בשנת 1945, מספר שבועות לאחר תום זוועותיה של מלחמת העולם השנייה, פרסם הסופר וההיסטוריון האמריקאי פיליפ ואן דורן סטרן את הקטע הבא:
"רוח רפאים רודפת את אמריקה – רוח אומללה הנודדת בלילה לאורך רחובותיהן האפלים והישנים של ערי החוף המזרחי. בעיר בוסטון, בשעות הקטנות של הלילה, הרבה אחרי שקהל התיאטראות כבר פרש והתפזר לביתו, ניתן לעיתים להבחין בגופה הצנום והכהה של הרוח, הפוסע שפוף לאורך רחוב וושינגטון האפל. שם, בפינתו הרחוקה של הרחוב, עמד בעבר בניין נסתר של הוצאת ספרים קטנה ועלובה – הוצאת ספרים הידועה היום רק בזכות כך שפרסמה, לפני למעלה ממאה שנה, חוברת שירה צנומה במהדורה מוגבלת – חוברת אשר ערכה לא יסולא היום בפז, אך אשר בעת פרסומה לא הניבה לכותבה, לאותה רוח רפאים אומללה, דבר מלבד אכזבה ותסכול עמוק […] בהמשך הרחוב, הבית הגדול אשר בו התגורר במשך כל נעוריו כבר מזמן איננו, אבל שמו שלו עוד ידוע היטב ברחבי העיר. הוא הרי שב אליה רבות לאורך חייו הקצרים, אך מעולם לא אל אתרי היוקרה המצועצעים, המאפיינים אותה כיום, אלא תמיד אל אותם פונדקים מזוהמים, השקועים עדיין על גדות הנהר, ותמיד אל אותם חדרים מעופשים, באותן אכסניות בודדות ומטילות עצבות […] באוניברסיטת וירג'יניה שבעיר צ'רלוסוויל קיים כיום סימון מפואר לאותו החדר שבו התגורר האיש, בעת לימודיו במקום, וזאת למרות שהיה אומלל ביותר במשך הזמן הקצר שבילה שם, ולמרות שמעולם לא השלים את לימודיו עד תומם […] בני תקופתו האמריקאים, אשר נעלמו כבר מזמן ושבו אל עפר, זוכרים אותו עוד בוודאי כמי שבז לבינוניות האומנותית של אמריקה בת דורו – דבר שהפכו במהרה לאוייבם של רבים מהם, אשר אכלסו את מעגלי האומנות והספרות. מנהגיו האישיים – אלו של שתייה פרועה ושל מערכות יחסים שערורייתיות – רק הוסיפו לזעזוע שחשו כלפיו רבים מבני התקופה. ואולם, יתכן והיו אלו דווקא אותן מוזרויות וטבע חריג שהפכוהו לאל-מותי בעיני רבים, וזאת בניגוד חריף ליתר בני תקופתו. שכן, הוא היה הרומנטיקן הגדול, חוקר הנפש שהעז ביותר. ומעל לכל, הוא היה האיש שהקריב את חייו למען האומנות, האיש שהעלה את עצמו קורבן בלהבות התהילה והטרגדיה".
הדמות המיוחדת אליה התייחס ואן דורן סטרן היא זו של אדגר אלן פו (1849-1809), משורר, סופר, מסאי ומבקר ספרות, אשר נחשב לאחד מחלוצי ז'אנר הגותיקה, ז'אנר הבלש, ז'אנר הפנטזייה וז'אנר המדע-בדיוני, וזכור בעיקר כאחד מגדולי המשוררים והסופרים האמריקאיים.
פנייתו של ואן דורן סטרן דווקא לדמותו של פו מעידה כי כתיבתו החידתית, המאיימת והמלנכולית באופייה עשוייה להתאים גם לדורות המאוחרים, אלו שחזו בזוועות המלחמה של העידן המודרני, ואשר נראה כי יצירתו הפסיכולוגית והמטרידה של פו עשוייה לענות היטב לרגשותיהם ולחרדותיהם העמוקים ביותר. היוצר בן המאה-19 זכה בעיקר להתעלמות ולבוז מצד אנשי עולם התרבות בני דורו. כך, חייו הקצרים והאומללים משמשים כדוגמא מובהקת לביטוי הנוצרי הידוע: "אין נביא בעירו". ואולם, אומללותו העמוקה של היוצר היא שהקנתה לספרותו את מעמדה האפל והמאיים, והיא אשר הפכה אותה לרלוונטית ומזעזעת בקרב בני הדורות הבאים.
תמונת דאגרוטיפ של אדגר אלן פו, 1848
היה זה בחורף הקר של בוסטון, מסצ'וסטס, ב-19 בינואר, 1809, שהגיח לאוויר העולם התינוק שעתיד לחולל מהפכה של ממש בספרות האמריקאית. ארצות-הברית שאליה נולד אדגר הקטן הייתה עדיין מדינה צעירה, אשר זכתה בעצמאותה לפני שלושה עשורים בלבד, ואשר כותביה טרם גיבשו קו אומנותי אמריקאי מובהק. בעת לידתו של אדגר, נתפסה עדיין היצירה האמריקאית כראשיתית וכ"ילדותית באופייה", כאשר היא שבה והושוותה כל העת ביחס לזאת האירופית, המגובשת וארוכת המסורת. עשורים מאוחר יותר יהיו אלו דווקא היוצרים הצרפתיים הגדולים, דוגמת המשוררים שארל בודלר וסטפאן מלארמה, אשר יהללו ברבים את כתיבתו האמריקאית של פו ואשר ידאגו לתרגמה לשפות אירופה השונות.
תרגום של המשורר הצרפתי סטפאן מלארמה לשיריו של פו [הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי]
אדגר התינוק נולד לזוג שחקנים, אשר נדדו מעיר לעיר בחיפוש אחר תעסוקה. אביו האלכוהוליסט נטש את המשפחה ותוך זמן קצר נפטר משחפת. בשנת 1811, בעודו עדיין עולל בן שנתיים, מתה גם אמו של פו משחפת, בעיר ריצ'מונד וירג'יניה. הילד הקטן, אשר תואר כבר אז כ"רגיש וכנויירוטי באופיו", נאסף על-ידי מר ומרת ג'ון אלן, ידידיה של אמו המנוחה, אך לא אומץ רשמית על-ידם. האם החורגת מתוארת ביומניו ובמכתביו של פו כמי שנהגה להרעיף אהבה וחום על הילד, ואף כמי ששימשה עבורו מעין דמות אם חלופית. האב החורג, לעומת זאת, שהיה סוחר משגשג, לא גילה חיבה רבה כלפי בנו החורג. פרטים ביוגרפים ראשונים אלו ישובו ויצוצו כמוטיב מרכזי לאורך כתיבתו של פו – זאת אשר תשוב ותדגיש את תחושת העויינות מצידה של דמות האב, אך גם תאשש מחדש את הערצתו העיוורת לדמות האם. אדגר אימץ במהרה את שם הוריו החורגים ומאז נודע ברבים כ"אדגר אלן פו". בשנת 1826, בהיותו בן שבע-עשרה, התקבל פו הצעיר ללימודים באוניברסיטת וירג'יניה. הוא לא סיים מעולם את לימודיו ושב במהרה חפוי ראש לבית הוריו החורגים – כנראה בשל התמכרותו לשתייה, אשר תשוב לאורך חייו הבוגרים, ובשל הפסדים כספיים גדולים בהימורים ובמשחקי קלפים. אביו החורג החליט בשלב זה להפסיק ולממן את לימודיו של הצעיר והוא נאלץ לשוב הבייתה, זועם ומריר. תחושת הניכור הגדלה והולכת בינו לבין משפחתו הופיעה אף במכתביו של פו לאביו החורג, וזאת לאחר שהצעיר הזועם בחר לנטוש לצמיתות בגיל 18 את בית הוריו ולחפש את מזלו בעיר בוסטון:
"אדוני,
אחרי היחס שלו זכיתי אתמול, ואחרי כל שאירע בינינו הבוקר, לא אשער כי תופתע מתוכנו של מכתב זה. הגעתי לידי הכרעה לעזוב את ביתך ולתור אחר מקום אחר בעולם הרחב, אשר בו אזכה ליחס אחר מזה שנהגת בי אתה […] שמעתי אותך אומר – כשחשבת שאיני מאזין ולפיכך דיברת בכנות מלאה – כי אין בך כל חיבה כלפיי […] אני מבקש כי תשלח לי את מזוודתי, המכילה את בגדיי וספריי – ואם בכל זאת יש בך עוד שביב כלשהו של חיבה עבורי, וברצונך למנוע את הגשמת החזון הקודר שאותו אתה צופה עבורי – אנא שלח לי סכום כסף שיוכל להחזיקני במשך חודש ימים. שכן, אני מצוי כרגע במחסור חמור. אין לי היכן לישון בלילה, וכל שנותר לי הוא לנדוד ברחובות".
בתקופה מוקדמת וחשוכה זאת מוצא עצמו המשורר הצעיר חסר כסף וחסר חברים. הוא מתגייס לצבא האמריקאי ומשתחרר בגיל 20. בתקופה זו מתחילים גם לראות אור שיריו הראשונים, אך הם אינם זוכים לפרסום וכמעט ואינם נמכרים. זמן קצר מאוחר יותר נפטרת אמו החורגת, גם היא ממחלת השחפת. המשורר הגלמוד מוזמן להתארח אצל דודתו, מריה קלאם, בעיר בולטימור, שם יפגוש גם את בתה הקטנה וירג'יניה, בת ה-7. בשנת 1936, כאשר יהיה פו בן 27, הוא ינשא לדודניתו וירג'יניה – אשר תהייה אז רק בת 13. המפגש עם דודניתו הילדה והנישואים העתידיים, אשר יעוררו אי-נחת בקרב סביבתו של פו, ימצאו את מקומם בשירו הידוע משנת 1829, "אנבל-לי":
מלפני עידנים ושנים זה קרה,/ במלכות על הים הגלי,
שם חיתה נערה, תמה וברה,/ ושמה היה אנבל-לי
ואחת היא איוותה לה, אותה נערה – לאהוב ולהיות רק שלי
ילד הייתי, ילדה היא הייתה,/ במלכות על הים הגלי;
אך אהבנו אהוב מכל אהבה – / אני ואנבל-לי;
אהבה כה עזה, ששרפי המרום/ חמדו את שלה ושלי.
וזו הסיבה שלפני עידנים/ במלכות על הים הגלי,
יצאה רוח מעב, והקפיאה למות/ את יפה לי, את אנבל-לי.
ובאו קרוביה, בני היוקרה,/ ונטלו גופתה מאצלי,
וסגרוה לנצח בבית קבורה/ במלכות על הים הגלי.
[תרגום מאנגלית: ראובן וימר]
בחירתו של פו באישה-ילדה "נערצת ומושלמת", אשר גילה ומיניותה אינם בעלי ערך, הינה דוגמא לניסיונו להתרחק מעולם המציאות, הבלתי נסבל עבורו, וכשיקוף של רצון להיבלע בעולם אשלייתי, פנטסטי. החזרתיות בביטויים – דוגמת זה של "במלכות על הים הגלי" – מייצרת מעין קינה ומבטאת אבל עמוק על מות האהובה. כמו כן, השיר מגלם רמיזה מפורשת למערכת היחסים של המשורר עם דודניתו הקטנה, אשר, לפי מילותיו שלו, נתפסה כבר בתקופתו כבעייתית ביותר. בנוסף, יש הרואים בנישואיו של פו לדודניתו וירג'יניה דווקא כאמצעי מצידו להשארתה של אמה, מריה קלאם, בחייו, שכן גם היא שימשה כמעין "דמות אם" חלופית עבור הצעיר הרגיש. השיר "אנבל-לי" נחשב כיום לפאר יצירתה של השירה האמריקאית והוא שימש כהשראה ליוצרים מאוחררים רבים – למשל, עבור הסופר ולדימיר נבוקוב, אשר ספרו "לוליטה" (1955) עוסק באותם נושאים, ואשר שמו המקורי היה "במלכות על הים הגלי".
ציור בצבעי מים של דמותה של וירג'יניה, מאת אמן לא ידוע [הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי]
פו מצליח לפרסם בתקופה זאת מספר יצירות חשובות, אך מצבו הכלכלי והבריאותי מוסיף להידרדר והוא נאלץ לעסוק בעבודת עיתונות כדי לשרוד. בשנת 1834 הולך לעולמו אביו החורג והמנוכר. האב דואג להותיר בצוואתו כספים לכל ילדיו החוקיים והלא חוקיים – אך בוחר שלא להזכיר את בנו המאומץ בצוואה. מצבם הכלכלי של פו, של אישתו ושל אמה הגרה עמם הופך בתקופה זאת לבכי רע. פו עצמו סובל מתקופות ארוכות של דיכאון מתמשך ומהתקפי שתייה המדרדרים את בריאותו. בשנת 1841 הוא מפרסם סיפור קצר בשם "הרציחות ברחוב מורג", המציג את דמותו של אוגוסט דופן, צעיר פריזאי אקסצנטרי וחד מחשבה, הפותר תעלומות רצח בזמנו הפנוי. הסיפור הקצר של פו אינו זוכה לביקורות חיוביות – על אף שבדיעבד יש הרואים בו כסיפור שחנך את ז'אנר הבלש בספרות. אדגר אלן פו המציא, למעשה, בסיפור זה את הקונבנציות המוכרות של הז'אנר – דוגמת אלו של הבלש האקסצנטרי, של העוזר הנאמן, של חידתיות הפשע ושל הצגת אי-כשירותה של המשטרה המקומית – והן שיתוו את הדרך עבור סופרי הבלש בעתיד. ואולם, נראה כי אין בכושר יצירתו המופלא של פו באותה תקופה לשמש עבורו ועבור משפחתו מגן מפני תלאות חייהם. בשנת 1842 סובלת אשתו וירג'יניה מפיצוץ של כלי דם בעת שהיא שרה. במהרה מתגלה כי גם היא חלתה בשחפת. הלחץ והחרדה מובילים להידרדרות גם במצבו הנפשי של פו עצמו. הוא שוקע בטיפה המרה ואינו מסוגל לעמוד בהתחייבויותיו המקצועיות לעיתון. חבר שביקר בביתם של הזוג באותה תקופה תיאר את המצוקה הכלכלית הקשה שליוותה את חייהם:
"לא היו שמיכות על המיטה. מזג האוויר היה קר, והצעירה החולנית סבלה מצמרמורות קשות, המלוות לרוב בחום שחפתי. היא שכבה על מיטת הקש, עטופה במעילו הכבד של בעלה וחתול מנומר גדול בחיקה. המעיל והחתול היו אמצעיה היחידים של המסכנה כדי להתחמם".
ואולם, נראה כי דווקא מתוך אותה עזובה כלכלית, גופנית ונפשית הצליח פו האומלל ליצור את פסגת יצירתו הספרותית – בשנת 1845, היותו בן 36, הוא מפרסם את שירו הידוע "העורב". מדובר בפואמה גותית המבכה על מותה של אהובה יקרה. הדובר הינו בחור צעיר המסוגר בחדרו בעת לילה קודר, אשר מבקש להסיח את דעתו מאבלו הכבד על מות אהובתו באמצעות שקיעה עמוקה בספרות עתיקה. הפואמה מתארת כיצד חודר בלילה עורב אל חדרו של הגיבור ומשתקע בו לעד. העורב השחור מתגלה כסמל לאבלות וייאוש, אשר לא יניחו יותר לגיבור השיר, ואשר אף יתפתחו בהמשך לכדי שגעון של ממש. הפואמה של פו מחורזת וכוללת 18 בתים, כאשר המילה השבה וחוזרת לאורכה הינה Nevermore – כלומר, "לעולם לא עוד" (כאשר הכוונה הינה לאותו אובדן, אשר לעולם לא יניח עוד לגיבור):
ועורב לא מתעופף לו, עוד יושב לו, דום יושב לו,
על אתנה, על הדלת, בלי לנוע או למעוד;
עם ניצוץ רשעות בעין, כחולם חלום בן-קין,
אור נרות צילו ירעיד על הרצפה והפרגוד;
ונפשי מזה הצל שעל רצפה ועל פרגוד
לא תקום, אקרא – אקרא – לא עוד.
[תרגום מאנגלית: ראובן וימר]
השיר "העורב", אשר הפך עם השנים לאחת מפנינות השירה העולמית, זכה ללא פחות מ-15 תרגומים רק לשפה העברית. זאב ז'בוטינסקי, למשל, תרגם את השיר בשנת 1914, כאשר בחר לתרגם את המילה Nevermore כ"אל עד-אין-דור" (כלומר, לעולמי עד).
ציוריו הייחודיים של גוסט דורה לשיר "העורב" [הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי]
כפי שקרה רבות לאורך חייו היצירתיים של פו, הפך גם השיר "העורב" למעין נבואה המגשימה את עצמה: בינואר 1847 מתה וירג'יניה – והיא רק בת 25. פו עצמו לא התאושש מעולם ממכה נוראה זאת ונראה כי אבלו הכבד השפיע גם על ההידרדרות המהירה של בריאותו הנפשית. הוא רק הוסיף להשתכר עד אובדן חושים ואף החל להרצות בפני שיכורים בפונדקים אפלוליים. במכתב לחבר משנת 1848, הסביר פו האומלל את הסיבה להתנהגותו:
"שתיתי מתוך ניסיון נואש להימלט מפני זיכרונות מענים, מתחושה של בדידות נוראה, ומתוך חרדה מפני אבדון קרב […] בעקבות השתייה איבדתי את שפיותי, עם הפסקות קצרות ונוראות של שפיות בין לבין […] אוייבי ייחסו את אי-השפיות שלי לשתייה, ולא את השתייה לאי-השפיות […] התנועה הקיצונית שבין יאוש לתקווה, בכל הנוגע למצבה הבריאותי של אשתי, היא שהביאני למצב של טירוף מושלם ודרדרה אותי למצבי כיום".
מכאן החל, למעשה, תהליך הידרדרותו הסופי של פו, אשר התאפיין בחוסר שקט נוראי, באי-יציבות נפשית ובהתקפים תכופים שהזכירו את אלו של חולי מניה דיפרסיה. כך, למשל, מיהר פו בתקופה זאת להציע נישואים לאהובת נעוריו, אלמירה רויסטר, שהתאלמנה בינתיים מבעלה הקודם; חוזה הנישואים נחתם בין השניים – אך בוטל באופן לא ברור מספר ימים מאוחר יותר. פו אף נטל לַאוּדַנוּם (מעין נוזל המכיל אופיום) בניסיון כושל להתאבד, אשר אחריו העביר ימים שלמים במצב של עילפון או של אי שפיות מוחלטת. באותה תקופה קשה הוא אותר ברחוב מספר פעמים על-ידי אנשים שונים, אשר ציינו כי מצאוהו במצב של הזיות ושל תשישות נפשית. במכתב לדודתו, אמה של וירג'יניה המנוחה, ציין פו כי הוא חולה כבר תקופה ארוכה, כי סבל מכולרה ומרעידות, וכי הוא מתקשה אפילו להחזיק בעט הכתיבה. הוא התוודה בפניה כי אינו יכול לכתוב יותר וכי הוא רק רוצה למות.
ב-3 באוקטובר 1849 נמצא פו האומלל זרוק באחד מרחובות בולטימור, מחוסר הכרה ובמצב גופני ונפשי ירוד. הוא מלוכלך ולבוש בבגדים שאינם שלו. הוא מועבר לבית-חולים באזור, שם הוא מתעורר ושוקע חליפות בהזיות קשות. ב-7 באוקטובר, ביום ראשון, בשעה 5 בבוקר, מת פו בבית-החולים. סיבת המוות – אלכוהוליזם, סיפיליס, אפילפסיה, מחלת לב, כולרה או דלקת מוחית – לא הובהרה לחלוטין מעולם. אדגר אלן פו, גדול משוררי אמריקה, נפטר בגיל 40, בודד, חולה ומרושש כספית. האיש שהביא את הספרות האמריקאית לשיא בשלותה, נקבר בטקס עלוב ונשכח במהרה על-ידי בני דורו. היו אלו דווקא אותם יוצרים אירופאים של סוף המאה ה-19 אשר השיבו את יצירתו אל מרכז הבמה העולמית, ואשר ראו בכתיבתו הפסיכולוגית והאפלה כמי שחנכה, למעשה, את הז'אנר הגותי האירופי. שיריו וסיפוריו של פו, העמוסים בנושאים מורבידיים של מוות, שכול וריקבון, מביעים לרוב דחפים נסתרים ויצרים מיניים מודחקים – כאלו שבהם הרבו לעסוק גם סופרי המאה התשע-עשרה והמאה העשרים. נראה כי רוחו האומללה של פו מוסיפה לרדוף את ספרות העולם גם כיום ונראה אף כי יצירותיו האפלות נותרו רלוונטיות, פסיכולוגית ואומנותית, גם עבור קוראי המאה העשרים ואחת.
בספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי תוכלו למצוא מגוון נרחב מיצירותיו של אדגר אלן פו – באנגלית, בעברית, בערבית, בצרפתית ובשפות נוספות.
כמו כן, בקומת ב' של הספרייה, באוסף הספרות, תוכלו למצוא חומר מחקרי וביוגרפי נרחב אודות היוצר.
מכשיר הסטריאוסקופ המקורי שבקומת האוספים
