שימור ציורי הקיר של אברהם אופק בספרייה המרכזית

ציורי הקיר של אברהם אופק (1935 בורגס בולגריה – 1990 ירושלים) בספרייה המרכזית על שם סוראסקי באוניברסיטת תל אביב (1976) משתרעים על פני כמאה מטרים רבועים לא רצופים של הקיר המערבי, בשני מפלסים בעלי תקרה משותפת ובטכניקה של אקריליק על טיח. אופק צייר ציור, שהורכב בסופו של תהליך, משלושה פרקים: ספינת העולים, עבודה ומנוחה והגן הפורח. המסגרת הנושאית של שלושת הציורים היא שיבת ציון. על ציור הקיר חתם: אברהם אופק (אלג'ם).[1]

במנשר שיצא על ציורי הקיר תיאר פרופסור אברהם רונן את הקשר בין שלושת פרקי הציור לחלל הכניסה של הספרייה:
'ספינה גדושת עולים המגיחה באלכסון מחלקו העליון של הקיר, ליד הכניסה לקומת הביניים, ומגיעה כמעט עד רצפתו הימנית של חלל הכניסה התחתון מהווה את הפרק הראשון של סיפור הגאולה וגם את חולית הקשר המתווכת בין אגפי ומפלסי הקומפוזיציה הציורית – למעלה למטה ומימין לשמאל, ובעת ובעונה אחת היא מהווה גם אתנחתא בין האגף הימני והשמאלי. את חלקה העליון של הסירה ניתן לראות גם מקרוב, מהמרפסת של קומת הביניים הננעצת כביכול בתוכה. הפרק השני עבודה ומנוחה בארץ הנבנית, מצויר על האגף הימני של הקיר ואילו משמאל – על קטע האולם התחתון, צייר אופק את הפרק השלישי – גן העדן עלי אדמות, המסמל את תקוות פריחת הארץ הנגאלת. מוטיב הפרחים והצבעוניות העזה נועדו גם להתמודד עם הגינה הנשקפת מן החלונות.'[2]

לדברי רונן 'דמויות האדם וקטעי הנוף בציורי אוניברסיטת תל אביב נראים משוטחים ולינאריים יותר מאשר בציורי הקיר הקודמים של אופק, וסבך הקווים המצטלבים והרשתות המשורטטות בתוך הדמויות מגבירים את אופיין הדו-ממדי. הרושם הכללי העולה מציורי הקיר הוא של מרבד צבעוני. יוצאי דופן בעיצובם הם דווקא ניצני הצמחים דמויי בן-חצב בסצנה הכפרית גדולת המידות.'[3]

ב-20 לנובמבר 2022 החל צוות מסטודיו תכלת במלאכת שיקום ושימור הציור של אופק בספרייה. האמנים המשמרים, מיכל בורג וקוסטה מגראקיס, סיימו את עבודתם כעבור 15 ימי עבודה, ב-14 בדצמבר 2022.

 

 

 

 

 

 

במהלך השיפוץ פנייתי לד"ר נעמה שפטלוביץ, מנהלת הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי, ולשי פרקש, מתעד ומשמר ציורי קיר וצבע אדריכלי ובעליו של סטודיו תכלת, בבקשה לענות על מספר שאלות שעניינו אותי. להלן השאלות והתשובות כפי שנשלחו והתקבלו במיל חוזר:

ד"ר נעמה שפטלוביץ

שאלה: מתי הבחנת לראשונה בציור הקיר של אופק בספרייה?

תשובה: הבחנתי בקיר מביקורי הראשון בספרייה עוד בהיותי סטודנטית באוניברסיטה.

שאלה: מתי הבנת לראשונה שנדרשת עבודת שיקום ושימור של הציור?

תשובה: כאשר קבלתי את תפקידי כמנהלת הספרייה הבחנתי שבקיר ישנם סדקים וכן שנעשה ניסיון לטיפול/שימור קודם של הקיר אשר להערכתי לא נעשה באופן מקצועי ופגם בציור.

שאלה: כמה זמן לקח מרגע שהבנת שיש צורך בשיפוץ הקיר ושימור הציור ועד ביצוע העבודה?

תשובה: כאשר ערכנו את החגיגות לרגל  50 שנה להקמת מבנה ספרייה המרכזית בשנת 2018 עבדתי יחד עם האדריכל מיכאל יעקובסון וחשבנו ביחד שראוי לטפל בציור הקיר. באותו אירוע השתתפו גם מספר אדריכלים ואלה המליצו על שי פרקש כמומחה המרכזי לטיפול בציורי קיר. מיד לאחר האירוע פנינו לשי פרקש ובקשנו הצעת מחיר לשימור הקיר אך לצערי לא נמצא תקציב לנושא.

שאלה: מהיכן הצלחת להשיג תקציב לשיקום ושימור הציור?

תשובה: בשנת 2018 ניסיתי לפנות להנהלת האוניברסיטה ולבקש סיוע בנושא אך לא היה מענה חיובי. לאור חשיבות הנושא החלטנו להפנות חלק מהתקציב השוטף של הספרייה לטובת שימור הקיר מתוך ראיה שמדובר בנכס אמנותי ותרבותי חשוב.

שאלה: לאורך השנים בהן את משמשת כמנהלת הספרייה המרכזית האם פנו אלייך בענין ציורי הקיר של אופק בספרייה? האם נתקלת במבקרים שבאו במיוחד לראות את ציורי הקיר בספרייה?

תשובה: בתחילת עבודתי בספרייה אשתו של הצייר היתה מגיעה אחת לשנה ושואלת האם מגיעים אנשים לבקר וכן שאלה לגבי השימור. מבקרים המגיעים לראות את ציור הקיר אינם רבים ואלה מגיעים כאשר נעשים סיורים של בתים פתוחים, סטודנטים הלומדים ארכיטקטורה באוניברסיטה או ממוסדות אחרים וכן אנשים פרטיים המכירים את עבודותיו של אברהם אופק.

שאלה: מדוע יש חשיבות והצדקה בעיניך לשימור ציורי קיר במוסדות ציבור?

תשובה: לדעתי יש חשיבות לשימור בנין הספרייה כמו גם לעבודות האמנות בו, כולל ציור הקיר, המהווים חלק אינטגרלי ממבנה הספרייה שהוא מבנה ציבורי בעל חשיבות רבה הן באוניברסיטה והן בארץ ומשמש מרחב תרבותי ואמנותי לקהל באי הספרייה: סטודנטים, סגל ואורחים שונים.

שי פרקש

שאלה: באיזה מצב מצאת את ציור הקיר של אופק בספרייה?

תשובה: בציור הקיר מצאנו אבק, סדקים אלכסוניים ארוכים, וקטעים אחדים של התנתקות טיח מהקיר והיווצרות כתמי מלח כתוצאה מרטיבות סמוך לרצפה, בנוסף ראינו שבוצע תהליך תיקון קודם של סדקים וצבע במועד לא ידוע.

שאלה: מה נדרש לצורך שיקום ושימור הציור בספרייה?

תשובה: הטיפול השימורי כלל ניקוי אבק וכתמי לכלוך, הזרקת טיח על גבי סיד דרך חורים שקדחנו בציור לצורך הדבקת טיח מנותק לקיר, הרחבת סדקים וסגירתם בטיח על גבי סיד ולבסוף השלמות צבע וריטוש של קטעי ציור חסרים בצבעי טמפרה וחומרי קיבוע לחיבור בין צבע חדש לישן.

שאלה: בהנחה שלא תתרחש רעידת אדמה בארץ או שישחיתו בכוונה את הציור (כמקובל היום בקרב מספר פעילים בארגונים 'ירוקים' שונים) כמה זמן אמור השיפוץ שלכם להחזיק מעמד?

תשובה: ציורי קיר במקום סגור ויבש זקוקים לניקוי וטיפול שימורי אחת לעשר שנים, אני סבור שלא יהיו סדקים ופגמים משמעותיים בציור לפחות בעשרים השנים הבאות.

שאלה: האם תוכל לספר בקצרה על הכשרתם המקצועית של משמרי ציור הקיר של אופק בספרייה?

תשובה: צוות המשמרים בסטודיו תכלת פועל לפי ניסיון וידע בשימור ושיחזור ציורי קיר שרכשתי יחד עם שותפי הצייר אלי שאלתיאל, החל משנת 2000 בעבודות שימור ושחזור של ציורי קיר בכל רחבי הארץ, בהכשרתם המקורית אמני הסטודיו הם בעלי מלאכה, ציירים ומעצבים. את שיטות וחומרי השימור הם למדו ממני וממשמרים מנוסים שלמדו שימור ציורי קיר באירופה בעת תהליך העבודה בסטודיו.

שאלה: במהלך מלאכת שיקום ושימור הציור האם נתקלת בתגובות של עובדים בספרייה או של מי ממבקרי הספרייה?

תשובה: אחדים מעובדי הספרייה וסטודנטים צפו בעבודת המשמרים ושאלו שאלות על עבודת השימור.

שאלה: מהי החשיבות של ציורי קיר במוסדות ציבור? האם בעידן דיגיטלי יש בכלל חשיבות לציורי קיר במוסד ציבורי כמו האקדמיה?

תשובה: על החשיבות של ציורי קיר במרחב הציבורי בארץ ובעולם נכתב רבות ע"י אומנים ואדריכלים ידועים שאני נוהג לצטט אותם, ראי בקישור>>

אוכל להוסיף שני דברים:

א. בעידן בו כל קיר ומשטח פנוי מתכסה בציורי גרפיטי שמועד תפוגתם קצר והמסר שלהם אישי, יש חשיבות לקיומם ושימורם של ציורי קיר ישנים שנוצרו ע"י אומנים במועד הבנייה בשיתוף אדריכל הבית ובעלי הבית במטרה להעביר מסר חינוכי וחברתי.

ב. ציורי קיר יפים נותנים הרגשה טובה ושמחת חיים גם בעידן הדיגיטאלי לכל אלו השוהים או עוברים בקרבתם והופכים מקומות שוממים ואפרוריים למעניינים וחיים.

 

 

 

 

 

 

לסיום אצטט מדבריו של אברהם אופק, שבפתיחת אחד משיעוריו על אמנות ציורי הקיר אמר כך: 'אמנות ציורי הקיר, מחזיקה את מקסימום התכונות של האמנות. היא בשיא מטרתה כמעט על הגבול של מה שהפסיכולוגיה גילתה, שזו העשייה עצמה. אלפיים שנה היתה האמנות צמודה לקיר ונפרדה ממנה רק לפני 500 שנה. אין ציור קיר בנמצא, שבו הרקמה, החריטה, לא מצאו דרכם בזרימה תרבותית, תוך ייצוג רשמי של האמנות ברשות הרבים.'[4]

ציורי הקיר נמצאים בלובי הספרייה המרכזית של אוניברסיטת תל-אביב הפתוחה לציבור הרחב –

א'-ה' 20:00-8:30, ו' 12:30-8:30.

[1] שם משפחת הוריו המאמצים, שאימצו אותו כשהיה בן שנתיים.

[2] המנשר בארכיון הנהלת הספרייה, ללא מספר עמודים.

[3] אברהם רונן, 'ציורי הקיר של אברהם אופק', בתוך: אברהם אופק – מקיר לקיר, תפן: המוזיאון הפתוח, גני התעשייה, 2001, עמ' 37.

[4] 'אברהם אופק על אמנות ציורי הקיר', סטודיו, ינואר 1990, עמ' 10.

קרדיט תמונות: שי פרקש

"הקצה המוחלט שממנו אין חזרה" – 160 שנים לקרב גטיסברג

באחד מחודשי הקיץ של שנת 1863, כשנתיים לערך מאז פרישת מדינות הדרום ופרוץ מלחמת האזרחים האמריקאית, התקבל בביתה של גב' לוקרציה קרוליין באראט-מקמהון, עלמה מכובדת ממחוז פיקנס, דרום-קרוליינה, מכתב מקומט, קרוע ומרובב בבוץ. בקצהו הימני של דף הנייר התנוסס התאריך – 29 במאי, 1863 – ובהמשך נמסרה כתובת השולח, שישב אותה עת הרחק בחזית, בסמוך למשרד הדואר בפרנקלין, וירג'יניה. גב' מקמהון חששה מאוד ממכתבים מסוג זה. פחות משנה קודם לכן התבשרה במכתב דומה כי אחיה האמצעי, בנג'מין בן השלושים, מת מפצעיו באחד הקרבות הגדולים. המכתב החדש נשלח על-ידי ויליאם לורנס באראט בן ה-29, אחיה הצעיר של קרוליין, ומי שנחשב למפרנסה הראשי של משפחת באראט. ברשימה הקצרה שחיבר עבור אחותו, בכתב צפוף, שבור ומלוכלך, ציין ויליאם כי הוא בחיים עדיין, אך כי המצב בחזית מדרדר בכל יום שחולף:

 

"אני מנצל עכשיו את הזמן שנותר לי, אחותי היקרה, כדי לכתוב לך מספר שורות, כך שתדעי כי מצוי אני עדיין בממלכת החיים. כולי תקווה כי שורות אלו יגיעו אליכם בהקדם וימצאו את כולכם בריאים ושלמים. כתבתי אליכם לפני כשבועיים, אך טרם זכיתי למענה. בריאותי האישית מדרדרת מאוד. גם אין לי חדשות מלחמה עבורכם. אני נגעל עמוקות כאשר אני נזכר במה שעלי לכתוב. אני מקווה שאתם שומרים עבורי על העסק המשפחתי. חשוב שתשמרו עליו היטב, שכן הכול כה חסר בטחון ורק המוות בטוח. זכיתי לקבל מכתב ממילטון, בחמישה עשר לחודש, בו תיאר עבורי בפירוט את קציר הדמים בקרב פרדריקסברג. אנא כתבו אלי בהקדם ועדכנו אותי בקשר לעסק, אחיך, ו. ל. באראט".           

 [תרגום: ד"ר דן קורדובה]

 

מה עלה בגורלו של העסק המשפחתי והאם הספיקה כלל גב' באראט-מקמהון לענות למכתבו הקצר של אחיה – כל אלו נותרו עבורנו בגדר חידה. ואולם, יודעים אנו כי שלושה שבועות מאוחר יותר התקבל מכתב נוסף בבית המשפחה הדרומית, אשר נשא תאריך מאוחר – זה של ה-22 ביוני, 1863 – ואשר נשלח הפעם מהעיר ווינצ'סטר שבקצה המדינה, כ-300 קילומטר צפונה לערך ממשרד הדואר שבפרנקלין, וירג'יניה. המכתב החדש נוסח על גבי נייר ירוד ומקומט, היחיד שהיה זמין באותם מחנות מאולתרים שעל גדות הנהר. המכתב נשלח על-ידי מר מילטון באראט, אחיהם הבכור של קרוליין וויליאם, אשר צעד אותה עת לכיוון החזית, סמוך לגבול הדרומי של מדינת פנסילבניה:

 

"אחים יקרים, אני אוחז בעט וכותב אליכם, כדי שתדעו שמצבי טוב וכי אני בחיים. כולי תקווה כי שורות אלו ימצאו גם אתכם בריאים ושלמים. אנו ממשיכים בצעדה הארוכה צפונה, חוצים דרך רכסי ההרים. אתמול בלילה חצינו את נהר השננדואה, כאשר המים טיפסו והגיעו כמעט עד לכתפיים. אינני יודע מתי אתפנה שוב לכתוב אליכם. הגדוד שלנו טרם השתתף בקרב של ממש, אך נאמר לנו כי בקרוב נעבור למתקפה ונהייה אנו אלו הפולשים והכובשים. לא שמעתי מלורנס אחינו זה זמן רב. אומר רק כי השמועות שמגיעות אליכם, בדבר כניעה מוחלטת של האויב והתרופפות המשמעת של חייליו, אינן נכונות. חיילי האויב ממושמעים לא פחות מאלו שלנו. התחושה הכללית בקרב אנשינו איננה טובה במיוחד. אפשר לומר שעל כולנו כאן נמאסה אותה מלאכה הקרויה 'מלחמה'. אחיכם האוהב, מילטון באראט".         

 [תרגום: ד"ר דן קורדובה]

 

     

            מילטון באראט                                                         ויליאם לורנס באראט

 

ואכן, על רבים מחיילי הדרום נמאסה המלחמה כבר באמצע שנת 1863. הפרישה ההיסטורית של מדינות הדרום מהאיחוד, ההכרזה החגיגית על עצמאות הקונפדרציה, הניצחונות המזהירים של מתקפת אוגוסט, 1862, והתחושה הזמנית, אך הממשית כל-כך, כי הנה מגיעה השעה המיוחלת אשר בה יגשים הדרום את חלומו הנכסף – כל אלו אבדו במהרה ברעם התותחים, נסחפו בנהרות של דם על-פני עיירות וכפרים. דגלי העצמאות החגיגיים, אשר התנופפו בגאון בכיכרות הדרום, הוחלפו במהרה בדגלים לבנים. סיסמאות הקרב של חודש אוגוסט הפכו לפתע למפל סוער של שמועות נוראות, סיפורי זוועות ששטפו את הארץ כולה: שילה, טנסי – עשרת אלפים; פריוויל, קנטקי – שלושת אלפים ושלוש מאות; ויקסברג, מיסיסיפי – שלושים ושמונה אלף. באמצע שנת 1863 נמאסה המלחמה גם על רבים מחיילי הצפון, אשר נשמו אמנם לרווחה כאשר הוסר האיום של תבוסה צבאית, אך אשר גם למדו היטב על בשרם את מחיר הניצחון. בקרב אנטיאטם הגדול, אשר ארך יום אחד בחודש ספטמבר, נמנע כיבושה של עיר הבירה וושינגטון ונבלמה סופית מתקפת הקיץ של צבא הדרום. הקרב נחשב, אומנם, לניצחון מכריע של צבא הצפון, צבאית ותודעתית; אך ניצחון זה נקנה במחיר דמים נוראי – למעלה מעשרים אלף נפגעים משני הצדדים – ונחשב עד ימינו ליום העקוב מדם בהיסטוריה של יבשת אמריקה. באותה עת, כאמור, נמאסה כבר המלחמה על אנשים רבים.

אבל המלחמה עצמה לא מאסה ולא התעייפה. בתחילת הקיץ של שנת 1863 התגבשה ההבנה בקרב מנהיגיהם של שני הצדדים כי טרם נערך הקרב הגדול, אשר יסמן על מפנה ועל הכרעה אמיתית בתוך השיגעון הגדול של מלחמת האזרחים. הגנרל רוברט אי לי, אשף המלחמה וגיבור הדרום, החל בתכנון מתקפה נוספת אל לב מדינות הצפון, במטרה להכניע סופית את צבא האיחוד. תוך ימים ספורים כבר החל מתקבץ וזורם צפונה נחיל של אדם. זרם אדיר של מעל שבעים אלף חיילים דרומיים עשה את דרכו לאט אך בבטחה לאורך עמק השננדואה, במעין מהלך צבאי מתריס ואדיר מימדים, אשר איים לסכן את ערי הצפון הגדולות. אלפי לוחמים – חלקם נערים, חלקם יחפים ולבושים בסחבות – החלו מתאגדים וקרבים אל גבולה של מדינת פנסילבניה, מתרכזים סביב עיירה זעירה בשם גטיסברג, אלמונית עד אז עבור מרבית העולם. ככל הידוע לנו היום, סחף כנראה זרם האדם הנורא גם את ויליאם ומילטון, האחים לבית משפחת באראט, והביאם אל אותה זירה גורלית. מנגד, צבא הצפון חצה את נהר הפוטומק בימיו האחרונים של חודש יוני והחל מתבצר כנגד הפולשים מדרום. למעלה ממאה אלף חיילים צפוניים נפרשו לאורך הגבול והכינו עצמם למפגש הגורלי.

וכך, במשך שלושת הימים שבין ה-1 ל-3 ביולי, 1863, התנגשו הכוחות הניצים וניטש הקרב הגדול ביותר של מלחמת האזרחים האמריקאית – קרב גטיסברג – אותו תיאר ההיסטוריון ברוס קאטון כ"דרמה מחרידה ומרהיבה, אשר, בצדק או שלא בצדק, נוהגים לראות בה בדרך-כלל את רגע ההכרעה במלחמה הגדולה". ביום הראשון של הקרבות טרם התרכזו כל כוחות הצפון באזור הלחימה, ולכן נפלו במספרם בהרבה מזה של כוחות האויב. התוצאה הייתה מכת מחץ לצבא הצפון וקרוב לעשרת אלפים נפגעים שאבדו בקרב. בשני הימים הבאים ביקש הגנרל רוברט אי לי לנצל את הישגי היום הקודם ולהלום היטב בשני אגפיו ובמרכזו של צבא היריב – ובכך להביא, למעשה, לחיסולה של ארמיית הצפון הגדולה. הגנרל ג'ורג' מיד, מפקד כוחות הצפון באזור, הצליח לנייד עשרות אלפי חיילים ולהתבצר היטב כנגד מספר הסתערויות אדירות של צבא האויב. בסיומו של היום השני, עקוב הדמים, נגוזה תקוותו של הגנרל לי להשמיד את כוחות הצפון.

 

   

             הגנרל ג'ורג' מיד                                         הגנרל רוברט אי לי

 

היום השלישי והאחרון של הקרב ייזכר לימים כאחד ממופעי המלחמה האכזריים ביותר. בצהרי היום פתח צבא הדרום בהרעשה ארטילרית אדירה של למעלה מ-150 תותחים. משנסתיימה ההרעשה פתחו 12,500 לוחמים דרומיים בהסתערות נואשת במעלה "רכס בית-הקברות", לעבר עמדה מרכזית של כוחות האויב, מרחק שנמתח למעלה מקילומטר שלם, חשופים לחלוטין לאש התותחים ולמטחי הרובים של חיילי הצפון. ההסתערות הנואשת של כוחות הדרום, אשר התפרסמה לימים כ"מתקפת פיקיט", על שם המפקד שעמד בראשה, כמעט שנחלה הצלחה – אבל רק כמעט. הכוח המסתער נשבר לבסוף ונסוג המום לאחור, מותיר כמחצית מאנשיו מוטלים מתים על האדמה. קרב גטיסברג הגיע רשמית לסיומו. שני הצבאות המוכים והחבולים, אשר ספרו יחדיו קרוב לחמישים אלף אבדות, השתחררו זה מזה ונסוגו לאחור. לימים נודע הקרב הגדול שבגטיסברג לאחת מנקודות התפנית וההכרעה של המלחמה, אשר בה הציג צבא הצפון את כוחו ומשאביו העדיפים, ואף הוכיח סופית כי מתקפה דרומית על אדמת הצפון נידונה לכישלון. כמו כן, זירת היער הקטנה שבמעלה "רכס בית-הקברות", אשר בה הצליחו כוחותיו המסתערים של פיקיט לפרוץ זמנית את מערך הביצורים של צבא הצפון, זכתה עם השנים לכינוי "זירת המלאך". היסטוריונים דרומיים רואים בה עד היום כ"נקודת השיא" של קונפדרציית הדרום, אשר ממנה והלאה החלה התפוררותו ומותו של החלום הדרומי.

 

ותיקי המלחמה מהצפון ומהדרום נפגשים ב-1913 על אדמת גטיסברג, במלאת 50 שנים לקרב

 

ההלם שהותיר אחריו הקרב החל מתבהר לאורך הימים והשבועות הבאים. ההיסטוריון ג'ורג' ר. סטיוארט מספר, בהקשר זה, כי "באותו אחר-הצהריים של היום השלישי, איש מבין הצדדים לא הבין עדיין כי מדובר בנקודה מכרעת במלחמה. רק משהחל הגנרל לי לסגת עם חייליו לאחור, התעוררה ההבנה בקרב שני הצדדים כי משהו מכריע וסמלי, אפילו בסדר גודל עולמי,  התרחש זה עתה, על אותה כברת ארץ צרה, במעלה 'רכס בית-הקברות'". לוחמי הקונפדרציה, שהחלו בנסיגתם האיטית לאחור, התקשו לאמץ את ההבנה הקשה, שהחלה מתגבשת עמוק בליבם – ההבנה כי החלום המזהיר הפך עתה ל"מטרה אבודה". הטראומה המזעזעת של קרב גטיסברג המשיכה להדהד גם לאחר המלחמה, מלווה אף היא באותו "סירוב נפשי" להכיר בתבוסת הדרום. פוליטיקאים, אנשי צבא ואנשי רוח בני "הדרום החדש" הוסיפו לראות, גם לאורך המאה העשרים, באותו קרב גבורה בגטיסברג כ"נקודת השיא" של אבותיהם ושל מולדתם. הדבר בא לידי ביטוי פיוטי בספריו של ויליאם פוקנר, גדול סופרי הדרום במאה העשרים, ובמיוחד בקטע הבא מספרו (Intruder in the Dust (1948 :

 

עבור כל נער דרומי בן ארבע-עשרה קיים הרגע – ולא רק פעם אחת, אלא מתי שיחפוץ בכך – אשר בו השעה עדיין אינה שתיים באותו אחר-הצהריים קיצי של יולי, 1863, כאשר החטיבות מוצבות במקומן מאחורי גדר התיל, התותחים מונחים ביערות בהיכון והדגלים המתנפנפים ברוח כבר הותרו מחבליהם ומוכנים להינשא קדימה ואפילו פיקיט עצמו, בתלתליו הארוכים המשוחים בשמן וכובעו כנראה בידו האחת וחרבו הגדולה בידו השנייה, משקיף עדיין במעלה הגבעה, תר נואשות אחר הסימן של מפקדו במרחק, והכל עוד מונח על-הכף, דבר לא קרה עדיין, דבר אפילו לא החל עדיין, ולא רק שלא החל אלא יש עדיין מספיק זמן כדי שלא יתחיל לעולם, כנגד אותה עמדה רחוקה וכנגד אותם תנאי שדה ארורים […] אך הדבר אכן יתחיל בקרוב, כולנו יודעים זאת, אנו, שהגענו רחוק מדי והנחנו הרבה מדי על כף המאזניים, והרגע הזה אינו זקוק אפילו לנער דרומי בן ארבע-עשרה שיחשוב: לו רק הפעם. אולי רק הפעם הזאת, עם כל-כך הרבה להפסיד וכל-כך הרבה להרוויח: פנסילבניה, מרילנד, העולם כולו, כיפת הזהב של וושינגטון הבירה ככתר עבור המאמץ האבוד […] וזה הדבר: הקצה המוחלט שממנו אין חזרה, לסגת עכשיו ולברוח הבייתה, או לדהור קדימה ללא-תקנה, ללא תקווה וללא אפשרות ובכלל […] לצלול לעד מעבר לסיפו הרועם של קצה העולם".

 [תרגום: ד"ר דן קורדובה]

*

 

מספר שבועות לאחר שוך הלחימה בגטיסברג הגיע מכתב נוסף אל בית משפחת באראט-מקמהון בדרום-קרוליינה. התאריך שהתנוסס בקצה המכתב היה ה-18 ביולי, 1863. המכתב נשלח ממחנה צבאי שליד ריצ'מונד, וירג'יניה, בירת הדרום. הכותב היה ויליאם לורנס באראט:

 

"אני שוב מנצל את ההזדמנות הניקרת בפני לכתוב לך מספר שורות ולעדכן אותך באשר למצבי. בריאותי נותרה בכי רע. גם אין בידי חדשות מלחמה עבורך, מלבד הכותרות בעיתון המקומי, המבשרות כי הגנרל לי נסוג חזרה לווירג'יניה. כבר זמן רב שלא שמעתי מאחינו מילטון. במקרה ואמות בקרב הייתי שמח לדעת כי העסק המשפחתי יחזיק מעמד, וכי החובות שצברנו ישולמו עם הזמן, מבלי לפרק את משפחתנו כליל. החיילים שסביבי משתמשים במעין אימרה עבור כל אדם שמת לידינו, או עבור כל חפץ שאובד ונשכח. הם אומרים שהוא 'נעלם בארובה'. אנא מסרי בשמי לכולם כי, לדעת אחיך, קונפדרציית הדרום בדרכה 'להיעלם בארובה'. ויותר אף מילה".       

 [תרגום: ד"ר דן קורדובה]

 

כארבעה חודשים מאוחר יותר, בבוקר סגרירי של ה-19 בנובמבר, 1863, ביקר אברהם לינקולן, נשיא ארצות-הברית המכהן, בבית הקברות שבגטיסברג. כשהוא רכוב על סוס גבוה ומלווה משני צדדיו במזכיר המדינה ובמזכיר האוצר, התקדם לינקולן בראש המשלחת אל בית הקברות המיועד, מוקף מכל עבר בנכבדי העיר ובאלמנות המלחמה. לאחר נאום ארוך ומתמשך של אחד מנכבדי המקום, עלה לינקולן לבמה וקרא במשך פחות משלוש דקות את מה שלימים ייחשב לגדול הנאומים בהיסטוריה האמריקאית. בין היתר, הדגיש הנשיא ב"נאום גטיסברג" את ערך השוויון, אשר עליו נוסדה האומה האמריקאית ואשר עבורו נלחמו ומתו האלפים בגטיסברג:

 

לפני שבע ושמונים שנה הולידו אבותינו על יבשת זו אומה חדשה, אשר נולדה בחירות וייעודה האמונה כי כל בני האדם נבראו שווים […] העולם ישית ליבו מעט, אף לא יזכור לאורך ימים את שאנו אומרים כאן, אך לעולם לא יוכל לשכוח את שהם עשו כאן. מוטב הוא כי אנו החיים, נקדיש עצמנו כאן למלאכה הלא גמורה אשר הם נשאו אותה עד עתה באצילות כה רבה. מוטב כי אנו כאן נקדיש עצמנו למשימה הכבירה הניצבת עדיין בפנינו – כי ממתים עטורי תהילה אלו נשאב מסירות רבה יותר למטרה שעבורה נתנו הם את מלוא מסירותם האחרונה – כי נגמור אומר שמתים אלו לא לשווא מתו – שאומה זו, תחת האל, תזכה ללידה חדשה של חופש – וכי שלטון של העם, בידי העם, עבור העם, לא יכלה מן הארץ.

 

       

לוקרציה קרוליין באראט-מקמהון                  אברהם לינקולן ופתיחת "נאום גטיסברג"

    בגיל 60 לערך, שנת 1886

 

ערך השוויון נותר סוגייה בוערת בציבוריות האמריקאית גם בימינו, כאשר צילם הכבד של עבר העבדות ושל האפליה הגזעית מרחף עדיין מעל ראשיהם של אמריקאים רבים בתחילת המאה העשרים ואחת. מבחינה זאת, מוסיפים רבים לראות במלחמת האזרחים, על כל זוועותיה, כ"שעתה היפה" של אמריקה, אשר במהלכה נלחמה האומה על נשמתה והקריבה קורבן אדיר עבור אותם ערכים נאצלים שבהם תמיד התהדרה. כמו כן, נראה כי שני הצדדים הלוחמים, על-אף עולמם הערכי המנוגד בעיקרו, שילמו מחיר דמים כואב וחסר תקדים. קרוליין באראט-מקמהון שכלה את אחיה האמצעי בנג'מין, באחד הקרבות של שנת 1862. תפילותיה ומכתביה לא סייעו בידה למנוע את גורלה האכזר. אחיה הצעיר ויליאם-לורנס באראט נפל גם הוא במלחמה, בחודש מאי, 1864. אחיה הבכור מילטון באראט נפל בשבי האויב ומת במחנה השבויים זמן קצר לפני תום המלחמה.

 

סיפורה ומכתביה של משפחת באראט מכונסים בספר הנמצא באוסף ההיסטוריה האמריקאית, בקומה א' שבספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי.

באוסף ההיסטוריה האמריקאית תוכלו למצוא עוד פריטים רבים – ספרי עיון, מאמרים, יומנים וקטעי עיתונות – העוסקים כולם במלחמת האזרחים האמריקאית ובקרב גטיסברג בפרט.

 

קריאה מומלצת

גוטפלד, ארנון. ממושבות למלחמת אזרחים – היסטוריה אמריקנית עד 1861. תל-אביב: האוניברסיטה המשודרת, 1986.

פאוסט, דרו גילפין. רפובליקה של סבל – המוות ומלחמת האזרחים בארצות הברית. תל-אביב: מוסד ביאליק, 2017.

קאטון, ברוס. מלחמת האזרחים האמריקנית. תל-אביב: מערכות, 1979.

 

Faulkner, William. Intruder in the Dust. New-York: Vintage, 2011.

Heller, J. Roderick (Ed.) The Confederacy Is on Her Way Up the Spout – Letters to South-Carolina, 1861-1864. Columbia, South-Carolina: University of South Carolina Press, 1998.

Sears, Stephen W. Gettysburg. Boston: Houghton, 2004.

Stewart, George R. Pickett's Charge: A Microhistory of the Final Attack at Gettysburg, July 3, 1863. Boston :Houghton. 1987.

 

 

 

אהבה, אימה ועורב שחור – היכרות עם הסופר האמריקאי אדגר אלן פו

תמונה

בשנת 1945, מספר שבועות לאחר תום זוועותיה של מלחמת העולם השנייה, פרסם הסופר וההיסטוריון האמריקאי פיליפ ואן דורן סטרן את הקטע הבא:

"רוח רפאים רודפת את אמריקה – רוח אומללה הנודדת בלילה לאורך רחובותיהן האפלים והישנים של ערי החוף המזרחי. בעיר בוסטון, בשעות הקטנות של הלילה, הרבה אחרי שקהל התיאטראות כבר פרש והתפזר לביתו, ניתן לעיתים להבחין בגופה הצנום והכהה של הרוח, הפוסע שפוף לאורך רחוב וושינגטון האפל. שם, בפינתו הרחוקה של הרחוב, עמד בעבר בניין נסתר של הוצאת ספרים קטנה ועלובה – הוצאת ספרים הידועה היום רק בזכות כך שפרסמה, לפני למעלה ממאה שנה, חוברת שירה צנומה במהדורה מוגבלת – חוברת אשר ערכה לא יסולא היום בפז, אך אשר בעת פרסומה לא הניבה לכותבה, לאותה רוח רפאים אומללה, דבר מלבד אכזבה ותסכול עמוק […] בהמשך הרחוב, הבית הגדול אשר בו התגורר במשך כל נעוריו כבר מזמן איננו, אבל שמו שלו עוד ידוע היטב ברחבי העיר. הוא הרי שב אליה רבות לאורך חייו הקצרים, אך מעולם לא אל אתרי היוקרה המצועצעים, המאפיינים אותה כיום, אלא תמיד אל אותם פונדקים מזוהמים, השקועים עדיין על גדות הנהר, ותמיד אל אותם חדרים מעופשים, באותן אכסניות בודדות ומטילות עצבות […] באוניברסיטת וירג'יניה שבעיר צ'רלוסוויל קיים כיום סימון מפואר לאותו החדר שבו התגורר האיש, בעת לימודיו במקום, וזאת למרות שהיה אומלל ביותר במשך הזמן הקצר שבילה שם, ולמרות שמעולם לא השלים את לימודיו עד תומם […] בני תקופתו האמריקאים, אשר נעלמו כבר מזמן ושבו אל עפר, זוכרים אותו עוד בוודאי כמי שבז לבינוניות האומנותית של אמריקה בת דורו – דבר שהפכו במהרה לאוייבם של רבים מהם, אשר אכלסו את מעגלי האומנות והספרות. מנהגיו האישיים – אלו של שתייה פרועה ושל מערכות יחסים שערורייתיות – רק הוסיפו לזעזוע שחשו כלפיו רבים מבני התקופה. ואולם, יתכן והיו אלו דווקא אותן מוזרויות וטבע חריג שהפכוהו לאל-מותי בעיני רבים, וזאת בניגוד חריף ליתר בני תקופתו. שכן, הוא היה הרומנטיקן הגדול, חוקר הנפש שהעז ביותר. ומעל לכל, הוא היה האיש שהקריב את חייו למען האומנות, האיש שהעלה את עצמו קורבן בלהבות התהילה והטרגדיה".

הדמות המיוחדת אליה התייחס ואן דורן סטרן היא זו של אדגר אלן פו (1849-1809), משורר, סופר, מסאי ומבקר ספרות, אשר נחשב לאחד מחלוצי ז'אנר הגותיקה, ז'אנר הבלש, ז'אנר הפנטזייה וז'אנר המדע-בדיוני, וזכור בעיקר כאחד מגדולי המשוררים והסופרים האמריקאיים.
פנייתו של ואן דורן סטרן דווקא לדמותו של פו מעידה כי כתיבתו החידתית, המאיימת והמלנכולית באופייה עשוייה להתאים גם לדורות המאוחרים, אלו שחזו בזוועות המלחמה של העידן המודרני, ואשר נראה כי יצירתו הפסיכולוגית והמטרידה של פו עשוייה לענות היטב לרגשותיהם ולחרדותיהם העמוקים ביותר. היוצר בן המאה-19 זכה בעיקר להתעלמות ולבוז מצד אנשי עולם התרבות בני דורו. כך, חייו הקצרים והאומללים משמשים כדוגמא מובהקת לביטוי הנוצרי הידוע: "אין נביא בעירו". ואולם, אומללותו העמוקה של היוצר היא שהקנתה לספרותו את מעמדה האפל והמאיים, והיא אשר הפכה אותה לרלוונטית ומזעזעת בקרב בני הדורות הבאים.


תמונת דאגרוטיפ של אדגר אלן פו, 1848

היה זה בחורף הקר של בוסטון, מסצ'וסטס, ב-19 בינואר, 1809, שהגיח לאוויר העולם התינוק שעתיד לחולל מהפכה של ממש בספרות האמריקאית. ארצות-הברית שאליה נולד אדגר הקטן הייתה עדיין מדינה צעירה, אשר זכתה בעצמאותה לפני שלושה עשורים בלבד, ואשר כותביה טרם גיבשו קו אומנותי אמריקאי מובהק. בעת לידתו של אדגר, נתפסה עדיין היצירה האמריקאית כראשיתית וכ"ילדותית באופייה", כאשר היא שבה והושוותה כל העת ביחס לזאת האירופית, המגובשת וארוכת המסורת. עשורים מאוחר יותר יהיו אלו דווקא היוצרים הצרפתיים הגדולים, דוגמת המשוררים שארל בודלר וסטפאן מלארמה, אשר יהללו ברבים את כתיבתו האמריקאית של פו ואשר ידאגו לתרגמה לשפות אירופה השונות.


תרגום של המשורר הצרפתי סטפאן מלארמה לשיריו של פו [הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי]

אדגר התינוק נולד לזוג שחקנים, אשר נדדו מעיר לעיר בחיפוש אחר תעסוקה. אביו האלכוהוליסט נטש את המשפחה ותוך זמן קצר נפטר משחפת. בשנת 1811, בעודו עדיין עולל בן שנתיים, מתה גם אמו של פו משחפת, בעיר ריצ'מונד וירג'יניה. הילד הקטן, אשר תואר כבר אז כ"רגיש וכנויירוטי באופיו", נאסף על-ידי מר ומרת ג'ון אלן, ידידיה של אמו המנוחה, אך לא אומץ רשמית על-ידם. האם החורגת מתוארת ביומניו ובמכתביו של פו כמי שנהגה להרעיף אהבה וחום על הילד, ואף כמי ששימשה עבורו מעין דמות אם חלופית. האב החורג, לעומת זאת, שהיה סוחר משגשג, לא גילה חיבה רבה כלפי בנו החורג. פרטים ביוגרפים ראשונים אלו ישובו ויצוצו כמוטיב מרכזי לאורך כתיבתו של פו – זאת אשר תשוב ותדגיש את תחושת העויינות מצידה של דמות האב, אך גם תאשש מחדש את הערצתו העיוורת לדמות האם. אדגר אימץ במהרה את שם הוריו החורגים ומאז נודע ברבים כ"אדגר אלן פו". בשנת 1826, בהיותו בן שבע-עשרה, התקבל פו הצעיר ללימודים באוניברסיטת וירג'יניה. הוא לא סיים מעולם את לימודיו ושב במהרה חפוי ראש לבית הוריו החורגים – כנראה בשל התמכרותו לשתייה, אשר תשוב לאורך חייו הבוגרים, ובשל הפסדים כספיים גדולים בהימורים ובמשחקי קלפים. אביו החורג החליט בשלב זה להפסיק ולממן את לימודיו של הצעיר והוא נאלץ לשוב הבייתה, זועם ומריר. תחושת הניכור הגדלה והולכת בינו לבין משפחתו הופיעה אף במכתביו של פו לאביו החורג, וזאת לאחר שהצעיר הזועם בחר לנטוש לצמיתות בגיל 18 את בית הוריו ולחפש את מזלו בעיר בוסטון:

"אדוני,
אחרי היחס שלו זכיתי אתמול, ואחרי כל שאירע בינינו הבוקר, לא אשער כי תופתע מתוכנו של מכתב זה. הגעתי לידי הכרעה לעזוב את ביתך ולתור אחר מקום אחר בעולם הרחב, אשר בו אזכה ליחס אחר מזה שנהגת בי אתה […] שמעתי אותך אומר – כשחשבת שאיני מאזין ולפיכך דיברת בכנות מלאה – כי אין בך כל חיבה כלפיי […] אני מבקש כי תשלח לי את מזוודתי, המכילה את בגדיי וספריי – ואם בכל זאת יש בך עוד שביב כלשהו של חיבה עבורי, וברצונך למנוע את הגשמת החזון הקודר שאותו אתה צופה עבורי – אנא שלח לי סכום כסף שיוכל להחזיקני במשך חודש ימים. שכן, אני מצוי כרגע במחסור חמור. אין לי היכן לישון בלילה, וכל שנותר לי הוא לנדוד ברחובות".

בתקופה מוקדמת וחשוכה זאת מוצא עצמו המשורר הצעיר חסר כסף וחסר חברים. הוא מתגייס לצבא האמריקאי ומשתחרר בגיל 20. בתקופה זו מתחילים גם לראות אור שיריו הראשונים, אך הם אינם זוכים לפרסום וכמעט ואינם נמכרים. זמן קצר מאוחר יותר נפטרת אמו החורגת, גם היא ממחלת השחפת. המשורר הגלמוד מוזמן להתארח אצל דודתו, מריה קלאם, בעיר בולטימור, שם יפגוש גם את בתה הקטנה וירג'יניה, בת ה-7. בשנת 1936, כאשר יהיה פו בן 27, הוא ינשא לדודניתו וירג'יניה – אשר תהייה אז רק בת 13. המפגש עם דודניתו הילדה והנישואים העתידיים, אשר יעוררו אי-נחת בקרב סביבתו של פו, ימצאו את מקומם בשירו הידוע משנת 1829, "אנבל-לי":

מלפני עידנים ושנים זה קרה,/ במלכות על הים הגלי,
שם חיתה נערה, תמה וברה,/ ושמה היה אנבל-לי
ואחת היא איוותה לה, אותה נערה – לאהוב ולהיות רק שלי

ילד הייתי, ילדה היא הייתה,/ במלכות על הים הגלי;
אך אהבנו אהוב מכל אהבה – / אני ואנבל-לי;
אהבה כה עזה, ששרפי המרום/ חמדו את שלה ושלי.

וזו הסיבה שלפני עידנים/ במלכות על הים הגלי,
יצאה רוח מעב, והקפיאה למות/ את יפה לי, את אנבל-לי.
ובאו קרוביה, בני היוקרה,/ ונטלו גופתה מאצלי,
וסגרוה לנצח בבית קבורה/ במלכות על הים הגלי.

[תרגום מאנגלית: ראובן וימר]

בחירתו של פו באישה-ילדה "נערצת ומושלמת", אשר גילה ומיניותה אינם בעלי ערך, הינה דוגמא לניסיונו להתרחק מעולם המציאות, הבלתי נסבל עבורו, וכשיקוף של רצון להיבלע בעולם אשלייתי, פנטסטי. החזרתיות בביטויים – דוגמת זה של "במלכות על הים הגלי" – מייצרת מעין קינה ומבטאת אבל עמוק על מות האהובה. כמו כן, השיר מגלם רמיזה מפורשת למערכת היחסים של המשורר עם דודניתו הקטנה, אשר, לפי מילותיו שלו, נתפסה כבר בתקופתו כבעייתית ביותר. בנוסף, יש הרואים בנישואיו של פו לדודניתו וירג'יניה דווקא כאמצעי מצידו להשארתה של אמה, מריה קלאם, בחייו, שכן גם היא שימשה כמעין "דמות אם" חלופית עבור הצעיר הרגיש. השיר "אנבל-לי" נחשב כיום לפאר יצירתה של השירה האמריקאית והוא שימש כהשראה ליוצרים מאוחררים רבים – למשל, עבור הסופר ולדימיר נבוקוב, אשר ספרו "לוליטה" (1955) עוסק באותם נושאים, ואשר שמו המקורי היה "במלכות על הים הגלי".


ציור בצבעי מים של דמותה של וירג'יניה, מאת אמן לא ידוע [הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי]

פו מצליח לפרסם בתקופה זאת מספר יצירות חשובות, אך מצבו הכלכלי והבריאותי מוסיף להידרדר והוא נאלץ לעסוק בעבודת עיתונות כדי לשרוד. בשנת 1834 הולך לעולמו אביו החורג והמנוכר. האב דואג להותיר בצוואתו כספים לכל ילדיו החוקיים והלא חוקיים – אך בוחר שלא להזכיר את בנו המאומץ בצוואה. מצבם הכלכלי של פו, של אישתו ושל אמה הגרה עמם הופך בתקופה זאת לבכי רע. פו עצמו סובל מתקופות ארוכות של דיכאון מתמשך ומהתקפי שתייה המדרדרים את בריאותו. בשנת 1841 הוא מפרסם סיפור קצר בשם "הרציחות ברחוב מורג", המציג את דמותו של אוגוסט דופן, צעיר פריזאי אקסצנטרי וחד מחשבה, הפותר תעלומות רצח בזמנו הפנוי. הסיפור הקצר של פו אינו זוכה לביקורות חיוביות – על אף שבדיעבד יש הרואים בו כסיפור שחנך את ז'אנר הבלש בספרות. אדגר אלן פו המציא, למעשה, בסיפור זה את הקונבנציות המוכרות של הז'אנר – דוגמת אלו של הבלש האקסצנטרי, של העוזר הנאמן, של חידתיות הפשע ושל הצגת אי-כשירותה של המשטרה המקומית – והן שיתוו את הדרך עבור סופרי הבלש בעתיד. ואולם, נראה כי אין בכושר יצירתו המופלא של פו באותה תקופה לשמש עבורו ועבור משפחתו מגן מפני תלאות חייהם. בשנת 1842 סובלת אשתו וירג'יניה מפיצוץ של כלי דם בעת שהיא שרה. במהרה מתגלה כי גם היא חלתה בשחפת. הלחץ והחרדה מובילים להידרדרות גם במצבו הנפשי של פו עצמו. הוא שוקע בטיפה המרה ואינו מסוגל לעמוד בהתחייבויותיו המקצועיות לעיתון. חבר שביקר בביתם של הזוג באותה תקופה תיאר את המצוקה הכלכלית הקשה שליוותה את חייהם:

"לא היו שמיכות על המיטה. מזג האוויר היה קר, והצעירה החולנית סבלה מצמרמורות קשות, המלוות לרוב בחום שחפתי. היא שכבה על מיטת הקש, עטופה במעילו הכבד של בעלה וחתול מנומר גדול בחיקה. המעיל והחתול היו אמצעיה היחידים של המסכנה כדי להתחמם".

ואולם, נראה כי דווקא מתוך אותה עזובה כלכלית, גופנית ונפשית הצליח פו האומלל ליצור את פסגת יצירתו הספרותית – בשנת 1845, היותו בן 36, הוא מפרסם את שירו הידוע "העורב". מדובר בפואמה גותית המבכה על מותה של אהובה יקרה. הדובר הינו בחור צעיר המסוגר בחדרו בעת לילה קודר, אשר מבקש להסיח את דעתו מאבלו הכבד על מות אהובתו באמצעות שקיעה עמוקה בספרות עתיקה. הפואמה מתארת כיצד חודר בלילה עורב אל חדרו של הגיבור ומשתקע בו לעד. העורב השחור מתגלה כסמל לאבלות וייאוש, אשר לא יניחו יותר לגיבור השיר, ואשר אף יתפתחו בהמשך לכדי שגעון של ממש. הפואמה של פו מחורזת וכוללת 18 בתים, כאשר המילה השבה וחוזרת לאורכה הינה Nevermore – כלומר, "לעולם לא עוד" (כאשר הכוונה הינה לאותו אובדן, אשר לעולם לא יניח עוד לגיבור):

ועורב לא מתעופף לו, עוד יושב לו, דום יושב לו,
על אתנה, על הדלת, בלי לנוע או למעוד;
עם ניצוץ רשעות בעין, כחולם חלום בן-קין,
אור נרות צילו ירעיד על הרצפה והפרגוד;
ונפשי מזה הצל שעל רצפה ועל פרגוד
לא תקום, אקרא – אקרא – לא עוד.

[תרגום מאנגלית: ראובן וימר]


השיר "העורב", אשר הפך עם השנים לאחת מפנינות השירה העולמית, זכה ללא פחות מ-15 תרגומים רק לשפה העברית. זאב ז'בוטינסקי, למשל, תרגם את השיר בשנת 1914, כאשר בחר לתרגם את המילה Nevermore כ"אל עד-אין-דור" (כלומר, לעולמי עד).


ציוריו הייחודיים של גוסט דורה לשיר "העורב" [הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי]

כפי שקרה רבות לאורך חייו היצירתיים של פו, הפך גם השיר "העורב" למעין נבואה המגשימה את עצמה: בינואר 1847 מתה וירג'יניה – והיא רק בת 25. פו עצמו לא התאושש מעולם ממכה נוראה זאת ונראה כי אבלו הכבד השפיע גם על ההידרדרות המהירה של בריאותו הנפשית. הוא רק הוסיף להשתכר עד אובדן חושים ואף החל להרצות בפני שיכורים בפונדקים אפלוליים. במכתב לחבר משנת 1848, הסביר פו האומלל את הסיבה להתנהגותו:

"שתיתי מתוך ניסיון נואש להימלט מפני זיכרונות מענים, מתחושה של בדידות נוראה, ומתוך חרדה מפני אבדון קרב […] בעקבות השתייה איבדתי את שפיותי, עם הפסקות קצרות ונוראות של שפיות בין לבין […] אוייבי ייחסו את אי-השפיות שלי לשתייה, ולא את השתייה לאי-השפיות […] התנועה הקיצונית שבין יאוש לתקווה, בכל הנוגע למצבה הבריאותי של אשתי, היא שהביאני למצב של טירוף מושלם ודרדרה אותי למצבי כיום".

מכאן החל, למעשה, תהליך הידרדרותו הסופי של פו, אשר התאפיין בחוסר שקט נוראי, באי-יציבות נפשית ובהתקפים תכופים שהזכירו את אלו של חולי מניה דיפרסיה. כך, למשל, מיהר פו בתקופה זאת להציע נישואים לאהובת נעוריו, אלמירה רויסטר, שהתאלמנה בינתיים מבעלה הקודם; חוזה הנישואים נחתם בין השניים – אך בוטל באופן לא ברור מספר ימים מאוחר יותר. פו אף נטל לַאוּדַנוּם (מעין נוזל המכיל אופיום) בניסיון כושל להתאבד, אשר אחריו העביר ימים שלמים במצב של עילפון או של אי שפיות מוחלטת. באותה תקופה קשה הוא אותר ברחוב מספר פעמים על-ידי אנשים שונים, אשר ציינו כי מצאוהו במצב של הזיות ושל תשישות נפשית. במכתב לדודתו, אמה של וירג'יניה המנוחה, ציין פו כי הוא חולה כבר תקופה ארוכה, כי סבל מכולרה ומרעידות, וכי הוא מתקשה אפילו להחזיק בעט הכתיבה. הוא התוודה בפניה כי אינו יכול לכתוב יותר וכי הוא רק רוצה למות.

ב-3 באוקטובר 1849 נמצא פו האומלל זרוק באחד מרחובות בולטימור, מחוסר הכרה ובמצב גופני ונפשי ירוד. הוא מלוכלך ולבוש בבגדים שאינם שלו. הוא מועבר לבית-חולים באזור, שם הוא מתעורר ושוקע חליפות בהזיות קשות. ב-7 באוקטובר, ביום ראשון, בשעה 5 בבוקר, מת פו בבית-החולים. סיבת המוות – אלכוהוליזם, סיפיליס, אפילפסיה, מחלת לב, כולרה או דלקת מוחית – לא הובהרה לחלוטין מעולם. אדגר אלן פו, גדול משוררי אמריקה, נפטר בגיל 40, בודד, חולה ומרושש כספית. האיש שהביא את הספרות האמריקאית לשיא בשלותה, נקבר בטקס עלוב ונשכח במהרה על-ידי בני דורו. היו אלו דווקא אותם יוצרים אירופאים של סוף המאה ה-19 אשר השיבו את יצירתו אל מרכז הבמה העולמית, ואשר ראו בכתיבתו הפסיכולוגית והאפלה כמי שחנכה, למעשה, את הז'אנר הגותי האירופי. שיריו וסיפוריו של פו, העמוסים בנושאים מורבידיים של מוות, שכול וריקבון, מביעים לרוב דחפים נסתרים ויצרים מיניים מודחקים – כאלו שבהם הרבו לעסוק גם סופרי המאה התשע-עשרה והמאה העשרים. נראה כי רוחו האומללה של פו מוסיפה לרדוף את ספרות העולם גם כיום ונראה אף כי יצירותיו האפלות נותרו רלוונטיות, פסיכולוגית ואומנותית, גם עבור קוראי המאה העשרים ואחת.

בספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי תוכלו למצוא מגוון נרחב מיצירותיו של אדגר אלן פו – באנגלית, בעברית, בערבית, בצרפתית ובשפות נוספות.
כמו כן, בקומת ב' של הספרייה, באוסף הספרות, תוכלו למצוא חומר מחקרי וביוגרפי נרחב אודות היוצר.

איסוף ואיתור מידע באוקיינוס הביג דאטה ללא תכנות (No-Code) – הרצאה של ד"ר גל יעבץ

הפוסט מבוסס על ההרצאה המרתקת של ד"ר גיל יעבץ מאוניברסיטת בר אילן, איסוף ואיתור מידע באוקיינוס הביג דאטה ללא תכנות (No-Code).

ההרצאה, שהתקיימה בזום ב5/7/22, היא הראשונה מתוך סדרת המיטאפים "מומנטום: מידע בתנועה" יוזמה משותפת של המחלקה למדעי מידע באוניברסיטת בר אילן עם הוועדה המתמדת של מנהלי הספריות האוניברסיטאיות.

כולנו מייצרים מידע בכל רגע נתון. כשאנחנו מחפשים ב- Google, כשאנחנו עורכים קניות בסופר, כשאנחנו מאזינים למוזיקה, מידע ונתונים על ההתנהגויות שלנו נאספים וניתן להפיק מהם תובנות משמעותיות. בהרצאה הוצגו מספר כלים מרכזיים ושימושיים שיכולים לסייע לנו, כמידענים ואנשים סקרנים, להגיע למסקנות מתוך נתונים שונים בדרך קלה ואפקטיבית.

נעבור על כלים אלו כאן בהרחבה: חיפוש שאלות, מגמות וטרנדים בהתבסס על מסדי הנתונים של Google, חיפוש דאטה ונתונים ממשלתיים מ-Dataset, ניתוח טקסטים ואימוג'ים מ-Twitter, ניתוח מוזיקה מ-Spotify, וגם – איך לייצר של רשת מאמרים אקדמיים  דרך Connected Papers.

כל הכלים הם חינמיים.

שאלות, מגמות וטרנדים דרך מסדי הנתונים של Google:

Answer the public, Trendy ו-Google Trends.

Answer the public כלי המאפשר לראות מה אנשים שואלים. הרבה מהחיפושים בגוגל הם לא רק מילה או נושא מסוים, אלא חיפושים הרבה יותר פרסונליים כמו "מהן שעות הפעילות של הספרייה?" "היכן אוכלים באוניברסיטת תל אביב?". וכך, הכלי מאפשר לחפש מילה או ביטוי בכל השפות, לסנן לפי מקום גאוגרפי ולראות מה נשאל בהקשר שלו במנוע החיפוש. למשל חיפוש המילה librarians מראה לנו מה אנשים שואלים על ספרנים.

הנתונים מוצגים באמצעות ויזואליזציה מרשימה של גלגל ענק, חלוקה לפי מילות שאלה ובהמשך לפי מילות יחס, חלוקה אלפביתית והקשרים נפוצים.

חיפוש Librarians  ב- Answer the Public

בין התוצאות אפשר למצוא תהיות פילוסופיות והתחבטויות מקצועיות כמו, לצד שאלות על סדרת טלוויזיה ושלל פנינים נוספות:

?Librarians what is it? Why librarians are important? Librarians what they do

?Librarian or farmer? Why librarians wear cardigans

אפשר לשנות את הוויזואליזציה לתצוגה טבלאית ולהוריד את המידע לקובץ CSV.

זהו כלי המהווה קו ישיר לדעת הקהל ולכן מועיל לכל העוסקים בקידום אתרים. למשל, אפשר להיעזר בו כדי לבחור כותרת אטרקטיבית לפוסט בבלוג או כדי להבין על מה כדאי לשים את הדגש בבניית אתר אינטרנט. מעניין גם לבחון דרכו הבדלים תרבותיים בין מדינה למדינה, דרך ניסוחי השאלות השונים העולים ממנו.

*יש הגבלה על מספר החיפושים החינמיים שאפשר לעשות ביום.

Trendy כלי נוסף המבוסס על מסד הנתונים של google, מאפשר לראות חיפושים פופולאריים מהיומיים האחרונים, על מה אנשים מדברים הכי הרבה בעולם או באזור מסוים. מדובר למעשה בנושאים שחלה עלייה בכמות החיפושים שלהם, דרך טובה להבין על מה מדובר בגוגל רגע נתון ואולי להחליף צפייה בחדשות.

הנתונים מוצגים באמצעות בועות כחולות, לחיצה על כל אחת מהבועות תוביל לכתבה רלוונטית לנושא שחיפשנו. אם הבועה גדולה במיוחד סימן שגם העלייה בכמות החיפושים הייתה משמעותית.

*תוצאות החיפוש ב- Trendy  מה- 19.7.2022

Google trends זהו הכלי המוכר מהבין שלושת כלי גוגל שהוזכרו בהרצאה (ואפילו הוזכר בניוזלטר הראשון שלנו). למרות שרבים מכירים אותו, לא רבים מודעים לשלל היכולות המתקדמות שלו. גם פה אפשר כמובן לחפש בשפות שונות ובאזורים שונים בעולם ובטווחי זמן מגוונים: שעה / יום / שנה / 5 שנים / זמן מותאם אישית ועוד… ולהשוות בין ערכים שונים.

 

לדוגמא: חיפוש ספריית סוראסקי בשנה האחרונה. אפשר לראות שיש עלייה בחיפושים בתקופות מסוימות כמו תחילת סמסטר ואפילו עליה מסוימת בקיץ וירידה בתקופות אחרות כמו חופשת הסמסטר.

דוגמה נוספת: עלייה בפופולאריות של המילה פיסטוק בשנה האחרונה

 

אם מסתכלים על טווח של חמש שנים זה אפילו מובהק עוד יותר…האם מדובר במגמה חשובה או טרנד חולף? בשביל זה צריך להמשיך לעקוב.

בנוסף, ניתן לערוך השוואות שונות באמצעות מפות: איפה מתעניינים בגביע העולם בכדורגל? היכן עומדת לפרוץ שפעת? את מי חיפשו במדינות ארצות הברית השונות בשבוע האחרון יותר – נתניהו או לפיד?

Page Views כלי משלים לשלושת כלי גוגל שנסקרו לעיל. הוא שייך לוויקיפדיה ונותן מידע על צפייה בערכים ספציפיים לאורך זמן, תוך אפשרות לעריכת השוואות שונות. אפשר גם להתייחס לטווח תאריכים ספציפי ולהתייחס להבדלים לפי ימים או לפי חודשים (שימו לב, כשנכנסים לאתר הוא באופן אוטומטי מראה לנו השוואה בין המונחים Cat ו- (Dog.

דרך נוספת להגיע לנתוני הצפייה היא מדפי הערכים עצמם. בוחרים ב-'מידע על הדף' תחת כלים באפשרויות המופיעות בצד ימין של הערך ולאחר מכן לוחצים על 'קישור לגרף סטטיסטיקת צפייה באתר  ‘wmflabs

 

הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי  גם כאן בחיפוש לפי חודשים, ניתן לראות שחודשי החיפוש המובילים במהלך השנה האחרונה היו אוקטובר ואפריל והפחות פופולריים היו ספטמבר ופברואר, בהתאם לזמני פתיחת שנת הלימודים וחופשות הסמסטר והקיץ.

 

זהו כלי פשוט מאוד לשימוש, המראה לנו עד כמה וויקיפדיה הפכה להיות כוח מוביל בכל הקשור למשאבי ידע.

מידע נוסף על טרנדים אפשר למצוא גם דרך Twitter, עם הכניסה לאתר בצד ימין נמצא את כפתור Trends for you,  דרכו נוכל לצפות בכל החיפושים המובילים באזור ברגע זה.

דאטה ונתונים

Dataset Search – כלי נוסף מבית גוגל, אך מעט שונה ממה שראינו עד עכשיו. זהו מעין מאגר מידע של נתונים המבוסס על מסדי נתונים של רשויות ממשלתיות וגורמים ציבוריים. בעזרתו ניתן להגיע למידע שיכול להיות רלוונטי לחוקרים ומדענים על משרדי ממשלה, שווקים ומדיניות.

הכלי מאפשר לחפש מידע מאוד ספציפי בעזרת שאילתות מורכבות, כמו – מה היו מותגי הקפה המובילים בספרד ב- 2020? מי שינסה למצוא את התשובה דרך מנוע החיפוש הרגיל של Google  ילך לאיבוד בתוך בליל של תוצאות לא בהכרח רלוונטיות. דרך Dataset אפשר לקבל את התשובה באמצעות חיפוש  בסיסי ופשוט.

המאגר מאפשר סינונים כמו: צפייה רק בנתונים חינמיים ובחירת סוג המסמך (תמונה, טקסט, טבלה). אפשר לראות גם מי הוא הספק של הנתונים ולהוריד קבצי Excel.

בינתיים המאגר עובד פחות טוב בעברית מכיוון שאין מספיק הנגשה של מסמכים ונתונים רשמיים בארץ. ארגונים כמו 'שקוף', 'התנועה לחופש המידע' ו'ישראל דיגיטלית' פועלים לפרסום הנתונים, לצד אינדוקס מסוים מ- Data.gov , אבל המאמצים הללו עדיין אינם מספקים.

עוד על המאגר מתוך גיקטיים ו- עולם המידע.

כלים מבוססי Twitter

Vicinitas – כלי לניתוח מידע מ-,Twitter שהיה עד לא מזמן אתר נישתי של עיתונאים. הוא קטן בהשוואה לרשתות חברתיות אחרות, אך ממשיך לצמוח ולגדול כל הזמן וניתן למצוא בו מידע ושיח שניתן להסיק מהם תובנות מעניינות. לכלי יש גרסה חינמית וגרסה בתשלום, הדרישה היחידה היא להיות מחוברים ל-Twitter. אפשר לחפש מידע על תגיות או מילות מפתח מובילות, על משתמשים או עוקבים מסוימים, למשל מי עוקב דמות ספציפית. ניתן גם לראות את כל הציטוטים בנושא מסוים (בגרסה החינמית עד 2000 ציוצים מעשרת הימים האחרונים). השימוש בכלי פשוט ואינטואיטיבי.

גם פה חיפשתי את המילה פיסטוק וקיבלתי 533 תוצאות. ניתן לייבא את הנתונים לקובץ Excel ולראות את הציוץ המלא, מי המשתמש?, מתי?, מי עשה לו ריטוויט? ואפשרויות נוספות כמו לארגן את הציטוטים לפי מספר הלייקים.

בשל עומס הנתונים, ד"ר יעבץ ממליץ להיעזר בכלי נוסף ששמו Voyant. זהו כלי לניתוח טקסט מעולם מדעי הרוח הדיגיטליים שתורגם לעברית על ידי ד"ר סיני רוסניק מאוניברסיטת חיפה, המאפשר לנתח כמויות גדולות מאוד של טקסט בצורה אוטומטית. דרכו ניתן לראות מילים נוספות החוזרות על עצמן בציוצים, לאתר ציוצים מובילים וליצור ניתוחי טקסט שונים.

Emojitracker – כלי חביב העוסק בניטור אימוג'ים בזמן אמת ב- Twitter. דרכו אפשר לראות כל אימוג'י שעושים בו שימוש ברגע נתון. ככה זה נראה :

 

*Emojitracker בזמן אמת

אם בוחרים את אחד האימוג'ים – אפשר לראות את הציוצים שנכתבים אתו כרגע, הסבר על המשמעות שלו ואת מיקומו במדרג הפופולאריות. זהו כלי קצת פחות שימושי מבחינה מידענית, אבל הוא נותן אינדיקציה למה פופולארי ברגע זה ומהו הלוך הרוחות הציבורי.

מוזיקה ורשתות

ניתוח האזנה למוסיקה (spotify) – כל פעולה שלנו משאירה סימן בעולם הנתונים, וכך גם האזנה למוסיקה של האומן או הלהקה האהובים עלינו. גם במימד הזה נוכל להיעזר בכלים שונים להפקת תובנות, כמו בכלי שמתייחס להאזנה ב-spotify ועל סמך נתונים יוצר ניתוח רשתות של קשרים ומשרטט יחסי גומלין בין אומנים ולהקות בהתאם לאנשים המאזינים להם.

לדוגמא: חיפוש של עומר אדם מראה את הקרבה שלו לאומנים אחרים כמו עדן בן-זקן, עדן חסון וסטטיק ובן-אל בהתאם להעדפות הקהל. ככל שהעיגול יותר גדול מדובר באומן שיש לו יותר מאזינים ברשת. באמצעות הוויזואלזציות הללו ניתן לזקק תובנות ומסקנות על העדפות האזנה, את מי שומעים ואת מי פחות שומעים וכדומה. ניתן להוריד את הניתוחים כקובץ JDF.

 

*ניתוח האזנה ל- עומר אדם דרך Spotify

רשתות באקדמיה

Connected Papers – ונסיים עם כלי המתאים לעולם האקדמיה. זהו פיתוח ישראלי של תלמידי מחקר המבוסס על הרעיון שכל פריט אקדמי הוא חלק מרשת: אפשר לראות את מי הוא מצטט, מי מצטט אותו ומה הקשרים בין כל הגורמים הללו. כל פריט הוא חלק ברשת של ידע אקדמי, כשאפשר גם לראות את מי כמעט ולא מצטטים והוא נשאר כעיגול מבודד. ד"ר יעבץ מלמד את הכלי יחד עם Scopus  ו- Web of science  וממליץ עליו כדרך נוספת למצוא מאמרים דומים כשנקודת המוצא היא מאמר רלוונטי בודד. את הנתונים המתקבלים ניתן להוריד כטבלה ולבצע עליהם ניתוחים סטטיסטיים.

*דוגמא לרשת הקשרים של המאמר Informational Justice: A Conceptual Framework for Social Justice in Library and Information Services  מתוך Connected Papers

 

נשים כותבות מלחמה

היומן האישי משמש כאמצעי יעיל לתיעוד כבר למעלה מ-5,000 שנים, וניתן להתחקות אחר השימוש בו עוד מתקופת המצרים הקדמונים ותושבי ארץ שוּמֵר. מלבד ערכו הפונקציונלי והתיעודי הברור, שימש היומן לאורך הדורות גם ככלי יעיל לביטוי רגשות וכאמצעי של ממש לחיזוק אמונות ואידיאולוגיות. יומנים אישיים בעלי ערך היסטורי, המבטאים גם עומק רגשי וחקירה פילוסופית מצד הכותב, ניתן למצוא, למשל, אצל הקיסר הרומי מרקוס אורליוס (180-121), אצל הוגה הדעות השווייצרי ז'אן ז'אק רוסו (1778-1712), ואף אצל הנערה הצעירה אנה פרנק (1945-1929). כמו כן, נראה כי ז'אנר היומן זכה לחשיבות מרבית דווקא בעתות קיצון – אלו של תקופות מלחמה או של אסון כלכלי-חברתי. בתקופות נוראות אלו הפך היומן לכלי בעל ערך רגשי עמוק, אשר אפשר לכותביו חשיפה מרבית וכן התמודדות פסיכולוגית עם מכאובי התקופה. מימד פסיכולוגי זה מודגש במיוחד באותם יומנים אשר נכתבו בידי נשים, אלו אשר קולן נוטה להידחק לשוליים בעתות קיצון של מלחמה או משבר. היומנים הנשיים מאפשרים חשיפה אישית של הלכי התקופה ועוסקים לרוב ב"סוגיות קטנות", כאלו הנוטות לחמוק ולהיעלם מדפי "ההיסטוריה הרשמית".

דוגמא לתופעה המעניינת ניתן לאתר, למשל, ביומן המלחמה של מארי צ'סטנט. ב-24 בדצמבר 1860, הכריז בית הנבחרים של מדינת דרום-קרוליינה על פרישה חד-צדדית מאיחוד המדינות של ארצות-הברית, ופתח, למעשה, את השער להתפרקות מוחלטת של האיחוד ולפרוץ מלחמת האזרחים האמריקאית. באותה תקופה בערך החלה מארי בוייקין צ'סטנט, עלמה דרומית בשנות השלושים לחייה, אשר השתייכה לאליטה הלבנה של דרום-קרוליינה, לתעד את חייה ביומן אישי. למעלה ממאה שנים לאחר כתיבתו, יעבור יומנה של צ'סטנט עריכה בידי טובי ההיסטוריונים האמריקאים ויתפרסם במלואו – רק כדי לקצור את שבחי המבקרים ולזכות בפרס פוליצר להיסטוריה. יומנה של צ'סטנט, המשתרע על פני קרוב ל-1,000 עמודים, משמש צוהר ייחודי לחיי החברה הדרומיים של תקופת המלחמה, וחושף את הלכי הרוח ששררו בקרב השכבות השונות. כמו כן, יומנה האישי אפשר לצ'סטנט לבטא דעות ורגשות שנחשבו פחות מקובלים בחוגים שסבבו אותה – בין היתר, בכל הקשור לביקורת שהיא גילתה כלפי היחס לעבדים השחורים, למעמד הנשים הלבנות ולאפשרות של נישואי תערובת. כך, למשל, מתארת צ'סטנט את חמותה, אישה אקסצנטרית ומלומדת, אשר התנגדה למוסד העבדות:

24.9.1861

למרת C יש תאווה לספרים שבה לא נתקלתי מעולם. קריאת ספרים היא עיסוקה המרכזי ונחמתה בעולם. בחייה הנוחים והמפוארים, היא אינה מגבילה את עצמה מדבר […] היא מקדישה שעות כל יום לתפירת בגדים עבור תינוקות שחורים. היא רואה בכך כפרויקט האישי שלה. היא מניחה  בדים בסלי העבודה של כל הנשים בבית ומכנה אותן כמשתייכות ל"חברת התפירה" שלה. היא מוכנה בכל עת עם מלתחה מאובזרת עבור כל מבקרת חדשה. האימהות השחורות אף מביאות את ילדיהן אליה לאבחנה וטיפול כאשר הם חולים. היא לא מתרגשת כלל מהמשימה. היא מרימה זאטוט שחור ובוחנת היטב את חניכיו באופן שקול ומדעי. היא חובשת את כל הפציעות והחבלות. האנשים הללו פשוט מסורים לה. מה שמוכיח כי הם, השחורים, יכולים להיות אסירי תודה, לו רק היינו מעניקים להם משהו עבורו היו יכולים להיות אסירי תודה. 

[מתוך הספר: Mary Chestnut's Civil War. תרגום: דן קורדובה]

 

דוגמא דומה לתופעה של ביטוי נשי בעתות קיצון ניתן לאתר גם בפרויקט היומנים שפרסם צוות חוקרים מארה"ב, רוסיה וצרפת בשנת 1995 בשם "Intimacy and Terror"". שני הכרכים שפורסמו מכילים עשרות קטעי יומנים אישיים של אזרחים סובייטיים, המתארים את חיי היומיום בברית-המועצות הסטליניסטית של שנות השלושים. החוקרים התמקדו בעיקר ביומנים אישיים שטרם פורסמו ואשר כללו את חוויותיהם הקשות של אזרחים מן השורה, אשר חזו במו עיניהם בזוועות התקופה. קטעי היומנים חושפים צוהר לתקופה האפלה של הטיהורים ההמוניים, של מחנות הכליאה ושל משפטי הראווה, אך מציגים לראשונה גם את חייהם האישיים של "האנשים הקטנים", המלווים באכזבות, ריגושים, אהבות וחלומות לעתיד. פרסום היומנים אפשר חשיפה של המימד האנושי הפרטי ושל השתלבותו באותם אירועים היסטוריים אדירים וחסרי תקדים. הקטע המובא כאן לקוח מיומנה של גאלינה ולאדימירובנה שטנגה, פועלת סובייטית בת התקופה, בתחילת שנות החמישים לחייה. יומנה של שטנגה משמש עבורה ככלי רגשי להתמודדות עם מכאובי התקופה, אך גם ככלי סודי המאפשר לה לראשונה חשיפה מלאה; כך, למשל, העידה שטנגה ביומנה כי בעלה נכלא באחד הגולאגים של סטלין – דבר אשר עליו לא סיפרה בשום הזדמנות אחרת.

2 במאי, 1936

אחרי יום עבודה ארוך, החלטנו מיטייה [בעלי] ואני לצאת להליכה ולצפות בחגיגות של מוסקבה, לרגל יום הפועלים. לא פשוט בימינו לצאת להליכת ערב! נראה כי כל תושבי מוסקבה יצאו לחגיגות, והכיכרות עמוסות באנשים שמחים, לבושים בבגדי חג. אורות ראווה מקשטים את הרחובות ומוזיקה נשמעת מכל פינה. […] נושא החגיגות השנה: "יַלְדּוּת שמחה". סטלין מאוד אוהב ילדים ופועל בכל מרצו כדי שחייהם יהיו טובים ושמחים […] לבתי אירונצ'קה יש חיים קשים. היא אומנית. היא נישאה לבוריס שאטילוב, בן כיתתה בבית-הספר לאומנויות. הם נישאו כשמיטייה שהה בכלא ואנו היינו מצויים בצרות כלכליות […] הם התגוררו בחדר זעיר במשך שנתיים ומופלא בעיני שהצליחו לשמור על שפיותם. פשוט עוני מוחלט […] ילדתי האומללה נאלצת לבשל, לנקות ולתקן, לשטוף כלים ולהשלים את כל משימות הבית, להשתכר למחייתה, ובעיקר, להמשיך את התפתחותה כאומנית […] היא מותשת לגמרי ועצביה רעועים. בנוסף, בוריס ניחן באישיות בעייתית – הוא גס, אנוכי ונוטה לקנאה. אירונצ'קה מוכרת כבר כאומנית וזוכה לביקורות טובות בעיתונים […] היא זכתה במלגה ממשלתית המיועדת להנצחת עשרים שנים למהפכת אוקטובר.

[מתוך הספר:  Intimacy and Terror: Soviet Diaries of the 1930s, תרגום: דן קורדובה]

 

ראוי לציין כי יומנים נשיים מבטאים לרוב גם התנגדות ולחימה של ממש, וכי הכותבות השונות לוקחות לעיתים חלק פעיל במאבק ההיסטורי. הדוגמא המובהקת לכך התרחשה בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת, כאשר במשך שתים-עשרה שנה שגשג הרייך השלישי ושלח זרועותיו מצרפת והולנד שבמערב, דרך צפון אפריקה ומדינות הבלקן, ועד למדינות הסקנדינביות, הבלטיות ולכל אורכה של מזרח אירופה. תחת שלטונה של האימפריה הנאצית הושמדו מיליוני  יהודים ובני עמים אחרים, ערים ומדינות הוחרבו עד היסוד ומיליונים הורעבו, נכלאו ושועבדו. אין פלא, אם כך, כי תקופה זאת הביאה לפריחתו של ז'אנר היומן האישי, אשר שימש ככלי רגשי ותיעודי מהמעלה הראשונה. בהקשר זה, ידועים במיוחד יומניהם של אנה פרנק ושל ויקטור קלמפרר, אשר תיעדו באופן יומיומי את לבטיהם ומאווייהם נוכח הזוועות המתחוללות סביבם. ואולם, פחות מוכר יומנה של רות אנדריאס-פרידריך, סופרת ועיתונאית גרמנייה בת התקופה, אשר הקימה יחד עם בעלה קבוצת התנגדות א-פוליטית לשלטון הנאצי. לאורך אותן שנים נוראות דאגה אנדריאס-פרידריך לתעד ביומנה את הזוועות שבהן חזתה, ממקום מושבה בברלין – דוגמת הרדיפות, הרעב, השילוחים אל המוות וניסיונות ההסתרה – אך הצליחה גם לשמור על נימה קלילה בכתיבתה, ואף לשלב לעיתים הערות משעשעות והומור שחור. כך, למשל, מתואר מאורע היסטורי אחד ביומנה:

"יום ד', 2 במאי, 1945

 אחרי הצהריים מארגן פרנק "משלחת לאספקת מים", הצועדת אל הבאר הקרובה. מאות אנשים כבר עומדים כאן בתור. שעתיים חולפות עד שאנחנו מצליחים להתקדם תוך כדי הידחקות איטית עד לבאר. "בדרך כלל אנו מביאים את המים  מאגם-האגירה לכיבוי דליקות", אומרת לי אישה אחת, "אולם מאז צפה שם גווייה…" – "כמובן", אני מנידה ראש. "אי אפשר לשתות מים המכילים גוויות" – "אף על פי שזה אזרח, לא חייל…" היא משיבה כמבקשת להצטדק. אני משתתקת בפליאה. מנקודת ראות זו טרם בחנתי מעודי את בעיית חיטוי-המים […] בבית פרנק מגלה לנו את הסנסציות האחרונות: שהיטלר מוטל מת בלשכתו וכי גבלס הרעיל  עצמו יחד עם אשתו וילדיו […] בציפייה הוא בוחן את הבעת פנינו בזה אחר זה. "ובכן…?" – אנדריק נוהם משהו בלתי מובן. האחרים שותקים. "לא ידעתי כלל שהיטלר נמצא בברלין" אומרת דגמר באדישות. לפתע מצטייר לנגד עיני כל הגיחוך שבמעמד זה. מה קרה לנו – האמנם אנו שפויים בדעתנו? היטלר מת! ואנחנו – אנחנו עושים כאילו וזה אינו נוגע לנו כלל, כאילו המדובר באדם השכיח ביותר עלי אדמות. מה השתנה בעצם? שום דבר! רק ששכחנו את היטלר, מחמת הגהנום שהיה מנת חלקנו בימים האחרונים. כחלום בלהות התנפץ הרייך השלישי לרסיסים והיה כלא היה."

[מתוך הספר:  יומן ברלין (1948-1938). ירושלים: הוצאת ראובן מס, 1967. תרגום: חיים מס]

 

דוגמא מעניינת נוספת ליומנה של אישה בקו החזית ניתן למצוא בספרה של טס ג'ונסטון, אשר סיקרה מקרוב אל הלחימה בדרום-מזרח אסיה בשנות השישים. קרוב לחמישים שנה לאחר סיומה נחשבת עדיין המלחמה האמריקאית בווייטנאם לאחת המלחמות המסתוריות והטראגיות שידעה האומה. מאז סיומה של הלחימה פורסמו אלפי מחקרים, ספרי עיון וממוארים העוסקים כולם בטראומה האמריקאית של שנות השישים והשבעים. כך, לפני ארבע שנים, פורסם ספר זיכרונותיה של העיתונאית ההרפתקנית טס ג'ונסטון, העוסק בחוויותיה במשך שבע השנים שבהן סיקרה את המלחמה מקו החזית. יומנה של ג'ונסטון מספק הצצה אל עולמם של המפקדים והלוחמים שבשטח, אך גם מביא תיאורים משעשעים של חיי הלילה והתרבות של סייגון הבירה. זהו יומן עשיר באירועים היסטוריים גדולים, אך גם משמש כמסמך אנושי אודות חיי היום-יום של הפרט בזמן מלחמה. כך, למשל, מתארת העיתונאית בשנינות את ליל מתקפת הטט, ב-30 בינואר, 1968:

"סנדי התקשרה בבוקר. למרות המלצת הצבא לכל האמריקאים בסייגון לא לעזוב את בתיהם בזמן הקרוב, היא החליטה בכל זאת להגיע אלי […] היא טענה ש'בסופו של דבר, עדיף למות עם חברים'. בין חברים אלו נכלל גם הבחור החדש שלה, טייס הקרב המקסים שהכירה במועדון היופיטר [….] אספתי אותה ממנחת המסוקים וחזרנו לדירתי, להתלבש בשמלות החגיגיות שלנו לקראת המפגש עם הבחורים במועדון ה-O, כחלק מחגיגות השנה החדשה […] היה קצת קשה להיכנס בתחילה לתחומי הבסיס, שכבר היה אז בדרגת מוכנות גבוהה […] חייכנו בצורה מקסימה לעבר השומרים ושערי הבסיס נפתחו. חניתי את המכונית ליד הבריכה וצעדנו שתינו לכיוון המועדון, לפגוש את הטייסים שלנו […] במהלך הערב עבר הבסיס לכוננות אדומה – הגבוהה ביותר – וכל שעריו נאטמו לחלוטין […] במועדון כבר החלו חגיגות פרועות, במעין אווירה של "אכול ושתה כי מחר נמות". איש לא האמין באמת כי התקפה תחל הלילה […] לאחר מכן נפרדנו מהבחורים ופרשנו לישון בחדר שהוקצה עבורנו […] באמצע הלילה ניתרתי משנתי לקול פיצוץ מרוחק. בווייטנאם של אותם הימים דברים נטו להתפוצץ כל הזמן, ולכן לא התרגשתי במיוחד מהדבר. אבל אז הגיע עוד פיצוץ אחד, קרוב יותר, ואז עוד אחד […] ואז אנחנו כבר יושבות בבונקר העפר וזוכות לשמוע תיאור מדמם של הגורל הממתין לנו. מבעד למסך הירי והמרגמות, הצעקות והקללות, נשמע עדיין קול נלהב אחד על גלי האתר, שב וזועק בדבר לוחמי וייט-קונג הרצים על מסלול הטיסה בדרך אלינו, ואז כבר בדבר קבוצה אחרת, המסתערת עכשיו על בניין המפקדה. והאמת, כל זה היה מידע רב מדי עבורי באותה עת.  כי כמו שאמר וודי אלן: לא איכפת לי למות, אני פשוט איני מעוניינת להיות שם כשזה קורה".

[מתוך הספר: A War Away – An American Woman in Vietnam, 1967-1974. תרגום: דן קורדובה]

 

לסיכום, ראוי להזכיר כי ז'אנר היומן הינו פופולארי ביותר גם כיום ומשמש עדיין ככלי בעל חשיבות היסטורית ורגשית. ואולם, נראה כי כיום מומרים לרוב הספר והעט במקלדת מחשב ובבלוג דיגיטלי. כך היה המקרה גם באוגוסט 2003, כאשר פחות מחצי שנה לאחר תחילת המלחמה וכיבושה של עיראק, החלה צעירה בגדדית לדווח בבלוג האישי שלה, תחת הכינוי Riverbend, אודות חוויותיה בשטח הלחימה. דיווחיה הכנים והאכזריים של חיי היומיום בבירה ההרוסה לוקטו ב-2005 לכדי ספר זיכרונות ומשמשים עדות לזוועה שהתרחשה. הבלוג הפופולארי שילב לאורכו בין תיאורים קשים הקשורים ללחימה העזה, להתפרקות הקהילה ולמעשי הזוועה, לבין תיאורים אנושיים ומשפחתיים, בדבר ציון חגים מוסלמיים ועריכת טקסים משותפים, אך גם בדבר מעמדה הרעוע של האישה העיראקית וזכויותיה ההולכות ונשחקות. לא רבות ידוע אודות זהותה האמיתית של הכותבת, מלבד היותה בשנות העשרים לחייה ובת המעמד הבינוני. נראה כי היא בעלת השכלה רחבה וכי לפני המלחמה עסקה בתחום המחשוב. מעבר לתיאור חיי היום-יום בעירה, מגלה הכותבת גם הבנה רחבה בכל הנוגע לשינויים החברתיים והפוליטיים המתרחשים מסביבה, ומביעה זעזוע נוכח ההקצנה הדתית, המגבילה נשים כמוה מהשתלבות בחברה.

     

24 באוגוסט, 2003

מה שאני מבקשת לומר הוא שלא משנה מה שסיפרו לכם, מצבן של נשים בעיראק היה טוב יותר לפני המלחמה מזה של נשים בחלקים אחרים של העולם הערבי (ואפילו מזה של נשים בחלק מהעולם המערבי). אנו היוונו כחמישים אחוז מכוח העבודה. אנו היינו רופאות, עורכות דין, אחיות, מורות, מרצות, מנהלות, אדריכליות, מתכנתות ועוד. הסתובבנו חופשי ברחוב. לבשנו מה שרצינו […] בתחילת יוני שמעתי שחברת המחשבים שבה הועסקתי חזרה לעבוד […] נאלצתי לחנות את מכוניתי בערך 100 מטרים  מדלת החברה מכיוון שהכביש הראשי נבקע ונהרס ממשקל הטנקים האמריקאים שחלפו עליו […] ברגע שנכנסתי בדלת הבחנתי מיד – הכול היה עלוב יותר. עצוב יותר […] המשכתי לטפס במדרגות […] לא היה חשמל בבניין […] השולחנות נעלמו, כל הניירות היו מפוזרים על הרצפה […] כאשר שאלתי את המנהל מתי הדברים יחזרו לעצמם, הוא לא הסכים להביט בי. הוא אמר שנשים אינן יכולות להיות כאן בשלב זה, ובמיוחד נשים "שלא ניתן להגן עליהן" […] אני עוד הייתי בת מזל. לפני כחודש מהנדסת חשמל מובילה, אחת הנשים המשכילות במדינה, בשם חינה עזיז נרצחה מול בני משפחתה […] היא זכתה לאיומים מצד גורמים פונדמנטליסטים וצוותה להישאר בביתה, מכיוון שהיא אישה […] היא סירבה […] היא איבדה את חייה – היא לא הראשונה, והיא לא תהייה האחרונה". 

[מתוך הספר . Baghdad Burning: Girl Blog from Iraq תרגום: דן קורדובה]

 

כל הפריטים שהוזכרו בפוסט מצויים בשלמותם בקומה א' של הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי וניתנים להשאלה.

 

אלבום תמונות מסתורי, רוכבים נועזים והמכבייה השנייה

המכביה ה- 21 נפתחת מחר, 14.7.22, ט"ו בתמוז תשפ"ב, ומעל 10,000 ספורטאים וספורטאיות יהודים מכל העולם הגיעו עם מלוויהם למשך שבועיים להתחרות בישראל. זאת הזדמנות נהדרת לחשוף את אחד מהאוצרות המסתוריים שהתגלו אצלנו בספרייה: אלבום מסע אופנועים חובק עולם משנות השלושים.

לפני כארבע שנים, כאשר העברנו את אוסף יפה לספרות ילדים מהחדר בו שכן לקומת האוספים המיוחדים מצאתי על אחד המדפים אלבום תמונות ישן. האלבום המרשים מסודר להפליא ובו צילומי מסע אופנועים מלווים בטקסט קצר בכתב יד מתחת לכל תמונה אך ללא כל ציון של שנה או של שם הבעלים. מכאן החל מסע החיפושים שלי אחר קצה חוט שיסייע לפענח את התעלומה.

  

הדפדוף באלבום גילה לי שמדובר במסע מוטורי של קבוצת אופנוענים: "קבוצת אופנוע מכבי תל אביב" אשר החלו את מסעם הארוך בעולם בעיר תל אביב וממנה יצאו לירושלים, ביקרו בקבר רחל ובבאר שבע. משם רכבו למצרים בה ביקרו בקהיר ואלכסנדריה. חברי הקבוצה שטו באניה "אוסניה" לאיטליה והמשיכו במסע האופנועים לפריס. מצרפת הפליגו האופנוענים באניה "אלאוניה" לקנדה בה סיירו במספר ערים. הם עברו ברכיבה לארה"ב והדרימו עד לעיר ניו יורק ממנה שטו בחזרה מזרחה באניה "אקויטניה". בגיברלטר עלו הרוכבים על האניה "אקונה מרו" בה הפליגו חזרה לארץ ישראל.

הרמז הראשון ממנו התחלתי את חיפושי היה צילום של חבורת האופנוענים בבאר שבע בביקורם אצל חירם ושרה דנון.

צילום מהאלבום:

     

חיפוש באינטרנט סייע לי להגיע ולהיפגש עם אהוד דנין, בנם של שרה וחירם דנין ולשמוע פרטים על המשפחה. המפגש היה מרתק וקיבלתי מידע על אביו, חירם דנין, אשר עסק בקניית קרקעות על ידי חברת הכשרת הישוב וחי עם רעיתו בבאר שבע. חירם גם היה המזכיר בהתנדבות של ארגון האופנועים "מוטוקליב ישראל" וכן היה חברו של זליג רייכרט שהיה אחד הרוכבים במסע האופנועים בשנת 1935.

"השמועה על הטיול המתוכנן פשטה חיש-קל ועד מהרה התגבשה לה קבוצה בת שנים-עשר רוכבים על שמונה אופנועים, רובם אופנועי רדג' (על פי התמונות השתתף גם "אינדיאן" אחד ועוד אופנוע בלתי מזוהה). חיים כהן שהיה בן 23 היה צעיר הרוכבים וגם בעל הניסיון המועט ביותר ברכיבה, אך הנכס שהביא עמו היה ידיעת השפה האנגלית שבה היה היחיד ששלט. הלהט למסע היה כה רב עד שהוחלט לשלב במסלול גם את אמריקה. הרוכבים שיצאו למסע היו: יצחק אגדתי (צלם תל-אביבי מפורסם), זליג רייכרט (זוכה מרוץ האופנועים הראשון), אביגדור רייכרט, בן-ציון תמרי, צבי בן-זאב, אליעזר ברון, אליהו לויתן, משה ברומברג, חיים (פימה) וינוקר, יעקוב בני, שלמה (סלומון) אדיר וחיים כהן. צוות סיוע טכני או ליווי בחסות ממס"י לא היו מקובלים אז. לחיים עצמו לא היה כל ידע טכני , אך שניים מהמשתתפים היו בעלי מוסכים וזה הספיק. היציאה למסע נדחתה עד שהסתיימה המכבייה השנייה בה נטלו חלק גם חיים וחבריו. ב- 8 לאפריל 1935, עם נעילת ארוע ה"מכביה", יצאה החבורה בת תריסר החברים לדרך, למסע רב-הרפתקאות שארך ארבעה חודשים לאורך 32,000 ק"מ על פני שלוש יבשות".

מידע מאתר Geni

בנוסף ערכתי חיפוש במאגר "העיתונות היהודית ההיסטורית" וכן בעיתונות מודפסת הקיימת בספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי ומצאתי קטעי עיתונות המתארים את מסעות האופנוענים שנערכו בשנות ה 30, אחד המאמרים בעיתון "הדואר היום" נכתב על ידי אהוד בן-יהודה: "קבוצת ה "11" ממכבי א"י לאמריקה!

 

עם שובם לארץ פורסמה ידיעה נוספת:

כך הסתיים לו מסע אישי שלי בעקבות האלבום ואנו עומלים בימים אלה על סריקת הצילומים והעלאתם לאתר הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי, אוניברסיטת תל אביב.

למידע נוסף:

אתר המכביה ה-21

מאמר מאתר mako: המכביה ה- 21 באה לחדש לכם!

מוזיאון הספורט היהודי הלאומי

מידע על פועלו של חירם דנין: דנין, חירם. 1991. זכרונות מימים ראשונים בבאר שבע, אריאל י"ג: 173-169

 

 

 

הקצין שלא רצה להיות מלך – סיפורו המוזר של ז'ורז' בולנז'ה

תקוות גדולות נתלו בצעיר הצרפתי ז'ורז' בולנז'ה. הוא נולד בעיר רן הכפרית בשנת 1837, תחת שלטונו המלוכני של בית אורליאן, ולאחר שהשלים את חוק לימודיו בבתי-הספר הצבאיים הנחשבים בצרפת התגייס לשירות צבאי פעיל כשהיה בן עשרים. הוא לחם באיטליה ובהודו-סין המרוחקת, נפצע קשות וזכה לאותות של כבוד. בולנז'ה הצעיר הפגין תושייה גם בימיה האחרונים של הקיסרות השנייה, עת נלחם בחירוף-נפש בגרמנים הפולשים. הוא נפצע בשנית בקרבות והועלה בדרגה. לאחר המפלה הגדולה של 1870, נמנה בולנז'ה על המצביאים הבכירים של הרפובליקה החדשה, אשר דיכאו בדם ובאש את שרידי הקומונה שהתבצרו בפריז. בקרבות קשים אלו נפצע בולנז'ה פעם שלישית, אך הוסיף להוביל את חייליו בקרב ואף הועלה בסולם הדרגות. בשנת 1880 זכה בדרגה הגבוהה של בריגדיר-גנרל – מעין מקבילה לתת-אלוף בצה"ל – ושנתיים מאוחר יותר התמנה מטעם הממשל למנהל מחלקת חיל-הרגלים במשרד המלחמה של הרפובליקה השלישית. בתפקידו החדש נודע בולנז'ה כרפורמיסט, אשר היטיב עם משרתי הצבא ואשר תמך בדרישותיהם של הפועלים השובתים. באופן טבעי, העלו רפורמות אלו ויתר מעשיו של בולנז'ה את חמתם של חוגי הימין השמרניים ושל אנשי הכנסייה.

ז'ורז' בולנז'ה, שנות השמונים של המאה ה-19

יתכן אף כי התנהלות זו מצידו של הגנרל הצעיר היא שהביאה לאימוצו על-ידי מפלגות השמאל הצרפתיות, ומיקמה אותו תחת חסותו המגוננת של ז'ורז' קלמנסו, מבכירי הפוליטיקאים של הרפובליקה השלישית, ומי שלימים יכהן פעמיים כראש ממשלת צרפת. בינואר 1886 ניצל קלמנסו את השפעתו במשטר והביא למינויו של ז'ורז' בולנז'ה לתפקיד הרם של שר מלחמה. היו  אלו שנותיה האחרונות והסוערות של המאה התשע-עשרה, וצרפת מצאה עצמה קרועה ומסוכסכת, מושפלת עדיין מתבוסתה הצבאית, ואחוזה כולה במאבק איתנים על עתידה הלאומי, הפוליטי ובעיקר המוסרי. פרשת דרייפוס, העתידה להתפוצץ ברעש גדול בעשור האחרון למאה, תביא לשיאם ניגודים וקרעים אלו בחברה הצרפתית. נציונליסטים ורוויזיוניסטים, ריאקציונרים ורדיקליים, מלוכניים ואנשי כנסייה, בעלי הון ורפורמיסטים  – כולם מצאו עצמם בתוך הקלחת, נאבקים זה בזה על עתיד האומה.

ובתוך הסערה הגדולה הפך שר המלחמה הצעיר תוך זמן קצר לדמות המפורסמת ביותר ברפובליקה. ב-1887 זכה בולנז'ה בבחירות הארציות למחוז סיין בכ-100,000 קולות – וזאת מבלי שכלל היה מועמד. הגנרל הצעיר וסוסו השחור נהייו לאלילי ההמון בפריז, אשר שב והפציר בבולנז'ה לתפוס את השלטון. הפופולריות האדירה שרכש הפחידה את ראשי הצבא, ואלו הורו על הרחקתו מאזור פריז לתפקיד בפרובינציה; בשמיני ביולי של אותה שנה, בשעה שעלה בולנז'ה על הרכבת הפריזאית היוצאת, ליווה אותו קהל משולהב של אלפים בשאגות של "הוא עוד ישוב". באותה עת, היה זה דווקא קלמנסו שהחליט להתנער פתאום מהקצין המפורסם. יתכן שהיו אלו דעותיו החדשות של הקצין, בדבר הצורך במיטוט השלטון הרפובליקני, שהרחיקו אותו מקלמנסו וממפלגות השמאל. יתכן גם שהיה זה דווקא קלמנסו, הפוליטיקאי המנוסה, אשר עמד לראשונה על טבעו האמיתי של הקצין הצעיר שקידם.

התרחקותו של קלמנסו והתנערות הצבא מהקצין הסורר לא פגעו ביוקרתו של בולנז'ה. בדיוק להפך. בין השנים 1888 ל-1891 סחפה "תנועת הבולנז'יזם" את החברה הצרפתית על כל גווניה. גורמים שונים ומנוגדים נסחפו בלהט המהפכה וראו בקצין הצעיר כגואל המיוחל, אשר יביא לפירוק הרפובליקה השלישית ולהגשמת שאיפותיהם הפוליטיות. אנשי הכנסייה ורדיקלים שמאלניים, בעלי ההון הגדולים ובני מעמד הפועלים המנוצל, בונפרטיסטים ומלוכנים, שמאל וימין – כולם התאחדו סביב הגנרל וסוסו עבור מטרה אחת נכספת – הפלת השלטון המושחת והמנוון. איש מההמונים לא עצר ותמה לרגע כיצד ניתן יהיה לפייס בין קבוצות וגישות כה רבות.  בולנז'ה מצידו לא הציע הרבה. לא ימין ולא שמאל. בלי אידיאולוגיה מורכבת ובלי מסר ברור. הוא שב וכונה בפי ההמונים כ"גנרל הנקמה", וזאת בשל קריאותיו החוזרות להשבת השטחים ולכינון כבודה האבוד של צרפת. מדי פעם הוסיף לדבריו סיסמאות עמומות, דוגמת "השבת טוהר המידות לפוליטיקה הצרפתית" ו"הגנה על המנוצלים מפני הנצלנים". אבל לסיסמאות הללו היה רק חלק משני בקסמו של הגנרל. עברו הצבאי המפואר שבה את לב ההמונים, ונתפס בעיניהם כביטוי לצרפת האמיתית, המוסרית, הגדולה, שאותה ישיב הגנרל על כנה. ומעל לכל, מבטו החודר של האיש, לסתו הרחבה וחזותו הזוהרת. אביר התואר והנימוסים היפנט בקסמו את ההמון הצרפתי והסעיר את המערכת הפוליטית.

   

קריקטורות בנות התקופה המציגות את בולנז'ה כנציגם של כלל הקהלים בצרפת. לקוחות מתוך הספר המיוחד:  Der Tapfre General Boulanger, מ-1931, המצוי באוסף היסטוריה שבספריה 

בשנת 1888 הודח רשמית בולנז'ה מהצבא, בשל האיום הגובר מצידו, אך נבחר מיד בבחירות מטעם מחוז פריז ברוב מוחץ. תומכיו בעיר הבירה, אשר כינו עצמם  מעתה "ליגת הפטריוטים", ציפו בכיליון עיניים להוראתו לפתוח במרידה. אך כגודל הציפייה כך גם האכזבה. בבית הנבחרים היה בולנז'ה רוב הזמן במיעוט, ופעולותיו התמקדו בעיקר בשימור תדמיתו הציבורית. הוא שב ונכשל כדובר בציבור, וספג מבוכה גדולה כאשר הפסיד ונפצע בדו-קרב, אליו הזמין יריב פוליטי קשיש. הקצין הדגול התגלה במהרה כפוליטיקאי טירון, כזה אשר הישגיו הצבאיים המזהירים בעבר מתגמדים אל מול חובבנותו כפרלמנטר מהשורה. ולמרות כל אלה, נותר בולנז'ה הדמות הפופולרית ביותר ברפובליקה, ואף לאחר שפרש מהפרלמנט, כמחאה על-כך שהצעותיו אינן נענות, התחרו ביניהם המחוזות השונים מטעם מי ירוץ לבחירות הבאות. התחושה הכללית נותרה, ואף התעצמה, כי הגיעה העת לדיקטטורה חדשה בראשותו של הגנרל.

ההמונים לא טעו בהכרח. ייתכן והיה מכריז בולנז'ה בשלב קריטי זה על מרד ברפובליקה, היה מצליח להצית את אש המהפכה ולהפיל בקלות את הרפובליקה הצרפתית השלישית, חסרת היציבות והמושחתת עד היסוד. הוא היה זוכה וודאי לתמיכתם ונאמנותם המוחלטת של כל הגורמים השונים והמנוגדים שבזו לשלטון הקיים, ואשר ביקשו נואשות בהחלפתו. ואולם, נראה כי קור רוחו של הגנרל לא עמד לו בשעת המבחן, ושעת הכושר חלפה ואיננה. הרפובליקה הצליחה לפעול ביעילות ובמהירות, וחודשיים לאחר הבחירות הוצא צו מעצר לגנרל בולנז'ה. המדינאי שארל פלוקה – המצוטט בספרה של ההיסטוריונית ברברה טוכמן – פנה באותה עת לבולנז'ה והעיר בציניות כי "בגילך, גנרל, נפוליאון היה כבר מת". ואכן, במקום להתייצב אל מול השלטון ולהשמיע את קריאת המרד, בחר בולנז'ה להימלט מפריז לבריסל, ומשם ללונדון, ובכך להבטיח במו ידיו את סופה של הסכנה הבולנז'יסטית לרפובליקה. הוא נשפט בהיעדרו והורשע כבוגד, אך המשיך לחיות באי מרוחק ולא זכה יותר לתשומת לב העולם. בספטמבר 1891 התאבד ז'ורז' בולנז'ה בירייה לראשו מעל קברה של מאהבתו. משנודע על מותו ברבים, ז'ורז' קלמנסו – המצוטט אף הוא בספרה של טוכמן – העיר באירוניה כי "בגופו של הפרש האמיץ הרכוב על סוסו הסתתרה בסך הכול נשמה של סגן-משנה".

שער עיתון צרפתי המבשר על התאבדותו של בולנז'ה, 10 באוקטובר 1891 

התנהלותו הכושלת של הגנרל בולנז'ה ברגעי המבחן ניתנת אולי לתיאור במונחים פסיכולוגיים פשוטים. ואולם, התעלומה האמיתית הנותרת בלתי פתורה בנוגע ל"מקרה בולנז'ה" הינה דווקא זאת הנוגעת להתנהגות ההמון הצרפתי, ולשאלה הקשה מדוע בחרו קבוצות רבות כל- כך, מנוגדות ושונות כל-כך באופיין, להתאחד כולן סביב אדם אחד, אשר דעותיו מעורפלות וכישוריו הפוליטיים מעלים תהיות. יתכן כי מעבר לחזותו המצודדת ולעברו הצבאי המפואר, חיפשו כל הגורמים השונים אישיות חזקה, תהא אשר תהא, אשר תגאל אותם ותביא למימוש שאיפותיהם הפוליטיות – פירוק והחלפת שלטון הרפובליקה. גורמים מורדים אלו חשו כי היישות הצרפתית אותה העריצו חמקה מידיהם וכי יש להציל את נשמתה הפוליטית והמוסרית. פייר דניס, איש רוח מלוכני בין התקופה, תיאר בזיכרונותיו את הגועל העז שחש כלפי עמיתיו המלוכניים, אשר נכבשו בלהט הבולנז'יסטי:

"הם שיחקו במין קומדיה, אשר עשויה הייתה להתגלות כגאונות מקיאווליסטית מצידם, אלמלא התבררה במהרה כשיא הטיפשות. מתוך העמדת-פנים כי לא שמעו את סיסמאותיו הרפובליקניות של הגנרל, חבריי הריאקציונרים והמלוכניים ביקשו לאמץ בעלות על תנועת הבולונז'יזם. מבחינה זאת, הם התנהגו כאותם פתיינים טיפשים, המבקשים להשלות את עצמם במזלם הרב ששפר, ולכן פונים אל אישה בעלת אופי מפוקפק המאשרת עבורם הכול".  

 

באוסף ההיסטוריה, בקומה א' של הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי, תוכלו למצוא חומרים רבים – כגון ספרים, כתבי-עת, יומנים ועבודות מחקר – העוסקים בהיסטוריה הצרפתית בכלל, וב"פרשת בולנז'ה" בפרט.

 

קריאת מומלצת

בלוך, שארל. הרפובליקה הצרפתית השלישית: התפתחותה ומאבקה של דמוקרטיה פרלמנטרית (1870 – 1940). גבעתיים: מסדה, 1986.

ג'קסון, ג'ון המפדן. קלמנסו והרפובליקה השלישית. תל-אביב: הדר,1967.

הרצל, בנימין זאב. מבולנז'ה עד דרייפוס: כתבות ומאמרים מדיניים מפאריס. ירושלים: הספרייה הציונית, 1974.

טוכמן, ברברה. המגדל הגאה: דיוקן העולם לפני מלחמת העולם הראשונה, 1914-1890. תל-אביב, דביר, 1998.

Branthome. Der tapfre General Boulanger. Paris : H. Jonquieres, 1931

Harison, Casey. Paris in Modern Times: From the Old Regime to the Present Day. New York : Bloomsbury Academic, 2020 –

Horne, Alistair. The Fall of Paris: The Siege and the Commune, 1870-1. New York : St. Martin's Press, 1965

עולם בתנועה – הצילום הסטריאוסקופי ומורשתו התרבותית

המחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה, אשר אותה הכתיר ההיסטוריון הבריטי הגדול  אריק הובסבאום כ"תקופת המהפכה", התאפיינה בחדשנות רדיקלית וביצירתיות גם בעולם המדע והטכנולוגיה. כך, למשל, מכשיר "הקמרה אובסקורה" העתיק, אשר התבסס בעיקרו על עקרונות אופטיים של החזרי אור, התפתח מאוד בתקופה זו וכלל ניסויים חדשניים בתמיסות כימיקליות ובלוחות של מתכת. בהקשר זה בלט במיוחד הממציא הצרפתי ניספור נייפס, אשר בשנת 1826 הצליח לקבע על גבי לוחית מתכת, במעין שילוב מתוחכם של כימיקלים ואור, את תמונת הנוף הנשקף מחלון חדרו, במה שנחשב עד היום לתצלום הראשון בהיסטוריה. באותה תקופה לערך עמל מדען צרפתי אחר בשם לואי ז'אק מנדה דאגר על טכניקה חדשנית משלו, אשר התבססה אף היא על שימוש בלוחית מתכת, אותה מיקם המדען בגב מכשיר הקמרה אובסקורה. לוחית המתכת הקטנה של דאגר, אשר זכתה במהרה לכינוייה המפורסם "דאגרוטיפ", שימשה כאבן דרך משמעותית בפיתוח מדע הצילום, והפכה למאפיין מרכזי של עולם התרבות בן התקופה. הפילוסוף היהודי-גרמני ולטר בנימין, אשר עמד היטב על חשיבותה ההיסטורית של ההמצאה החדשה, קבע בהקשר זה  כי "שעתה של המצאת הצילום הגיעה", וכי "אנשים שללא תלות זה בזה חתרו לאותה מטרה: לקבע את התמונות שנוצרו בתוך הקמרה אובסקורה".

 

               לואי ז'אק מנדה דאגר (1787 – 1851)         דאגרוטיפ של המשורר האמריקאי אדגר אלן פו, 1848

 

כחלק מאווירת ההתחדשות הכללית, התפתחה באותה תקופה המצאה נוספת בתחום הצילום, אשר הפכה במהרה לאביזר אופנתי מבוקש בעולם התרבות המערבי: המדובר היה בהמצאתו של מכשיר הסטריאוסקופ – מעין מתקן צפייה משוכלל המציג בפני המשתמש שני דימויים כמעט זהים, המוצבים זה לצידו של האחר, ואשר מייצרים את האשליה של תמונה רבת מימדים המצוייה בתנועה. מקורותיו של מכשיר הסטריאוסקופ נעוצים במחקרים קוגניטיביים ופיזיולוגיים בני התקופה, בהם ביקשו החוקרים לאמוד את הקשרים הייחודים המתקיימים בין העין האנושית לבין המוח, ואשר באמצעותם גילו כי משחק מתוחכם בעדשות ובמראות מאפשר סינתזה בין שתי תמונות ואף יצירתה של אשליה אופטית מרגשת. לאורך המחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה הומצאו מכשירים שונים לצפייה בתמונות סטריאוגרפיות, כאשר המפורסם שבהם היה Holmes Stereoscope הקומפקטי והנישא, שהומצא בשנת 1861 על-ידי איש האשכולות אוליבר ונדל הולמס. הממציא האמריקאי ציין בריאיון עיתונאי כי "במבט אחד דרך הסטריאוסקופ נגלית לאדם כמות מפחידה של פרטים, כזאת המזכירה את מורכבותו חסרת הגבולות של הטבע עצמו", וכי "התמונה הסטריאוגרפית אינה חוסכת מאיתנו אף לא פרט אחד". מורכבות ועושר אלו של התמונה הסטריאוגרפית היו אחראיים, אם כך, לפופולריות הרבה שלה זכתה ההמצאה החדשה, אך נראה כי תכונות ייחודיות אלו הן גם שעוררו את זעמם של גורמים מסויימים בחברה, אשר העריכו היטב את תחושת האשליה שמייצר המכשיר החדש, ואשר צפו מראש את "הנזק  הרוחני" הטמון בחובו.

 

                סטריאוסקופ מדגם Holmes Stereoscope

 

בהקשר זה ניתן לציין כי בראשית דרכו נתפס הסטריאוסקופ ככלי בידורי גרידא, אך בהמשך זכו לדגש גם תכונותיו החינוכיות והמחקריות. כך, למשל, שימש הסטריאוסקופ ככלי מרכזי בלימודי הגיאוגרפיה, וזאת תודות ליכולותיו לשמר ולהציג נופים גיאוגרפיים שונים בצורה תלת-מימדית, ותוך חיקוי כמעט מושלם של המציאות החומרית. החוקר הגדול פרנסיס גולטון ציין בהקשר זה כי "צילום סטריאוסקופי עשוי להיות יעיל ביותר לצורך הכנת מפות תלת-מימדיות", ונראה כי עשה בעצמו שימוש בטכנולוגיה החדשה בכדי ליצור מונטאז'ים משוכללים, אשר התחקו אחר קווי מתאר גיאוגרפים ואנושיים. כמו כן, המכשיר הסטריאוסקופי זכה לפופולריות עצומה בקרב רופאים ופסיכולוגים, אשר עמדו על יתרונותיו הברורים בחשיפתם של האנטומיה והפסיכולוגיה האנושיות. הסטריאוסקופ נתפס על-ידי חוקרים אלו כמעין "כלי קסמים", אשר מאפשר למטופל "להתנתק" מהמציאות הסובבת אותו ולשקוע למספר רגעים במעין אשליה מנחמת. המכשיר החדש שימש, אם כך, כאמצעי מחקרי וטיפולי ראשון במעלה, וניתן לראות בו, בצורה מסוימת, כמבשר את הטיפול הפסיכואנליטי של תחילת המאה העשרים, אשר הדגיש אף הוא את חשיפתו של הרכיב הנפשי "הלא-מודע", ואת הצורך הבסיסי בניתוק אסוציאטיבי.

 

       פרסומות אמריקאיות למכשיר הסטריאוסקופ

 

ואולם, ככל המצאה טכנולוגית חדשה, זכה גם מכשיר הסטריאוסקופ לביקורת מוסרית ואסתטית מצד גורמים חברתיים שונים. תגובה מסוג זה אפיינה, בין היתר, את נציגיו של הממסד הדתי השמרני באמריקה, אשר ראו במכשיר הסטריאוסקופ כקריאת תיגר של ממש על ייצוגי "הטבע האלוהי", וככלי משחית המעודד תאוות פורנוגרפיות. כמו כן, יכולתו החדשנית של המכשיר לשכפל ולשמר "תמונות בעייתיות", וזאת תוך פרישתן בצורה תלת-מימדית ובאיכות חסרת תקדים, עוררה את חששם של מספר מחוקקים אמריקאים, אשר ביקשו לקבע בחוק את מעמדו כזהה לזה של "ספרות זימה". דעות מסויגות מסוג זה ניתן לאתר, למשל, במכתבו של אחד המיסיונרים האמריקאים בני-התקופה למזרח הרחוק, אשר התלונן על כך ש"מכשירי הסטריאוסקופ, העמוסים לעייפה בתמונות זימה, נמכרים בנמלי הים השונים על-ידי זרים, וחודרים אלפי קילומטרים אל תוכה של סין". דעה דומה בנושא הביע כותב אמריקאי אחר, אשר קבל על היקסמותם של בני תקופתו מהטכנולוגיה החדישה, המעפילה בעיניהם על "קסמיו של העולם הרוחני". הכותב סיים את דבריו במסקנה העגומה כי "יתכן שהגעתנו אל שיא מסוים בהבנת ממלכת הטבע מסמלת בדרכה גם את נפילתנו אל תחתיתה של ממלכת הרוח" – מסקנה קודרת המזכירה, באופן אירוני משהו, קובלנות הנשמעות גם כיום, בעידן הדיגיטלי, בדבר המרתה של החברה האנושית הפתוחה במעין מרחב וירטואלי סגור ומנוכר.

בספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי, ב"אוסף הספרים הנדירים" (CR) שבקומת האוספים, ניתן למצוא כיום מכשיר סטריאוסקופ מקורי מדגם Holmes Stereoscope, אשר נתרם על-ידי הנדבן היהודי-קנדי ד"ר ראלף מ. מאדג'וק, ואשר מציג מגוון תמונות סטריאוגרפיות של פלשתינה בכלל, ושל העיר ירושלים בפרט, מתחילת המאה העשרים. מכשיר הסטריאוסקופ הייחודי, המתוארך לאמצע המאה התשע-עשרה, מורכב בזהירות על עיניו של המשתמש ונאחז באחת מידיו, כאשר ביד השנייה מוחלפות התמונות השונות. ההקבלה המתבצעת בין התמונות הדומות, המוצגות יחדיו, מייצרת מעין אשליה של תנועה במרחב, ומעוררת במשתמש תחושה המזכירה את זאת של צפייה בסרטון ראינוע ישן.

 

מכשיר הסטריאוסקופ המקורי שבקומת האוספים

 

קריאה מומלצת

בנימין, ולטר. היסטוריה קטנה של הצילום. תל-אביב: בבל, 2004.

כירם, דן. "הצילום הסטריאוסקופי של ארץ-ישראל". קתדרה, 68, תשנ"ג, עמ' 187-161.

Malin, Brenton J. Feeling Mediated: A History of Media Technology and Emotion in America. New-York: New York University Press, 2014.

Parmeggiani, Paolo. "From Grand Tour to Virtual Tour: Italy Through the Stereoscope in 1900". Visual Studies, Vol.31 (3), 2016, p.231-247.

Potter, Jonathan.  Discourses of Vision in Nineteenth Century Britain: Seeing, Thinking, Writing. New-York: Palgrave Macmillan, 2018.

מדעי הרוח הדיגיטליים בספרייה המרכזית – סדנת קריאה רחוקה

החל משנת הלימודים תשפ"ב (22-21) מועברות בספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי סדנאות בנושאים שונים מתחום מדעי הרוח הדיגיטליים. סדנאות אלו נועדו להקנות לתלמידים ולחברי הסגל הכרות ראשונית עם כלים מרכזיים בתחום דרך תרגול מעשי בתנאי מעבדה. הסדנה הראשונה, שהתקיימה בדצמבר 2021, הוקדשה להכרות עם תחום ה-GIS. את הסדנה השנייה, שהתקיימה במאי 2022, ייחדנו לעולם הקריאה הרחוקה (Distant Reading).

מקובל לייחס את המונח "קריאה רחוקה" למאמרו של פרופ' פרנקו מורטי "השערות על ספרות העולם" (2000). בניגוד לגישה המסורתית לניתוח טקסטואלי, דהיינו קריאה קרובה של מספר מצומצם של טקסטים, מורטי הציע מסגרת אחרת לדיון בקורפוס עצום ממדים כספרות העולם: התמקדות ביחידות שהן קטנות בהרבה או גדולות בהרבה מן הטקסט עצמו (תחבולות, תמות, ז'אנרים) ללא קריאה ישירה של הטקסט, קריאה שבה המרחק הוא תנאי לידע. רק באמצעות התבוננות מרחוק בקורפוס גדול של יצירות ספרותיות, כתב מורטי, נוכל להבין מערכות מורכבות כספרות העולם.

במקור, מורטי כלל לא התייחס במאמרו לטכנולוגיה מבוססת מחשב. יחד עם זאת, במרוצת השנים הפך המונח שטבע לזהה למחקר טקסטואלי בכלים חישוביים. כלים מסוג זה מאפשרים ניתוח אוטומטי של טקסטים (לדוגמה, יצירת קונקורדנציה או איתור דפוסים לשוניים חוזרים). בנוסף לממד האוטומטי, כלים אלו מאפשרים לשלב באנליזה גם היבטים פרשניים, וזאת באמצעות תיוג וסימון ידני של הטקסט. כך, למעשה, מתאפשרת תנועה בין צורת שונות של ניתוח טקסטואלי, אוטומטי וידני.

בסדנה שהועברה בחודש מאי התנסינו בשימוש בשני כלים:

  1. AntConc: תוכנה חופשית למחקר חישובי של טקסטים שפותחה ע"י פרופ' לורנס אנטוני מאוניברסיטת וואסדה, יפן. אל תוכנה זו הטענו קורפוס של כ-400 ביקורות סרטים בשפה האנגלית מן האתר IMDB, אותו ניתחנו בעזרת המודלים השונים של התוכנה: חיפוש מילות מפתח ותצוגתן בהקשר, היקרותן של מילים, יצירת קונקורדנציה והשוואה בין קורפוסים. ניתוח זה אפשר לנו לאתר דפוסים לשונים חוזרים, תבניות, וצירופי מילים בקורפוס.
  2. CATMA: תוכנה חופשית לניתוח אוטומטי ממוחשב ותיוג חופשי של טקסטים מאוניברסיטת המבורג, גרמניה. בניגוד ל-Antconc, שמאפשרת אך ורק ניתוח אוטומטי ממוחשב של טקסטים, תוכנה זו מאפשרת לשלב בין ניתוח אוטומטי לניתוח ידני של טקסט. אל התוכנה הטענו את הסיפור "העוורת" מאת יעקב שטיינברג, אותו המשתתפים הורידו מפרויקט בן-יהודה. בחלק זה של הסדנה התנסינו בוויזואליזציה של הטקסט בעזרת המודל הוויזואלי של התוכנה, וייצרנו גרפים מסוגים שונים: תפוצה, עץ כפול וענן מילים. לאחר מכן ייצרנו ספריית תגים, תגים, תתי-תגים ואף תייגנו את הטקסט עצמו, כל זאת בעזרת מערכת התגים המשוכללת של CATMA.

בסדנה, שנמשכה ארבע שעות, השתתפו שלושה עשר תלמידים לתארים מתקדמים וחברי סגל מהפקולטות למדעי הרוח והאומנויות. בקישור המצוי בתחתית פסקה זו תוכלו לעיין בחוברת העבודה שחיברנו עבורה. במדור הדרכה וייעץ נשמח לסייע פרטנית לתלמידים וחברי סגל המעוניינים להכיר לעומק את עולם הקריאה הרחוקה כדי לשלבו במחקרם.

חומרי הסדנה:

100 שנים לבכורה העברית של המחזה "הדיבוק" בתיאטרון "הבימה"

שנת 1922 נחשבת לשנה מרכזית בתולדות הספרות המודרנית. בשנה גורלית זו ראו אור רומן המופת יוליסס, מאת הסופר האירי ג'יימס ג'ויס, ופואמת הענק "ארץ הישימון", מאת המשורר האנגלו-אמריקאי ת.ס. אליוט, הנחשבים שניהם לאבני-דרך של כתיבה מודרניסטית וליצירות המופת המרכזיות שסיפקה המאה העשרים. בשנה זו ראו אור גם יצירותיהם החשובות של סופרים דוגמת פ. סקוט פיצג'רלד ומרסל פרוסט, וכן מחזותיהם של ז'אן קוקטו, לואיג'י פיראנדלו ויוג'ין או'ניל. בזירת הספרות העברית ראו אור באותה שנה קובץ הסיפורים המופתי של ש"י עגנון על כפות המנעול, וכן לקט ראשון מסיפוריו הקצרים של שאול טשרניחובסקי. בנוסף, 1922 נחשבת  לשנה גורלית של ממש עבור תיאטרון "הבימה", אשר ציין בדיוק חמש שנים להיווסדו ברוסיה המהפכנית, ואשר הציג באותה שנה במשכנו במוסקבה את הצגת הבכורה למחזה "הדיבוק" בגרסתו העברית. המחזה החדשני, אשר על מלאכת תרגומו אחראי היה המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק, הפך להצלחה בין-לאומית מסחררת והוא שהקנה לתיאטרון הצעיר את ראשית תהילתו. החוקרת דורית ירושלמי מציינת בהקשר זה כי "הצגת הדיבוק של הבימה המוסקבאית הפכה לנקודת ציון: יום הולדתו של התיאטרון העברי המקצועי, ועד מהרה גם פאר היצירה התאטרונית של התרבות העברית המתחדשת" (9).

המחזה, שנודע בשמו הרשמי כ"בין שני עולמות: הדיבוק", נכתב במקור ברוסית וביידיש על-ידי היוצר ש. אנ-סקי (1863 – 1920), פעיל חברתי יהודי ואיש-רוח בוהמייני רוסי. עלילת המחזה עוסקת בבחור ישיבה עני בשם חנן, המתאהב בלאה, בת הגביר הנכבד. משנודע לגיבור כי אהובתו מיועדת להינשא לאחר, הוא מת ונשמתו נאחזת כ"דיבוק" בגופה. ניסיון חילוץ "הדיבוק" מהנערה מלווה בטקסים מאגים יהודיים ובחשיפת לב ההוויה היהודית בגולה. המחזה, שנכתב בשנת 1913, עוסק במקורו בחיי הפולקלור והמיסטיקה היהודיים של התקופה, אך מצליח גם לבטא אמיתות רחבות יותר, הנוגעות לחיי היהודי החדש – זה המתגורר בגולה ברוסיה, אך בהמשך גם במדינתו העצמאית בישראל. כך, למשל, ב-9 בדצמבר 1920, עלה לראשונה המחזה בשפת היידיש, בביצועם של  חברי הלהקה הווילנאית, בתיאטרון האליזאום שבוורשה, והפך מיד להצלחה מסחררת. תופעה זאת חזרה על עצמה גם במסע ההופעות של הלהקה בשנות העשרים, ברחבי אירופה ובארצות-הברית, כאשר המחזה החדש סחף אליו אלפי צופים, מראשי מדינות ועד עניי הארץ. המוטיב החברתי של עניים מול עשירים וכן העיסוק הסימבולי בנושאי פולקלור, מאגיה ומיסטיקה, פנו היטב לליבם של ההמונים והפכו את ההצגה לאירוע תרבותי בין-לאומי.

ואולם, נראה כי דבר לא הכין את עולם התיאטרון העברי לעוצמת התגובות להן זכתה הגרסה העברית של המחזה, אשר הועלתה על-ידי חברי התיאטרון הצעיר "הבימה", ב-31 בינואר 1922, במשכנם שבתיאטרון סקרטריובה שבמוסקבה. לנוסח העברי של המחזה אחראי היה, כאמור, חיים נחמן ביאליק, ואת תפקיד הבימוי מילא יבגני וכטנגוב, מגדולי אנשי התיאטרון הרוסי, ובעל דעות ליברליות בכל הנוגע לזכויות היהודים ברוסיה. ההצגה של "הבימה" נגעה היטב בנימי ההוויה היהודית במזרח אירופה ונתנה ביטוי לתחושות רווחות בקרב האינטליגנציה הרוסית. החוקרת אולגה לויטן מציינת בהקשר זה כי "שיתוף הפעולה בין [מחזהו של] שלמה אנ-סקי ויבגני וכטנגוב היה מקרה של מפגש מוצלח בין התרבות הרוסית לתרבות היהודית בעשור השני למאה העשרים" (39), וכי את הצלחת המחזה יש להבין גם לאור התהליכים ההיסטוריים והחברתיים שפקדו את יהודי רוסיה בני התקופה. בנוסף, נראה כי הופעתה המחשמלת של השחקנית הצעירה חנה רובינא, כלאה בעלת "הדיבוק", הפכה במהרה לשיחת היום והקנתה לגרסתה העברית של "הבימה" את תהילתה הגדולה. המחזה הוצג בשנות העשרים בברית-המועצות לא פחות מ-300 פעמים.

"הבימה" מעלה את "הדיבוק". הצגת הבכורה הייתה בתיאטרון סקרטריובה, בסמטת ניז'ני קיסלובסקאיה מס' 6 במוסקבה, ב-31 בינואר, 1922 [תמונה בנחלת הכלל]

"התופעה הדיבוקית" ומשחקה האקספרסיוניסטי יוצא הדופן של רובינא העלו את קרנו של התיאטרון הצעיר ופרסמו אותו במהרה גם מחוץ לגבולות רוסיה הקומוניסטית. החוקר פרדי רוקם מציין כי  "בעת ההיא הגיעו לארץ-ישראל גם ההדים הראשונים של הפקת 'הדיבוק' על -ידי תיאטרון 'הבימה'. במכתב ממוסקבה מאת ש' ביחובסקי, אשר התפרסם ב 'הארץ' ב-28.6.22, זוכה הצגה זו לביקורת אוהדת ביותר – 'זוהי אמנות טהורה ומזוקקת, אמנות ממדרגה הראשונה . . .' . ביחובסקי מסיים את דבריו באומרו כי הנך מרגיש כי בא הזמן להראות את ה'דיבוק' וגם את שאר המחזות ש'הבימה' מציגה, בארץ-ישראל, כי הקהל העברי החי והעובד בארץ אבות זכאי לראות את העבודה הענקית הזאת, כי העת שהבימה עסוקה הייתה בלימוד ובהשלמות, הולכת ועוברת, והיא צריכה לחשוב על עקירת דירתה במוסקבה ולהניח אבן לבניינה באחד הרחובות שבירושלים או יפו" (187). צופה נלהב נוסף של ההצגה, אשר ביקר במוסקבה ב-1923, היה דוד בן-גוריון, ראש ממשלתה לעתיד של מדינת היהודים. ההיסטוריונית אניטה שפירא מביאה את תחושותיו בעקבות הצפייה במחזה: "אחת החוויות הבלתי נשכחות שהיו לו בביקור ההוא היתה הצגת “הדיבוק" של  אנסקי […]  בלב הדיכוי האנטי־ציוני הוצג מחזה שכל כולו משוקע במסורת האבודה של העיירה היהודית,  בידי  להקה  יהודית,  ובעברית.  בתחילת  ההצגה  חשש  בן־גוריון מאכזבה,  אך  חיש  מהר  נשאב  אל  תוך  העוצמה  הדרמטית:  'הרושם  האדיר, המרעיש,  של  קטעי  החיים  הפנימיים  של  דורות  יהודים  […]  התורה,  הדבקות, ההתרוממות,  ההתלבטות,  הגעגועים,  הבטלה  והעוני  המשתפכים  בתמצית […] אני  הלום,  נרעש,  לא  יודע נפשי'. למחרת חזר לראות שוב את ההצגה, נפגש עם השחקנים, שמע מהם על חיי  הרעב  שלהם  ועל  געגועיהם  לארץ  ישראל"  (66-65).

חנה רובינא (כלאה) ונחום צמח (כצדיק, לבוש לבן) ב"הדיבוק" ב"הבימה", מוסקבה, 1922 (נחלת הכלל).

חנה רובינא, צבי פרידלנד ושחקנים נוספים של "הבימה"; מצורף גם צילום של התוכניה המקורית של המחזה, מ- 1922. התמונות באדיבות ארכיון "הבימה".

לא תהייה זאת הגזמה לומר כי המחזה "הדיבוק" הוא שהקנה לתיאטרון "הבימה" את מעמדו הלאומי והוא שהביאו, בסופו של דבר, להעתיק את מקום מושבו לארץ-ישראל. בשנות העשרים נדד התיאטרון והציג מול אולמות מלאים בכל בירות אירופה. נראה היה כי גם כשהחלו אורות הדמוקרטיה האחרונים להיכבות מעל ליבשת, המשיכו התיאטרון העברי ומחזהו "היהודי" למשוך אליהם את המוני הצופים. הסיפור אולי המוזר ביותר בהקשר לתקופה זאת התרחש בשנת 1937, כארבע שנים לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, כאשר תיאטרון "הבימה" הוזמן להופיע בברלין, כחלק מפסטיבל אמנותי מפורסם. השחקן והיוצר שמעון פינקל, מי שנחשב לאחד מוותיקי תיאטרון "הבימה", כתב בספר זיכרונותיו כי "את הרישיון לכך נתן לא אחר מאשר יוזף גבלס, שכתב בשנת 1927 ביקורת נלהבת על 'הבימה' ועל 'הדיבוק'. רישיון זה בוטל ברגע האחרון ממש על-ידי הרמן גרינג" (178). חברי התיאטרון המשיכו, לפיכך, את מסעם, אשר נפתח בביקור בצרפת, שם זכו להשתתף ב"תערוכה העולמית של פריז" (1937). בתערוכה מיוחדת זו הוצגו יצירות המופת בנות התקופה – למשל, הציור גדול המימדים "גרניקה" של פבלו פיקאסו. הייתה זאת גם התערוכה העולמית האחרונה שהתקיימה על אדמת אירופה; שנתיים מאוחר יותר פרצה מלחמת העולם השנייה.

   

א. כרזה גרמנית משנת 1929 המהללת את תיאטרון "הבימה"; ב. תעודת כבוד שקיבל תיאטרון "הבימה" בתערוכה הבינלאומית בפריס בשנת1937. הייתה זאת התערוכה העולמית האחרונה באירופה, לפני מלחמת העולם השנייה. (התמונות באדיבות אולגה לויטן, מנהלת ארכיון המרכז הישראלי לתיעוד אמנויות הבמה). 

 

רשימה זאת נכתבה לכבודה של ד"ר אולגה לויטן, מנהלת ארכיון המרכז הישראלי לתיעוד אמנויות הבמה, המסיימת בימים אלו את פועלה רב השנים בארכיון. 

בארכיון עצמו, הממוקם בקומת המרתף של הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי, תוכלו למצוא חומרים ותמונות נוספים, העוסקים בהיסטוריה המגוונת ורבת השנים של התיאטרון העברי והארץ-ישראלי.  

בימים אלו מוצגת התערוכה "מסעות הדיבוק", במרכז למורשת היהדות על-שם צימבליסטה שבאוניברסיטת תל אביב, המציינת 100 שנים להעלאת המחזה בתיאטרון "הבימה".

 

קריאה מומלצת

אנ-סקי, ש. הדיבוק: בין שני עולמות. תל-אביב: אור-עם, 2005.

ירושלמי, דורית. "מבוא: היסטוריות של הדיבוק". אל נא תגרשוני: עיונים חדשים בהדיבוק. עורכים: דורית ירושלמי ושמעון לוי. תל-אביב: ספרא, 2009.

לויטן, אולגה. "הדיבוק: מסמכים ועדויות מן השיח הרוסי". אל נא תגרשוני: עיונים חדשים בהדיבוק. עורכים: דורית ירושלמי ושמעון לוי. תל-אביב: ספרא, 2009.

פינקל, שמעון. בצל מאבקים – רשמים ורשימות. תל-אביב: עקד, 1990.

רוקם, פרדי. "'הדיבוק' בארץ ישראל – התיאטרון, הביקורת והתגבשותה של התרבות העברית". קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה, 20, 1981. 183 – 202.

שפירא, אניטה. בן-גוריון: דמותו של מנהיג. תל-אביב: עם-עובד, 2015.

 

אדריכלות מדומה

שיתוף פעולה מעניין וייחודי בתחום המציאות המדומה בין הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי, דקאנט החדשנות בהוראה ובלמידה ואדריכל דניאל ווכטל מבית הספר לאדריכלות ע"ש עזריאלי, הפקולטה לאמנויות.

במהלך הסמסטר הנוכחי תלמידי/ות ביה"ס לאדריכלות מהקורס 'אדריכלות וירטואלית VR' נהנים מחוויית לימודים מעניינת במיוחד במרכז TAU XR החדש, בספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי, בו מתקיימת הוראה ולמידה במציאות מדומה, רבודה ומשולבת.

במפגש הראשון בספרייה, הסטודנטים/ות התנסו בציור בתלת מימד עם ערכת משקפי אוקולוס (Oculus) ותוכנת Tilt Brush. לכל סטודנט/ית ניתן זמן ליצור יצירה חופשית כיד הדמיון וכל היצירות נשמרו באלבום משותף. מטרת המפגש היתה ליצור היכרות עם התוכנה וסביבת העבודה במציאות מדומה. סביבת עבודה שיכולה להיות משונה במבט ראשון, אך לאחר שימוש קצר היא שואבת ומתגלה כבעלת פוטנציאל רב.

https://youtu.be/RtdxsfU2vpY

בהמשך לכך, כחלק מהלימודים בקורס נדרשים הסטודנטים/ות ליצור מודלים תלת מימדיים בעזרת תוכנת Rhino ליצירת מודלים אדריכליים, ובעזרת תוכנת Twinmotion – תוכנה להדמיה אדריכלית בתלת-מימד בזמן אמת. בתוכנה זו ניתן לעבות ולעצב את הטקסטורה, צבעים, אפקטים, להוסיף דמויות, אובייקטים, לבחון את המודל בחילופי עונות השנה, שעות שונות של היממה ועוד.

נוסף לעיצוב, ה- Twinmotion מאפשרת להעלות את המודלים למשקפי מציאות מדומה. באופן זה ניתן להיכנס אל תוך המודל שנוצר ולחוות אותו בגודל מלא, ולהמשיך לעצב אותו גם כשמסתובבים בתוכו. כך אפשר לגלות כיצד המודל יכול להיראות במציאות, לעדכן את העיצוב שלו ולחוות אותו באופן שלא ניתן לעשות דרך מסך המחשב.

לוקחים חלק בשיתוף הפעולה:
ביה"ס לאדריכלות, הפקולטה לאומנויות – אדריכל דניאל וכטל ().
הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי – אבי בודיאנו, עידו אהרון.
דקאנט החדשנות בהוראה ובלמידה – גל אלון.

חג הפסח בארץ-ישראל המנדטורית

בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ, בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר:  בַּעֲבוּר זֶה, עָשָׂה יְהוָה לִי, בְּצֵאתִי, מִמִּצְרָיִם" (שמות, יג, ח).

פסוק מפורסם זה הינו הבסיס הערכי לקריאת ההגדה בפסח ומטרתו המרכזית של טקס ליל הסדר המסורתי. על-פי הכתוב בפסוק, נחוג חג הפסח, הראשון מבין שלושת הרגלים, מתוך מטרה לשוב ולהזכיר את יציאת בני-ישראל ממצרים, המתוארכת על-פי המסורת לתקופה של לפני 3,500 שנה, והמתוארת היטב בספר "שמות". החוגגים בני הדורות השונים "מחויבים" על-פי ההגדה בציון של היציאה מעבדות לחירות ובהדגשת תפקידו הגואל של האלוהים. מנהג עתיק זה של קריאת ההגדה ניתן לאיתור בצורותיו השונות בקרב בני העם היהודי עוד מתקופת ימי הביניים, כאשר הנוסח הקדום ביותר של ״הגדה של פסח״ מופיע בחיבורו של הרב עמרם גאון בן המאה התשיעית. הטקסט המסורתי שהתעבה והתקבע לאורך הדורות כולל בעיקרו קבצי מדרשים, מזמורי תהילים ודברי חז"ל, ולאורך ימי-הביניים אף נוספו לו טופסי ברכות מסורתיים, פיוטים ופזמונים חגיגיים. כמו כן, נראה כי הטקסט המסורתי שאב חלק ממאפייניו גם מפולחן דיוניסוס הידוע וממנהגי התרבות ההליניסטית, אשר כללו, בין היתר, שתייה לשוכרה, שירה משותפת וחגיגה עממית כללית.

מוטיבים חגיגיים אלו התקבעו היטב במסורת היהודית לאורך הדורות ומצאו את ביטויים המגוון בקהילות ישראל השונות. דוגמא מעניינת במיוחד לתופעה זאת ניתן לאתר בתקופה מאוחרת יחסית – זאת של ארץ-ישראל בתקופת המנדט הבריטי – אשר במהלכה צוינו מנהגי החג המסורתיים, תוך שילובם במוטיבים פוליטיים וחברתיים של בני התקופה. תופעה זאת באה לידי ביטוי באותן חוברות חגיגיות שפרסמו בני-היישוב בתקופת חג הפסח, ואשר נתנו ביטוי למסורת היהודית העתיקה, אך גם לסוגיות פוליטיות וחברתיות בוערות. בני היישוב קשרו, למעשה, את חגיגת פסח המסורתית אל המציאות העברית של תקופתם, וזאת בעיקר תוך התמקדות במימוש הרעיון הציוני ובקביעת צביונה של המדינה שבדרך.

בשנת 1930, למשל, ראתה אור בתל-אביב המנדטורית חוברת דקה בשם הגדה של הבית הלאומי – בפסח תר"ץ. מדובר היה בחוברת פרודית של בני-הישוב, "ערוכה ומסודרת בידי אזרח וגר", אשר ביקשה ללגלג בדרכה ולמתוח ביקורת על התנהלות הנהגת היישוב אל מול דרישותיו הדרקוניות של שלטון המנדט הבריטי. כבר בעטיפת החוברת הופיע איור פרודי של מפגש דמיוני בגן-עדן, בין הרצל המנוח לבין הלורד בלפור, אשר בו מנמק בלפור את עלייתו לשמיים בשל המלצותיה הקשות של ועדת החקירה הבריטית, המגבילות מאוד את ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל, ומכיוון שלדבריו "במקום שיישאר בלפור בלי הכרזה, מוטב שתישאר ההכרזה בלי בלפור". בהמשך החוברת נעשה שימוש נרחב במוטיבים מן ההגדה המסורתית של פסח, וזאת תוך שזירתם הפרודית בסוגיות פוליטיות וחברתיות של בני התקופה. כך, למשל, נקשר מנהג ביעור החמץ המסורתי אל הפרויקט הבריטי לאיסוף ופירוק הנשק מידי בני היישוב; הכותבים מציינים בלגלוג כי כחלק מתהליך ביעור החמץ נשלחים "שליחים למושבות ישראל לבדוק את הקשתות שחולקו לילדי ישראל בל"ג בעומר ולאסוף אותם לגנזי המדינה", וכי התהליך כולו נמסר "כמנהג מהדרין שבמהדרין, לבני אדום ולבני ישמעאל". ההגדה המודרנית מכילה אף התייחסות פרודית למצוות הסדר השונות ולסימני הטקס המקובלים – למשל, "ורחץ – להכין מכוניות-כביסה במקום מכוניות משוריינות"[1]; "כרפס – לזיין את שומרי-הסדר בבולבוסים במקום רובים"; ו"מוציא – להוציא משורות השוטרים המיוחדים כל מי שהוכנס בבריתו של אברהם אבינו". כמו כן, החלק המשעשע אולי ביותר בחוברת הוא זה המכונה "כנגד ארבעה ג'נטלמנים דיברה ועדת-החתירה", המכיל איור הומוריסטי של ארבעה גברים זקנים בחליפות ומקטרות, ואשר מלביש, למעשה, את דמויותיהן הבריטיות של חברי ועדת החקירה על אלו של ארבעת הבנים מההגדה המסורתית.כארבע שנים מאוחר יותר, בפסח של שנת 1934, פורסמה חוברת חגיגית נוספת בשם הגדה של תל-אביב, אשר ביקשה לציין את חג הפסח, אך גם לחגוג 25 שנים להקמת העיר תל-אביב. כמו בחוברת משנת 1930, גם במקרה זה נעשה שימוש נרחב במוטיבים מן ההגדה של פסח, וגם כאן שולבו סוגיות פוליטיות וחברתיות ממציאות התקופה. כך, למשל, בחלק העוסק בדיני בדיקת החמץ נמתחת ביקורת היתולית על משבר הדיור העירוני, וטקס ביעור החמץ מושווה לנוהג הרווח לפינוי דיירים ולהשלכת מטלטליהם לרחוב. ההגדה התל-אביבית מכילה אף התייחסות פרודית למצוות הסדר, וזאת תוך תיאור דמיוני של טקס הסדר המתנהל במועצת העיר. בתיאור זה זוכים סימני הסדר המסורתיים לפרשנות מודרנית היתולית: "ורחץ – שר המים, בנבנישתי, ממלא פיו מים ושותק"; "מרור – גורפינקל מטיל דברים מרים בהנהלת העיריה"; ו"יחץ – מנהל הכספים, רוקח, מרצה על התקציב – והדעות נחצות".

ההגדה התל-אביבית מתאפיינת גם בביקורת פוליטית כלפי השלטון הבריטי – למשל, בהיפוך ההיתולי שהיא מבצעת בסיפור יציאת מצרים, בקובעה כי "ויוציאנו המשרד הממונה על ציד התיירים מארץ ישראל ביד חזקה ובמורא גדול ובאותות ובמופתים, על-ידי בלשים ועל-ידי מלשינים". בחוברת ניתן גם למצוא התייחסות ראשונה למאורעות הפוליטיים הבינלאומיים ולעליית הנאצים לשלטון בגרמניה. הכותבים, אשר אינם מודעים עדיין לקטסטרופה הנרקמת באירופה, מציינים בלגלוג כי "עבדים היינו להיטלר במלכות השלישית ויוציאנו ועד הפליטים משם בעירום ובחוסר כל".

כאמור, ניתן לראות בדוגמאות אלו של חוברות חגיגיות ופרודיות לחג הפסח כעדות ברורה להשתרשות מנהגי החג בקרב בני הדורות השונים, ואף להתאמתם של אלו אל הקשרה הפוליטי והחברתי של התקופה.

 

ב"אוסף יפה" לחקר הפיוט והשירה העברית, המצוי כיום בקומת האוספים של בניין וינר, ניתן למצוא עותקים נדירים של חוברות חגיגיות אלו מתקופת המנדט.

תודה לחן שפירא על שיתוף הפעולה ביצירת הפוסט. 

 

[1] הביטוי "מכוניות כביסה" מתייחס למכונות כביסה אוטומטיות, אשר נחשבו לחידוש גדול באותה תקופה.

 

 

מחורבן לתקומה – חג הפורים וחיי הקהילה במחנות העקורים

 

"מגילת אסתר" המקראית משמשת כחוליה הכרונולוגית המאוחרת ביותר בכתבי הקודש, אשר את חיבורה נוטים לתארך לסוף התקופה הפרסית ולתחילת התקופה היוונית. המגילה המפורסמת מגוללת את סיפור מזימתו של המן האגגי להשמיד את יהודי פרס, בימי מלכות אחשוורוש, ואת תושייתם של אסתר המלכה ושל מרדכי היהודי, אשר הצליחו לסכל את המזימה ולהציל את העם. סיפור הניצחון והגאולה המתואר ב"מגילת אסתר" הביא להיוולדו של חג הפורים, הבא לציין מדי שנה את המאורע המשמח, והמלווה לרוב בטקסי שירה, ריקודים ושתייה לשוכרה. ככלל, נראה כי חגיגות פורים בקרב הקהילות היהודיות השונות זכו לפיתוח ולשכלול ייחודיים לאורך הדורות, והן משקפות מסורת ענפה של טקסי הומור וחיי הוויי יהודיים.

כך, למשל, מתאפיינות החגיגות בקריאה של פיוט עתיק בשם "ליל השיכורים", המספק פרודיה פרועה למנהגי החג, וכן בעריכה של הצגות מבדרות בשם "פורים שפיל", המבוססות ביסודן על סיפור המגילה והכוללות בתוכן שירה וריקודים. מופעים מבדרים ותיאטרליים אלו אפיינו את חג הפורים של קהילות אירופה היהודיות עוד מתחילת המאה ה-16, ונראה כי עם חלוף הדורות נדדו טקסים אלו ומצאו מקום גם בהוויי חייהם של תושבי המנדט הבריטי בארץ-ישראל. בתל-אביב הצעירה של שנות העשרים, למשל, נולדה וצמחה מסורת תהלוכת ה"עדלאידע" החגיגית, אשר כוללת שימוש נרחב בתחפושות צבעוניות ובתפאורות מתחלפות. תהלוכה חגיגית זו כללה בראשית דרכה גם מימד פוליטי וחברתי מובהק, ושימשה, בין היתר, כאמצעי יעיל להנחלת ערכי הציונות העובדת.

ואולם, מעבר לפן הפרוע וההיתולי של החג, ראוי אולי להזכיר גם חגיגות וטקסים "מסוג אחר" – כמו, למשל, אלו שאפיינו את טקסי פורים במחנות העקורים בגרמניה ובאוסטריה, מיד עם תום מלחמת העולם השנייה. מחנות אלו, אשר הוקמו ברובם על חורבות מחנות הריכוז הגרמניים, אוכלסו באותה תקופה על-ידי אלפי שורדים מרחבי האימפריה הנאצית. יושביהם של מחנות העקורים שרדו את זוועות המלחמה וביקשו עתה לשוב לאיתנם ואף לנהל חיי קהילה ותרבות של ממש. "מחנה בית-ישראל", למשל, אשר פעל בעיירה הליין (Hallein), שבצפון אוסטריה, הוקם על חורבותיו של מחנה הריכוז דכאו, ושימש במשך מספר שנים כבסיס להתהוותה של קהילה יהודית תוססת ומתחדשת. בשנת 1947 חנכה רשת "אורט" העולמית בית-ספר מקצועי בתוך המחנה, אשר הסמיך כמאתיים תלמידים במקצועות החייטות, האלקטרוניקה, הגיאוגרפיה והאפייה. בהמשך, הרחיבה הרשת את שירותיה גם ללימודי השפות ולקורסים בספורט. בעיר זלצבורג הסמוכה התקיים מחנה עקורים נוסף בשם "בית ביאליק", אשר נתמך על-ידי ארגון הג'ויינט העולמי, ואשר סיפק תנאי קיום בסיסיים וחיי חברה ותרבות לאלפי יושביו.

ילדים לומדים בבית-הספר במחנה "בית ביאליק", 1948. (באדיבות (JDC Archives

 

ילדי ומורי בית-הספר ש"במחנה בית-ישראל", 1948 (באדיבות "ארכיון לחינוך יהודי בישראל ובגולה")

בשנת 1948 נערכו בבתי-הספר שבמחנה "בית-ישראל" ושבמחנה "בית ביאליק" טקסי פורים חגיגיים עבור ילדי המחנות, אשר היו ברובם יתומים ושריד אחרון למשפחותיהם היהודיות שנספו בשואה. מארגני הטקסים במחנות ניסו, לפיכך, לקשור את סיפור הנס המתואר ב"מגילת אסתר" אל גורלם המופלא של אותם ילדים. כמו כן, דאגה "לשכת החינוך והתרבות של שארית הפליטה באוסטריה" לפרסם באותה שנה חוברת פורים מיוחדת עבור האירועים, אשר התהדרה בסיפוריהם של מיטב הכותבים העבריים, דוגמת לוין קיפניס, ובציוריו המופלאים של נחום גוטמן.

עמוד השער ועמוד נוסף מהחוברת המיוחדת אשר הודפסה לכבוד אירועי פורים במחנות, ואשר כרכה בדרכה את סיפור הנס של החג עם גורלם המופלא של הילדים  (באדיבות "ארכיון לחינוך יהודי בישראל ובגולה")

 

אירוע עבור חג הפורים במחנה "בית ביאליק" שבמחוז זלצבורג, אוסטריה, 1948. ילדי בתי-הספר שרים במקהלה שירי חג תחת הנהגתו של המנצח והכנר יהושע שולקס. (באדיבות "ארכיון לחינוך יהודי בישראל ובגולה")

"מחנה בית-ישראל" ו"מחנה בית-ביאליק" נסגרו רשמית בשנת 1954, לאחר שמרבית יושביהם היגרו לקנדה, לארה"ב ולישראל. ב"ארכיון לחינוך יהודי בישראל ובגולה", הממוקם בספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי, מצוי אוסף תמונות ייחודי המציג את חיי החברה והתרבות התוססים שהתנהלו בשני המחנות. מרבית המצולמים בתמונות אינם מזוהים עד היום, וסיפורם האישי נותר בגדר תעלומה; ואולם, התמונות הייחודיות משמשות צוהר ללידתה ושגשוגה של קהילה חיה, אשר חבריה שרדו את זוועות המלחמה וביקשו לשמר ניצוץ קטן מאותה תרבות גדולה שאבדה בשואה.

תודה מיוחדת לאלה טרומנשלייגר, אחראית "הארכיון לחינוך יהודי בישראל ובגולה", אשר סיפקה עבור הפוסט את התמונות והחומרים.

בקישור הבא תוכלו אף להיחשף לתמונות נוספות ומיוחדות, הסרוקות ומקוטלגות באתר הארכיון.

Monumenta Germaniae Historica – מחקר היסטורי ופרוייקט לאומי

ההיסטוריון הגרמני לודוויג פסטור (1928-1854), מי שנחשב לגדול חוקרי ימי-הביניים של תקופתו, ואף מועמד קבוע לזכייה בפרס הנובל, ניסה את מזלו בשנת 1878 וביקש אישור מיוחד להיכנס ולחקור את ארכיון הוותיקן. פרופסור פסטור נענה על-ידי אחד מבכירי הוותיקן כי הארכיון הינו "אזור מוגבל" ואסור בכניסה אפילו לבכירי הקרדינלים. עוד נאמר לו כי כניסה בלתי-מורשית לארכיון עלולה להוביל לעונש החמור של נידוי "הפושע" מהקהילה הנוצרית אליה הוא משתייך. פרופסור פסטור חייך בלבביות אל איש הדת וענה: "הוד קדושתו, אינני רוצה להיכנס לשם כלל. אשמח יותר אם חומרי הארכיון יובאו אלי". דבריו הפשוטים לכאורה של ההיסטוריון הגרמני ביטאו, למעשה, הלך רוח מחקרי חדש, הרואה בארכיונים כנכס לאומי, וככלי בעל השלכות היסטוריות, חוקיות ותרבותיות מרחיקות לכת. כמו כן, הצהרתו של ההיסטוריון העידה על הניסיון הראשוני מצד חוקרים גרמנים בני המאה התשע-עשרה להנגיש חומרים היסטוריים חשובים עבור קהל התקופה. כך, זכו המסמכים העתיקים לראשונה בחשיבות היסטורית ולאומית, החורגת מעבר לחשיבותם הדתית המסורתית.

המאורע הזניח המיוחס לפרופסור הגרמני משמש, למעשה, כדוגמא למהלך מחקרי רב משמעות, אשר אפיין את כלל התקופה. שכן, לאורכה של המאה התשע-עשרה נחנכו מספר פרוייקטים מחקריים שאפתניים, אשר שמו להם למטרה לאסוף, לחקור ולפרסם מקורות היסטוריים גרמניים – דוגמת מסמכי ארכיון ופריטים ספרייתיים עתיקים – אשר היו חסומים עד אותה עת בפני רוב הציבור. כמו כן, פרוייקטים אלו דאגו לאגד חומרים היסטוריים רבים ולהעניק להם משמעות לאומית ברורה – כזאת אשר תעצים את האחדות בעם ואף תדאג להגברת גאוותו הלאומית. הדוגמא המובהקת ביותר למפעל היסטורי שאפתני מסוג זה הינו פרוייקט Monumenta Germaniae Historica, אשר נחנך בהנובר בשנת 1819, ואשר שם לו למטרה את עריכתם ופרסומם של מקורות ראשוניים העוסקים בחקר "צפון מערב ומרכז אירופה". המקורות שנבחרו התייחסו ברובם להיסטוריה הימי-ביניימית של האזור, מתקופת סוף האימפריה הרומית ועד לשנת 1500. על-אף שמו המפורש של הפרוייקט, מכילה סדרת הפרסומים מקורות היסטוריים רבים של מדינות נוספות מלבד גרמניה: למשל, בריטניה, צ'כיה, פולין, אוסטריה, צרפת, איטליה ומדינות נוספות. כמו כן, העיסוק הממוקד בהיסטוריה של "האימפריה הרומית הקדושה" היווה ניסיון ברור מצד העורכים להדגיש את רעיון האחדות הגרמנית – רעיון אשר אליו נכספו מרבית החוקרים בני המאה התשע-עשרה, ואשר הושג רק בשנת 1871, בעיצובו ובהנהגתו של המדינאי הפרוסי אוטו פון ביסמרק. לפיכך, אין פלא כי המוטו שנבחר על-ידם  לסדרה כולה היה "Sanctus amor patriae  dat animum" – כלומר: "אהבה קדושה למולדת מעצימה את הנפש".

כרכים של סדרת "המונומנטה" המצויים באוסף ההיסטוריה של הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי

הפרוייקט השאפתני של "המונומנטה" נוסד ומומן בתחילת דרכו על-ידי הברון פום שטיין (1757 – 1831), מדינאי פרוסי ומנהיג רפורמות ליברליות, אשר עם השתחררות מולדתו מעול הכיבוש הצרפתי ביקש לקדם תפיסה פוליטית לאומית בקרב בני עמו. הוא מינה כעורכו הראשון של הפרוייקט את ההיסטוריון גיאורג היינריך פרטס (1795 – 1876),  אשר דבק בתפקיד כמעט חמישים שננה, מ- 1826 ועד 1874. פרטס נשלח על-ידי הברון פום שטיין למנזרים מבודדים, ספריות ציבוריות וארכיונים סגורים ברחבי גרמניה ואיטליה, כדי לאתר חומרים ראשוניים ראויים לפרסום. בתקופתו הארוכה של פרטס כעורך הפרוייקט – מקץ התקופה הנפוליאונית ועד איחוד גרמניה המיוחל – פורסמו 24 כרכים ראשונים בסדרה, אשר חשפו חומרים רבי ערך מעברה של גרמניה.  הצלחתו של הפרוייקט ופרסומו הניעו מפעלים תרבותיים נוספים בני התקופה, אשר כללו אנציקלופדיות, לקסיקונים ועבודות מחקר שונות, ואשר עסקו כולם בהיסטוריה של האומה הגרמנית וברעיון האיחוד הלאומי. כמו כן, פרוייקט "המונומנטה" זכה לאורך השנים בהירתמותם של יוצרים וחוקרים בני דיסציפלינות שונות, אשר תרמו בדרכם לעיצוב התודעה הלאומית הגרמנית; כך, למשל, ניתן למצוא בסדרה עבודות של ההיסטוריונים הגדולים פרידריך לודוויג רומר ותיאודור מומזן, וכן של היוצרים ואנשי התרבות יוהאן וולפגנג פון גתה ויעקוב גרים.

הברון פום שטיין (1757 – 1831)

ואולם, כפי שקורה רבות במפעלים בעלי נופך לאומי, גם פרוייקט "המונומנטה" התגלה כבעל מאפיינים מכוערים מסוימים. הדוגמא המובהקת לתופעה התבטאה בגילויי אנטישמיות והשמצה של חוקרים יהודים, אשר רבים מהם תרמו לפיתוח המפעל הלאומי. כך, למשל, היה במקרה של חוקר הנצרות הגדול פיליפ יפה (1819 – 1870), אשר שימש מספר שנים כאחד העורכים של "המונומנטה", ואשר התפטר לבסוף עקב סכסוך בעל נופך אנטישמי עם העורך הראשי פרטס. למרות תרומתו האדירה לפרוייקט ולמפעל התרבותי בכלל נודה החוקר מרוב עשייתו הציבורית. בשנת 1870, שנה לפני איחוד גרמניה, שם פיליפ יפה קץ לחייו. בשנת 1935 השתלט המשטר הנאצי על המפעל ההיסטורי ודאג שחוקריו יתאפיינו מעתה בזהות גזעית ארית מובהקת. מדובר היה, למעשה, בדוגמא נוספת לאירוניה היסטורית, כאשר מעצביהם של הלאום והתרבות הגרמניים הוקעו ונודו בשל "חוסר היותם גרמנים". צאצאי משפחת יפה נפוצו ברחבי העולם והמשיכו לעשות חיל בעולמות האקדמיה, התרבות, הצבא והממשל – כך, למשל, הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי מחזיקה ב"אוסף יפה", הכולל למעלה מ-10,000 כרכים של ספרים וכתבי עת בתחומים שונים ומגוונים.

ההיסטוריון פיליפ יפה (1819 – 1870)

לאחר מלחמת העולם השנייה הוחייה מחדש פרוייקט "המונומנטה", ומשרדיו הראשיים של הארגון עברו לעיר מינכן. הפרוייקט השאפתני מכיל כיום מאות אלפי מסמכים ועבודות, אשר רובם עברו בעשור האחרון תהליכי דיגיטציה והנגשה. כמו כן, משנת 2005 החל פרוייקט "המונומנטה" לפרסם, בשיתוף פעולה עם מכוני מחקר ישראליים, טקסטים עבריים מאשכנז בימי הביניים. פרסומים אלו נועדו להשיב את כבודו האבוד של עולם התרבות הימי-ביניימי היהודי-גרמני, ולכפר בצורה סמלית על הדרתם ונידויים של אנשי רוח יהודיים – דוגמת  ההיסטוריונים וילהלם לויסון, ארנסט פרלס והארי ברסלאו – אשר תרמו רבות להצלחת המפעל הגדול. כך, למשל, בשנת 2017 ראה אור כרך ג' של "הטקסטים העבריים", הכולל בתוכו את 27 פיוטי גזרות אשכנז, המתוארכים לתקופת מסע הצלב הראשון בשנת 1096.

הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי מחזיקה באוסף גדול של כרכים מסדרת "המונומנטה", בדפוס ובצורה דיגיטלית, ומזמינה אתכם לבוא ולהתרשם ממפעל התרבות הגרמני הייחודי.

קריאה מומלצת:

יהלום, יוסף. "וישחוט את עצמו בשם אשר נקרא אדיר אדירירון". הארץ, "ספרים", 17 בספטמבר, 2017.

Becker, Nikola. “Jüdische und jüdischtämmige Mitarbeiter bei den Monumenta Germaniae Historica im "Dritten Reich"". Historisches Jahrbuch 135 (2015): 453–502.

Gamble, William Thomas Miller. The Monumenta Germaniae Historica: Its Inheritance in Source-Valuation and Criticism. Ann Arbor, Mich.: University Microfilms International, 1981.

Knowles, David. Great Historical Enterprises: Problems in Monastic History. London: T. Nelson, 1963. Print.

Schwartz, Daniel R. Between Jewish Posen and Scholarly Berlin: The Life and Letters of Philipp Jaffé. Boston: De Gruyter, 2017.

אהרון מגד – דיוקנו של סופר עברי

לרגל פתיחת הארכיון הדיגיטלי לכתביו של הסופר

בשנת 1981, בהיותו בן למעלה משישים, ולאחר שכבר ביסס את מעמדו כאחד מגדולי סופרי "דור תש"ח", ניסח הסופר אהרן מגד רשימה קצרה העוסקת בביקורות העיתונאיות להן זכה ספרו האחרון:

"ההתנפלות הגדפנית על ספרי מקור הזוכים להערכה מסויימת, בקרב קהל הקוראים, צפוייה מראש כמו כל פגע טבע עונתי: ברד בחורף או זיהום אוויר בקיץ. מרגעי שיצא ספרי 'מסע באב' מבית הדפוס, ארב לו המבקר בסמטה הסמוכה, כמו לכל הספרים הקודמים […] כשהאזנתי למשא-התוכחה הזה, שמבקר הספרות הנכבד משמיעו במשפטי סטאקאטו נמרצים, פסקניים, חסרי הומור, ללא נדנוד אחד של ספק […] כשהאזנתי ללשון התוקפנית והמתהפכת הזאת, כמו של עורך-דין צעיר המנסה להרשים את חבר המושבעים בבטחונו העצמי, וגם מבזיק מדי פעם איזה הבזקים קצרים כשל מצית אלקטרוני – תמהתי על החריצות המשונה, הפרברטית, של אקדמאי-מוכיח-בשער זה […] והפעם אף גייס לעצמו עזר-כנגדו, מין סנצ'ו פנסה, שילווה אותו על חמורו במסעו נגד טחנות-הרוח. מה עושה זרזיר אצל עורב? – שאלתי את עצמי כששמעתי את קולו האביבי-הצוהל של ד"ר מנחם פרי בצד קולו החורפי-הקודר של פרופ' דן מירון?"

הרשימה הארסית, שכונתה בשם המחייב "המלצרית בעלת החזה הזקוף או: פרק בפוליטיקה ספרותית", כיוונה את חיציה כנגד שניים מגדולי מבקרי הספרות העברית, אשר "העזו" להטיל דופי ביצירתו של מגד. הרשימה לא זכתה להתפרסם בזמנה, אך היא הועלתה לאחרונה בצורה דיגיטלית אל אתר "ארכיון אהרן מגד", של "מרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית", המכיל כיום עשרות טיוטות, כתבי-יד, מאמרים ומכתבים פרי הסופר. ראוי לשים לב כי מלבד המימד הרכילותי והסנסציוני הגלום בה, מציגה רשימתו הקצרה של מגד גם ביטוי ברור לסגנונו הפרודי, הסרקסטי וההומוריסטי. בעניין זה, חשובים דבריה של החוקרת נורית גוברין, אשר הייתה אחראית על כתיבת הביוגרפיה של הסופר, כי "ההומור והאירוניה מלווים את מרבית יצירתו הענפה של אהרן מגד במינונים שונים, והם אחד מסימני ההיכר הבולטים שלה". אירוניה זאת זכתה בספריו אף למימד פוליטי מובהק, כאשר ספריו שבו וערערו על ערכי החלום הציוני ועל נציגי האינטיליגנציה המקומית. באחד הראיונות שנערכו עמו בסוף שנות החמישים, טען הסופר הצעיר כי "הדור שלנו, דור מלחמת השחרור, הוא למעשה דור אובד דרך" וכי "בימינו נתערערו אותן אמונות. הכל עומד בסימן של ספק. אפשר שזוהי גם האיכות של ההומור בכתיבתי".

באדיבות מרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית, הפקולטה למדעי הרוח על-שם לסטר וסאלי אנטין, אוניברסיטת תל-אביב

הסופר אהרן מגד נולד ב-12 באוגוסט 1920, בשם אהרן גרינברג, בעיר ולוצלאווק שבפולין. כשלוש שנים מאוחר יותר נולד אחיו הצעיר, מתי מגד, אשר יהפוך בעצמו בעתיד לסופר ואיש תרבות. בעקבות "גזרות גראבסקי" והצרת צעדיהם של היהודים בפולין עלה מגד לארץ-ישראל עם משפחתו בהיותו בן 6. המשפחה התיישבה במושבה רעננה, שם שימש האב כמחנך. אחד הפריטים הישנים ביותר המוצגים כיום באתר "ארכיון אהרן מגד" הינו "מחברת לחיבורים לתלמיד", משנת תרצ"ו, אשר בה מופיעים חיבוריו הראשונים של אהרן מגד, הנער בן ה-11, בעת לימודיו בבית-הספר היסודי. בין החומרים הסרוקים מן המחברת ניתן למצוא את החיבורים "הנביא יחזקאל – זמנו ונבואותיו", "מטרת הצופים", וכן "רשמי הראשונים בארץ ישראל (זיכרונות)", המעידים כולם על סקרנותו וחושיו היצירתיים של הנער. מגד השלים את לימודיו ב"גימנסיה הרצליה" שבתל-אביב ולאחר-מכן הפך לחבר קיבוץ "שדות-ים", בין השנים 1950-1938. בקיבוץ זה אף הכיר אישית את החברה חנה סנש, אשר לימים יתארה בראיון כ"גיבור ואצילה מאוד. אנחנו היינו חברה פשוטה והיא הייתה אצילה ומשכילה וגם אידיאליסטית שאין כדוגמתה". חותמה של תקופת הקיבוץ הוטבע היטב ביצירתו המוקדמת של מגד – למשל בקובץ הסיפורים הראשון שפרסם, "רוח ימים" (1950) – ובה אף התפתח סגנונו האירוני והסרקסטי בכל הנוגע למתחים בין חברי הקיבוץ ולתיאורה המגושם של הבירוקרטיה הארץ-ישראלית. בשנת 1942 נישא אהרן מגד לחברת הקיבוץ פנינה גרינר, אך הזוג התגרש כשנתיים מאוחר יותר. בשנת 1946, בהיותו בן 26, נישא מגד בשנית, הפעם לאידה צורית בת ה-19, אשר לימים תהפוך אף היא לסופרת.

באדיבות מרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית, הפקולטה למדעי הרוח על-שם לסטר וסאלי אנטין, אוניברסיטת תל-אביב

בין השנים 1948-1946 שהה הזוג מגד בארצות-הברית ובקנדה, בשליחות תנועת "החלוץ הצעיר", ושם גם נולד בנם אייל, העתיד אף הוא להפוך לסופר מצליח. עם פרוץ מלחמת העצמאות שבו הזוג לקיבוץ בישראל, ואהרן סופח ליחידת קצין התרבות הראשי. בשנת 1950, עקב מתחים משפחתיים וסיבות נוספות, עזבה משפחת מגד את הקיבוץ ועברה לתל-אביב, במהלך שנתפס כטראומטי וכואב עבור אהרן. בבגרותו תיאר אייל מגד את המעבר של אביו אל העיר כ"דין גירוש. עזיבה של ממש […] אבי עזב את הקיבוץ בעל-כורחו ולא הסתדר עם העיר […] הוא נאלץ לבחור בין האישה שאהב לבין הקיבוץ שהוא נמנה עם מקימיו והיה קשור אליו בלב ונפש". לימים השתלב הסופר הצעיר בחיי הבוהמה של תל-אביב ונהג לפקוד את בתי-הקפה הספרותיים של העיר. ואולם, נראה כי זרות זאת של "איש הכפר" אל אווירת העיר הגדולה הוסיפה לקנן ביוצר גם בשארית חייו. הדבר מתבטא, למשל, במאמר עיתונאי שפרסם מגד בשנת 1996, בשם "הריאות המזוהמות של תל-אביב", ואשר עותקו המקורי סרוק כיום באתר "ארכיון אהרן מגד". במאמר סאטירי זה מגחיך מגד את מבוכי הבירוקרטיה של "העיר החמה, הלחה, הרועשת וחנוקת-התנועה תל-אביב".

מתוך "הריאות המזוהמת של תל-אביב". באדיבות מרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית, הפקולטה למדעי הרוח על-שם לסטר וסאלי אנטין, אוניברסיטת תל-אביב

משנות החמישים השתייך אהרן מגד למספר כתבי-עת ספרותיים והחל אף לפרסם מיצירתו שלו. הוא נמנה על סופרי דור תש"ח, דוגמת נתן שחם, חיים גורי וס. יזהר, אשר ביטאו ביצירתם את רגשותיו הרעננים של דור ארץ-ישראלי, לאומי וחילוני, ואת מקומן המכריע והמעצב של מלחמת העצמאות והקמת המדינה בעולמם. במשך חייו פרסם למעלה משלושים ספרי פרוזה, מחזות, קובצי סיפורים וקובצי מאמרים. בין היתר, זכה לשבחים על הרומן החי על המת (1965), המתאפיין בעלילה שופעת ובתנועה על-פני מספר צירי זמן. הספר מערער את התפיסה המאדירה של דור המייסדים ומציג תמונה אירונית של חיי האינדיבידואל בארץ-ישראל, הנאבק לשווא במנגנוני הבירוקרטיה. הספר זכה בפרס אוסישקין היוקרתי והוכתר על-ידי החוקר גרשון שקד כ"רומן שהשפיע במידת מה על הסיפורת הישראלית הצעירה", וכביטוי מובהק של "כשלונו של דור הכסילים האידיאליסטים". רומן נוסף של מגד שזכה לשבחי הביקורת הינו מסע באב (1980), המתאר את קורותיהם ומסעותיהם של שלושה בני משפחה, אשר איבדו את בנם הבכור במלחמת יום-הכיפורים. החוקר אבנר הולצמן תיאר את ספרו של מגד כ"ספר קודר ופסימי" וכ"מעין תגובת-הלם מושהית לשבר של מלחמת יום הכיפורים". מגד אף זכה לפרסום רב בשנת 1971, עת הופקה הסדרה העלילתית הראשונה של הטלוויזיה הישראלית – "חדווה ושלומיק" – אשר התבססה על הרומן הסטירי המוקדם פרי עטו חדווה ואני (1953).
אהרן מגד, שהלך לעולמו בשנת 2016 בגיל 95, זכה לאורך חייו כבמעט כל פרס ספרותי יוקרתי: כך, למשל, זכה בפרס אוסישקין, בפרס ברנר, בפרס ביאליק, בפרס ישראל לספרות, ואף שלוש פעמים בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. ואולם, נראה כי פרסומו הרב וההערכה המקצועית שלה זכו ספריו לא בודדו אותו מבני חברתו, ואף לא מנעו ממנו להוסיף ולהרצות בתחומי תרבות ומדינה בקרב סטודנטים ותלמידים. כך, למשל, באתר "ארכיון אהרן מגד" ניתן לאתר מסמך בין שני עמודים משנת 1979, בכתב ידו של הסופר, המשמש כהכנה למפגש עם תלמידים מתיכון עירוני ד' בתל-אביב. מסמך פשוט זה, המכיל ניתוח דקדקני של קווי עלילה ומוטיבים ספרותיים, מבטא מחדש את רוחו היצירתית של הסופר ואת עניינו בהנחלת ערכיו התרבותיים והחברתיים גם לדורות הבאים.

ספריו ומחזותיו של אהרן מגד זמינים באוסף הספרות שבקומה ב', בספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי.

מיזם הדיגיטציה של "ארכיון אהרן  מגד" הינו הראשון מתוך פרויקט גדול, הנעשה ביוזמתו של "מרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית". התכנים מויינו והועלו על-ידי צוות הארכיונאים של המרכז –  ד"ר חן אדסלבורג, ענבר גדרון, ליזה אלטשולר ומיקי אדלסבורג – אשר גם דאגו לאיגוד ולניתוח מקצועי של החומרים הנדירים. הפרוייקט נעשה אף בשיתופה של הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי, בהובלתן המקצועית  של טלי רוזנבלט פורת, ראש מדור קטלוג ומיון, והילה בוזגלו, מתאמת מערכות מידע בספרייה.

"ארכיון אהרן מגד" של "מרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית", המכיל עשרות כתבי-יד של הסופר, זמין בקישור המצורף, וגם באמצעות אתר הבית של הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי:
אתר הבית – דעת"א – אוספים דיגיטליים – ארכיונים – מרכז קיפ לחקר התרבות והספרות העברית – ארכיון אהרן מגד

קריאה מומלצת
גוברין, נורית. אהרן מגד: חסד החיים. ירושלים: כרמל, 2011.
הולצמן, אבנר. "מכוות אש – ארבעים שנות כתיבה על מלחמת יום הכיפורים". אות – כתב עת לספרות ולתיאוריה 4, 2014, עמ' 74-43.
שקד, גרשון. "החכם על הכסיל – על יצירתו של אהרן מגד". דפים למחקר בספרות 7, 1990, עמ' 163–188.

מדעי הרוח הדיגיטליים בספרייה המרכזית – סדנת QGIS

החל משנת הלימודים תשפ"ב (22-21) יועברו בספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי סדנאות בנושאים שונים מתחום מדעי הרוח הדיגיטליים. סדנאות אלו נועדו להקנות לתלמידים ולחברי הסגל הכרות ראשונית עם כלים מרכזיים בתחום דרך תרגול מעשי בתנאי מעבדה. הסדנה הראשונה, שהתקיימה בחודש דצמבר האחרון, הוקדשה להכרות עם תוכנת QGIS.

בואו להכיר את עולם הGIS! כלים לניתוח והצגת נתונים מרחביים. אנו מזמינים אתכם לסדנה מעשית בנושא יצירת מפות ו- Georeferencing בתוכנת QGIS יום ב' 20/12 10:00-14:00 הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי חדר 212, קומת הגלריה

מערכת מידע גאוגרפי או GIS (בראשי תיבות ממ"ג, ובאנגלית: Geographic Information System) הינה מערכת ממוחשבת לעבודה עם מידע דיגיטלי בעל זיקה גיאוגרפית המאפשרת ליצור מפות לשימושים שונים. מבחינה היסטורית, מערכות GIS הוכנסו לשימוש בשנות השבעים של המאה שעברה, ושימשו בעיקר מהנדסי ערים לצרכי מיפוי שימושי קרקע, ניתוח מערכות תחבורה, ניהול תכניות בניין עיר וכו'. בעשורים האחרונים ביצעו מערכות QGIS קפיצה טכנולוגית משמעותית, והפכו מנחלתן הבלעדית של מהנדסים וקרטוגרפים לזמינות לכל דורש.

כיום, מערכות GIS מאפשרות לחוקרים בתחומי מדעי הרוח לנתח שאלות מחקריות באופן מרחבי. כך, למשל, ניתן לנתח את הקשר שבין הגירה בין-עירונית לבין המאפיינים החברתיים-כלכליים של האוכלוסייה בהסתמך על מידע היסטורי; להשוות את תפוצתם הגיאוגרפית של ספרים מסוגים שונים על בסיס נתונים ביבליוגרפיים; או לנתח את קשרי הגומלין בין התפשטותן ההיסטורית של מגפות לתוואי הובלת שפכים ומקורות מים.

בסדנה שהועברה בחודש דצמבר התנסינו בשימוש בתוכנת QGIS, מערכת מידע גאוגרפי בקוד פתוח התומכת במגוון של מערכות הפעלה. כאמצעי מתקדם לניתוח מידע ממקורות שונים, מערכת זו מציעה למשתמשים מגוון עצום של אפשרויות ברמות שונות של מורכבות. את החלק הראשון של הסדנה פתחנו עם מבוא גיאוגרפי קצר שבמסגרתו ביארנו מושגי יסוד בתחום כגון היטל, רשת קואורדינטות, ראסטר, וקטור וכו'. לאחר מכן פנינו ליצירת מפת בסיס של אי הנסיך אדוארד בקנדה, אותה העשרנו בנתונים וקטורים (שימושי קרקע, גופי מים, דרכים וכבישים). את חלקה השני של הסדנה הקדשנו להתאמת מפה היסטורית סרוקה של האי משנת 1873 לזיהוי גיאוגרפי מדויק. תהליך זה, המכונה Georeferencing, מאפשר לבצע עיגון מרחבי לסוגים שונים של תמונות דיגיטליות (תצלומי אוויר, מפות סרוקות, שרטוטים). לבסוף, הפעלנו שיטות ניתוח בסיסיות על המפה הסופית שיצרנו (אורך, שטח וכו').

בסדנה, שנמשכה ארבע שעות, השתתפו חמישה עשר תלמידים לתארים מתקדמים וחברי סגל מהפקולטות למדעי הרוח והאמנויות. בקישורים המצויים בתחתית פסקה זו תוכלו לעיין במצגות ובחוברות העבודה שחיברנו עבורה. לאור הדרישה הסדנה תועבר שוב גם בסמטר ב' של שנת הלימודים תשפ"ב, והודעה על מועד סופי תועבר בסמוך לתחילת הסמסטר. בינתיים, אנחנו במדור הדרכה וייעץ נשמח לסייע פרטנית לתלמידים וחברי סגל המעוניינים להכיר לעומק את עולם ה-GIS כדי לשלבו במחקרם. כמו כן, מרצים המעוניינים לשלב עבודה עם GIS במסגרת קורסים אותם הם מעבירים מוזמנים לפנות אלינו כדי שניצור עבורם סדנה מותאמת אישית.

חומרי הסדנה:

אתרים ופרוייקטים לדוגמא:

יום עיון | חידושים בשימור מורשת

הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי אירחה את יום העיון "חידושים בשימור מורשת" שנערך בהשתתפות חוקרים מהארץ ומחו"ל ובשיתוף עם מרכז מו"פ המשולש.
יום העיון התמקד בהתפתחות הטכנולוגית המשתלבת בעולם המחקרי של מדעי הרוח.

חן שפירא | עידו אהרון

היוזמה ליום העיון נולדה במפגש שנערך במרכז מו"פ המשולש בין חוקרים וחברי צוות מהספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי. במפגש עלה הנושא של שימור ערכי מורשת תרבותית מקומית, ושל שילוב טכנולוגיות חדשניות המפותחות בנושא כגון: אלגוריתם לזיהוי כתב בכתבי-יד ערבים עתיקים ובניית מודלים ב- 3D של אתרים היסטוריים בארץ. בהמשך למפגש זה, הוחלט לקיים יום עיון ופורסם קול קורא להרצאות בנושאי מחקר הקשורים לשימוש בטכנולוגיות וכלים חדשניים כדוגמת מציאות מדומה וכלים של מדעי הרוח הדיגיטליים (Digital Humanities).

אנו עדים בשנים האחרונות להתפתחותם של אמצעים טכנולוגיים ברחבי העולם ושילובם במחקרים בתחום מדעי הרוח. מטרתו של יום העיון הייתה להציג בפני הקהילה האקדמית (מרצים, חוקרים, סטודנטים וספרנים) מבחר פרויקטים ומחקרים, מהארץ והעולם, המציגים תוצרי מחקר בתחום שימור מורשת ואתרים המשלבים בין מחקר עיוני לצד שימוש באמצעי טכנולוגי והצגתם בתצורתה ויזואלית.

מתוך הרצאתו של מורן נויהוף

במקביל לפרסום הקול הקורא להרצאות, תהליך העבודה סביב יום העיון דרש למידה אודות סוגי המחקר והפרויקטים השונים הקיימים בתחום. בהתאם לכך, איתור ופנייה למרצים מהארץ ומהעולם וכמובן תיאום מול חברי מו"פ המשולש. המרצים שנבחרו לבסוף הציגו מגוון של פרויקטים ונושאי מחקר המעניינים בפני עצמם, ובמקביל מהווים רצף נושאי בין כל ההרצאות. החלק המעניין ביותר ביום העיון, הוא הפוטנציאל המחקרי העצום שנגלה בהרצאות בשילוב של תחומי מחקר ממדעי הרוח עם מדעי המחשב, מערכות מידע גיאוגרפיות ואף ביולוגיה.

המחקרים וההרצאות ביום העיון

במושב הראשון, 'חדשנות במחקר מורשת תרבותית', שימשה פרופ' מירי שפר-מוסנזון כיו"ר. במושב התארחו שלושה מרצים שהציגו דרכים חדשניות לזיהוי וניתוח כתבי-יד. הרצאתו של מורן נויהוף, דוקטורנט לביולוגיה באוניברסיטת תל-אביב, 'פענוח הגנום של מגילות מדבר יהודה' עסקה במחקר בו לקח חלק יחד עם חוקרים ממדעי היהדות וביולוגיה מישראל, שבדיה וארה"ב. במחקר זה הצליחו החוקרים לזהות ולחבר חלקים שונים של המגילות הגנוזות ממערות קומראן ומדבר יהודה באמצעות דגימות DNA.
בהמשך, דיבר ד"ר ראיד סעאבנה המשמש גם כחוקר במרכז מו"פ המשולש. הרצאתו – 'Image Processing, Machine Learning and Historical Document Image Analysis' הציגה כלי לקריאת מכונה עבור כתבי-יד ערבים עתיקים והאפשרויות המתקדמות לניתוח כתבי אלו.
כהמשך לשתי ההרצאות הראשונות, ד"ר עבדולה גאלאדארי (Abdulla Galadari) מאוניברסיטת ח'ליפה, שבאבו-דאבי, הרצה על 'Digital Humanities in the Service of Intertextual Studies between the Qur’an and Biblical Literature'. הרצאה זו עסקה במחקר מתקדם של כתבי-יד, ובשימוש בכלים של מדעי הרוח הדיגיטליים, ובה עבדולה הראה כיצד ניתן לזהות צירופים והטיות מילים המופיעות בקוראן ובמקורות היהודים.

מתוך הרצאתו של פרופ' אייל בן-אליהו

המושב השני, 'טכנולוגיה ומורשת' נפתח בדבריו של היו"ר ד"ר זף סגל שהציג את 'מעבדת מדיה – OmiLab'. ד"ר סיימון יאנג (Simon Young) מחברת lithodomosvr שבאוסטרליה העביר את הרצאתו 'Virtual Reality Models of the Roman City of Jerusalem and Masada' שהייתה הראשונה במושב. סיימון הציג שני פרויקטים של שחזור אתרים היסטוריים באמצעות מציאות מדומה: אתר מצדה ומגדל דוד שבירושלים.
בהמשך ישיר לכך, כרים יחיא, סטודנט לתואר שני באוניברסיטת תל אביב, הציג את הרצאתו 'שימור דיגיטלי לאתרים היסטוריים, מידול 3D של תחנת רכבת חיג'אז בעמק'. בהרצאה כרים הציג את תהליך העבודה על מידול מבנים היסטוריים הכולל סריקתם באמצעות צילום מרחפן, הזנת הצילומים ונתונים נוספים למערכת RC ולבסוף עיצוב סביבה וירטואלית במציאות מדומה. כל אלו מאפשרים בניית מודלים בתלת-מימד של המבנים.
יום העיון נחתם בהרצאתו המרתקת של פרופ' אייל בן-אליהו מאוניברסיטת חיפה 'אטלס דיגיטאלי ליהודי העולם העתיק (333 לפנה"ס – 640 לספירה)', בה הוצג תהליך העבודה והתוצרים של אטלס דיגיטלי חדש שעולה לאוויר מטעם מעבדת אליהו שבאוניברסיטת חיפה. האטלס מציג באופן ויזואלי את תפוצת יהדות העולם העתיק.

  • כל הרצאות יום העיון ב- Youtube (לצפייה)
  • חוברת התקצירים של יום העיון (הורדה)

יום העיון "חידושים בשימור מורשת" התקיים באופן מקוון בתאריך 23.12.2020.

 

המשורר שמרד – פרידה מנתן זך

נתן זך

נתן זך           צילום: משה שי

ביום שישי, השישה בנובמבר 2020, הלך לעולמו המשורר, העורך, המתרגם וחתן פרס ישראל נתן זך, והוא בן תשעים שנה. הילד הברלינאי הארי זייטלבך, שעלה לארץ-ישראל עם עליית הנאצים לשלטון ולחם כקצין במלחמת השחרור, הקים בשנות החמישים המוקדמות את חבורת "לקראת" הספרותית, אשר הציעה מפנה אידיאולוגי ואסתטי בעולם השירה בן התקופה. חבורתו החלוצית של זך דגלה, לדברי החוקר הלל ברזל, "בהתרחקות משירי העת והעיתון, מן המליצה והארכאיזם שאינם במקומם", וקראה בגלוי ל"פתיחת השער לתרבות המערבית, בעיקר האנגלית, האמריקנית והגרמנית". החוקר ברזל הוסיף כי חבורת היוצרים שהתאגדה סביב דמותו של זך, ואשר בין חבריה הראשונים נמנו בנימין הרשב, אריה סיון ומשה דור, הביאה ל"מהפך של ממש" בעולם השירה המקומי, מעין "מהפך של מעטים, ששינו ברבות הימים את כל מהלכה של הספרות העברית".

החוקר דן מירון חיזק אף הוא רושם זה, בדבר המעמד הקנוני שרכש לעצמו זך בסצנת הספרות המקומית, כשכתב בשנת 1982, בעקבות זכייתו של זך בפרס ביאליק, כי "זך נעשה – לרצונו או בעל כורחו – למנהיג תרבות, שלא לומר גיבור תרבות, לא פחות מחיים נחמן ביאליק ברבע הראשון של המאה ומנתן אלתרמן בעשור שלפני הקמת המדינה ובשנים הראשונות שלאחריה. כבר אז היה זיכויו בפרס ביאליק רק בבחינת הטבעת חותם בשטר שכבר נפרע".

חבורת “לקראת” בקפה כסית, 1953 (מימין לשמאל:) יצחק לבני, י’ ליש, מקסים גילן, נתן זך ומשה דור. (מאוספו של יצחק לבני, יצירה ברשות הציבור)

חבורת “לקראת” בקפה כסית, 1953 (מימין לשמאל:) יצחק לבני, י’ ליש, מקסים גילן, נתן זך ומשה דור. (מאוספו של יצחק לבני, יצירה ברשות הציבור)

אותה מהפכה צורנית ותוכנית שהציע זך נגעה בעיקרה למאבק הבין-דורי ששרר בקרב יוצרי התקופה. שכן, הדור הצעיר, בהנהגתו של זך עצמו, קרא להשתחרר מכבלי החרוז והמשקל הנוקשים שבהם דבקו משוררים ותיקים כגון אברהם שלונסקי, לאה גולדברג – ובעיקר נתן אלתרמן. כך, בשנת 1959 פרסם זך הצעיר את מאמרו המכונן – "הרהורים על שירת אלתרמן" – אשר היווה, למעשה, קריאת תיגר מפורשת על המשורר הגדול בן התקופה, שאת כתיבתו, הכבולה למסגרות נוקשות של משקל וחרוז, תיאר זך כמאולצת, חסרת רגישות, ולוקה עמוקות בכנותה וביכולתה למסור רגשות. מאמרו החריף של המשורר הצעיר נתפס בעיני רבים מבני התקופה כמעשה תוקפני של ממש, וכמעין "רצח אב" אמנותי שביצע זך במשורר הוותיק.

כך, למשל, תיאר זך את שירתו של אלתרמן כמשועבדת ל"מרותה של סימטריה משקלית חדגונית", וקבע בהקשר זה כי "עוד לא היה בשירה העברית החדשה משורר חשוב שהמוסיקה של השיר שלו תהיה כל־כך רחוק מן הריתמים של הלשון המדוברת". הוא הוסיף וקבע כי ההלל שהורעף על שירתו החרוזה והשקולה של אלתרמן נובע בעיקרו מ"ההנאה הפרימיטיבית ביותר, המיידית ביותר, אולם גם הדלה ביותר, שרק אדם חסר־כישרון מינימאלי ליהנות מדקויות וגוני־הביטוי של הריתמוס האישיים יותר יכול ליפול לה לקורבן" .למען הסר כל ספק, קבע לבסוף המשורר הצעיר בארסיות כי "איני מכיר משוררים רבים אחרים בשירה העברית בת־זמננו ששירתם היא שכלתנית־מגמתית באותה מידה",  וכי "רק דלות יסודית של הרגש מסוגלת להסביר את ההפרדה שהריתמוס האלתרמני מפריד בין האדם לבין העולם".

אין צורך לציין כי דבריו הקשים של זך גררו במהרה תגובות רבות מצד יוצרים, מבקרים וקוראים בני התקופה. פרופ' דן לאור, אשר חיבר את הביוגרפיה המופתית של נתן אלתרמן, תיאר את שהתרחש:

"מאמרו הסנסציוני של זך עורר תגובות חריפות בקרב ציבור הקוראים, הקהילה הספרותית היתה מוכת הלם. היו אף מי שראו בדברים שכתב חילול השם ממש […] רשימתו של זך הייתה עבור אלתרמן מכה קשה, אולי המכה הקשה ביותר שספג מאז תחילתה של הקריירה הספרותית שלו […] ימים אחדים לאחר פרסום המאמר ביקש אלתרמן מיעקב אורלנד, ידידו הקרוב, לתאם ביניהם פגישה […] הפגישה נקבעה לאחד מימי השבוע בשעה ארבע אחר הצהריים. המקום – 'קפה כסית' […] אלתרמן ישב בירכתי בית הקפה, מתוח, חשדן, כשהוא מוצץ מקטרת ריקה. בדיוק בשעה ארבע הגיע למקום איש צעיר, חיוור, נבון למראה [..] אלתרמן קידם את פניו בנימוס, במין נדיבות של גביר שהיה מורגל בה […] 'עד כדי כך אלתרמן כלום?' – שאל אלתרמן – 'כלום, כלום, כלום? שום נקודת זכות? הכל כלום? הכל?' […] בינתיים הגיע למקום יוסיפון, ידידו הטוב של אלתרמן […] משהבין יוסיפון כי האיש היושב עם אלתרמן אינו אלא זך, זינק ממקומו, ולזך היה נדמה כי הוא הולך להרוג אותו.  'אתה אדיוט! זה אדיוט!' – צעק יוסיפון. אך אלתרמן היסה אותו: 'הלוואי זה היה אדיוט' […] אחר כך קם זך ממקומו, נפרד מאלתרמן ויצא מבית הקפה. לימים סיפר כי חש עצמו אדם שבור. אלתרמן הצטרף לשולחן של חבריו […] הוא נטל מן השולחן את הכוסית של הורוביץ, הערה אותה לגרונו, והפטיר: 'חכמן, הבחור הזה, אין מה להגיד. אבל הנימוקים שלו – לך תתווכח עם מתימטיקה'."

חבורת "מחברות לספרות" בבית הקפה קנקן, ברחוב דיזנגוף 13 בתל אביב, ראשית שנות הארבעים (מימין לשמאל: א"ד שפיר, ש' גינס, ד' פילר, אליהו טסלר, נתן אלתרמן, ישראל זמורה, צילה בינדר. (צלם: לא ידוע, יצירה ברשות הציבור)

חבורת "מחברות לספרות" בבית הקפה קנקן, ברחוב דיזנגוף 13 בתל אביב, ראשית שנות הארבעים (מימין לשמאל: א"ד שפיר, ש' גינס, ד' פילר, אליהו טסלר, נתן אלתרמן, ישראל זמורה, צילה בינדר. (צלם: לא ידוע, יצירה ברשות הציבור)

העימות הספרותי בין זך הצעיר לאלתרמן המבוגר זכה עם השנים למעמד מיתולוגי בספרות העברית, ונחשב עד היום לדוגמא הידועה ביותר למרד דורי בעולם האמנות. ואולם, חשוב להזכיר גם כי העימות המקצועי לא שיקף בהכרח עימות אישי, וכי הערכתו של זך למשורר הוותיק רק הלכה והתחזקה לאורך השנים. החוקר ניסים קלדרון ציין בהספד שנשא לזכרו של זך כי "אנשים לא יודעים שזך עשה עבודה מאוד חשובה בוויכוח עם אלתרמן, כי הוא קבע טון חדש, שהשירה העברית והתרבות כולה קנתה ממנו […] אבל הייתה לו הערכה עצומה לאלתרמן, היה לו תצלום שלו בחדר העבודה והוא המשיך לכתוב שירים על אלתרמן ולדמות פגישות איתו".

גם פרופ' לאור מדגיש את הערכתו הרבה של זך לאלתרמן, ומתאר מפגש מאוחר בין השניים:

"באחד הלילות של חורף 1962 ישב אלתרמן ב'כסית'  עם חבריו הטובים […] החבר'ה הצעירים ישבו בשולחן נפרד. זך, שהיה שתוי, קם פתאום ממקומו ולהפתעת חבריו התקדם לכיוון השולחן שלידו ישב אלתרמן, כרע ברך לפניו וחיבק את ברכיו. ואלתרמן, באופן קצת מוזר, הושיט יד וליטף לו את הראש".

זך עצמו העיד, בצורה אמנותית ומרגשת, על הכבוד הגדול שרחש לאלתרמן – למשל, בספר שיריו המאוחר "מן המקום שבו לא היינו אל המקום שבו לא נהיה" (2013), שם כתב בשיר שכותרתו ל"נתן א.":

אִם חָלילה פגעתי בךָ/ …/ ואתה עוד כואב, חלילה, אָחִי,/ דע, רק כתבתי על אחד התאומים/ וגם לָזֶה לא אִחַלתי אלא נִחוּמים/ כי קראתי את שירךָ על האֵם, האֲסוּפִי והנֵר./ אנא מְחַק מדבָרַי כל מִלָה ומִלָה/ שבהן צִעַרתִיךָ ואולי גם את עצמי./ כי המדֻבָּר, אחרֵי הכל, בַּאֲסוּפים/ וגם אִם איש מרעֶיךָ או רֵעַי לא יבין/ מֻבְטְחַני כי שנינו, איש וּכְאֵבו, מְבינים.

באוסף הספרות העברית בקומה ב' של ספריית סוראסקי תוכלו למצוא מהדורות רבות של ספרי השירה של נתן זך, וכן, חומר מחקרי, עיוני וביוגרפי רב אודות המשורר. כמו כן, באוסף "הספרים החתומים" של הספרייה מצויים עותקים ייחודיים החתומים על ידי היוצר: כמו, למשל, עותק חתום של ספר שיריו "צפונית מזרחית", המוקדש לחברו ידידיה פלס, וכן עותק חתום של ספרו "זמן וריתמוס אצל ברגסון ובשירה המודרנית", המכיל בתוכו את מאמרו הביקורתי אודות שירת אלתרמן.

  

לקריאה נוספת:

ברזל, הלל. תולדות השירה העברית מחיבת ציון עד ימינו – כרך יב, שירת ישראל: מהפך פואטי                                 – נתן זך. בני-ברק: ספרית פועלים, 2018.

 זך, נתן. זמן וריתמוס אצל ברגסון ובשירה המודרנית. תל-אביב: אלף, 1966.

זך, נתן. מן המקום שבו לא היינו אל המקום שבו לא נהיה. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, 2013.

זך, נתן. צפונית מזרחית – שירים. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, 1979.

לאור, דן. אלתרמן – ביוגרפיה. תל-אביב: עם עובד, 2013.

 

 

 

 

"הפרחח" מנווה צדק

בשנת 1987 ליקט ופרסם אורי ניסן ברנר, מי ששימש בצעירותו כסגן מפקד הפלמ"ח, את זיכרונותיה של אמו החלוצה בספר: אמא, חיה ברוידא. עותק חתום מספר זיכרונות זה, אשר מהווה מסמך מרתק אודות החיים והחברה בארץ-ישראל של ראשית המאה העשרים, מצוי כיום בספריית סוראסקי ונגיש לעיון הקוראים. בתוך שלל התיאורים בספר אודות הוויי חייהם של בני העלייה השנייה ביפו ובירושלים מעניין במיוחד לאתר גם תיעוד קצר אודות התרשמותה של גב' ברוידא הצעירה מדמותו של שמואל יוסף עגנון, סופר מתחיל ואלמוני יחסית באותה תקופה, אשר נקלע אל חבורתה.

רבות כבר נכתב אודות כתביו וחייו הביוגרפיים של עגנון, חתן פרס הנובל לספרות לשנת 1966 ומגדולי הסופרים העבריים בעת החדשה. מבחינה זאת, ידועה במיוחד הביוגרפיה המופתית מאת פרופ' דן לאור, חיי עגנון: ביוגרפיה, אשר התחקתה בדקדקנות אחר גלגוליו של היוצר, ואשר ניתחה את כתביו מן ההיבט הביוגרפי, הפואטי, הפסיכולוגי והלאומי. ואולם, בספר זיכרונותיה של הגברת ברוידא, אשר הלכה לעולמה בשנת 1977, זוכים הקוראים לאנקדוטה ביוגרפית זעירה ופחות מוכרת של עגנון,  אשר התרחשה בשנת 1912 לערך, עם פרסומו של אחד מסיפוריו הראשונים – והיה העקוב למישור – בהוצאתו של ידידו הסופר י.ח. ברנר, בעת ששהה עגנון הצעיר בארץ-ישראל. סיפור זה של עגנון, אשר זכה לאהדה רבה מצד הקוראים ואשר העלה את קרנו של היוצר בעיני המבקרים, משרטט טרגדיה גלותית קטנה אודות זוג יהודי חשוך ילדים. עגנון דאג למסור ולהקדיש עותק אחד ממהדורה ראשונה של יצירה זו לגב' חיה ברוידא, חלוצה מבנות העלייה-השנייה, אשר התגוררה באותה עת בירושלים ואשר נישאה שנה מאוחר יותר לידידו  ברנר.

    

בספר זיכרונותיה מתארת ברוידא את התרשמותה האמביוולנטית, בלשון המעטה, באותה עת מהסופר הצעיר והמבטיח:

"אני הייתי אז בירושלים והחלפתי מכתבים עם ר' בנימין. לאחד ממכתביו של ר' בנימין צירף עגנון פתקא אלי, על חתיכת נייר קרוע, ובאידיש: 'א פ'יינם גרוס פון ניט קין פ'יינם מענטש' ('ברכות של חן מאדם ללא חן'). על הפתקא עניתי במכתב ארוך לר' בנימין, וצירפתי תשובה באידיש לעגנון שעיקרה: מעולם לא היו לי עסקים עם אנשים לא הגונים […] את הפתקא של עגנון שמרתי זמן רב, ואולי זה המכתב היחידי ששמרתי מכל מכתביו שקיבלתי לאחר מכן, כי לא ניתן היה לקרוא את מה שכתב באותיות קטנטנות בעפרון, על גליונות גדולים של נייר רך סמרטוטי […] וצריך היה להוציא את העיניים על מנת לקרוא ולהבין. ולא היה שום טעם ושום ערך לשמור אותם. בשובי מירושלים ליפו, עמדתי עם כמה אנשים על יד רחוב בוסטרוס. עגנון ניגש אלי ושאל: את חיה ברוידא? שאלתי: מי אמר לך? ענה: לבי אמר לי.  נו, בשבילי הוא היה אבוד, כי לא היינו רגילים לאופן דיבור כזה בחבורה של אנשים כמו חיים יפה, אלכסנדר זייד ואחרים […] באותם ימים אפשר היה לפגוש את עגנון על כל מדרך כף רגל. מה היה גודל השטח בו הסתובבנו ביפו? על תקופה זו כתב עגנון ב"תמול שלשום". יש שם הרבה דברים בדויים שלא מצאו חן בעיני. מבחינה אישית עגנון היה מאוד לא סימפטי […] לא הבנתי את התנהגותו, וגם לא את כתיבתו. הוא היה מחזר אחרי ואחרי בחורות רבות, בעצם אחרי כולן. לא היתה לו ידידה אחת."

אותו עותק ראשון של והיה העקוב למישור, אשר מוען והוקדש על-ידי עגנון  לגב' חיה ברוידא הספקנית, התגלגל במרוצת השנים ומצא את דרכו אל ארכיון החינוך שבספרייתנו ונגיש כיום לעיון ולקריאה. כמו כן, עותק חתום מספר זיכרונותיה של הגב' ברוידא מצוי, כאמור, אף הוא בספריית סוראסקי, וזאת יחד עם חומר עיוני רב נוסף אודות עגנון, אשר השנה אנו מציינים יובל למותו.
     

 

 

פרויקט הדיגיטציה של ארכיון ספריית וינר

ספריית אלפרד וינר, שהיתה מורכבת מארכיון וספרייה, הגיעה מלונדון  לאוניברסיטת תל אביב בשנת 1979.
האוסף הארכיוני שהגיע אלינו היה מורכב מששה חלקים. גולת הכותרת של האוסף הם מסמכי אלפרד וינר, אשר נאספו בידי ד"ר וינר וצוותו, לפני, במהלך ואחרי המלחמה והשואה. האוסף מכיל פרסומים ומסמכים מקוריים על הפעילות האנטישמית בין שתי מלחמות העולם והתפתחות תורת הגזע והאידאולוגיה הנאצית, התכתבויות רשמיות של הרשויות הנאציות משנות ה-30 ומשנות ה-40, מסמכים רשמיים ממחנות ריכוז, עדויות שנגבו מיהודים במהלך ואחרי השואה ועוד.

ד"ר אלפרד וינר
ד"ר אלפרד וינר, היה עיתונאי וחוקר יהודי-גרמני, אשר פעל במסגרת
"האגודה המרכזית של אזרחים גרמנים בני הדת היהודית" וייסד את ספריית וינר – המוסד הראשון שעסק באיסוף וריכוז מידע ותיעוד על הנאציזם והשואה.
חשיבות המסמכים, ייחודם ותרומתם למחקר הם שהניעו אותנו לבחור בו כאוסף הראשון שיעבור דיגיטציה ויהיה נגיש לעולם כולו.

בשנת 2015, בתמיכת ועדת התביעות, ובעזרתו האדיבה של "יד ושם" התחלנו בדיגיטציה של מסמכי אלפרד וינר כחלק מפרויקט "ארכיון וינר המקוון". תהליך הדיגיטציה של הפרסומים והמסמכים כולל קטלוג, תיוג ותקציר, המועלים לקטלוג הספרייה עם קישור למקור. חשוב להדגיש שללא קשר לשפת המסמך, הקטלוג, התקציר והאחזור הנם באנגלית.

Testimony of Lucian Teitelboim
Testimony of Lucian Teitelboim

אוסף השופטת הדסה בן-עתו

בשנת 2015, קבלנו מהשופטת הדסה בן עתו חלק מארכיונה, הכולל מסמכים אשר נאספו על ידה במהלך מחקרה לספרה "השקר מסרב למות: הפרוטוקולים של זקני ציון". יחודו של תיעוד זה הוא במידע הרב ובמקורות הייחודיים על הפצת הפרוטוקולים ועל השימוש בהם כנשק נגד היהודים – ובעיקר על המאבקים המשפטיים שהתנהלו בנושא הפרוטוקולים בשוויץ ובדרום אפריקה ב 1934.

Vor dem Obersten Gerichtshof in Süd-Afrika

Vor dem Obersten Gerichtshof in Süd-Afrika נחום סוקולוב היה אחד מעדי התביעה במשפט גרהמסטאון

Legitimationskarte
Legitimationskarte ניתן לראות כרטיס כניסה ממוספר ומתוארך למשפט ברן.

בתמונה, ניתן לראות כרטיס כניסה ממוספר ומתוארך למשפט ברן. משפט חשוב זה, נערך בברן, שוויץ, בשנת 1934 לאחר שארגון נאצי חדש החל להשתמש בפרוטוקולים וחילק העתקים מהם בעצרת פומבית. היהודים המקומיים, שהבינו מה קורה מעבר לגבול בגרמניה, החליטו להעמיד לדין את הנאצים השוויצרים.

 

אחזור המידע

אחזור המידע מתבצע ממספר שדות: מחבר, כותר, נושאים (LC) והתקציר

  • חיפוש מונח/שם/מקום בתיבת החיפוש בדעת"א ושימוש במסננים על מנת למקד את החיפוש

         דעת"א > היכן בספריות > ספריית וינר : סוג חומר > חומר ארכיוני

תוכניות לעתיד

  • להמשיך בדיגיטציה ובהנגשת אוספי הארכיון, הן אלו שהגיעו מלונדון והן אלו שנוספו ונקווה שיתווספו לארכיון.
  • Word spotting – תוכנה שחוקרי הפקולטה למדעי המחשב מפתחים ומתאימים לארכיון שלנו, ומטרתה לאפשר לחוקר לערוך חיפוש ואחזור מידע לא רק בשדות הקיטלוג, אלא גם בקבצים הסרוקים עצמם.