העיצוב הצבעוני של הקירות באולם היעץ וההשאלה בספרייה המרכזית מייצג את מגוון תחומי הדעת והשפות שבאוספי הספרייה. לצד אותיות משפות שונות מופיעים על הקירות גם דימויים, שחלקם נלקחו מדפי הספרים הנדירים שבאוספינו. תחריט של ספינת מפרש, שנלקח מספר בשם "קדמוניות היהודים ב9 ספרים" (Antiquitatum Iudaicarum libri IX) מאת הכומר והמלומד הנוצרי בניטו אריאס מונטנו, ליווה אותי לביקור מרתק בעיר אנטוורפן.

מפה מהספר "קדמוניות היהודים"

הספר "קדמוניות היהודים" מתאר את ארץ ישראל בכלל וירושלים בפרט ומתמקד במקדש, כליו והטקסים הנהוגים בו. הכרך מלווה בתחריטים רבים – מפות, תוכנית המקדש וכליו ועוד. המחבר, אריאס מונטנו, היה מלומד ספרדי שסייע בידו של כריסטוף פלנטין, מהגדולים במו"לים של המאה ה16, בפרוייקט הגדול שלו – הדפסת הביבליה הפוליגלוטית (מהדורה מהודרת ורב שפתית של התנ"ך והברית החדשה). הספר שחיבר אריאס מונטנו על תולדות היהודים הוא תולדה צדדית של המפעל המרשים הזה ואף הוא הודפס בבית הדפוס של פלנטין.

פיטר פול רובנס, דיוקן בניטו אריאס מונטנו. מוזיאון פלנטין מורטוס (הדימוי ברשות הכלל).

פיטר פול רובנס, דיוקן כריסטוף פלנטין. מוזיאון פלנטין מורטוס (הדימוי ברשות הכלל).

כריסטוף פלנטין (1589-1520) נולד בצרפת וביסס את מעמדו המקצועי באנטוורפן, שהיתה מרכז מסחרי חשוב באותה העת, תחת שלטון ספרד הקתולית. שם הוא ייסד את בית הדפוס הנושא את שמו, שהפך, כאמור, לאחד המובילים בתקופתו. צאצאיו של פלנטין ממשפחת מורטוס (דרך בנותיו) המשיכו להפעיל את בית הדפוס עד למאה ה19, עם סניפים בפריז ובליידן (סניף שהפך, אחרי גלגולים שונים, להוצאת בריל). פעמיים הואשם פלנטין במינות לאחר שהתגלו בבית הדפוס שלו פמפלטים קלוויניסטים. הוא יצא לטהר את שמו באמצעים העומדים לרשותו – והציע למלך ספרד לקחת תחת חסותו הדפסה יוקרתית ויחידה במינה של הביביליה בחמש שפות במקביל – Biblia Regia – הביבליה המלכותית.

הדפסת הביביליה הייתה מפעל הוצאה לאור כביר ופורץ דרך. ארבעת הכרכים של התנ"ך כללו טקסט מקביל בעברית, יוונית, לטינית וארמית. האותיות העבריות לדפוס נרכשו מבית הדפוס הונציאני הידוע של דניאל בומברג. הכרך של הברית החדשה כולל טקסט מקביל ביוונית, לטינית, עברית וסורית. כרכים של מילונים ואינדקסים השלימו את הסט המלא של שמונה כרכים. פלנטין הדפיס 1200 עותקים על נייר ו12 עותקים על קלף. את העבודה בצעו 35 פועלים שעבדו על 13 מכבשי דפוס, לצד מגיהים ועורכים, כשעל כולם מנצח אריאס מונטנו שנשלח למשימה על ידי מלך ספרד.

לאחר הדפסת הביבליה הפוליגלוטית הפך פלנטין למדפיס רשמי של מלך ספרד, תואר שהביא איתו חוזים רבים להדפסת ספרות דתית לשוק הספרדי באירופה ובמושבות. בית הדפוס נודע גם בהתמחותו בהדפסת ספרים מדעיים הכוללים תחריטים איכותיים מאת המובילים באמני התקופה, בכללם גם תושב העיר פיטר פול רובנס.

מעטים המקומות בהם ניתן לחוות באופן בלתי אמצעי את ההיסטוריה של הדפוס במערב כמו בביתו של פלנטין. הבית וסדנת הדפוס שבו נשמרו ברשות המשפחה עד אמצע המאה ה19, אז עברו לרשות העיר אנטוורפן והפכו למוזיאון היחיד בעולם המוכר כאתר מורשת של אונסק"ו. הביקור במקום מאפשר הצצה לחיי היומיום של התקופה, לצד הבנה בלתי אמצעית של המורכבות ועבודת הנמלים שהיו כרוכות בעבודת המדפיס. המבקרים עוברים בין מכבשי הדפוס המקוריים ובין העמדות של הסדרים, הכוללות את הגופנים השונים, כולם בני התקופה גם הם. בתצוגה נכללים גם ספרים שונים מאוסף המוזיאון – ספרים שהודפסו ע"י בית פלנטין וספרים וכתבי יד נדירים אחרים.

בית משפחת פלנטין-מורטוס שהפך למוזיאון ייחודי

מכבשי דפוס וגופנים מקוריים במוזיאון פלנטין-מורטוס

סמל המדפיס של פלנטין, עם לוגו המחוגה והמוטו Labore et Constantia – "בעמל והתמדה"

באוסף הספרים הנדירים שלנו בספרייה המרכזית שמורים כמה ספרים שהודפסו ע"י בית הדפוס של פלנטין. באוסף הורודיש לתולדות הדפוס והספר תוכלו למצוא חומר מחקרי רב על פלנטין ותקופתו. וכמובן – כדאי מאוד לבקר במוזיאון יוצא הדופן הזה ולחזור בזמן ישירות אל המאה ה16!

ספריו של פלנטין באוסף הספרים הנדירים שלנו

ספרים על פלנטין ובית הדפוס שלו באוסף הספרייה

Biblia Regia – מהדורה דיגיטלית באתר הספרייה הלאומית

אתר מוזיאון פלנטין-מורטוס

בתחילת המאה העשרים ואחת, לאחר עשורים ארוכים של הסתרה, התעלמות, הדרה ואף רדיפה, נראה כי הספרות הלהט"בית – ספרות אשר נכתבת על-ידי יוצרים ויוצרות להט"בים, וספרות אשר עוסקת בסוגיות הקשורות לזהות הלהט"בית – זוכה לראשונה למקום של כבוד, וממוקמת היטב בחזיתו של עולם התרבות דובר האנגלית. בשלושת העשורים האחרונים גרפו יוצרים להט"בים את מיטב פרסי הספרות העולמית, וזאת כחלק מתהליך מבורך של חילוץ כלל הספרות הלהט"בית משוליו של עולם הספר, ושילובה המתמשך בזרם התרבות המרכזי. כך, למשל, היה אלן הולינגהרסט לסופר הבריטי הראשון שזוכה בפרס הבוּקֶר היוקרתי עבור יצירה העוסקת בצורה מפורשת בסוגיות להט"ביות. ספרו של הולינגהרסט – קו היופי The Line of Beauty) (2004)) – מתמקד בגיבור הומוסקסואל, השב ומתחבט בשאלות הנוגעות לעיצוב זהותו המינית, ולאפשרות של השתלבותו בחברה ההטרונורמטיבית הסובבת אותו.

כאמור, לא כך תמיד היו הדברים. הספרות הלהט"בית נאלצה לרוב להידחק אל שוליו הסמויים של עולם התרבות ויצירותיה סווגו בדרך-כלל כ"פורנוגרפיות" במהותן וכ"משוללות כל בסיס ערכי ומוסרי". חוקרי ספרות עכשוויים מציינים בהקשר זה כי ניתן לאתר כיום רק שלוש סופרות פרוזה בשפה האנגלית, אשר ספריהן נכתבו ופורסמו במחצית הראשונה של המאה העשרים, ואשר עסקו בצורה מפורשת בתיאור חייהן של דמויות להט"ביות. הראשונה מבניהן הייתה  הסופרת הבריטית רדקליף הול, אשר ספרה השערורייתי – תהום הבדידות (1928) (The Well of Loneliness) – פרש בפני הקוראים את עלילת חייה של אשת החברה הגבוהה, תוך תיאור ישיר ולא מוסווה של מה שכינו המבקרים ההמומים כ"תשוקותיה המהופכות". שמונה שנים מאוחר יותר התפרסם ספרה של הכותבת האמריקאית דג'ונה בארנס – נייטווד (1936) (Nightwood) – אשר תיאר סצנות ייחודיות מחייה הלסביים של הסופרת, ואשר מקצבו השירי והמודרניסטי זכה לשבחיהם של טובי הסופרים בני התקופה. רדקליף הול ודג'ונה בארנס הפכו במרוצת השנים לדמויות אייקוניות בסצנה הלסבית, בעוד שספריהן, אשר חשפו לראשונה את חייהן ומצוקתן של דמויות להט"ביות, הפכו ליצירות  פולחן של ממש.

דג'ונה בארנס (1982-1892)                                   רדקליף הול (1943-1880)

,Photographed by Berenice Abbott                    [רשות הציבור]              
 ,National Portrait Gallery
Smithsonian Institution 

ואולם, לא כך עלה בגורלה של הסופרת האמריקאית קארסון מקאלרס, אשר ספרה השתקפויות בעין הזהב (1941) (Reflections in a Golden Eye) נחשב כיום לרומן הלסבי השלישי ברשימה הקצרה. קארסון מקאלרס, אשר נולדה וגדלה באזור הדרום האמריקאי, זכורה כיום בעיקר כמי שביטאה בספריה את מצוקתן של דמויות בודדות, מוגבלות ומנוכרות לעולמן, אך פחות כאייקון להט"בי בפני עצמה. ספר הביכורים של מקאלרס – צייד בודד הוא הלב (1940) (The Heart is a Lonely Hunter) – ראה אור בהיותה בת עשרים ושתיים בלבד, וזכה מיד עם פרסומו לשבחים מהללים ולהצלחה מסחררת. הספר עסק בחייהן של חמש דמויות זרות, רגישות ובודדות, המחפשות אוזן קשבת ומרגוע נפשי בעיירה דרומית פרובינציאלית ושמרנית. הדמות המרכזית בספר, המאגדת סביבה את יתר הדמויות החריגות והאבודות, הינה זו של אילם-חירש המתגורר בעיירה, ואשר מסמל, למעשה, את סוגיית הניכור בעולמה של מקאלרס – עולם שבו המאזין הטוב ביותר הוא דווקא חירש-אילם.

   קארסון מקאלרס (1967-1917) 

Photographed by Helen Eustis       

(Free use on Google Photos)      

 אך, כאמור, נדמה כי הביקורות המהללות לספרה הראשון של מקאלרס פספסו – או שמא בחרו ביודעין לפספס – את אותן רמיזות לכך שזרותן המובהקת של חמש הדמויות אינה מתבטאת רק בזרות פיזית, נפשית או רוחנית, אלא גם בזרות בכל הנוגע לתשוקותיהן המיניות. כך, למשל, מסופר כבר בעמודיו הראשונים של הספר כי הגיבור, אותו דמות אניגמטית של אילם-חירש, חולק את ביתו וחייו עם דמות אחרת של חירש-אילם. השניים מתוארים כמי שנוטים להלך בעיירה שלובי זרוע, לקיים ארוחות ערב אינטימיות, ואף לטפח ביניהם קשר רגשי עמוק וייחודי. כמו כן, דמות אחרת בספר, החשובה אף היא בעניין זה, הינה זאת של מיק, נערה מתבגרת כבת שלוש-עשרה, ומי שנחשבת לבת-דמותה של המחברת עצמה. הנערה הבודדה מיק נוטה להתלבש בבגדי בנים, לגזור את שיערה באורך קצר, ואף להתנהג בצורה אגרסיבית ומתריסה כלפי סובביה. חלומותיה הנשגבים של מיק, לעזוב את עיירתה השמרנית ולהגר אל מקומות רחוקים ושונים, שואבים את השראתם מסיפורה הביוגרפי של מקאלרס עצמה, אשר זרותה המגדרית שימשה לכל אורך ילדותה כמעין חומה גבוהה, אשר חצצה בינה לבין בני משפחתה ובני גילה.

ואולם, מה ששימש בתור רמיזה בלבד בספרה הראשון, הפך בספרה השני של מקאלרס –  השתקפויות בעין הזהב (1941) (Reflections in a Golden Eye) – להצהרה להט"בית מפורשת. הספר ראה אור בעת שמקאלרס שהתה בניו-יורק, ולאחר שספרה הראשון הפך אותה כמעט בין לילה לסנסציה ספרותית לאומית. ספרה השני של מקאלרס מכיל חמש דמויות ייחודיות, המעבירות את ימיהן בבסיס צבאי עורפי באזור הדרום האמריקאי. הזוג פנדרטון, קצין בדרגת סרן ואשתו הצעירה לאונורה, מתוארים כזוג מסוכסך ומנוכר. הסרן עסוק במחקר היסטורי יבשושי, המאפשר לו "להישמר ממחשבותיו האסורות", בעוד אשתו לאונורה מתוארת כצעירה הוללת, הבזה לבעלה ההומוסקסואל, ואשר מנהלת רומן גלוי עם מפקדו הישיר – אשר בו מאוהב בחשאי אף הסרן עצמו. רב-סרן לנגדון, מפקדו הישיר של סרן פנדרטון ומאהבה של לאונורה אשתו, מתואר כאדם בהמי וגס, בעוד אשתו, אליסון לנגדון, מתוארת כאישה חולנית, הכואבת את מות בתה הקטנה ואת התנהגותו הבוגדנית של בעלה. אל תוך משולש אהבים זה מצטרפת בהמשך דמותו של אלג'י וויליאמס, טוראי צעיר ומסתורי, אשר מפתח אובססיה מציצנית כלפי לאונורה פנדרטון, בעוד בעלה, הסרן פנדרטון, מפתח אובססיה משלו כלפי הטוראי הצעיר. העלילה המתגבשת עמוסה באובססיות מיניות וביצרים הומוסקסואלים אסורים, והיא הולכת ומקצינה עד לסופו האלים והטראגי של הסיפור.

מרלון ברנדו ואליזבת' טיילור בעיבודו הקולנועי משנת 1967 של הבמאי ג'ון יוסטון לספרה של מקאלרס השתקפויות בעין הזהב (1941).    (Warner Bros./Photofest)

ראוי לציין בנקודה זאת כי העלילה החתרנית והייצרית של ספרה השני של מקאלרס שאבה מרכיבים מרכזיים מחייה הביוגרפיים של הכותבת הצעירה. מקאלרס הכירה את בעלה ג'יימס ריבס לראשונה ב-1935, בהיותה בת 18, בעת ששירת כחייל בבסיס צבאי בג'ורג'יה – בסיס ששימש, ככל הנראה, כהשראה לזה המופיע בספרה השני. בשנת 1937 נישאה מקאלרס לריבס, וכשלוש שנים מאוחר יותר, בעקבות הצלחתו המסחררת של ספרה הראשון צייד בודד הוא הלב (1940), העתיקו הזוג את מושבם אל העיר ניו-יורק. המעבר אל העיר הגדולה שימש, כנראה, כזרז למשבר ביחסיהם של הזוג הצעיר, כאשר מקאלרס הלכה והקצינה במראה האנדרוגיני שבחרה לעצמה, ואף החלה מתחברת אל גורמים אומנותיים "בעייתיים" של החוף המזרחי. כך, למשל, התיידדה מקאלרס באותה עת עם הסופרת הגרמניה אריקה מאן, לסבית מוצהרת בעצמה, אשר נמלטה לאמריקה מרדיפותיו של השלטון הנאצי. הייתה זאת גם אריקה מאן אשר הכירה למקאלרס את אנאמרי קלארק-שווארצנבאך, סופרת שוויצרית לסבית, אשר שהתה אף היא באותה עת בניו-יורק, ואשר אותה כינה הסופר תומאס מאן כ"מלאך שהושחת" – כנראה בשל השפעתה "הלא רצוייה" על בתו הצעירה. אנאמרי קלארק-שווארצנבאך שימשה במהלך חייה הקצרים כעיתונאית, צלמת, סופרת ונוסעת הרפתקנית, וזכורה, בין היתר, כנציגה בולטת של חיי הלילה ברפובליקת ויימאר, וזאת על-אף שסבלה מהפרעות נפשיות ומהתמכרות קשה למורפיום. מקאלרס המוקסמת חשה משיכה בלתי נשלטת כלפי הסופרת השווייצרית והחלה מפתחת אליה אובססיה של ממש – אך לדאבונה נענתה על-ידי קלארק-שווארצנבאך רק בסירוב מנומס. באותה שנה נפרדה מקאלרס מבעלה ג'יימס ריבס, אשר החל מבטא בעצמו משיכה לגברים. השניים הוסיפו, עם זאת, להתראות ואף קשרו את עצמם אל  המלחין היהודי-אמריקאי דיוויד דיימונד, אשר בשלב מסוים התאהב בשניהם. ניכר היטב , אם כך, כי חייה של מקאלרס באותה עת הזכירו מאוד את העלילה הייצרית המתוארת בספרה השני, זאת העמוסה בפנטזיות הומוסקסואליות ובאובססיות מיניות.

       אריקה מאן (1969-1905)                                   אנמארי קלארק-שווארצנבאך (1942-1908)

  Wikipedia – Copyright transferred by Anita                       German National Library

 Forrer to Swiss Literary Archives (SLA),         Copyright Photo: Florence Homolka

   a department of the Swiss National Library                     Muchner Stadtbibliothek 

שבוע לפני יציאתו לאור של הספר השתקפויות בעין הזהב (1941), חוותה קארסון מקאלרס אירוע של שבץ מוחי, אחד מני רבים בחייה הקצרים והחולניים. היא איבדה זמנית את ראייתה ונותרה מרותקת למיטתה למספר חודשים. באותה עת החלו מתפרסמות הביקורות הראשונות על ספרה החדש – ביקורות שליליות וארסיות ברובן. עיסוקה המפורש והמתגרה של הסופרת המבטיחה בנושאי טאבו של הומוסקסואליות ומיניות פטישיסטית הרחיק מעליה את אהדת המבקרים והביא לתיאור יצירתה הספרותית כ"פורנוגרפית וחסרת מוסר". כמו כן, נראה כי בני עיירתה הדרומית של מקאלרס לא רוו נחת מהפרסום "המפוקפק" שהביא להם ספרה החדש; באחד מביקוריה בבית הוריה בדרום זכתה הסופרת הצעירה לשיחות טלפון מאיימות מצד גורמים גזעניים של הקו קלוקס קלאן. מאידך, מושא אהבתה, הסופרת השווייצרית אנאמרי קלארק-שווארצנבאך, אשר לה הקדישה מקאלרס את ספרה השני, עזבה את אמריקה באותה שנה והמשיכה בנדודיה בעולם, עד שהשתקעה לתקופה קצרה בקונגו שבאפריקה, שם התבודדה  ועסקה בעיקר בתרגום ספרה של מקאלרס לגרמנית. בשנת 1942, בעת ביקור מולדת בשווייץ, נהרגה אנאמרי קלארק-שווארצנבאך בתאונת אופנוע, שעליו ביקשה לנסוע, לדבריהם של עדים במקום, "בלי ידיים".

ואולם, ככל שחלפו השנים הלך והתקבע מעמדו של ספרה של מקאלרס – השתקפויות בעין הזהב (1941) – כטקסט חלוצי וחתרני באופיו, אשר הציג באומץ את האידיאל הנשגב, זה הנוגע למימוש אישיותו האותנטית של הפרט בחברה. נקודה חשובה זאת הומחשה בעיקר לקראת סוף הספר, כאשר סרן פנדרטון בוחר להגיב, ברגע ייחודי של כנות, לדבריו של מפקדו, אשר טען מוקדם יותר כי "על הצבא להוציא את השטויות הנשיות מראשיהם של החיילים"; הסרן בוחר לענות לו כך:

"האם אתה מתכוון לומר שכל מימוש עצמי, הבא על חשבון ההתנהגות הנורמלית, הוא בהכרח שלילי, ואין לאפשרו, גם אם הוא מביא לאושר אישי? בקיצור, עדיף לדעתך, רק מפני שהדבר מכובד מבחינה מוסרית, כי היתד המרובע ימשיך להתחכך לשווא סביב החור העגול? הדבר עדיף בעיניך מאשר נגלה ונעשה שימוש בחור המרובע והבלתי-מקובל, אשר לו יתאים בקלות היתד? אינני מסכים איתך".

כלומר, מעבר לשימוש המפורש בסמלים מיניים של יתד וחור, מדובר בהצהרה חתרנית מצד הדמות האומללה – וכנראה גם מצד המחברת הצעירה – בעד מימוש זהותו העצמית של הפרט בחברה, ובעד בחירה באושר אישי, על פני חיים הטרוסקסואליים נורמטיביים, אפורים ואומללים.

בשנת 1967, לאחר התמודדויות ארוכות עם מחלות גופניות ונפשיות, הלכה קארסון מקאלרס לעולמה בגיל חמישים. כשבועיים לאחר מותה המוקדם, יצא לאקרנים עיבודו הקולנועי של הבמאי ג'ון יוסטון לספרה השתקפויות בעין הזהב (1941), כאשר את התפקידים הראשיים גילמו מרלון ברנדו ואליזבת' טיילור.

בחלוף השנים נדמה כי מורשתה הלהט"בית של קארסון מקאלרס נשכחה ברובה וכי מעולם לא זכתה בהכרה לה הייתה כה ראויה. מעבר להיותה יוצרת ספרותית חדשנית, פעילה למען זכויות שחורים באמריקה, ומתנגדת נחרצת לפשיזם האירופי, שימשה מקאלרס גם כפעילה להט"בית אמיצה, אשר חייה הסוערים שימשו כדוגמא מובהקת למימוש זהות אותנטית ובלתי מתפשרת.

.Writer Carson McCullers photographed on unknown date by David Lee Guss

(Free use on Pixels.com)

בספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי תוכלו לאתר חומר מחקרי רב אודות ההיסטוריה, התרבות, המאבקים וההישגים המשמעותיים של קהילת הלהט"ב לאורך השנים. כמו כן, בספרייה תוכלו לאתר גם יצירות אומנות וספרות של גדולי היוצרים הלהט"בים, מהעבר הרחוק ואף מהשנים האחרונות.

להלן מספר טעימות של ספרות מחקרית בנושא, מתוך אוספי הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי.

חודש גאווה שמח לכולם!

פרופ' דן לאור (1944 – 2023)   צילום: מגד גוזני

אווירת נכאים השתררה ביום א' האחרון בקרב באי הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי, ובקרב רבים משוחרי עולם הספר והרוח הישראליים, עת התבשרנו על מותו של פרופ' דן לאור, חוקר הספרות הבכיר, ומי שנתפש בעיני רבים כמגדלור של ידע וכאחרון מגיני השפה והתרבות העברית. פרופ' לאור, אשר הלך לעולמו בגיל 79, נולד בשנת 1944, בירושלים המנדטורית, למשפחת משכילים ואקדמאיים. אביו אברהם היה רופא כירורג, אשר טיפל בפצועים ברובע היהודי בירושלים במלחמת העצמאות. הבן דן למד ספרות עברית, ספרות אנגלית וספרות השוואתית באוניברסיטה העברית בירושלים, ולאחר מכן השלים לימודי דוקטורט באוניברסיטת ברקלי שבקליפורניה. לאורך שנותיו הרבות כחוקר ומחנך מילא פרופ' לאור שורת תפקידים בכירים באוניברסיטת תל-אביב – למשל, כראש החוג לספרות עברית, כדיקן הפקולטה למדעי-הרוח, וכראש המרכז למורשת היהדות ע"ש צימבליסטה. כמו כן, פרופ' לאור שימש במקביל גם כעורך במחלקת החדשות של קול ישראל והירבה לפרסם מאמרים בתחום התרבות בעיתון "הארץ".

דלדולו של עולם הרוח וצמצומם של לימודי הספרות והתרבות בישראל עמדו תמיד במוקד דאגתו של פרופ' לאור. הוא הירבה להתריע בפרסומיו מפני ההידרדרות ברמת הלימוד של המקצועות ההומניים, מפני חוסר ההכשרה של המורים הנבחרים לתחום זה, ומפני הזלזול הבוטה של נציגי מערכת החינוך כלפי לימודי הספרות, התנ"ך וההיסטוריה ככלל. סגירתו של החוג ללימודי ספרות עברית באוניברסיטת תל-אביב נתפשה בעיניו כפשיטת-רגל מוסרית וחינוכית. במאמר בעיתון "הארץ" קבל לאור כי "כמעט מבלי משים, מצאה עצמה אוניברסיטת תל-אביב, השוכנת בעיר העברית הראשונה […] ללא חוג המוקדש באופן בלעדי לחקר הספרות העברית והוראתה. בכך הייתה גם לאוניברסיטה היחידה מבין האוניברסיטאות הגדולות, ואפילו הקטנות, בעולם, שאין בה חוג ללימוד הספרות הלאומית". תפיסה לאומית חיונית מסוג זה התבטאה גם ביחסו ארוך השנים של פרופ' לאור כלפי הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי, הממוקמת בליבה של אוניברסיטת תל-אביב, ואשר בה ראה כמרכז תרבותי ולאומי ראשון במעלה. עוד בימיו האחרונים, כאשר נהג לקבל את תלמידיו בחדרו אשר בקומת הגלריה, הירבה פרופ' לאור לדבר בהתלהבות על פרויקט שחזור ציורי הקיר המרהיבים של אברהם אופק, על כתלי הספרייה, אשר אותו הגדיר כלא פחות מ"פרויקט לאומי של ממש".

ציורי הקיר של אברהם אופק, הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי

פרופ' לאור פרסם עשרות מאמרים וספרים אקדמאיים, אשר ברובם עסקו בחקר הספרות, החברה והתרבות העבריות. ואולם, נראה כי הישגו הגדול והידוע ביותר נוגע לפרסום הביוגרפיות המונומנטליות של סופרים עבריים. מבחינה זאת, ראוי להזכיר כי תחום זה של ביוגרפיה ספרותית עברית כמעט ולא התקיים לפני פרסומיו החשובים של לאור, וכי מעטים אף החוקרים הצעירים הלוקחים על עצמם כיום מטלה מאתגרת מסוג זה. לכל מי שפקד את שיעוריו של פרופ' לאור באקדמיה ידועה  היטב חשיבותו של המימד ההיסטורי והביוגרפי בחקר ולימוד הספרות העברית – נקודה אשר בידלה אותו לעיתים ממרבית החוקרים בני תקופתו. כך, למשל, באחד משיעוריו הרבים אודות יצירתו של הסופר ש"י עגנון, שב וטען לאור בפני תלמידיו, כי בעוד מרצים בכירים אחרים יעדיפו לפתוח את הדיון סביב יצירתו של עגנון "תמול שלשום" (1954) בניתוח פסיכואנליטי של עלילת הרומן, יעדיף הוא תמיד להקדיש את השיעורים הראשונים דווקא להצגת הרקע החברתי, ההיסטורי והביוגרפי של הדברים: למשל, לתיאור הגירתו של עגנון עצמו לארץ-ישראל בתקופת "העלייה השנייה", ולשרטוט המרקם החברתי וההיסטורי של בני התקופה.

כאמור, עיסוק מורחב זה בשאלות היסטוריות וביוגרפיות הנוגעות ליוצרים העבריים דחף את פרופ' לאור לפנות אל ז'אנר מחקרי ייחודי זה. בשנת 1998 התפרסמה הביוגרפיה המקיפה של הסופר ש"י עגנון – חיי עגנון – אשר נחשבת בעיני רבים לגולת הכותרת של עבודתו המחקרית. המשורר והמתרגם רפי וייכרט טען, למשל, כי "הישגו של לאור טמון, בין השאר, בעובדה שהוא הצליח לשלב באופן בהיר וקריא מאוד את המעקב הכרונולוגי אחרי האיש והכותב עגנון, יחד עם סידרה של מבטי-עומק קצרים לתוך היצירות הנסקרות". וייכרט אף סיכם את דבריו בקביעה כי הביוגרפיה שכתב לאור "הינה אחד המפעלים הספרותיים החשובים שראו אור בשנת היובל למדינה". הביוגרפיה של עגנון תורגמה מאז לשפות רבות, גרפה פרסים ספרותיים יוקרתיים, ונחשבת כיום לספר לימוד מחייב בכל שיעור הנוגע לעגנון וליצירתו.

חיי עגנון, הוצאת שוקן, 1998

כחמש-עשרה שנים מאוחר יותר פרסם פרופ' לאור את ספרו עב-הכרס אלתרמן: ביוגרפיה (2013), הנחשב למחקר הביוגרפי וההיסטורי המקיף ביותר סביב חייו ויצירתו של המשורר החשוב. הביוגרפיה המאוחרת דרשה מלאור מאמץ מחקרי של ממש, שכן היא עסקה בדמות ייחודית, אשר שילבה בין כתיבה שירית עילאית, לבין כתיבה עיתונאית ומעורבות מתמדת בחיי החברה והפוליטיקה של בני תקופתה. לאור עצמו העיד על מורכבות זו המתגלמת בדמות עליה בחר לכתוב: "אלתרמן הוא אתגר עצום — יצירתו הספרותית […] היא בעלת אופי מגוון מאין כמוהו. אלתרמן נחשב מאז ראשית דרכו לאחד מבכירי המשוררים העברים, אם לא לבכיר שבהם […] ויצירתו הטביעה חותם בל יימחה על החיים הספרותיים והציבוריים בארץ, הן בימי היישוב והן בתקופה שמאז קום המדינה". אתגר מורכב זה לא מנע מפרופ' לאור להשלים את הביוגרפיה עבת-הכרס על חייו ויצירתו של אלתרמן, הנחשבת בעיני רבים למחקר המקיף והמוסמך ביותר בתחום.

אלתרמן: ביוגרפיה, עם עובד, 2013

בעוד מספר חודשים אמור היה פרופ' לאור לחגוג את פרסומו החדש – ביוגרפיה של הסופר והמשורר דוד פוגל – אשר תראה אור בהוצאת "עם עובד". בשיחות שניהל עמי בימיו האחרונים ניכרה התרגשותו הרבה מפרסומו העתידי של הספר. כמו כן, קשה היה שלא להתפעל מעבודת המחקר המקיפה והדקדקנית שערך לאור לשם כתיבת הספר, וזאת על-אף שהתקרב כבר לגיל שמונים. המחקר סביב חייו של פוגל חייב אותו, בין היתר, לביקורים חוזרים ונשנים בארכיונים נידחים ברחבי אירופה; לגיחה פתאומית ובלתי מתוכננת אל העיר ניו-יורק, לשם הגיע בחיפוש אחר קופסת מכתבים מסתורית; ולבסוף אף אל חורבות מחנה הריכוז דראנסי שמצפון לפריז, אשר ממנו שׁוּלַּח דוד פוגל בפברואר 1944 אל מותו באושוויץ. כמו כן, בחודשים האחרונים לחייו הגה פרופ' לאור את הרעיון האפשרי של כתיבת ביוגרפיה אודות המחזאי חנוך לוין. בחודשים אלו, עת החל הפרויקט להתגבש בראשו, זכיתי ללוות אותו וללמוד מעט על שיטת עבודתו הקפדנית והמחושבת, אשר עיקרה היה באיסוף הפרטים הקטנים. בין היתר, סייעתי לו באיסוף ראשוני של מאות מאמרים עיתונאיים, אשר התפרסמו לאורך השנים, ואשר נגעו לחייו וליצירתו של לוין; בהמשך הופניתי על-ידו למציאת הידיעונים האוניברסיטאיים של השנים 1964-1963, וזאת כדי לאתר את  המרצים אשר לימדו בחוג לפילוסופיה, עת למד שם גם לוין הצעיר; ולבסוף, נתבקשתי ליצור קשר עם מזכירות תיכון עירוני א', ולנסות לאתר תלמידי עבר אשר למדו עם לוין באותה התקופה. המחקר הספרותי הפך תחת ידיו של פרופ' לאור למשימה בלשית של ממש, אשר היה בה כדי להפיח רוח חיים בדמותו הרחוקה של מושא הביוגרפיה.

אסכם ואומר שלמרות ידענותו הרבה ואישיותו המרשימה, התאפיין פרופ' דן לאור גם באנושיות ובטוב-לב יוצאי דופן. מעולם לא התנשא על תלמידיו, תמיד דאג להתעניין בשלומם, ואף היה סקרן באשר להתפתחותם האקדמית.

דמותו העשירה, האנושית והחייכנית תחסר לכולנו מאוד.

בספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי תוכלו למצוא ספרים, מאמרים וחומר מחקרי רב פרי עטו של פרופ' דן לאור.

מעטים האנשים אשר שמם נקשר אל פיתוח תחום ההוראה והחינוך כמו זה של אליהו בייליס. האיש שנולד בעשור הראשון של המאה העשרים, בקובנה אשר בליטא, היה למדריך בתנועות נוער ציוניות, לאחד ממייסדי תנועת "הצופים העברים" ואף לאחד מראשיה של תנועת "השומר הצעיר" בליטא. לאחר לימודיו האקדמאיים בגרמניה, שב בייליס ב-1926 לעיר הולדתו והחל להורות שרטוט וציור בגימנסיה הריאלית העברית שבקובנה. כמו כן, בייליס הצטרף במקביל גם לסגל המחנכים בגימנסיה העברית ע"ש שוואבה, שם לימד מקצועות רבים – אך במיוחד את הוראת השרטוט והציור. מאות תלמידים ותלמידות עברו תחת הכשרתו של המורה בייליס, אשר דאג לפתח את יכולותיהם התיאורטיות והמעשיות כאחד.  ב-14 באוקטובר 1939, כחודש וחצי לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, עת החלו להתקדר השמיים מעל היהודים שבליטא, זכה המורה בייליס ברישיון המעבר לו ייחל זה חודשים רבים. בייליס ומשפחתו הצליחו לחצות, בדרך חתחתים, את פולין הכבושה ואף להמשיך ולנוע מערבה, דרך ברלין, וינה, בודפשט ומשם לנמל באתונה, אשר בו עלה בידי המשפחה לעלות על סיפונה של ספינה רומנית ולהפליג עמה עד לנמל חיפה שבפלשתינה. משפחת בייליס נקלטה במהרה בקיבוץ בית-זרע שבעמק הירדן ואליהו בייליס עצמו הפך לאישיות חינוכית מרכזית בארץ-ישראל ולאחד ממעצביה המרכזיים של מערכת ההוראה והחינוך במדינה.

ואולם, אליהו בייליס לא הותיר מאחוריו את כל עולמו, הרחק בליטא החרבה. שכן, במבנה הגורן העבש שבבית-זרע, בעליות הגג המאובקות שבקיבוץ ולאורך חדרי דירתו הרחבה שבתל-אביב, אכסן איש החינוך המבוגר שורות ארוכות של ארגזי עץ חתומים, אותם דאג להבריח עמו מפני הקטסטרופה הקרבה. האוסף המצוי באותם ארגזי-עץ חומים-בהירים מכיל כמאתיים-אלף ציורים, פרי-רוחם ועמלם של קרוב לשמונה מאות ילדים שונים, אשר עברו תחת הכשרתו של המורה אליהו בייליס, בגימנסיה העברית שבקובנה, בין השנים 1939-1927. עמנואל בר-קדמא, כתב העיתון "דבר לילדים", ציין בכתבתו מ-1955 כי "רטט של קדושה אופף את המסייר בין הארגזים הקטנים. ציורי ילדים אלו לא יפארו עוד את הכתלים של נשפי מחזורים מסיימים, וילדים אלה, שציירו את הציורים, לא יסתכלו עליהם עוד בחיוך ויפטירו: 'היו ימים…' כאן טמונות יצירותיהם של ילדים אשר עלה עליהם הכורת ועקבותיהם אבדו יחד עם עוד שישה מיליון מבני עמנו".

מי היו אותם ילדים? כנראה שלעולם לא נדע באמת. על חמישה ציורים ששרדו מהאוסף של אליהו בייליס מתנוסס בכתב יד נקי וברור השם "יצחק לפידות", המשתייך לדבריו ל"מכינה ג'". מעט מאוד ידוע אודות אותו נער אלמוני, אשר ציוריו המרהיבים מעידים על אופי רגיש ועל יכולות ציור ייחודיות. במאגר השמות של אתר "יד ושם" מצוין כי אותו יצחק לפידות נולד בשנת 1923, התגורר בעיר קובנה שבליטא, וכי בעקבות הפלישה הנאצית לברית-המועצות, בשנת 1941, פונה בכפייה מזרחה  על-ידי הרשויות הקומוניסטיות, יחד עם יתר בני משפחתו. ואף לא מילה יותר. האם שרד יצחק לפידות את המסע מזרחה? האם עלה בידו להימלט מפני המכונה הגרמנית הקרבה? האם רוחו הרגישה יכלה לאימי המלחמה והשואה? לעולם לא נדע.

וכך, אנו נותרים חסרי-אונים אל מול אותם חמישה ציורים בודדים, השופעים בצבע ובחיות מרהיבה: חייל הצועד בזקיפות ומדיו האדומים זוהרים למרחק; נהר מתפתל לאורך יער חורפי, בנוף הקפוא של מזרח-אירופה; דוב סיבירי לבן ואונייה מטלטלת בין הגלים. ואולם, מתחת לפני השטח, מתחת לאותה חזות צבעונית מרהיבה, מבצבצים כבר היטב סימני התקופה. שכן, הצייר הצעיר דאג להדגיש את הדם הרב שנשפך על השלג, למרגלות אותו דוב סיבירי לבן; האונייה המטלטלת בים נראית במצוקה אמיתית נוכח גלי הענק, המאיימים לכסותה מכל עבר; ואז השרטוט החמישי, אשר אינו מותיר עוד מקום לספק, בדבר הבנתו של הנער בכל הנוגע למלחמה הגדולה המתחוללת סביבו, ובדבר הקטסטרופה האנושית הקרבה ובאה.

חמישה ציורים למזכרת עולם. חמישה ציורים מעולם שאבד.

בארכיון החינוך היהודי בישראל ובגולה, המצוי בקומת המרתף של הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי, נמצא חלק מאוסף הציורים של תלמידיו של המורה אליהו בייליס, וביניהם גם כמה ציורים של הנער יצחק לפידות. כמו כן, בספריית וינר לחקר התקופה הנאצית והשואה תוכלו למצוא חומר מחקרי ועיוני רב בנושא – דוגמת ספרים, כתבי-עת, חומר ארכיוני ומאגרי מידע מרחבי העולם.

​

"פעם הייתם קופים. ואולם, גם היום האדם הוא קוף יותר מיתר הקופים".

                                                                            (פרידריך ניטשה, כה אמר זרתוסטרא)

בשנת 1984 הוכה עולם המדע בהלם נוכח תוצאות מחקרם של צ'ארלס סיבלי וג'ון אלקוויסט, צמד ביולוגים מאוניברסיטת ייל האמריקאית. שני החוקרים טענו כי בדיקות ד.נ.א שערכו מוכיחות בוודאות כי האדם עצמו משתייך לקבוצת הקופים הגדולים – ואינו רק חולק עימה אב קדמון משותף – וגם כי השימפנזים דומים גנטית לבני-האדם יותר משהם דומים גנטית לגורילות – כלומר, קיימת זהות של 99.5 אחוז בין המבנה הגנטי האנושי לבין זה של השימפנזה. מדובר היה בנקודת מפנה מכרעת בחקר מוצא האדם, שכן בפעם הראשונה בהיסטוריה הגדירה הקהילה המדעית את האדם כקוף לכל דבר, הממוקם היטב בתוך משפחת הקופים הגדולים, ולא רק בסמוך אליה. בנוסף, הדמיון הכמעט זהה שנמצא בין הד.נ.א האנושי לבין זה של השימפנזים היווה אף הוא ציון דרך של ממש, וזאת כאשר תכונותיהם המשותפות של שתי קבוצות ייחודיות אלו – למשל, תכונת האלימות הרצחנית – מצאו את מקורן במורשת גנטית אותה רכשו שתי הקבוצות מאב קדום משותף. תוצאות המחקר של שני הביולוגים האמריקאים שימשו כסיכום ראוי עבור מאה תוססת, אשר לאורכה חוללה דיסציפלינת הגנטיקה מהפכות של ממש בכל הנוגע להבנתנו את מוצא האדם ולהגדרת טבעו הייחודי והמובנה.

הגנטיקה, על-אף היותה כה נוכחת ומרכזית בחיינו ובשיח התרבותי, הינה, למעשה, תחום מחקר ביולוגי עצמאי צעיר ימים, אשר התפתח לקוויו הנוכחיים רק בחמישים השנים האחרונות, וזאת, אף שבניצניו ניתן להבחין כבר במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה. הצעד הראשון בנתיב הגנטי התרחש בחצר המנזר על שם תומס הקדוש בעיר ברנו שבבוהמיה, שם גידל הנזיר האוגוסטיני גרגור מנדל שיחי אפונה, יצר הכלאות בין זנים שונים ועקב אחר התוצאות במשך מספר שנים. בשנת 1865 פרסם מנדל את תצפיותיו וקבע כי תכונות תורשתיות, כמו צבע האפונים וצורתם, מועברות ביחידות בדידות, כך שהצאצא חולק חלק מתכונותיו עם אמו וחלק עם אביו – אותן יחידות בדידות גורליות, אשר לימים ייקראו בשם "גֵנים". חוקיו הראשוניים של הנזיר מנדל, "אבי הגנטיקה", משמשים עד ימינו כבסיס להבנת תופעת התורשה. הדיסציפלינה החדשה שנולדה במנזר האוגוסטיני התפתחה לאורך השנים למספר ענפים שונים, העוסקים כולם בהתבטאות האינפורמציה התורשתית בתא החי ותוך התייחסות למגוון תופעות טבעיות – למשל, התפתחות הפרט מביצית מופרית לייצור בוגר, התבטאות החומר התורשתי בפיזיולוגיה ובאנטומיה של הפרט, וכן שיוך של האורגניזם למין מסוים ולהיסטוריה אבולוציונית מסוימת.

גרגור מנדל, "אבי הגנטיקה" 1884-1822

(Public Domain)

עד לשנות החמישים של המאה העשרים ידעו המדענים, אם כן, על קיומם של הגנים, אך הסברה הרווחת בעולם המדעי הייתה כי החלבונים המצויים בתא הם הגורם המרכזי בכל הנוגע להכלת ולעיבוד החומר התורשתי. התפנית הגדולה התרחשה בשנת 1952, כאשר רוזלינד פרנקלין, מדענית יהודייה-אנגלייה צעירה, הצליחה ליצור הדמיה דו-ממדית של סליל ה-DNA ולחשוף את מורכבותם האדירה של הגנים האנושיים. בשנת 1953 הסתמכו החוקרים פרנסיס קריק וג'יימס ווטסון על מחקרה של פרנקלין – בלא ידיעתה – ובעזרתו פענחו את המבנה התלת-ממדי המורכב של מולקולת ה- DNA – זה של הסליל הכפול. המבנה החדש שהציעו שני החוקרים הסביר היטב את מנגנון השכפול העצמי של המולקולה, את האופן הייחודי שבו אצור המידע הגנטי, ואף את הדרך הפתלתלה של העברת המידע בתורשה. תרומתם המדעית של החוקרים קריק וווטסון אחראית, למעשה, להולדת הענף החשוב של  חקר הגנטיקה המולקולרית, במה שנחשב עד ימינו לאחת מפריצות הדרך המדעיות החשובות של המאה העשרים. רוזלינד פרנקלין נפטרה בגיל 37 מסרטן השחלות ולא זכתה להכרה לה הייתה ראוייה בימי חייה.

רוזלינד פרנקלין  1958-1920

(Henry Grant Collection/Mol/Shutterstock)

ציון-דרך נוסף במחקר הגנטי התרחש בשנת 1976, עם פרסום ספרו של המדען הבריטי ריצ'ארד דוקינס – The Selfish Gene – אשר לטענת מדענים רבים, כמו אלן גרפן ומארק רידלי, היווה "מהפכה שקטה וכמעט מיידית במדעי הביולוגיה", ו"אשר שינה, למעשה, את הדרך שבה ביולוגים ומדענים חושבים כיום". גדולתו של הספר נבעה, בין היתר, מסגנונו הקריא ומנגישותו גם לקהל הרחב שלא היה בקיא במונחים מדעיים, ואין תימה אפוא שהוא הפך במהרה לרב-מכר בין לאומי, נמכר בלמעלה ממיליון עותקים ותורגם ללמעלה מעשרים וחמש שפות. בספר זה הציג דוקינס לראשונה את המונח "גן אנוכי", אשר משמעותו הבסיסית הינה שאיפתם העיקשת ו"האנוכית" של הגנים האנושיים לשרוד, לשכפל ולשמר עצמם לאורך הדורות, וזאת גם במחיר של פגיעה בקיומם של גנים אחרים, של גופים זרים ואפילו של הגוף החי שבו הם עצמם שוכנים. דוקינס חידד טענות אלו בקובעו כי הגוף החי אינו אלא "מכונת שרידה" גדולה אשר כל מטרתה הינה שימור והגנה על הגנים. לדברי המדען, התנהגותם "האנוכית" של הגנים תעודד בדרך-כלל גם התנהגות אנושית אנוכית; ואולם, דוקינס הצביע בספרו גם על התנהגויות אלטרואיסטיות המתרחשות בטבע – כאלו של הקרבת גוף ההורה למען שרידתו של הצאצא – וזאת  גם מתוך חישובים "אנוכיים" של שימור הגנים.

אין זה מפתיע כי קביעותיו הנחרצות של דוקינס, בדבר אסטרטגיות גנטיות מורכבות השולטות בגוף האדם ומכתיבות את התנהגותו בעולם, גררו בעקבותיהן ביקורת רבה, שעה שכלל משנתו המדעית הוגדרה כנגועה ב"דטרמיניזם גנטי". בהקשר זה, ראוי לציין כי ענף הגנטיקה זכה לביקורות ולהתנגדויות כבר עם היווסדו מצד מדענים ואנשי רוח, אשר התנגדו בעיקרם לרעיון של אפיון התנהגות האדם, תרבותו והתנהלותו בעולם על-פי מדדים גנטיים, ואשר יצאו חוצץ נגד הניסיון להבחין בין אוכלוסיות שונות הנבדלות זו מזו מבחינה גנטית. התנגדויות מסוג זה והטלות הספק החוזרות ונשנות במחקר הגנטי התעצמו במחצית השנייה של המאה העשרים, וזאת בעיקר נוכח גילוי הזוועות שביצעו הנאצים בשם הרעיונות של טוהר הגזע ושל העליונות הגזעית, ובשל התפתחות המחקר הגנטי בתקופה מאוחרת זו והאיום שהציבה על אפיונו המסורתי של האדם ועל תפיסת מקומו בעולם – למשל, בכל הקשור לסוגיית השכפול הגנטי, אשר ערערה את מעמדו היחידני והייחודי של הפרט בעולם. מבחינה זאת, הזכירו "מלחמות הגנטיקה" של המחצית השנייה של המאה העשרים את "מלחמות הקופים" של סוף המאה ה-19, אשר התעוררו בעקבות פרסום ספרו המונומנטלי של צ'ארלס דרווין – מוצא האדם (1871) – אשר בו החיל המדען הבריטי את תובנותיו בנוגע לאבולוציה גם על חקר התפתחות האדם, ואשר בו הקביל בבירור את מוצאנו הקדום עם זה של הקופים. מתוך המהומה האדירה שנולדה בעקבות ספרו החתרני של דרווין זכורה במיוחד תגובתו השלילית של בנג'מין ד'יזראלי, ראש ממשלת בריטניה, אשר קבע נחרצות כי בוויכוח הנוגע לשאלה "האם האדם הוא קוף או מלאך, בוחר אני תמיד בצד של המלאכים".

משפחתי וחיות אחרות…

 (Image: GETTY)

ואכן,  המחצית השנייה של המאה העשרים הייתה עדה להתעוררותו של מחקר פוליטי ניאו-מרקסיסטי, אשר נטה לשלול כל טענה מהותנית או גנטית בדבר טבע האדם, ואשר העדיף להתייחס אך ורק לכוחות החברתיים והפוליטיים הקיימים. החוקרים השונים הגדירו את הטיעונים הביולוגיים העוסקים ב"טבע אנושי" כאמצעי נוסף בידי בני המעמד העליון לשמירה על ההגמוניה החברתית שלהם, והמחקר הגנטי והעיסוק ב"טבע אנושי" ביולוגי נתפסו על-ידם כמעין נדבך נוסף במה שכינו "מבנה העל" של השכבה השלטת, וכאמצעי נוסף לביסוס היסודות הערכיים והרעיוניים של שכבה זאת. המחקר הגנטי הפך, אם כך, לשם נרדף לגזענות, לאפליה ולחשיבה רצחנית, כתשתית רוחנית לדיכויין של השכבות החלשות. מנגד ניצבו אותם מדענים ואנשי רוח אשר ביקשו לקדם את המחקר הגנטי ולהחילו על כלל מדעי החברה והרוח. עם מחנה "מושמץ ומותקף" זה נמנו מדענים בעלי שם דוגמת הביולוג האמריקאי אִ. אוֹ. וילסון, מי שכונה "אבי מדע הסוציו-ביולוגיה", וכאחראי המרכזי לניסיון החלת המחקר הגנטי על מדעי החברה. וילסון וחוקרים כדוגמתו ביקשו לאמץ את נקודת המבט הגנטית ולראות בהיסטוריה הביולוגית- אבולוציונית של המין האנושי כגורם המרכזי לתופעות החברתיות המאפיינות אותו כיום. כך, למשל, ראה וילסון בתופעות של חיזור, תוקפנות ועיצוב יחסים מגדריים ככאלה המושתתות ביסודן על התפתחויות בעברנו הקדום והקשורות לסביבה הפרה-היסטורית אשר הקיפה את אבותינו. התנהגות חברתית, או אנטי-חברתית, תורצה ביסודה על-פי מניעים דרוויניסטים וגנטיים, ותוך קישורה התכוף אל התנהגותם החברתית של אבותינו הקדומים ושל השימפנזים. גישה מחקרית מסוג זה הייתה כמובן לצנינים בעיני ה"מחנה הפוליטי" היריב והביאה לעימותים וליריבויות קשות באקדמיה האמריקאית, ועימותים אלו גלשו לעיתים לתגרות פיזיות של ממש, כמו במקרה שבו פרצו סטודנטים מאואיסטים רדיקליים לדיון שבו נאם וילסון, שפכו עליו מים והאשימו אותו בעידוד לג'נוסייד.

לסיכום, ראוי לציין כי המחקר הגנטי מצוי עדיין בראשית דרכו וטרם נחשפו מרבית סודותיו של הגנום האנושי. ואולם, נראה כי הוויכוח הישן, בדבר המימד הדטרמיניסטי המאפיין את חיינו, ובדבר האפשרות של בחירה אנושית חופשית, מוסיף להעסיק ולהלהיט אנשי רוח ומדענים שונים. הופעתם המתמדת של מחקרים העוסקים ב"גנים אנוכיים", ב"מכונות שרידה אנושיות", ובהתנהגויות אנושיות בסיסיות הנשלטות לחלוטין על-ידי חומר ביולוגי נסתר וטמיר, מוסיפה להלהיט את הרוחות בקרב הקהל הרחב – במיוחד כאשר המדובר בסוגיות הקשורות למבנה החברתי המקיף אותנו. החוקר פרנסיס סי. קולינס, אשר עמד בראש המרכז האמריקאי לחקר הגנום האנושי, טען בהקשר זה כי "גישה קיצונית הקובעת כי 'הגנים הם אנחנו' – כלומר, גישה הדוגלת בדטרמיניזם גנטי מוחלט – עלולה לערער את ערכן של התערבויות חברתיות המיועדות להעצים את הפוטנציאל של הפרט, עלולה לחתור תחת מוסדות חברתיים קיימים – דוגמת זו של מערכת אכיפת החוק – ואף עלולה לשלול כל קיום של רצון אנושי חופשי". קולינס הוסיף כי עולם המתאפיין בדטרמיניזם גנטי מוחלט, כזה אשר בו "כל תכונה אנושית מחוברת הדוקות לגנים האנושיים, אינו יכול לדור בכפיפה אחת עם ערכים כמו אחריות אישית ורצון חופשי". החוקר אנדרו בראון טען בהקשר זה כי "הניסיון מצד מדענים דטרמיניסטיים לפרק את האדם ואת התנהגותו לכלל מרכיביו הגנטיים הינו, למעשה, קריאת תיגר על המשנה האקזיסטנציאליסטית האירופית הרווחת, אשר רואה באדם יצור מודע וחופשי, אשר אינו כבול לתכתיבים חברתיים וביולוגיים, ואשר באפשרותו להשיג את חירותו במעשה של מרידה".

לאן צועדים, אם כך, האדם והמחקר הגנטי?

ימים יגידו.

בקומה א' של הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי תוכלו למצוא את אוספי המדע (500) והמדע היישומי (600), הכוללים פריטים רבים ומגוונים – למשל, כתבי-עת בתחומי המדע השונים, ספרי עיון ומחקר, ביוגרפיות של מדענים וספרי היסטוריה של המדע. הפריטים באוספים אלו כוללים מחקרים בתחומים שונים ומגוונים –  למשל, כאלו הנוגעים לתחום האתיקה והמוסר במדע, כאלו המתייחסים למאפייניו הפילוסופיים והתיאורטיים של המדע, כאלו המפרטים את התפתחותן והשתרשותן של תיאוריות מדעיות בקרב חברות שנות, וכאלו המחדדים את מקומו המרכזי של המדע לאורך ההיסטוריה האנושית. כמו כן, הפריטים באוספים אלו מכסים ענפי מחקר שונים ומגוונים במדע – למשל, ענף הפיזיקה, ענף הכימיה, ענף המתמטיקה – וכמובן, ענף הגנטיקה.

קריאה מומלצת

דוקינס, ריצ'ארד. הגן האנוכי. תל-אביב: דביר, 1991.

ווטסון, ג'יימס. הסליל הכפול. תל-אביב: לוין-אפשטין, 1971.

יבלונקה, חווה. ההיסטוריה של הגנטיקה. תל-אביב: ההוצאה לאור של משרד הבטחון, 1994.

.Brown, Andrew. The Darwin Wars: The Scientific Battle for the Soul of Man 

            .London: Touchstone, 2000  

Darwin, Charles. The Descent of Man, and Selection in Relation to Sex. London: J. Murray, 1874

Grafen, Alan and Mark Ridley. Richard Dawkins – How a Scientist Changed 

          .the Way We Think. Oxford: Oxford University Press, 2007   

Peters, Ted. Playing God?: Genetic Determinism and Human Freedom. New 

             .York: Routledge, 1997

.Wilson, Edward O. On Human Nature. New York: Bantam Books, 1979

באחד מחודשי הקיץ של שנת 1863, כשנתיים לערך מאז פרישת מדינות הדרום ופרוץ מלחמת האזרחים האמריקאית, התקבל בביתה של גב' לוקרציה קרוליין באראט-מקמהון, עלמה מכובדת ממחוז פיקנס, דרום-קרוליינה, מכתב מקומט, קרוע ומרובב בבוץ. בקצהו הימני של דף הנייר התנוסס התאריך – 29 במאי, 1863 – ובהמשך נמסרה כתובת השולח, שישב אותה עת הרחק בחזית, בסמוך למשרד הדואר בפרנקלין, וירג'יניה. גב' מקמהון חששה מאוד ממכתבים מסוג זה. פחות משנה קודם לכן התבשרה במכתב דומה כי אחיה האמצעי, בנג'מין בן השלושים, מת מפצעיו באחד הקרבות הגדולים. המכתב החדש נשלח על-ידי ויליאם לורנס באראט בן ה-29, אחיה הצעיר של קרוליין, ומי שנחשב למפרנסה הראשי של משפחת באראט. ברשימה הקצרה שחיבר עבור אחותו, בכתב צפוף, שבור ומלוכלך, ציין ויליאם כי הוא בחיים עדיין, אך כי המצב בחזית מדרדר בכל יום שחולף:

"אני מנצל עכשיו את הזמן שנותר לי, אחותי היקרה, כדי לכתוב לך מספר שורות, כך שתדעי כי מצוי אני עדיין בממלכת החיים. כולי תקווה כי שורות אלו יגיעו אליכם בהקדם וימצאו את כולכם בריאים ושלמים. כתבתי אליכם לפני כשבועיים, אך טרם זכיתי למענה. בריאותי האישית מדרדרת מאוד. גם אין לי חדשות מלחמה עבורכם. אני נגעל עמוקות כאשר אני נזכר במה שעלי לכתוב. אני מקווה שאתם שומרים עבורי על העסק המשפחתי. חשוב שתשמרו עליו היטב, שכן הכול כה חסר בטחון ורק המוות בטוח. זכיתי לקבל מכתב ממילטון, בחמישה עשר לחודש, בו תיאר עבורי בפירוט את קציר הדמים בקרב פרדריקסברג. אנא כתבו אלי בהקדם ועדכנו אותי בקשר לעסק, אחיך, ו. ל. באראט".           

 [תרגום: ד"ר דן קורדובה]

מה עלה בגורלו של העסק המשפחתי והאם הספיקה כלל גב' באראט-מקמהון לענות למכתבו הקצר של אחיה – כל אלו נותרו עבורנו בגדר חידה. ואולם, יודעים אנו כי שלושה שבועות מאוחר יותר התקבל מכתב נוסף בבית המשפחה הדרומית, אשר נשא תאריך מאוחר – זה של ה-22 ביוני, 1863 – ואשר נשלח הפעם מהעיר ווינצ'סטר שבקצה המדינה, כ-300 קילומטר צפונה לערך ממשרד הדואר שבפרנקלין, וירג'יניה. המכתב החדש נוסח על גבי נייר ירוד ומקומט, היחיד שהיה זמין באותם מחנות מאולתרים שעל גדות הנהר. המכתב נשלח על-ידי מר מילטון באראט, אחיהם הבכור של קרוליין וויליאם, אשר צעד אותה עת לכיוון החזית, סמוך לגבול הדרומי של מדינת פנסילבניה:

"אחים יקרים, אני אוחז בעט וכותב אליכם, כדי שתדעו שמצבי טוב וכי אני בחיים. כולי תקווה כי שורות אלו ימצאו גם אתכם בריאים ושלמים. אנו ממשיכים בצעדה הארוכה צפונה, חוצים דרך רכסי ההרים. אתמול בלילה חצינו את נהר השננדואה, כאשר המים טיפסו והגיעו כמעט עד לכתפיים. אינני יודע מתי אתפנה שוב לכתוב אליכם. הגדוד שלנו טרם השתתף בקרב של ממש, אך נאמר לנו כי בקרוב נעבור למתקפה ונהייה אנו אלו הפולשים והכובשים. לא שמעתי מלורנס אחינו זה זמן רב. אומר רק כי השמועות שמגיעות אליכם, בדבר כניעה מוחלטת של האויב והתרופפות המשמעת של חייליו, אינן נכונות. חיילי האויב ממושמעים לא פחות מאלו שלנו. התחושה הכללית בקרב אנשינו איננה טובה במיוחד. אפשר לומר שעל כולנו כאן נמאסה אותה מלאכה הקרויה 'מלחמה'. אחיכם האוהב, מילטון באראט".         

 [תרגום: ד"ר דן קורדובה]

            מילטון באראט                                                         ויליאם לורנס באראט

ואכן, על רבים מחיילי הדרום נמאסה המלחמה כבר באמצע שנת 1863. הפרישה ההיסטורית של מדינות הדרום מהאיחוד, ההכרזה החגיגית על עצמאות הקונפדרציה, הניצחונות המזהירים של מתקפת אוגוסט, 1862, והתחושה הזמנית, אך הממשית כל-כך, כי הנה מגיעה השעה המיוחלת אשר בה יגשים הדרום את חלומו הנכסף – כל אלו אבדו במהרה ברעם התותחים, נסחפו בנהרות של דם על-פני עיירות וכפרים. דגלי העצמאות החגיגיים, אשר התנופפו בגאון בכיכרות הדרום, הוחלפו במהרה בדגלים לבנים. סיסמאות הקרב של חודש אוגוסט הפכו לפתע למפל סוער של שמועות נוראות, סיפורי זוועות ששטפו את הארץ כולה: שילה, טנסי – עשרת אלפים; פריוויל, קנטקי – שלושת אלפים ושלוש מאות; ויקסברג, מיסיסיפי – שלושים ושמונה אלף. באמצע שנת 1863 נמאסה המלחמה גם על רבים מחיילי הצפון, אשר נשמו אמנם לרווחה כאשר הוסר האיום של תבוסה צבאית, אך אשר גם למדו היטב על בשרם את מחיר הניצחון. בקרב אנטיאטם הגדול, אשר ארך יום אחד בחודש ספטמבר, נמנע כיבושה של עיר הבירה וושינגטון ונבלמה סופית מתקפת הקיץ של צבא הדרום. הקרב נחשב, אומנם, לניצחון מכריע של צבא הצפון, צבאית ותודעתית; אך ניצחון זה נקנה במחיר דמים נוראי – למעלה מעשרים אלף נפגעים משני הצדדים – ונחשב עד ימינו ליום העקוב מדם בהיסטוריה של יבשת אמריקה. באותה עת, כאמור, נמאסה כבר המלחמה על אנשים רבים.

אבל המלחמה עצמה לא מאסה ולא התעייפה. בתחילת הקיץ של שנת 1863 התגבשה ההבנה בקרב מנהיגיהם של שני הצדדים כי טרם נערך הקרב הגדול, אשר יסמן על מפנה ועל הכרעה אמיתית בתוך השיגעון הגדול של מלחמת האזרחים. הגנרל רוברט אי לי, אשף המלחמה וגיבור הדרום, החל בתכנון מתקפה נוספת אל לב מדינות הצפון, במטרה להכניע סופית את צבא האיחוד. תוך ימים ספורים כבר החל מתקבץ וזורם צפונה נחיל של אדם. זרם אדיר של מעל שבעים אלף חיילים דרומיים עשה את דרכו לאט אך בבטחה לאורך עמק השננדואה, במעין מהלך צבאי מתריס ואדיר מימדים, אשר איים לסכן את ערי הצפון הגדולות. אלפי לוחמים – חלקם נערים, חלקם יחפים ולבושים בסחבות – החלו מתאגדים וקרבים אל גבולה של מדינת פנסילבניה, מתרכזים סביב עיירה זעירה בשם גטיסברג, אלמונית עד אז עבור מרבית העולם. ככל הידוע לנו היום, סחף כנראה זרם האדם הנורא גם את ויליאם ומילטון, האחים לבית משפחת באראט, והביאם אל אותה זירה גורלית. מנגד, צבא הצפון חצה את נהר הפוטומק בימיו האחרונים של חודש יוני והחל מתבצר כנגד הפולשים מדרום. למעלה ממאה אלף חיילים צפוניים נפרשו לאורך הגבול והכינו עצמם למפגש הגורלי.

וכך, במשך שלושת הימים שבין ה-1 ל-3 ביולי, 1863, התנגשו הכוחות הניצים וניטש הקרב הגדול ביותר של מלחמת האזרחים האמריקאית – קרב גטיסברג – אותו תיאר ההיסטוריון ברוס קאטון כ"דרמה מחרידה ומרהיבה, אשר, בצדק או שלא בצדק, נוהגים לראות בה בדרך-כלל את רגע ההכרעה במלחמה הגדולה". ביום הראשון של הקרבות טרם התרכזו כל כוחות הצפון באזור הלחימה, ולכן נפלו במספרם בהרבה מזה של כוחות האויב. התוצאה הייתה מכת מחץ לצבא הצפון וקרוב לעשרת אלפים נפגעים שאבדו בקרב. בשני הימים הבאים ביקש הגנרל רוברט אי לי לנצל את הישגי היום הקודם ולהלום היטב בשני אגפיו ובמרכזו של צבא היריב – ובכך להביא, למעשה, לחיסולה של ארמיית הצפון הגדולה. הגנרל ג'ורג' מיד, מפקד כוחות הצפון באזור, הצליח לנייד עשרות אלפי חיילים ולהתבצר היטב כנגד מספר הסתערויות אדירות של צבא האויב. בסיומו של היום השני, עקוב הדמים, נגוזה תקוותו של הגנרל לי להשמיד את כוחות הצפון.

             הגנרל ג'ורג' מיד                                         הגנרל רוברט אי לי

היום השלישי והאחרון של הקרב ייזכר לימים כאחד ממופעי המלחמה האכזריים ביותר. בצהרי היום פתח צבא הדרום בהרעשה ארטילרית אדירה של למעלה מ-150 תותחים. משנסתיימה ההרעשה פתחו 12,500 לוחמים דרומיים בהסתערות נואשת במעלה "רכס בית-הקברות", לעבר עמדה מרכזית של כוחות האויב, מרחק שנמתח למעלה מקילומטר שלם, חשופים לחלוטין לאש התותחים ולמטחי הרובים של חיילי הצפון. ההסתערות הנואשת של כוחות הדרום, אשר התפרסמה לימים כ"מתקפת פיקיט", על שם המפקד שעמד בראשה, כמעט שנחלה הצלחה – אבל רק כמעט. הכוח המסתער נשבר לבסוף ונסוג המום לאחור, מותיר כמחצית מאנשיו מוטלים מתים על האדמה. קרב גטיסברג הגיע רשמית לסיומו. שני הצבאות המוכים והחבולים, אשר ספרו יחדיו קרוב לחמישים אלף אבדות, השתחררו זה מזה ונסוגו לאחור. לימים נודע הקרב הגדול שבגטיסברג לאחת מנקודות התפנית וההכרעה של המלחמה, אשר בה הציג צבא הצפון את כוחו ומשאביו העדיפים, ואף הוכיח סופית כי מתקפה דרומית על אדמת הצפון נידונה לכישלון. כמו כן, זירת היער הקטנה שבמעלה "רכס בית-הקברות", אשר בה הצליחו כוחותיו המסתערים של פיקיט לפרוץ זמנית את מערך הביצורים של צבא הצפון, זכתה עם השנים לכינוי "זירת המלאך". היסטוריונים דרומיים רואים בה עד היום כ"נקודת השיא" של קונפדרציית הדרום, אשר ממנה והלאה החלה התפוררותו ומותו של החלום הדרומי.

ותיקי המלחמה מהצפון ומהדרום נפגשים ב-1913 על אדמת גטיסברג, במלאת 50 שנים לקרב

ההלם שהותיר אחריו הקרב החל מתבהר לאורך הימים והשבועות הבאים. ההיסטוריון ג'ורג' ר. סטיוארט מספר, בהקשר זה, כי "באותו אחר-הצהריים של היום השלישי, איש מבין הצדדים לא הבין עדיין כי מדובר בנקודה מכרעת במלחמה. רק משהחל הגנרל לי לסגת עם חייליו לאחור, התעוררה ההבנה בקרב שני הצדדים כי משהו מכריע וסמלי, אפילו בסדר גודל עולמי,  התרחש זה עתה, על אותה כברת ארץ צרה, במעלה 'רכס בית-הקברות'". לוחמי הקונפדרציה, שהחלו בנסיגתם האיטית לאחור, התקשו לאמץ את ההבנה הקשה, שהחלה מתגבשת עמוק בליבם – ההבנה כי החלום המזהיר הפך עתה ל"מטרה אבודה". הטראומה המזעזעת של קרב גטיסברג המשיכה להדהד גם לאחר המלחמה, מלווה אף היא באותו "סירוב נפשי" להכיר בתבוסת הדרום. פוליטיקאים, אנשי צבא ואנשי רוח בני "הדרום החדש" הוסיפו לראות, גם לאורך המאה העשרים, באותו קרב גבורה בגטיסברג כ"נקודת השיא" של אבותיהם ושל מולדתם. הדבר בא לידי ביטוי פיוטי בספריו של ויליאם פוקנר, גדול סופרי הדרום במאה העשרים, ובמיוחד בקטע הבא מספרו (Intruder in the Dust (1948 :

עבור כל נער דרומי בן ארבע-עשרה קיים הרגע – ולא רק פעם אחת, אלא מתי שיחפוץ בכך – אשר בו השעה עדיין אינה שתיים באותו אחר-הצהריים קיצי של יולי, 1863, כאשר החטיבות מוצבות במקומן מאחורי גדר התיל, התותחים מונחים ביערות בהיכון והדגלים המתנפנפים ברוח כבר הותרו מחבליהם ומוכנים להינשא קדימה ואפילו פיקיט עצמו, בתלתליו הארוכים המשוחים בשמן וכובעו כנראה בידו האחת וחרבו הגדולה בידו השנייה, משקיף עדיין במעלה הגבעה, תר נואשות אחר הסימן של מפקדו במרחק, והכל עוד מונח על-הכף, דבר לא קרה עדיין, דבר אפילו לא החל עדיין, ולא רק שלא החל אלא יש עדיין מספיק זמן כדי שלא יתחיל לעולם, כנגד אותה עמדה רחוקה וכנגד אותם תנאי שדה ארורים […] אך הדבר אכן יתחיל בקרוב, כולנו יודעים זאת, אנו, שהגענו רחוק מדי והנחנו הרבה מדי על כף המאזניים, והרגע הזה אינו זקוק אפילו לנער דרומי בן ארבע-עשרה שיחשוב: לו רק הפעם. אולי רק הפעם הזאת, עם כל-כך הרבה להפסיד וכל-כך הרבה להרוויח: פנסילבניה, מרילנד, העולם כולו, כיפת הזהב של וושינגטון הבירה ככתר עבור המאמץ האבוד […] וזה הדבר: הקצה המוחלט שממנו אין חזרה, לסגת עכשיו ולברוח הבייתה, או לדהור קדימה ללא-תקנה, ללא תקווה וללא אפשרות ובכלל […] לצלול לעד מעבר לסיפו הרועם של קצה העולם".

 [תרגום: ד"ר דן קורדובה]

*

מספר שבועות לאחר שוך הלחימה בגטיסברג הגיע מכתב נוסף אל בית משפחת באראט-מקמהון בדרום-קרוליינה. התאריך שהתנוסס בקצה המכתב היה ה-18 ביולי, 1863. המכתב נשלח ממחנה צבאי שליד ריצ'מונד, וירג'יניה, בירת הדרום. הכותב היה ויליאם לורנס באראט:

"אני שוב מנצל את ההזדמנות הניקרת בפני לכתוב לך מספר שורות ולעדכן אותך באשר למצבי. בריאותי נותרה בכי רע. גם אין בידי חדשות מלחמה עבורך, מלבד הכותרות בעיתון המקומי, המבשרות כי הגנרל לי נסוג חזרה לווירג'יניה. כבר זמן רב שלא שמעתי מאחינו מילטון. במקרה ואמות בקרב הייתי שמח לדעת כי העסק המשפחתי יחזיק מעמד, וכי החובות שצברנו ישולמו עם הזמן, מבלי לפרק את משפחתנו כליל. החיילים שסביבי משתמשים במעין אימרה עבור כל אדם שמת לידינו, או עבור כל חפץ שאובד ונשכח. הם אומרים שהוא 'נעלם בארובה'. אנא מסרי בשמי לכולם כי, לדעת אחיך, קונפדרציית הדרום בדרכה 'להיעלם בארובה'. ויותר אף מילה".       

 [תרגום: ד"ר דן קורדובה]

כארבעה חודשים מאוחר יותר, בבוקר סגרירי של ה-19 בנובמבר, 1863, ביקר אברהם לינקולן, נשיא ארצות-הברית המכהן, בבית הקברות שבגטיסברג. כשהוא רכוב על סוס גבוה ומלווה משני צדדיו במזכיר המדינה ובמזכיר האוצר, התקדם לינקולן בראש המשלחת אל בית הקברות המיועד, מוקף מכל עבר בנכבדי העיר ובאלמנות המלחמה. לאחר נאום ארוך ומתמשך של אחד מנכבדי המקום, עלה לינקולן לבמה וקרא במשך פחות משלוש דקות את מה שלימים ייחשב לגדול הנאומים בהיסטוריה האמריקאית. בין היתר, הדגיש הנשיא ב"נאום גטיסברג" את ערך השוויון, אשר עליו נוסדה האומה האמריקאית ואשר עבורו נלחמו ומתו האלפים בגטיסברג:

לפני שבע ושמונים שנה הולידו אבותינו על יבשת זו אומה חדשה, אשר נולדה בחירות וייעודה האמונה כי כל בני האדם נבראו שווים […] העולם ישית ליבו מעט, אף לא יזכור לאורך ימים את שאנו אומרים כאן, אך לעולם לא יוכל לשכוח את שהם עשו כאן. מוטב הוא כי אנו החיים, נקדיש עצמנו כאן למלאכה הלא גמורה אשר הם נשאו אותה עד עתה באצילות כה רבה. מוטב כי אנו כאן נקדיש עצמנו למשימה הכבירה הניצבת עדיין בפנינו – כי ממתים עטורי תהילה אלו נשאב מסירות רבה יותר למטרה שעבורה נתנו הם את מלוא מסירותם האחרונה – כי נגמור אומר שמתים אלו לא לשווא מתו – שאומה זו, תחת האל, תזכה ללידה חדשה של חופש – וכי שלטון של העם, בידי העם, עבור העם, לא יכלה מן הארץ.

לוקרציה קרוליין באראט-מקמהון                  אברהם לינקולן ופתיחת "נאום גטיסברג"

    בגיל 60 לערך, שנת 1886

ערך השוויון נותר סוגייה בוערת בציבוריות האמריקאית גם בימינו, כאשר צילם הכבד של עבר העבדות ושל האפליה הגזעית מרחף עדיין מעל ראשיהם של אמריקאים רבים בתחילת המאה העשרים ואחת. מבחינה זאת, מוסיפים רבים לראות במלחמת האזרחים, על כל זוועותיה, כ"שעתה היפה" של אמריקה, אשר במהלכה נלחמה האומה על נשמתה והקריבה קורבן אדיר עבור אותם ערכים נאצלים שבהם תמיד התהדרה. כמו כן, נראה כי שני הצדדים הלוחמים, על-אף עולמם הערכי המנוגד בעיקרו, שילמו מחיר דמים כואב וחסר תקדים. קרוליין באראט-מקמהון שכלה את אחיה האמצעי בנג'מין, באחד הקרבות של שנת 1862. תפילותיה ומכתביה לא סייעו בידה למנוע את גורלה האכזר. אחיה הצעיר ויליאם-לורנס באראט נפל גם הוא במלחמה, בחודש מאי, 1864. אחיה הבכור מילטון באראט נפל בשבי האויב ומת במחנה השבויים זמן קצר לפני תום המלחמה.

סיפורה ומכתביה של משפחת באראט מכונסים בספר הנמצא באוסף ההיסטוריה האמריקאית, בקומה א' שבספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי.

באוסף ההיסטוריה האמריקאית תוכלו למצוא עוד פריטים רבים – ספרי עיון, מאמרים, יומנים וקטעי עיתונות – העוסקים כולם במלחמת האזרחים האמריקאית ובקרב גטיסברג בפרט.

קריאה מומלצת

גוטפלד, ארנון. ממושבות למלחמת אזרחים – היסטוריה אמריקנית עד 1861. תל-אביב: האוניברסיטה המשודרת, 1986.

פאוסט, דרו גילפין. רפובליקה של סבל – המוות ומלחמת האזרחים בארצות הברית. תל-אביב: מוסד ביאליק, 2017.

קאטון, ברוס. מלחמת האזרחים האמריקנית. תל-אביב: מערכות, 1979.

Faulkner, William. Intruder in the Dust. New-York: Vintage, 2011.

Heller, J. Roderick (Ed.) The Confederacy Is on Her Way Up the Spout – Letters to South-Carolina, 1861-1864. Columbia, South-Carolina: University of South Carolina Press, 1998.

Sears, Stephen W. Gettysburg. Boston: Houghton, 2004.

Stewart, George R. Pickett's Charge: A Microhistory of the Final Attack at Gettysburg, July 3, 1863. Boston :Houghton. 1987.

היומן האישי משמש כאמצעי יעיל לתיעוד כבר למעלה מ-5,000 שנים, וניתן להתחקות אחר השימוש בו עוד מתקופת המצרים הקדמונים ותושבי ארץ שוּמֵר. מלבד ערכו הפונקציונלי והתיעודי הברור, שימש היומן לאורך הדורות גם ככלי יעיל לביטוי רגשות וכאמצעי של ממש לחיזוק אמונות ואידיאולוגיות. יומנים אישיים בעלי ערך היסטורי, המבטאים גם עומק רגשי וחקירה פילוסופית מצד הכותב, ניתן למצוא, למשל, אצל הקיסר הרומי מרקוס אורליוס (180-121), אצל הוגה הדעות השווייצרי ז'אן ז'אק רוסו (1778-1712), ואף אצל הנערה הצעירה אנה פרנק (1945-1929). כמו כן, נראה כי ז'אנר היומן זכה לחשיבות מרבית דווקא בעתות קיצון – אלו של תקופות מלחמה או של אסון כלכלי-חברתי. בתקופות נוראות אלו הפך היומן לכלי בעל ערך רגשי עמוק, אשר אפשר לכותביו חשיפה מרבית וכן התמודדות פסיכולוגית עם מכאובי התקופה. מימד פסיכולוגי זה מודגש במיוחד באותם יומנים אשר נכתבו בידי נשים, אלו אשר קולן נוטה להידחק לשוליים בעתות קיצון של מלחמה או משבר. היומנים הנשיים מאפשרים חשיפה אישית של הלכי התקופה ועוסקים לרוב ב"סוגיות קטנות", כאלו הנוטות לחמוק ולהיעלם מדפי "ההיסטוריה הרשמית".

דוגמא לתופעה המעניינת ניתן לאתר, למשל, ביומן המלחמה של מארי צ'סטנט. ב-24 בדצמבר 1860, הכריז בית הנבחרים של מדינת דרום-קרוליינה על פרישה חד-צדדית מאיחוד המדינות של ארצות-הברית, ופתח, למעשה, את השער להתפרקות מוחלטת של האיחוד ולפרוץ מלחמת האזרחים האמריקאית. באותה תקופה בערך החלה מארי בוייקין צ'סטנט, עלמה דרומית בשנות השלושים לחייה, אשר השתייכה לאליטה הלבנה של דרום-קרוליינה, לתעד את חייה ביומן אישי. למעלה ממאה שנים לאחר כתיבתו, יעבור יומנה של צ'סטנט עריכה בידי טובי ההיסטוריונים האמריקאים ויתפרסם במלואו – רק כדי לקצור את שבחי המבקרים ולזכות בפרס פוליצר להיסטוריה. יומנה של צ'סטנט, המשתרע על פני קרוב ל-1,000 עמודים, משמש צוהר ייחודי לחיי החברה הדרומיים של תקופת המלחמה, וחושף את הלכי הרוח ששררו בקרב השכבות השונות. כמו כן, יומנה האישי אפשר לצ'סטנט לבטא דעות ורגשות שנחשבו פחות מקובלים בחוגים שסבבו אותה – בין היתר, בכל הקשור לביקורת שהיא גילתה כלפי היחס לעבדים השחורים, למעמד הנשים הלבנות ולאפשרות של נישואי תערובת. כך, למשל, מתארת צ'סטנט את חמותה, אישה אקסצנטרית ומלומדת, אשר התנגדה למוסד העבדות:

24.9.1861

למרת C יש תאווה לספרים שבה לא נתקלתי מעולם. קריאת ספרים היא עיסוקה המרכזי ונחמתה בעולם. בחייה הנוחים והמפוארים, היא אינה מגבילה את עצמה מדבר […] היא מקדישה שעות כל יום לתפירת בגדים עבור תינוקות שחורים. היא רואה בכך כפרויקט האישי שלה. היא מניחה  בדים בסלי העבודה של כל הנשים בבית ומכנה אותן כמשתייכות ל"חברת התפירה" שלה. היא מוכנה בכל עת עם מלתחה מאובזרת עבור כל מבקרת חדשה. האימהות השחורות אף מביאות את ילדיהן אליה לאבחנה וטיפול כאשר הם חולים. היא לא מתרגשת כלל מהמשימה. היא מרימה זאטוט שחור ובוחנת היטב את חניכיו באופן שקול ומדעי. היא חובשת את כל הפציעות והחבלות. האנשים הללו פשוט מסורים לה. מה שמוכיח כי הם, השחורים, יכולים להיות אסירי תודה, לו רק היינו מעניקים להם משהו עבורו היו יכולים להיות אסירי תודה. 

[מתוך הספר: Mary Chestnut's Civil War. תרגום: דן קורדובה]

דוגמא דומה לתופעה של ביטוי נשי בעתות קיצון ניתן לאתר גם בפרויקט היומנים שפרסם צוות חוקרים מארה"ב, רוסיה וצרפת בשנת 1995 בשם "Intimacy and Terror"". שני הכרכים שפורסמו מכילים עשרות קטעי יומנים אישיים של אזרחים סובייטיים, המתארים את חיי היומיום בברית-המועצות הסטליניסטית של שנות השלושים. החוקרים התמקדו בעיקר ביומנים אישיים שטרם פורסמו ואשר כללו את חוויותיהם הקשות של אזרחים מן השורה, אשר חזו במו עיניהם בזוועות התקופה. קטעי היומנים חושפים צוהר לתקופה האפלה של הטיהורים ההמוניים, של מחנות הכליאה ושל משפטי הראווה, אך מציגים לראשונה גם את חייהם האישיים של "האנשים הקטנים", המלווים באכזבות, ריגושים, אהבות וחלומות לעתיד. פרסום היומנים אפשר חשיפה של המימד האנושי הפרטי ושל השתלבותו באותם אירועים היסטוריים אדירים וחסרי תקדים. הקטע המובא כאן לקוח מיומנה של גאלינה ולאדימירובנה שטנגה, פועלת סובייטית בת התקופה, בתחילת שנות החמישים לחייה. יומנה של שטנגה משמש עבורה ככלי רגשי להתמודדות עם מכאובי התקופה, אך גם ככלי סודי המאפשר לה לראשונה חשיפה מלאה; כך, למשל, העידה שטנגה ביומנה כי בעלה נכלא באחד הגולאגים של סטלין – דבר אשר עליו לא סיפרה בשום הזדמנות אחרת.

2 במאי, 1936

אחרי יום עבודה ארוך, החלטנו מיטייה [בעלי] ואני לצאת להליכה ולצפות בחגיגות של מוסקבה, לרגל יום הפועלים. לא פשוט בימינו לצאת להליכת ערב! נראה כי כל תושבי מוסקבה יצאו לחגיגות, והכיכרות עמוסות באנשים שמחים, לבושים בבגדי חג. אורות ראווה מקשטים את הרחובות ומוזיקה נשמעת מכל פינה. […] נושא החגיגות השנה: "יַלְדּוּת שמחה". סטלין מאוד אוהב ילדים ופועל בכל מרצו כדי שחייהם יהיו טובים ושמחים […] לבתי אירונצ'קה יש חיים קשים. היא אומנית. היא נישאה לבוריס שאטילוב, בן כיתתה בבית-הספר לאומנויות. הם נישאו כשמיטייה שהה בכלא ואנו היינו מצויים בצרות כלכליות […] הם התגוררו בחדר זעיר במשך שנתיים ומופלא בעיני שהצליחו לשמור על שפיותם. פשוט עוני מוחלט […] ילדתי האומללה נאלצת לבשל, לנקות ולתקן, לשטוף כלים ולהשלים את כל משימות הבית, להשתכר למחייתה, ובעיקר, להמשיך את התפתחותה כאומנית […] היא מותשת לגמרי ועצביה רעועים. בנוסף, בוריס ניחן באישיות בעייתית – הוא גס, אנוכי ונוטה לקנאה. אירונצ'קה מוכרת כבר כאומנית וזוכה לביקורות טובות בעיתונים […] היא זכתה במלגה ממשלתית המיועדת להנצחת עשרים שנים למהפכת אוקטובר.

[מתוך הספר:  Intimacy and Terror: Soviet Diaries of the 1930s, תרגום: דן קורדובה]

ראוי לציין כי יומנים נשיים מבטאים לרוב גם התנגדות ולחימה של ממש, וכי הכותבות השונות לוקחות לעיתים חלק פעיל במאבק ההיסטורי. הדוגמא המובהקת לכך התרחשה בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת, כאשר במשך שתים-עשרה שנה שגשג הרייך השלישי ושלח זרועותיו מצרפת והולנד שבמערב, דרך צפון אפריקה ומדינות הבלקן, ועד למדינות הסקנדינביות, הבלטיות ולכל אורכה של מזרח אירופה. תחת שלטונה של האימפריה הנאצית הושמדו מיליוני  יהודים ובני עמים אחרים, ערים ומדינות הוחרבו עד היסוד ומיליונים הורעבו, נכלאו ושועבדו. אין פלא, אם כך, כי תקופה זאת הביאה לפריחתו של ז'אנר היומן האישי, אשר שימש ככלי רגשי ותיעודי מהמעלה הראשונה. בהקשר זה, ידועים במיוחד יומניהם של אנה פרנק ושל ויקטור קלמפרר, אשר תיעדו באופן יומיומי את לבטיהם ומאווייהם נוכח הזוועות המתחוללות סביבם. ואולם, פחות מוכר יומנה של רות אנדריאס-פרידריך, סופרת ועיתונאית גרמנייה בת התקופה, אשר הקימה יחד עם בעלה קבוצת התנגדות א-פוליטית לשלטון הנאצי. לאורך אותן שנים נוראות דאגה אנדריאס-פרידריך לתעד ביומנה את הזוועות שבהן חזתה, ממקום מושבה בברלין – דוגמת הרדיפות, הרעב, השילוחים אל המוות וניסיונות ההסתרה – אך הצליחה גם לשמור על נימה קלילה בכתיבתה, ואף לשלב לעיתים הערות משעשעות והומור שחור. כך, למשל, מתואר מאורע היסטורי אחד ביומנה:

"יום ד', 2 במאי, 1945

 אחרי הצהריים מארגן פרנק "משלחת לאספקת מים", הצועדת אל הבאר הקרובה. מאות אנשים כבר עומדים כאן בתור. שעתיים חולפות עד שאנחנו מצליחים להתקדם תוך כדי הידחקות איטית עד לבאר. "בדרך כלל אנו מביאים את המים  מאגם-האגירה לכיבוי דליקות", אומרת לי אישה אחת, "אולם מאז צפה שם גווייה…" – "כמובן", אני מנידה ראש. "אי אפשר לשתות מים המכילים גוויות" – "אף על פי שזה אזרח, לא חייל…" היא משיבה כמבקשת להצטדק. אני משתתקת בפליאה. מנקודת ראות זו טרם בחנתי מעודי את בעיית חיטוי-המים […] בבית פרנק מגלה לנו את הסנסציות האחרונות: שהיטלר מוטל מת בלשכתו וכי גבלס הרעיל  עצמו יחד עם אשתו וילדיו […] בציפייה הוא בוחן את הבעת פנינו בזה אחר זה. "ובכן…?" – אנדריק נוהם משהו בלתי מובן. האחרים שותקים. "לא ידעתי כלל שהיטלר נמצא בברלין" אומרת דגמר באדישות. לפתע מצטייר לנגד עיני כל הגיחוך שבמעמד זה. מה קרה לנו – האמנם אנו שפויים בדעתנו? היטלר מת! ואנחנו – אנחנו עושים כאילו וזה אינו נוגע לנו כלל, כאילו המדובר באדם השכיח ביותר עלי אדמות. מה השתנה בעצם? שום דבר! רק ששכחנו את היטלר, מחמת הגהנום שהיה מנת חלקנו בימים האחרונים. כחלום בלהות התנפץ הרייך השלישי לרסיסים והיה כלא היה."

[מתוך הספר:  יומן ברלין (1948-1938). ירושלים: הוצאת ראובן מס, 1967. תרגום: חיים מס]

דוגמא מעניינת נוספת ליומנה של אישה בקו החזית ניתן למצוא בספרה של טס ג'ונסטון, אשר סיקרה מקרוב אל הלחימה בדרום-מזרח אסיה בשנות השישים. קרוב לחמישים שנה לאחר סיומה נחשבת עדיין המלחמה האמריקאית בווייטנאם לאחת המלחמות המסתוריות והטראגיות שידעה האומה. מאז סיומה של הלחימה פורסמו אלפי מחקרים, ספרי עיון וממוארים העוסקים כולם בטראומה האמריקאית של שנות השישים והשבעים. כך, לפני ארבע שנים, פורסם ספר זיכרונותיה של העיתונאית ההרפתקנית טס ג'ונסטון, העוסק בחוויותיה במשך שבע השנים שבהן סיקרה את המלחמה מקו החזית. יומנה של ג'ונסטון מספק הצצה אל עולמם של המפקדים והלוחמים שבשטח, אך גם מביא תיאורים משעשעים של חיי הלילה והתרבות של סייגון הבירה. זהו יומן עשיר באירועים היסטוריים גדולים, אך גם משמש כמסמך אנושי אודות חיי היום-יום של הפרט בזמן מלחמה. כך, למשל, מתארת העיתונאית בשנינות את ליל מתקפת הטט, ב-30 בינואר, 1968:

"סנדי התקשרה בבוקר. למרות המלצת הצבא לכל האמריקאים בסייגון לא לעזוב את בתיהם בזמן הקרוב, היא החליטה בכל זאת להגיע אלי […] היא טענה ש'בסופו של דבר, עדיף למות עם חברים'. בין חברים אלו נכלל גם הבחור החדש שלה, טייס הקרב המקסים שהכירה במועדון היופיטר [….] אספתי אותה ממנחת המסוקים וחזרנו לדירתי, להתלבש בשמלות החגיגיות שלנו לקראת המפגש עם הבחורים במועדון ה-O, כחלק מחגיגות השנה החדשה […] היה קצת קשה להיכנס בתחילה לתחומי הבסיס, שכבר היה אז בדרגת מוכנות גבוהה […] חייכנו בצורה מקסימה לעבר השומרים ושערי הבסיס נפתחו. חניתי את המכונית ליד הבריכה וצעדנו שתינו לכיוון המועדון, לפגוש את הטייסים שלנו […] במהלך הערב עבר הבסיס לכוננות אדומה – הגבוהה ביותר – וכל שעריו נאטמו לחלוטין […] במועדון כבר החלו חגיגות פרועות, במעין אווירה של "אכול ושתה כי מחר נמות". איש לא האמין באמת כי התקפה תחל הלילה […] לאחר מכן נפרדנו מהבחורים ופרשנו לישון בחדר שהוקצה עבורנו […] באמצע הלילה ניתרתי משנתי לקול פיצוץ מרוחק. בווייטנאם של אותם הימים דברים נטו להתפוצץ כל הזמן, ולכן לא התרגשתי במיוחד מהדבר. אבל אז הגיע עוד פיצוץ אחד, קרוב יותר, ואז עוד אחד […] ואז אנחנו כבר יושבות בבונקר העפר וזוכות לשמוע תיאור מדמם של הגורל הממתין לנו. מבעד למסך הירי והמרגמות, הצעקות והקללות, נשמע עדיין קול נלהב אחד על גלי האתר, שב וזועק בדבר לוחמי וייט-קונג הרצים על מסלול הטיסה בדרך אלינו, ואז כבר בדבר קבוצה אחרת, המסתערת עכשיו על בניין המפקדה. והאמת, כל זה היה מידע רב מדי עבורי באותה עת.  כי כמו שאמר וודי אלן: לא איכפת לי למות, אני פשוט איני מעוניינת להיות שם כשזה קורה".

[מתוך הספר: A War Away – An American Woman in Vietnam, 1967-1974. תרגום: דן קורדובה]

לסיכום, ראוי להזכיר כי ז'אנר היומן הינו פופולארי ביותר גם כיום ומשמש עדיין ככלי בעל חשיבות היסטורית ורגשית. ואולם, נראה כי כיום מומרים לרוב הספר והעט במקלדת מחשב ובבלוג דיגיטלי. כך היה המקרה גם באוגוסט 2003, כאשר פחות מחצי שנה לאחר תחילת המלחמה וכיבושה של עיראק, החלה צעירה בגדדית לדווח בבלוג האישי שלה, תחת הכינוי Riverbend, אודות חוויותיה בשטח הלחימה. דיווחיה הכנים והאכזריים של חיי היומיום בבירה ההרוסה לוקטו ב-2005 לכדי ספר זיכרונות ומשמשים עדות לזוועה שהתרחשה. הבלוג הפופולארי שילב לאורכו בין תיאורים קשים הקשורים ללחימה העזה, להתפרקות הקהילה ולמעשי הזוועה, לבין תיאורים אנושיים ומשפחתיים, בדבר ציון חגים מוסלמיים ועריכת טקסים משותפים, אך גם בדבר מעמדה הרעוע של האישה העיראקית וזכויותיה ההולכות ונשחקות. לא רבות ידוע אודות זהותה האמיתית של הכותבת, מלבד היותה בשנות העשרים לחייה ובת המעמד הבינוני. נראה כי היא בעלת השכלה רחבה וכי לפני המלחמה עסקה בתחום המחשוב. מעבר לתיאור חיי היום-יום בעירה, מגלה הכותבת גם הבנה רחבה בכל הנוגע לשינויים החברתיים והפוליטיים המתרחשים מסביבה, ומביעה זעזוע נוכח ההקצנה הדתית, המגבילה נשים כמוה מהשתלבות בחברה.

24 באוגוסט, 2003

מה שאני מבקשת לומר הוא שלא משנה מה שסיפרו לכם, מצבן של נשים בעיראק היה טוב יותר לפני המלחמה מזה של נשים בחלקים אחרים של העולם הערבי (ואפילו מזה של נשים בחלק מהעולם המערבי). אנו היוונו כחמישים אחוז מכוח העבודה. אנו היינו רופאות, עורכות דין, אחיות, מורות, מרצות, מנהלות, אדריכליות, מתכנתות ועוד. הסתובבנו חופשי ברחוב. לבשנו מה שרצינו […] בתחילת יוני שמעתי שחברת המחשבים שבה הועסקתי חזרה לעבוד […] נאלצתי לחנות את מכוניתי בערך 100 מטרים  מדלת החברה מכיוון שהכביש הראשי נבקע ונהרס ממשקל הטנקים האמריקאים שחלפו עליו […] ברגע שנכנסתי בדלת הבחנתי מיד – הכול היה עלוב יותר. עצוב יותר […] המשכתי לטפס במדרגות […] לא היה חשמל בבניין […] השולחנות נעלמו, כל הניירות היו מפוזרים על הרצפה […] כאשר שאלתי את המנהל מתי הדברים יחזרו לעצמם, הוא לא הסכים להביט בי. הוא אמר שנשים אינן יכולות להיות כאן בשלב זה, ובמיוחד נשים "שלא ניתן להגן עליהן" […] אני עוד הייתי בת מזל. לפני כחודש מהנדסת חשמל מובילה, אחת הנשים המשכילות במדינה, בשם חינה עזיז נרצחה מול בני משפחתה […] היא זכתה לאיומים מצד גורמים פונדמנטליסטים וצוותה להישאר בביתה, מכיוון שהיא אישה […] היא סירבה […] היא איבדה את חייה – היא לא הראשונה, והיא לא תהייה האחרונה". 

[מתוך הספר . Baghdad Burning: Girl Blog from Iraq תרגום: דן קורדובה]

כל הפריטים שהוזכרו בפוסט מצויים בשלמותם בקומה א' של הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי וניתנים להשאלה.