה הדיגיטלית" – מרחב למידה חדש ובו חללי למידה והוראה מגוונים, המצויידים בעזרים טכניים מתקדמים. פתיחת המתחם החדש משתלבת בחזון הכולל שלנו, הרואה את הספרייה כגורם מרכזי בהפצת אוריינות מידע, בתמיכה במחקר ובהוראה ובהנגשת מידע איכותי לקהל המשתמשים האוניברסיטאי. ככזו, הספרייה מחוייבת גם לקידום כלים טכנולוגיים בהוראה ובמחקר, אליהם נהוג להתייחס כאל "מדעי הרוח הדיגיטליים".

ברוח זו קיימנו ביום שני ה27.11 יום עיון קצר בתחום מדעי הרוח הדיגיטליים תוך התמקדות במאגר מידע חדש שהספרייה רכשה עבור קהילת האוניבברסיטה – Eighteen Century Collections Online. כריס יוטון מחברת גייל, המו"לים של המאגר ושל מאגרים נוספים הקיימים באוסף הספרייה, דיבר על החומרים הכלולים במאגרים שרכשנו והציג דוגמאות לחיפושים מושכלים. הוא הרחיב בדבריו גם על כלים מעולם מדעי הרוח הדיגיטליים המוטמעים במאגרים, כגון תצוגות אינפוגרפיקה של מעקב אחר שכיחות מילים, יצירת ענני מונחים, OCR וכדומה. כדי להמחיש את השימוש המעשי בכלים אלו, כריס הציג מחקרים שנעשו בעזרת המאגרים השונים של החברה מתוך גישה של מדעי הרוח הדיגיטליים. כלים אלו אפשרו, למשל, לבצע השוואות סגנוניות בין מחזותיו של שייקספיר למחזותיו של מארלו, וזאת על מנת להכריע לגבי זהות המחבר של כתבים נתונים בספק. חוקרת אחרת מיפתה התכתבויות דיפלומטיות מתקופת הנרי השמיני וכך הצליח לזהות "מרגלים" מתוך רשת הקשרים וסגנון הכתיבה שלהם. מחקר מלהיב המתבצע בימים אלו מוקדש ל"חילוץ" שירה שהתפרסמה אך ורק בכתבי עת ולכן לא הייתה ידועה או נגישה לחוקרים בני זמננו.

פרופ' איימי סינגר מהחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה הציגה את הנושא מנקודת המבט של החוקר המבקש לנצל כלים דיגיטליים בעבודתו. היא דיברה על הפער הלא מתועד בין הממצאים הראשוניים העומדים בבסיס המחקר לבין התוצר – ספר או מאמר. האם יש דרך לתעד את תהליך העבודה, לשתף את תוצרי המשנה שלו או לעבוד בצורה שיתופית? זו נקודה מעניינת וחשובה לה ניתן יהיה, אולי, למצוא פתרונות תוך שימוש בכלים מעולם מדעי הרוח הדיגיטליים. פרופ' סינגר הציגה את הפרוייקט המקוון בו היא מעורבת יחד עם קבוצה של חוקרים נוספים – Open Ottoman. זהו פורטל המאגד מקורות (בעיקר דיגיטליים) ללימוד העולם העות'מני, הדרכה לשימוש בהם ושיטות עבודה מומלצות. בפורטל גם ניתן למצוא קישורים למאגרי מידע רלוונטיים לצד סקירה ביקורתית שלהם.

גילה מיכלובסקי, מנהלת ספריית וינר לחקר התקופה הנאצית והשואה, הציגה את פרוייקט הדיגיטציה של מסמכי אוסף וינר המתבצע בספרייה. אל המסמכים הסרוקים, לצד רשומות ביבליוגרפיות מפורטות, ניתן להגיע מכל מחשב בעולם דרך חיפוש בדעת"א. כמו כן, ניתן להוריד את הקבצים הדיגיטליים עצמם ואת הרשומות המלוות אותם ללא הגבלה.

לסיכום, פיטר פוסטר מחברת גייל סקר את התוכניות העתידיות של החברה לקידום התחום. לפי מחקרים מעודכנים, 90 אחוזים מהמשתתפים בקהילה דיגיטלית כלשהי הם פאסיביים לחלוטין, 9 אחוזים תורמים ומעשירים את המידע בצורה ספורדית ורק אחוז אחד אחראיים לרוב התוכן המיוצר בקהילה. בהתאם לכך, גייל מחוייבת להנגיש כלים מעולם מדעי המחשב לקהילת החוקרים במדעי הרוח בצורה ידידותית וקלה לשימוש על מנת לאפשר גם לאלו שאין להם רקע בעולם מדעי המחשב להעשיר את הפרקטיקה המחקרית שלהם, להצטרף לאחוז המשתתפים האקטיביים ולתרום לעולמות התוכן הרלוונטיים באופנים חדשים.

להתראות ביום העיון הבא!