אהבה, אימה ועורב שחור – היכרות עם הסופר האמריקאי אדגר אלן פו

תמונה

בשנת 1945, מספר שבועות לאחר תום זוועותיה של מלחמת העולם השנייה, פרסם הסופר וההיסטוריון האמריקאי פיליפ ואן דורן סטרן את הקטע הבא:

"רוח רפאים רודפת את אמריקה – רוח אומללה הנודדת בלילה לאורך רחובותיהן האפלים והישנים של ערי החוף המזרחי. בעיר בוסטון, בשעות הקטנות של הלילה, הרבה אחרי שקהל התיאטראות כבר פרש והתפזר לביתו, ניתן לעיתים להבחין בגופה הצנום והכהה של הרוח, הפוסע שפוף לאורך רחוב וושינגטון האפל. שם, בפינתו הרחוקה של הרחוב, עמד בעבר בניין נסתר של הוצאת ספרים קטנה ועלובה – הוצאת ספרים הידועה היום רק בזכות כך שפרסמה, לפני למעלה ממאה שנה, חוברת שירה צנומה במהדורה מוגבלת – חוברת אשר ערכה לא יסולא היום בפז, אך אשר בעת פרסומה לא הניבה לכותבה, לאותה רוח רפאים אומללה, דבר מלבד אכזבה ותסכול עמוק […] בהמשך הרחוב, הבית הגדול אשר בו התגורר במשך כל נעוריו כבר מזמן איננו, אבל שמו שלו עוד ידוע היטב ברחבי העיר. הוא הרי שב אליה רבות לאורך חייו הקצרים, אך מעולם לא אל אתרי היוקרה המצועצעים, המאפיינים אותה כיום, אלא תמיד אל אותם פונדקים מזוהמים, השקועים עדיין על גדות הנהר, ותמיד אל אותם חדרים מעופשים, באותן אכסניות בודדות ומטילות עצבות […] באוניברסיטת וירג'יניה שבעיר צ'רלוסוויל קיים כיום סימון מפואר לאותו החדר שבו התגורר האיש, בעת לימודיו במקום, וזאת למרות שהיה אומלל ביותר במשך הזמן הקצר שבילה שם, ולמרות שמעולם לא השלים את לימודיו עד תומם […] בני תקופתו האמריקאים, אשר נעלמו כבר מזמן ושבו אל עפר, זוכרים אותו עוד בוודאי כמי שבז לבינוניות האומנותית של אמריקה בת דורו – דבר שהפכו במהרה לאוייבם של רבים מהם, אשר אכלסו את מעגלי האומנות והספרות. מנהגיו האישיים – אלו של שתייה פרועה ושל מערכות יחסים שערורייתיות – רק הוסיפו לזעזוע שחשו כלפיו רבים מבני התקופה. ואולם, יתכן והיו אלו דווקא אותן מוזרויות וטבע חריג שהפכוהו לאל-מותי בעיני רבים, וזאת בניגוד חריף ליתר בני תקופתו. שכן, הוא היה הרומנטיקן הגדול, חוקר הנפש שהעז ביותר. ומעל לכל, הוא היה האיש שהקריב את חייו למען האומנות, האיש שהעלה את עצמו קורבן בלהבות התהילה והטרגדיה".

הדמות המיוחדת אליה התייחס ואן דורן סטרן היא זו של אדגר אלן פו (1849-1809), משורר, סופר, מסאי ומבקר ספרות, אשר נחשב לאחד מחלוצי ז'אנר הגותיקה, ז'אנר הבלש, ז'אנר הפנטזייה וז'אנר המדע-בדיוני, וזכור בעיקר כאחד מגדולי המשוררים והסופרים האמריקאיים.
פנייתו של ואן דורן סטרן דווקא לדמותו של פו מעידה כי כתיבתו החידתית, המאיימת והמלנכולית באופייה עשוייה להתאים גם לדורות המאוחרים, אלו שחזו בזוועות המלחמה של העידן המודרני, ואשר נראה כי יצירתו הפסיכולוגית והמטרידה של פו עשוייה לענות היטב לרגשותיהם ולחרדותיהם העמוקים ביותר. היוצר בן המאה-19 זכה בעיקר להתעלמות ולבוז מצד אנשי עולם התרבות בני דורו. כך, חייו הקצרים והאומללים משמשים כדוגמא מובהקת לביטוי הנוצרי הידוע: "אין נביא בעירו". ואולם, אומללותו העמוקה של היוצר היא שהקנתה לספרותו את מעמדה האפל והמאיים, והיא אשר הפכה אותה לרלוונטית ומזעזעת בקרב בני הדורות הבאים.


תמונת דאגרוטיפ של אדגר אלן פו, 1848

היה זה בחורף הקר של בוסטון, מסצ'וסטס, ב-19 בינואר, 1809, שהגיח לאוויר העולם התינוק שעתיד לחולל מהפכה של ממש בספרות האמריקאית. ארצות-הברית שאליה נולד אדגר הקטן הייתה עדיין מדינה צעירה, אשר זכתה בעצמאותה לפני שלושה עשורים בלבד, ואשר כותביה טרם גיבשו קו אומנותי אמריקאי מובהק. בעת לידתו של אדגר, נתפסה עדיין היצירה האמריקאית כראשיתית וכ"ילדותית באופייה", כאשר היא שבה והושוותה כל העת ביחס לזאת האירופית, המגובשת וארוכת המסורת. עשורים מאוחר יותר יהיו אלו דווקא היוצרים הצרפתיים הגדולים, דוגמת המשוררים שארל בודלר וסטפאן מלארמה, אשר יהללו ברבים את כתיבתו האמריקאית של פו ואשר ידאגו לתרגמה לשפות אירופה השונות.


תרגום של המשורר הצרפתי סטפאן מלארמה לשיריו של פו [הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי]

אדגר התינוק נולד לזוג שחקנים, אשר נדדו מעיר לעיר בחיפוש אחר תעסוקה. אביו האלכוהוליסט נטש את המשפחה ותוך זמן קצר נפטר משחפת. בשנת 1811, בעודו עדיין עולל בן שנתיים, מתה גם אמו של פו משחפת, בעיר ריצ'מונד וירג'יניה. הילד הקטן, אשר תואר כבר אז כ"רגיש וכנויירוטי באופיו", נאסף על-ידי מר ומרת ג'ון אלן, ידידיה של אמו המנוחה, אך לא אומץ רשמית על-ידם. האם החורגת מתוארת ביומניו ובמכתביו של פו כמי שנהגה להרעיף אהבה וחום על הילד, ואף כמי ששימשה עבורו מעין דמות אם חלופית. האב החורג, לעומת זאת, שהיה סוחר משגשג, לא גילה חיבה רבה כלפי בנו החורג. פרטים ביוגרפים ראשונים אלו ישובו ויצוצו כמוטיב מרכזי לאורך כתיבתו של פו – זאת אשר תשוב ותדגיש את תחושת העויינות מצידה של דמות האב, אך גם תאשש מחדש את הערצתו העיוורת לדמות האם. אדגר אימץ במהרה את שם הוריו החורגים ומאז נודע ברבים כ"אדגר אלן פו". בשנת 1826, בהיותו בן שבע-עשרה, התקבל פו הצעיר ללימודים באוניברסיטת וירג'יניה. הוא לא סיים מעולם את לימודיו ושב במהרה חפוי ראש לבית הוריו החורגים – כנראה בשל התמכרותו לשתייה, אשר תשוב לאורך חייו הבוגרים, ובשל הפסדים כספיים גדולים בהימורים ובמשחקי קלפים. אביו החורג החליט בשלב זה להפסיק ולממן את לימודיו של הצעיר והוא נאלץ לשוב הבייתה, זועם ומריר. תחושת הניכור הגדלה והולכת בינו לבין משפחתו הופיעה אף במכתביו של פו לאביו החורג, וזאת לאחר שהצעיר הזועם בחר לנטוש לצמיתות בגיל 18 את בית הוריו ולחפש את מזלו בעיר בוסטון:

"אדוני,
אחרי היחס שלו זכיתי אתמול, ואחרי כל שאירע בינינו הבוקר, לא אשער כי תופתע מתוכנו של מכתב זה. הגעתי לידי הכרעה לעזוב את ביתך ולתור אחר מקום אחר בעולם הרחב, אשר בו אזכה ליחס אחר מזה שנהגת בי אתה […] שמעתי אותך אומר – כשחשבת שאיני מאזין ולפיכך דיברת בכנות מלאה – כי אין בך כל חיבה כלפיי […] אני מבקש כי תשלח לי את מזוודתי, המכילה את בגדיי וספריי – ואם בכל זאת יש בך עוד שביב כלשהו של חיבה עבורי, וברצונך למנוע את הגשמת החזון הקודר שאותו אתה צופה עבורי – אנא שלח לי סכום כסף שיוכל להחזיקני במשך חודש ימים. שכן, אני מצוי כרגע במחסור חמור. אין לי היכן לישון בלילה, וכל שנותר לי הוא לנדוד ברחובות".

בתקופה מוקדמת וחשוכה זאת מוצא עצמו המשורר הצעיר חסר כסף וחסר חברים. הוא מתגייס לצבא האמריקאי ומשתחרר בגיל 20. בתקופה זו מתחילים גם לראות אור שיריו הראשונים, אך הם אינם זוכים לפרסום וכמעט ואינם נמכרים. זמן קצר מאוחר יותר נפטרת אמו החורגת, גם היא ממחלת השחפת. המשורר הגלמוד מוזמן להתארח אצל דודתו, מריה קלאם, בעיר בולטימור, שם יפגוש גם את בתה הקטנה וירג'יניה, בת ה-7. בשנת 1936, כאשר יהיה פו בן 27, הוא ינשא לדודניתו וירג'יניה – אשר תהייה אז רק בת 13. המפגש עם דודניתו הילדה והנישואים העתידיים, אשר יעוררו אי-נחת בקרב סביבתו של פו, ימצאו את מקומם בשירו הידוע משנת 1829, "אנבל-לי":

מלפני עידנים ושנים זה קרה,/ במלכות על הים הגלי,
שם חיתה נערה, תמה וברה,/ ושמה היה אנבל-לי
ואחת היא איוותה לה, אותה נערה – לאהוב ולהיות רק שלי

ילד הייתי, ילדה היא הייתה,/ במלכות על הים הגלי;
אך אהבנו אהוב מכל אהבה – / אני ואנבל-לי;
אהבה כה עזה, ששרפי המרום/ חמדו את שלה ושלי.

וזו הסיבה שלפני עידנים/ במלכות על הים הגלי,
יצאה רוח מעב, והקפיאה למות/ את יפה לי, את אנבל-לי.
ובאו קרוביה, בני היוקרה,/ ונטלו גופתה מאצלי,
וסגרוה לנצח בבית קבורה/ במלכות על הים הגלי.

[תרגום מאנגלית: ראובן וימר]

בחירתו של פו באישה-ילדה "נערצת ומושלמת", אשר גילה ומיניותה אינם בעלי ערך, הינה דוגמא לניסיונו להתרחק מעולם המציאות, הבלתי נסבל עבורו, וכשיקוף של רצון להיבלע בעולם אשלייתי, פנטסטי. החזרתיות בביטויים – דוגמת זה של "במלכות על הים הגלי" – מייצרת מעין קינה ומבטאת אבל עמוק על מות האהובה. כמו כן, השיר מגלם רמיזה מפורשת למערכת היחסים של המשורר עם דודניתו הקטנה, אשר, לפי מילותיו שלו, נתפסה כבר בתקופתו כבעייתית ביותר. בנוסף, יש הרואים בנישואיו של פו לדודניתו וירג'יניה דווקא כאמצעי מצידו להשארתה של אמה, מריה קלאם, בחייו, שכן גם היא שימשה כמעין "דמות אם" חלופית עבור הצעיר הרגיש. השיר "אנבל-לי" נחשב כיום לפאר יצירתה של השירה האמריקאית והוא שימש כהשראה ליוצרים מאוחררים רבים – למשל, עבור הסופר ולדימיר נבוקוב, אשר ספרו "לוליטה" (1955) עוסק באותם נושאים, ואשר שמו המקורי היה "במלכות על הים הגלי".


ציור בצבעי מים של דמותה של וירג'יניה, מאת אמן לא ידוע [הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי]

פו מצליח לפרסם בתקופה זאת מספר יצירות חשובות, אך מצבו הכלכלי והבריאותי מוסיף להידרדר והוא נאלץ לעסוק בעבודת עיתונות כדי לשרוד. בשנת 1834 הולך לעולמו אביו החורג והמנוכר. האב דואג להותיר בצוואתו כספים לכל ילדיו החוקיים והלא חוקיים – אך בוחר שלא להזכיר את בנו המאומץ בצוואה. מצבם הכלכלי של פו, של אישתו ושל אמה הגרה עמם הופך בתקופה זאת לבכי רע. פו עצמו סובל מתקופות ארוכות של דיכאון מתמשך ומהתקפי שתייה המדרדרים את בריאותו. בשנת 1841 הוא מפרסם סיפור קצר בשם "הרציחות ברחוב מורג", המציג את דמותו של אוגוסט דופן, צעיר פריזאי אקסצנטרי וחד מחשבה, הפותר תעלומות רצח בזמנו הפנוי. הסיפור הקצר של פו אינו זוכה לביקורות חיוביות – על אף שבדיעבד יש הרואים בו כסיפור שחנך את ז'אנר הבלש בספרות. אדגר אלן פו המציא, למעשה, בסיפור זה את הקונבנציות המוכרות של הז'אנר – דוגמת אלו של הבלש האקסצנטרי, של העוזר הנאמן, של חידתיות הפשע ושל הצגת אי-כשירותה של המשטרה המקומית – והן שיתוו את הדרך עבור סופרי הבלש בעתיד. ואולם, נראה כי אין בכושר יצירתו המופלא של פו באותה תקופה לשמש עבורו ועבור משפחתו מגן מפני תלאות חייהם. בשנת 1842 סובלת אשתו וירג'יניה מפיצוץ של כלי דם בעת שהיא שרה. במהרה מתגלה כי גם היא חלתה בשחפת. הלחץ והחרדה מובילים להידרדרות גם במצבו הנפשי של פו עצמו. הוא שוקע בטיפה המרה ואינו מסוגל לעמוד בהתחייבויותיו המקצועיות לעיתון. חבר שביקר בביתם של הזוג באותה תקופה תיאר את המצוקה הכלכלית הקשה שליוותה את חייהם:

"לא היו שמיכות על המיטה. מזג האוויר היה קר, והצעירה החולנית סבלה מצמרמורות קשות, המלוות לרוב בחום שחפתי. היא שכבה על מיטת הקש, עטופה במעילו הכבד של בעלה וחתול מנומר גדול בחיקה. המעיל והחתול היו אמצעיה היחידים של המסכנה כדי להתחמם".

ואולם, נראה כי דווקא מתוך אותה עזובה כלכלית, גופנית ונפשית הצליח פו האומלל ליצור את פסגת יצירתו הספרותית – בשנת 1845, היותו בן 36, הוא מפרסם את שירו הידוע "העורב". מדובר בפואמה גותית המבכה על מותה של אהובה יקרה. הדובר הינו בחור צעיר המסוגר בחדרו בעת לילה קודר, אשר מבקש להסיח את דעתו מאבלו הכבד על מות אהובתו באמצעות שקיעה עמוקה בספרות עתיקה. הפואמה מתארת כיצד חודר בלילה עורב אל חדרו של הגיבור ומשתקע בו לעד. העורב השחור מתגלה כסמל לאבלות וייאוש, אשר לא יניחו יותר לגיבור השיר, ואשר אף יתפתחו בהמשך לכדי שגעון של ממש. הפואמה של פו מחורזת וכוללת 18 בתים, כאשר המילה השבה וחוזרת לאורכה הינה Nevermore – כלומר, "לעולם לא עוד" (כאשר הכוונה הינה לאותו אובדן, אשר לעולם לא יניח עוד לגיבור):

ועורב לא מתעופף לו, עוד יושב לו, דום יושב לו,
על אתנה, על הדלת, בלי לנוע או למעוד;
עם ניצוץ רשעות בעין, כחולם חלום בן-קין,
אור נרות צילו ירעיד על הרצפה והפרגוד;
ונפשי מזה הצל שעל רצפה ועל פרגוד
לא תקום, אקרא – אקרא – לא עוד.

[תרגום מאנגלית: ראובן וימר]


השיר "העורב", אשר הפך עם השנים לאחת מפנינות השירה העולמית, זכה ללא פחות מ-15 תרגומים רק לשפה העברית. זאב ז'בוטינסקי, למשל, תרגם את השיר בשנת 1914, כאשר בחר לתרגם את המילה Nevermore כ"אל עד-אין-דור" (כלומר, לעולמי עד).


ציוריו הייחודיים של גוסט דורה לשיר "העורב" [הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי]

כפי שקרה רבות לאורך חייו היצירתיים של פו, הפך גם השיר "העורב" למעין נבואה המגשימה את עצמה: בינואר 1847 מתה וירג'יניה – והיא רק בת 25. פו עצמו לא התאושש מעולם ממכה נוראה זאת ונראה כי אבלו הכבד השפיע גם על ההידרדרות המהירה של בריאותו הנפשית. הוא רק הוסיף להשתכר עד אובדן חושים ואף החל להרצות בפני שיכורים בפונדקים אפלוליים. במכתב לחבר משנת 1848, הסביר פו האומלל את הסיבה להתנהגותו:

"שתיתי מתוך ניסיון נואש להימלט מפני זיכרונות מענים, מתחושה של בדידות נוראה, ומתוך חרדה מפני אבדון קרב […] בעקבות השתייה איבדתי את שפיותי, עם הפסקות קצרות ונוראות של שפיות בין לבין […] אוייבי ייחסו את אי-השפיות שלי לשתייה, ולא את השתייה לאי-השפיות […] התנועה הקיצונית שבין יאוש לתקווה, בכל הנוגע למצבה הבריאותי של אשתי, היא שהביאני למצב של טירוף מושלם ודרדרה אותי למצבי כיום".

מכאן החל, למעשה, תהליך הידרדרותו הסופי של פו, אשר התאפיין בחוסר שקט נוראי, באי-יציבות נפשית ובהתקפים תכופים שהזכירו את אלו של חולי מניה דיפרסיה. כך, למשל, מיהר פו בתקופה זאת להציע נישואים לאהובת נעוריו, אלמירה רויסטר, שהתאלמנה בינתיים מבעלה הקודם; חוזה הנישואים נחתם בין השניים – אך בוטל באופן לא ברור מספר ימים מאוחר יותר. פו אף נטל לַאוּדַנוּם (מעין נוזל המכיל אופיום) בניסיון כושל להתאבד, אשר אחריו העביר ימים שלמים במצב של עילפון או של אי שפיות מוחלטת. באותה תקופה קשה הוא אותר ברחוב מספר פעמים על-ידי אנשים שונים, אשר ציינו כי מצאוהו במצב של הזיות ושל תשישות נפשית. במכתב לדודתו, אמה של וירג'יניה המנוחה, ציין פו כי הוא חולה כבר תקופה ארוכה, כי סבל מכולרה ומרעידות, וכי הוא מתקשה אפילו להחזיק בעט הכתיבה. הוא התוודה בפניה כי אינו יכול לכתוב יותר וכי הוא רק רוצה למות.

ב-3 באוקטובר 1849 נמצא פו האומלל זרוק באחד מרחובות בולטימור, מחוסר הכרה ובמצב גופני ונפשי ירוד. הוא מלוכלך ולבוש בבגדים שאינם שלו. הוא מועבר לבית-חולים באזור, שם הוא מתעורר ושוקע חליפות בהזיות קשות. ב-7 באוקטובר, ביום ראשון, בשעה 5 בבוקר, מת פו בבית-החולים. סיבת המוות – אלכוהוליזם, סיפיליס, אפילפסיה, מחלת לב, כולרה או דלקת מוחית – לא הובהרה לחלוטין מעולם. אדגר אלן פו, גדול משוררי אמריקה, נפטר בגיל 40, בודד, חולה ומרושש כספית. האיש שהביא את הספרות האמריקאית לשיא בשלותה, נקבר בטקס עלוב ונשכח במהרה על-ידי בני דורו. היו אלו דווקא אותם יוצרים אירופאים של סוף המאה ה-19 אשר השיבו את יצירתו אל מרכז הבמה העולמית, ואשר ראו בכתיבתו הפסיכולוגית והאפלה כמי שחנכה, למעשה, את הז'אנר הגותי האירופי. שיריו וסיפוריו של פו, העמוסים בנושאים מורבידיים של מוות, שכול וריקבון, מביעים לרוב דחפים נסתרים ויצרים מיניים מודחקים – כאלו שבהם הרבו לעסוק גם סופרי המאה התשע-עשרה והמאה העשרים. נראה כי רוחו האומללה של פו מוסיפה לרדוף את ספרות העולם גם כיום ונראה אף כי יצירותיו האפלות נותרו רלוונטיות, פסיכולוגית ואומנותית, גם עבור קוראי המאה העשרים ואחת.

בספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי תוכלו למצוא מגוון נרחב מיצירותיו של אדגר אלן פו – באנגלית, בעברית, בערבית, בצרפתית ובשפות נוספות.
כמו כן, בקומת ב' של הספרייה, באוסף הספרות, תוכלו למצוא חומר מחקרי וביוגרפי נרחב אודות היוצר.

נשים כותבות מלחמה

היומן האישי משמש כאמצעי יעיל לתיעוד כבר למעלה מ-5,000 שנים, וניתן להתחקות אחר השימוש בו עוד מתקופת המצרים הקדמונים ותושבי ארץ שוּמֵר. מלבד ערכו הפונקציונלי והתיעודי הברור, שימש היומן לאורך הדורות גם ככלי יעיל לביטוי רגשות וכאמצעי של ממש לחיזוק אמונות ואידיאולוגיות. יומנים אישיים בעלי ערך היסטורי, המבטאים גם עומק רגשי וחקירה פילוסופית מצד הכותב, ניתן למצוא, למשל, אצל הקיסר הרומי מרקוס אורליוס (180-121), אצל הוגה הדעות השווייצרי ז'אן ז'אק רוסו (1778-1712), ואף אצל הנערה הצעירה אנה פרנק (1945-1929). כמו כן, נראה כי ז'אנר היומן זכה לחשיבות מרבית דווקא בעתות קיצון – אלו של תקופות מלחמה או של אסון כלכלי-חברתי. בתקופות נוראות אלו הפך היומן לכלי בעל ערך רגשי עמוק, אשר אפשר לכותביו חשיפה מרבית וכן התמודדות פסיכולוגית עם מכאובי התקופה. מימד פסיכולוגי זה מודגש במיוחד באותם יומנים אשר נכתבו בידי נשים, אלו אשר קולן נוטה להידחק לשוליים בעתות קיצון של מלחמה או משבר. היומנים הנשיים מאפשרים חשיפה אישית של הלכי התקופה ועוסקים לרוב ב"סוגיות קטנות", כאלו הנוטות לחמוק ולהיעלם מדפי "ההיסטוריה הרשמית".

דוגמא לתופעה המעניינת ניתן לאתר, למשל, ביומן המלחמה של מארי צ'סטנט. ב-24 בדצמבר 1860, הכריז בית הנבחרים של מדינת דרום-קרוליינה על פרישה חד-צדדית מאיחוד המדינות של ארצות-הברית, ופתח, למעשה, את השער להתפרקות מוחלטת של האיחוד ולפרוץ מלחמת האזרחים האמריקאית. באותה תקופה בערך החלה מארי בוייקין צ'סטנט, עלמה דרומית בשנות השלושים לחייה, אשר השתייכה לאליטה הלבנה של דרום-קרוליינה, לתעד את חייה ביומן אישי. למעלה ממאה שנים לאחר כתיבתו, יעבור יומנה של צ'סטנט עריכה בידי טובי ההיסטוריונים האמריקאים ויתפרסם במלואו – רק כדי לקצור את שבחי המבקרים ולזכות בפרס פוליצר להיסטוריה. יומנה של צ'סטנט, המשתרע על פני קרוב ל-1,000 עמודים, משמש צוהר ייחודי לחיי החברה הדרומיים של תקופת המלחמה, וחושף את הלכי הרוח ששררו בקרב השכבות השונות. כמו כן, יומנה האישי אפשר לצ'סטנט לבטא דעות ורגשות שנחשבו פחות מקובלים בחוגים שסבבו אותה – בין היתר, בכל הקשור לביקורת שהיא גילתה כלפי היחס לעבדים השחורים, למעמד הנשים הלבנות ולאפשרות של נישואי תערובת. כך, למשל, מתארת צ'סטנט את חמותה, אישה אקסצנטרית ומלומדת, אשר התנגדה למוסד העבדות:

24.9.1861

למרת C יש תאווה לספרים שבה לא נתקלתי מעולם. קריאת ספרים היא עיסוקה המרכזי ונחמתה בעולם. בחייה הנוחים והמפוארים, היא אינה מגבילה את עצמה מדבר […] היא מקדישה שעות כל יום לתפירת בגדים עבור תינוקות שחורים. היא רואה בכך כפרויקט האישי שלה. היא מניחה  בדים בסלי העבודה של כל הנשים בבית ומכנה אותן כמשתייכות ל"חברת התפירה" שלה. היא מוכנה בכל עת עם מלתחה מאובזרת עבור כל מבקרת חדשה. האימהות השחורות אף מביאות את ילדיהן אליה לאבחנה וטיפול כאשר הם חולים. היא לא מתרגשת כלל מהמשימה. היא מרימה זאטוט שחור ובוחנת היטב את חניכיו באופן שקול ומדעי. היא חובשת את כל הפציעות והחבלות. האנשים הללו פשוט מסורים לה. מה שמוכיח כי הם, השחורים, יכולים להיות אסירי תודה, לו רק היינו מעניקים להם משהו עבורו היו יכולים להיות אסירי תודה. 

[מתוך הספר: Mary Chestnut's Civil War. תרגום: דן קורדובה]

 

דוגמא דומה לתופעה של ביטוי נשי בעתות קיצון ניתן לאתר גם בפרויקט היומנים שפרסם צוות חוקרים מארה"ב, רוסיה וצרפת בשנת 1995 בשם "Intimacy and Terror"". שני הכרכים שפורסמו מכילים עשרות קטעי יומנים אישיים של אזרחים סובייטיים, המתארים את חיי היומיום בברית-המועצות הסטליניסטית של שנות השלושים. החוקרים התמקדו בעיקר ביומנים אישיים שטרם פורסמו ואשר כללו את חוויותיהם הקשות של אזרחים מן השורה, אשר חזו במו עיניהם בזוועות התקופה. קטעי היומנים חושפים צוהר לתקופה האפלה של הטיהורים ההמוניים, של מחנות הכליאה ושל משפטי הראווה, אך מציגים לראשונה גם את חייהם האישיים של "האנשים הקטנים", המלווים באכזבות, ריגושים, אהבות וחלומות לעתיד. פרסום היומנים אפשר חשיפה של המימד האנושי הפרטי ושל השתלבותו באותם אירועים היסטוריים אדירים וחסרי תקדים. הקטע המובא כאן לקוח מיומנה של גאלינה ולאדימירובנה שטנגה, פועלת סובייטית בת התקופה, בתחילת שנות החמישים לחייה. יומנה של שטנגה משמש עבורה ככלי רגשי להתמודדות עם מכאובי התקופה, אך גם ככלי סודי המאפשר לה לראשונה חשיפה מלאה; כך, למשל, העידה שטנגה ביומנה כי בעלה נכלא באחד הגולאגים של סטלין – דבר אשר עליו לא סיפרה בשום הזדמנות אחרת.

2 במאי, 1936

אחרי יום עבודה ארוך, החלטנו מיטייה [בעלי] ואני לצאת להליכה ולצפות בחגיגות של מוסקבה, לרגל יום הפועלים. לא פשוט בימינו לצאת להליכת ערב! נראה כי כל תושבי מוסקבה יצאו לחגיגות, והכיכרות עמוסות באנשים שמחים, לבושים בבגדי חג. אורות ראווה מקשטים את הרחובות ומוזיקה נשמעת מכל פינה. […] נושא החגיגות השנה: "יַלְדּוּת שמחה". סטלין מאוד אוהב ילדים ופועל בכל מרצו כדי שחייהם יהיו טובים ושמחים […] לבתי אירונצ'קה יש חיים קשים. היא אומנית. היא נישאה לבוריס שאטילוב, בן כיתתה בבית-הספר לאומנויות. הם נישאו כשמיטייה שהה בכלא ואנו היינו מצויים בצרות כלכליות […] הם התגוררו בחדר זעיר במשך שנתיים ומופלא בעיני שהצליחו לשמור על שפיותם. פשוט עוני מוחלט […] ילדתי האומללה נאלצת לבשל, לנקות ולתקן, לשטוף כלים ולהשלים את כל משימות הבית, להשתכר למחייתה, ובעיקר, להמשיך את התפתחותה כאומנית […] היא מותשת לגמרי ועצביה רעועים. בנוסף, בוריס ניחן באישיות בעייתית – הוא גס, אנוכי ונוטה לקנאה. אירונצ'קה מוכרת כבר כאומנית וזוכה לביקורות טובות בעיתונים […] היא זכתה במלגה ממשלתית המיועדת להנצחת עשרים שנים למהפכת אוקטובר.

[מתוך הספר:  Intimacy and Terror: Soviet Diaries of the 1930s, תרגום: דן קורדובה]

 

ראוי לציין כי יומנים נשיים מבטאים לרוב גם התנגדות ולחימה של ממש, וכי הכותבות השונות לוקחות לעיתים חלק פעיל במאבק ההיסטורי. הדוגמא המובהקת לכך התרחשה בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת, כאשר במשך שתים-עשרה שנה שגשג הרייך השלישי ושלח זרועותיו מצרפת והולנד שבמערב, דרך צפון אפריקה ומדינות הבלקן, ועד למדינות הסקנדינביות, הבלטיות ולכל אורכה של מזרח אירופה. תחת שלטונה של האימפריה הנאצית הושמדו מיליוני  יהודים ובני עמים אחרים, ערים ומדינות הוחרבו עד היסוד ומיליונים הורעבו, נכלאו ושועבדו. אין פלא, אם כך, כי תקופה זאת הביאה לפריחתו של ז'אנר היומן האישי, אשר שימש ככלי רגשי ותיעודי מהמעלה הראשונה. בהקשר זה, ידועים במיוחד יומניהם של אנה פרנק ושל ויקטור קלמפרר, אשר תיעדו באופן יומיומי את לבטיהם ומאווייהם נוכח הזוועות המתחוללות סביבם. ואולם, פחות מוכר יומנה של רות אנדריאס-פרידריך, סופרת ועיתונאית גרמנייה בת התקופה, אשר הקימה יחד עם בעלה קבוצת התנגדות א-פוליטית לשלטון הנאצי. לאורך אותן שנים נוראות דאגה אנדריאס-פרידריך לתעד ביומנה את הזוועות שבהן חזתה, ממקום מושבה בברלין – דוגמת הרדיפות, הרעב, השילוחים אל המוות וניסיונות ההסתרה – אך הצליחה גם לשמור על נימה קלילה בכתיבתה, ואף לשלב לעיתים הערות משעשעות והומור שחור. כך, למשל, מתואר מאורע היסטורי אחד ביומנה:

"יום ד', 2 במאי, 1945

 אחרי הצהריים מארגן פרנק "משלחת לאספקת מים", הצועדת אל הבאר הקרובה. מאות אנשים כבר עומדים כאן בתור. שעתיים חולפות עד שאנחנו מצליחים להתקדם תוך כדי הידחקות איטית עד לבאר. "בדרך כלל אנו מביאים את המים  מאגם-האגירה לכיבוי דליקות", אומרת לי אישה אחת, "אולם מאז צפה שם גווייה…" – "כמובן", אני מנידה ראש. "אי אפשר לשתות מים המכילים גוויות" – "אף על פי שזה אזרח, לא חייל…" היא משיבה כמבקשת להצטדק. אני משתתקת בפליאה. מנקודת ראות זו טרם בחנתי מעודי את בעיית חיטוי-המים […] בבית פרנק מגלה לנו את הסנסציות האחרונות: שהיטלר מוטל מת בלשכתו וכי גבלס הרעיל  עצמו יחד עם אשתו וילדיו […] בציפייה הוא בוחן את הבעת פנינו בזה אחר זה. "ובכן…?" – אנדריק נוהם משהו בלתי מובן. האחרים שותקים. "לא ידעתי כלל שהיטלר נמצא בברלין" אומרת דגמר באדישות. לפתע מצטייר לנגד עיני כל הגיחוך שבמעמד זה. מה קרה לנו – האמנם אנו שפויים בדעתנו? היטלר מת! ואנחנו – אנחנו עושים כאילו וזה אינו נוגע לנו כלל, כאילו המדובר באדם השכיח ביותר עלי אדמות. מה השתנה בעצם? שום דבר! רק ששכחנו את היטלר, מחמת הגהנום שהיה מנת חלקנו בימים האחרונים. כחלום בלהות התנפץ הרייך השלישי לרסיסים והיה כלא היה."

[מתוך הספר:  יומן ברלין (1948-1938). ירושלים: הוצאת ראובן מס, 1967. תרגום: חיים מס]

 

דוגמא מעניינת נוספת ליומנה של אישה בקו החזית ניתן למצוא בספרה של טס ג'ונסטון, אשר סיקרה מקרוב אל הלחימה בדרום-מזרח אסיה בשנות השישים. קרוב לחמישים שנה לאחר סיומה נחשבת עדיין המלחמה האמריקאית בווייטנאם לאחת המלחמות המסתוריות והטראגיות שידעה האומה. מאז סיומה של הלחימה פורסמו אלפי מחקרים, ספרי עיון וממוארים העוסקים כולם בטראומה האמריקאית של שנות השישים והשבעים. כך, לפני ארבע שנים, פורסם ספר זיכרונותיה של העיתונאית ההרפתקנית טס ג'ונסטון, העוסק בחוויותיה במשך שבע השנים שבהן סיקרה את המלחמה מקו החזית. יומנה של ג'ונסטון מספק הצצה אל עולמם של המפקדים והלוחמים שבשטח, אך גם מביא תיאורים משעשעים של חיי הלילה והתרבות של סייגון הבירה. זהו יומן עשיר באירועים היסטוריים גדולים, אך גם משמש כמסמך אנושי אודות חיי היום-יום של הפרט בזמן מלחמה. כך, למשל, מתארת העיתונאית בשנינות את ליל מתקפת הטט, ב-30 בינואר, 1968:

"סנדי התקשרה בבוקר. למרות המלצת הצבא לכל האמריקאים בסייגון לא לעזוב את בתיהם בזמן הקרוב, היא החליטה בכל זאת להגיע אלי […] היא טענה ש'בסופו של דבר, עדיף למות עם חברים'. בין חברים אלו נכלל גם הבחור החדש שלה, טייס הקרב המקסים שהכירה במועדון היופיטר [….] אספתי אותה ממנחת המסוקים וחזרנו לדירתי, להתלבש בשמלות החגיגיות שלנו לקראת המפגש עם הבחורים במועדון ה-O, כחלק מחגיגות השנה החדשה […] היה קצת קשה להיכנס בתחילה לתחומי הבסיס, שכבר היה אז בדרגת מוכנות גבוהה […] חייכנו בצורה מקסימה לעבר השומרים ושערי הבסיס נפתחו. חניתי את המכונית ליד הבריכה וצעדנו שתינו לכיוון המועדון, לפגוש את הטייסים שלנו […] במהלך הערב עבר הבסיס לכוננות אדומה – הגבוהה ביותר – וכל שעריו נאטמו לחלוטין […] במועדון כבר החלו חגיגות פרועות, במעין אווירה של "אכול ושתה כי מחר נמות". איש לא האמין באמת כי התקפה תחל הלילה […] לאחר מכן נפרדנו מהבחורים ופרשנו לישון בחדר שהוקצה עבורנו […] באמצע הלילה ניתרתי משנתי לקול פיצוץ מרוחק. בווייטנאם של אותם הימים דברים נטו להתפוצץ כל הזמן, ולכן לא התרגשתי במיוחד מהדבר. אבל אז הגיע עוד פיצוץ אחד, קרוב יותר, ואז עוד אחד […] ואז אנחנו כבר יושבות בבונקר העפר וזוכות לשמוע תיאור מדמם של הגורל הממתין לנו. מבעד למסך הירי והמרגמות, הצעקות והקללות, נשמע עדיין קול נלהב אחד על גלי האתר, שב וזועק בדבר לוחמי וייט-קונג הרצים על מסלול הטיסה בדרך אלינו, ואז כבר בדבר קבוצה אחרת, המסתערת עכשיו על בניין המפקדה. והאמת, כל זה היה מידע רב מדי עבורי באותה עת.  כי כמו שאמר וודי אלן: לא איכפת לי למות, אני פשוט איני מעוניינת להיות שם כשזה קורה".

[מתוך הספר: A War Away – An American Woman in Vietnam, 1967-1974. תרגום: דן קורדובה]

 

לסיכום, ראוי להזכיר כי ז'אנר היומן הינו פופולארי ביותר גם כיום ומשמש עדיין ככלי בעל חשיבות היסטורית ורגשית. ואולם, נראה כי כיום מומרים לרוב הספר והעט במקלדת מחשב ובבלוג דיגיטלי. כך היה המקרה גם באוגוסט 2003, כאשר פחות מחצי שנה לאחר תחילת המלחמה וכיבושה של עיראק, החלה צעירה בגדדית לדווח בבלוג האישי שלה, תחת הכינוי Riverbend, אודות חוויותיה בשטח הלחימה. דיווחיה הכנים והאכזריים של חיי היומיום בבירה ההרוסה לוקטו ב-2005 לכדי ספר זיכרונות ומשמשים עדות לזוועה שהתרחשה. הבלוג הפופולארי שילב לאורכו בין תיאורים קשים הקשורים ללחימה העזה, להתפרקות הקהילה ולמעשי הזוועה, לבין תיאורים אנושיים ומשפחתיים, בדבר ציון חגים מוסלמיים ועריכת טקסים משותפים, אך גם בדבר מעמדה הרעוע של האישה העיראקית וזכויותיה ההולכות ונשחקות. לא רבות ידוע אודות זהותה האמיתית של הכותבת, מלבד היותה בשנות העשרים לחייה ובת המעמד הבינוני. נראה כי היא בעלת השכלה רחבה וכי לפני המלחמה עסקה בתחום המחשוב. מעבר לתיאור חיי היום-יום בעירה, מגלה הכותבת גם הבנה רחבה בכל הנוגע לשינויים החברתיים והפוליטיים המתרחשים מסביבה, ומביעה זעזוע נוכח ההקצנה הדתית, המגבילה נשים כמוה מהשתלבות בחברה.

     

24 באוגוסט, 2003

מה שאני מבקשת לומר הוא שלא משנה מה שסיפרו לכם, מצבן של נשים בעיראק היה טוב יותר לפני המלחמה מזה של נשים בחלקים אחרים של העולם הערבי (ואפילו מזה של נשים בחלק מהעולם המערבי). אנו היוונו כחמישים אחוז מכוח העבודה. אנו היינו רופאות, עורכות דין, אחיות, מורות, מרצות, מנהלות, אדריכליות, מתכנתות ועוד. הסתובבנו חופשי ברחוב. לבשנו מה שרצינו […] בתחילת יוני שמעתי שחברת המחשבים שבה הועסקתי חזרה לעבוד […] נאלצתי לחנות את מכוניתי בערך 100 מטרים  מדלת החברה מכיוון שהכביש הראשי נבקע ונהרס ממשקל הטנקים האמריקאים שחלפו עליו […] ברגע שנכנסתי בדלת הבחנתי מיד – הכול היה עלוב יותר. עצוב יותר […] המשכתי לטפס במדרגות […] לא היה חשמל בבניין […] השולחנות נעלמו, כל הניירות היו מפוזרים על הרצפה […] כאשר שאלתי את המנהל מתי הדברים יחזרו לעצמם, הוא לא הסכים להביט בי. הוא אמר שנשים אינן יכולות להיות כאן בשלב זה, ובמיוחד נשים "שלא ניתן להגן עליהן" […] אני עוד הייתי בת מזל. לפני כחודש מהנדסת חשמל מובילה, אחת הנשים המשכילות במדינה, בשם חינה עזיז נרצחה מול בני משפחתה […] היא זכתה לאיומים מצד גורמים פונדמנטליסטים וצוותה להישאר בביתה, מכיוון שהיא אישה […] היא סירבה […] היא איבדה את חייה – היא לא הראשונה, והיא לא תהייה האחרונה". 

[מתוך הספר . Baghdad Burning: Girl Blog from Iraq תרגום: דן קורדובה]

 

כל הפריטים שהוזכרו בפוסט מצויים בשלמותם בקומה א' של הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי וניתנים להשאלה.

 

הקצין שלא רצה להיות מלך – סיפורו המוזר של ז'ורז' בולנז'ה

תקוות גדולות נתלו בצעיר הצרפתי ז'ורז' בולנז'ה. הוא נולד בעיר רן הכפרית בשנת 1837, תחת שלטונו המלוכני של בית אורליאן, ולאחר שהשלים את חוק לימודיו בבתי-הספר הצבאיים הנחשבים בצרפת התגייס לשירות צבאי פעיל כשהיה בן עשרים. הוא לחם באיטליה ובהודו-סין המרוחקת, נפצע קשות וזכה לאותות של כבוד. בולנז'ה הצעיר הפגין תושייה גם בימיה האחרונים של הקיסרות השנייה, עת נלחם בחירוף-נפש בגרמנים הפולשים. הוא נפצע בשנית בקרבות והועלה בדרגה. לאחר המפלה הגדולה של 1870, נמנה בולנז'ה על המצביאים הבכירים של הרפובליקה החדשה, אשר דיכאו בדם ובאש את שרידי הקומונה שהתבצרו בפריז. בקרבות קשים אלו נפצע בולנז'ה פעם שלישית, אך הוסיף להוביל את חייליו בקרב ואף הועלה בסולם הדרגות. בשנת 1880 זכה בדרגה הגבוהה של בריגדיר-גנרל – מעין מקבילה לתת-אלוף בצה"ל – ושנתיים מאוחר יותר התמנה מטעם הממשל למנהל מחלקת חיל-הרגלים במשרד המלחמה של הרפובליקה השלישית. בתפקידו החדש נודע בולנז'ה כרפורמיסט, אשר היטיב עם משרתי הצבא ואשר תמך בדרישותיהם של הפועלים השובתים. באופן טבעי, העלו רפורמות אלו ויתר מעשיו של בולנז'ה את חמתם של חוגי הימין השמרניים ושל אנשי הכנסייה.

ז'ורז' בולנז'ה, שנות השמונים של המאה ה-19

יתכן אף כי התנהלות זו מצידו של הגנרל הצעיר היא שהביאה לאימוצו על-ידי מפלגות השמאל הצרפתיות, ומיקמה אותו תחת חסותו המגוננת של ז'ורז' קלמנסו, מבכירי הפוליטיקאים של הרפובליקה השלישית, ומי שלימים יכהן פעמיים כראש ממשלת צרפת. בינואר 1886 ניצל קלמנסו את השפעתו במשטר והביא למינויו של ז'ורז' בולנז'ה לתפקיד הרם של שר מלחמה. היו  אלו שנותיה האחרונות והסוערות של המאה התשע-עשרה, וצרפת מצאה עצמה קרועה ומסוכסכת, מושפלת עדיין מתבוסתה הצבאית, ואחוזה כולה במאבק איתנים על עתידה הלאומי, הפוליטי ובעיקר המוסרי. פרשת דרייפוס, העתידה להתפוצץ ברעש גדול בעשור האחרון למאה, תביא לשיאם ניגודים וקרעים אלו בחברה הצרפתית. נציונליסטים ורוויזיוניסטים, ריאקציונרים ורדיקליים, מלוכניים ואנשי כנסייה, בעלי הון ורפורמיסטים  – כולם מצאו עצמם בתוך הקלחת, נאבקים זה בזה על עתיד האומה.

ובתוך הסערה הגדולה הפך שר המלחמה הצעיר תוך זמן קצר לדמות המפורסמת ביותר ברפובליקה. ב-1887 זכה בולנז'ה בבחירות הארציות למחוז סיין בכ-100,000 קולות – וזאת מבלי שכלל היה מועמד. הגנרל הצעיר וסוסו השחור נהייו לאלילי ההמון בפריז, אשר שב והפציר בבולנז'ה לתפוס את השלטון. הפופולריות האדירה שרכש הפחידה את ראשי הצבא, ואלו הורו על הרחקתו מאזור פריז לתפקיד בפרובינציה; בשמיני ביולי של אותה שנה, בשעה שעלה בולנז'ה על הרכבת הפריזאית היוצאת, ליווה אותו קהל משולהב של אלפים בשאגות של "הוא עוד ישוב". באותה עת, היה זה דווקא קלמנסו שהחליט להתנער פתאום מהקצין המפורסם. יתכן שהיו אלו דעותיו החדשות של הקצין, בדבר הצורך במיטוט השלטון הרפובליקני, שהרחיקו אותו מקלמנסו וממפלגות השמאל. יתכן גם שהיה זה דווקא קלמנסו, הפוליטיקאי המנוסה, אשר עמד לראשונה על טבעו האמיתי של הקצין הצעיר שקידם.

התרחקותו של קלמנסו והתנערות הצבא מהקצין הסורר לא פגעו ביוקרתו של בולנז'ה. בדיוק להפך. בין השנים 1888 ל-1891 סחפה "תנועת הבולנז'יזם" את החברה הצרפתית על כל גווניה. גורמים שונים ומנוגדים נסחפו בלהט המהפכה וראו בקצין הצעיר כגואל המיוחל, אשר יביא לפירוק הרפובליקה השלישית ולהגשמת שאיפותיהם הפוליטיות. אנשי הכנסייה ורדיקלים שמאלניים, בעלי ההון הגדולים ובני מעמד הפועלים המנוצל, בונפרטיסטים ומלוכנים, שמאל וימין – כולם התאחדו סביב הגנרל וסוסו עבור מטרה אחת נכספת – הפלת השלטון המושחת והמנוון. איש מההמונים לא עצר ותמה לרגע כיצד ניתן יהיה לפייס בין קבוצות וגישות כה רבות.  בולנז'ה מצידו לא הציע הרבה. לא ימין ולא שמאל. בלי אידיאולוגיה מורכבת ובלי מסר ברור. הוא שב וכונה בפי ההמונים כ"גנרל הנקמה", וזאת בשל קריאותיו החוזרות להשבת השטחים ולכינון כבודה האבוד של צרפת. מדי פעם הוסיף לדבריו סיסמאות עמומות, דוגמת "השבת טוהר המידות לפוליטיקה הצרפתית" ו"הגנה על המנוצלים מפני הנצלנים". אבל לסיסמאות הללו היה רק חלק משני בקסמו של הגנרל. עברו הצבאי המפואר שבה את לב ההמונים, ונתפס בעיניהם כביטוי לצרפת האמיתית, המוסרית, הגדולה, שאותה ישיב הגנרל על כנה. ומעל לכל, מבטו החודר של האיש, לסתו הרחבה וחזותו הזוהרת. אביר התואר והנימוסים היפנט בקסמו את ההמון הצרפתי והסעיר את המערכת הפוליטית.

   

קריקטורות בנות התקופה המציגות את בולנז'ה כנציגם של כלל הקהלים בצרפת. לקוחות מתוך הספר המיוחד:  Der Tapfre General Boulanger, מ-1931, המצוי באוסף היסטוריה שבספריה 

בשנת 1888 הודח רשמית בולנז'ה מהצבא, בשל האיום הגובר מצידו, אך נבחר מיד בבחירות מטעם מחוז פריז ברוב מוחץ. תומכיו בעיר הבירה, אשר כינו עצמם  מעתה "ליגת הפטריוטים", ציפו בכיליון עיניים להוראתו לפתוח במרידה. אך כגודל הציפייה כך גם האכזבה. בבית הנבחרים היה בולנז'ה רוב הזמן במיעוט, ופעולותיו התמקדו בעיקר בשימור תדמיתו הציבורית. הוא שב ונכשל כדובר בציבור, וספג מבוכה גדולה כאשר הפסיד ונפצע בדו-קרב, אליו הזמין יריב פוליטי קשיש. הקצין הדגול התגלה במהרה כפוליטיקאי טירון, כזה אשר הישגיו הצבאיים המזהירים בעבר מתגמדים אל מול חובבנותו כפרלמנטר מהשורה. ולמרות כל אלה, נותר בולנז'ה הדמות הפופולרית ביותר ברפובליקה, ואף לאחר שפרש מהפרלמנט, כמחאה על-כך שהצעותיו אינן נענות, התחרו ביניהם המחוזות השונים מטעם מי ירוץ לבחירות הבאות. התחושה הכללית נותרה, ואף התעצמה, כי הגיעה העת לדיקטטורה חדשה בראשותו של הגנרל.

ההמונים לא טעו בהכרח. ייתכן והיה מכריז בולנז'ה בשלב קריטי זה על מרד ברפובליקה, היה מצליח להצית את אש המהפכה ולהפיל בקלות את הרפובליקה הצרפתית השלישית, חסרת היציבות והמושחתת עד היסוד. הוא היה זוכה וודאי לתמיכתם ונאמנותם המוחלטת של כל הגורמים השונים והמנוגדים שבזו לשלטון הקיים, ואשר ביקשו נואשות בהחלפתו. ואולם, נראה כי קור רוחו של הגנרל לא עמד לו בשעת המבחן, ושעת הכושר חלפה ואיננה. הרפובליקה הצליחה לפעול ביעילות ובמהירות, וחודשיים לאחר הבחירות הוצא צו מעצר לגנרל בולנז'ה. המדינאי שארל פלוקה – המצוטט בספרה של ההיסטוריונית ברברה טוכמן – פנה באותה עת לבולנז'ה והעיר בציניות כי "בגילך, גנרל, נפוליאון היה כבר מת". ואכן, במקום להתייצב אל מול השלטון ולהשמיע את קריאת המרד, בחר בולנז'ה להימלט מפריז לבריסל, ומשם ללונדון, ובכך להבטיח במו ידיו את סופה של הסכנה הבולנז'יסטית לרפובליקה. הוא נשפט בהיעדרו והורשע כבוגד, אך המשיך לחיות באי מרוחק ולא זכה יותר לתשומת לב העולם. בספטמבר 1891 התאבד ז'ורז' בולנז'ה בירייה לראשו מעל קברה של מאהבתו. משנודע על מותו ברבים, ז'ורז' קלמנסו – המצוטט אף הוא בספרה של טוכמן – העיר באירוניה כי "בגופו של הפרש האמיץ הרכוב על סוסו הסתתרה בסך הכול נשמה של סגן-משנה".

שער עיתון צרפתי המבשר על התאבדותו של בולנז'ה, 10 באוקטובר 1891 

התנהלותו הכושלת של הגנרל בולנז'ה ברגעי המבחן ניתנת אולי לתיאור במונחים פסיכולוגיים פשוטים. ואולם, התעלומה האמיתית הנותרת בלתי פתורה בנוגע ל"מקרה בולנז'ה" הינה דווקא זאת הנוגעת להתנהגות ההמון הצרפתי, ולשאלה הקשה מדוע בחרו קבוצות רבות כל- כך, מנוגדות ושונות כל-כך באופיין, להתאחד כולן סביב אדם אחד, אשר דעותיו מעורפלות וכישוריו הפוליטיים מעלים תהיות. יתכן כי מעבר לחזותו המצודדת ולעברו הצבאי המפואר, חיפשו כל הגורמים השונים אישיות חזקה, תהא אשר תהא, אשר תגאל אותם ותביא למימוש שאיפותיהם הפוליטיות – פירוק והחלפת שלטון הרפובליקה. גורמים מורדים אלו חשו כי היישות הצרפתית אותה העריצו חמקה מידיהם וכי יש להציל את נשמתה הפוליטית והמוסרית. פייר דניס, איש רוח מלוכני בין התקופה, תיאר בזיכרונותיו את הגועל העז שחש כלפי עמיתיו המלוכניים, אשר נכבשו בלהט הבולנז'יסטי:

"הם שיחקו במין קומדיה, אשר עשויה הייתה להתגלות כגאונות מקיאווליסטית מצידם, אלמלא התבררה במהרה כשיא הטיפשות. מתוך העמדת-פנים כי לא שמעו את סיסמאותיו הרפובליקניות של הגנרל, חבריי הריאקציונרים והמלוכניים ביקשו לאמץ בעלות על תנועת הבולונז'יזם. מבחינה זאת, הם התנהגו כאותם פתיינים טיפשים, המבקשים להשלות את עצמם במזלם הרב ששפר, ולכן פונים אל אישה בעלת אופי מפוקפק המאשרת עבורם הכול".  

 

באוסף ההיסטוריה, בקומה א' של הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי, תוכלו למצוא חומרים רבים – כגון ספרים, כתבי-עת, יומנים ועבודות מחקר – העוסקים בהיסטוריה הצרפתית בכלל, וב"פרשת בולנז'ה" בפרט.

 

קריאת מומלצת

בלוך, שארל. הרפובליקה הצרפתית השלישית: התפתחותה ומאבקה של דמוקרטיה פרלמנטרית (1870 – 1940). גבעתיים: מסדה, 1986.

ג'קסון, ג'ון המפדן. קלמנסו והרפובליקה השלישית. תל-אביב: הדר,1967.

הרצל, בנימין זאב. מבולנז'ה עד דרייפוס: כתבות ומאמרים מדיניים מפאריס. ירושלים: הספרייה הציונית, 1974.

טוכמן, ברברה. המגדל הגאה: דיוקן העולם לפני מלחמת העולם הראשונה, 1914-1890. תל-אביב, דביר, 1998.

Branthome. Der tapfre General Boulanger. Paris : H. Jonquieres, 1931

Harison, Casey. Paris in Modern Times: From the Old Regime to the Present Day. New York : Bloomsbury Academic, 2020 –

Horne, Alistair. The Fall of Paris: The Siege and the Commune, 1870-1. New York : St. Martin's Press, 1965

עולם בתנועה – הצילום הסטריאוסקופי ומורשתו התרבותית

המחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה, אשר אותה הכתיר ההיסטוריון הבריטי הגדול  אריק הובסבאום כ"תקופת המהפכה", התאפיינה בחדשנות רדיקלית וביצירתיות גם בעולם המדע והטכנולוגיה. כך, למשל, מכשיר "הקמרה אובסקורה" העתיק, אשר התבסס בעיקרו על עקרונות אופטיים של החזרי אור, התפתח מאוד בתקופה זו וכלל ניסויים חדשניים בתמיסות כימיקליות ובלוחות של מתכת. בהקשר זה בלט במיוחד הממציא הצרפתי ניספור נייפס, אשר בשנת 1826 הצליח לקבע על גבי לוחית מתכת, במעין שילוב מתוחכם של כימיקלים ואור, את תמונת הנוף הנשקף מחלון חדרו, במה שנחשב עד היום לתצלום הראשון בהיסטוריה. באותה תקופה לערך עמל מדען צרפתי אחר בשם לואי ז'אק מנדה דאגר על טכניקה חדשנית משלו, אשר התבססה אף היא על שימוש בלוחית מתכת, אותה מיקם המדען בגב מכשיר הקמרה אובסקורה. לוחית המתכת הקטנה של דאגר, אשר זכתה במהרה לכינוייה המפורסם "דאגרוטיפ", שימשה כאבן דרך משמעותית בפיתוח מדע הצילום, והפכה למאפיין מרכזי של עולם התרבות בן התקופה. הפילוסוף היהודי-גרמני ולטר בנימין, אשר עמד היטב על חשיבותה ההיסטורית של ההמצאה החדשה, קבע בהקשר זה  כי "שעתה של המצאת הצילום הגיעה", וכי "אנשים שללא תלות זה בזה חתרו לאותה מטרה: לקבע את התמונות שנוצרו בתוך הקמרה אובסקורה".

 

               לואי ז'אק מנדה דאגר (1787 – 1851)         דאגרוטיפ של המשורר האמריקאי אדגר אלן פו, 1848

 

כחלק מאווירת ההתחדשות הכללית, התפתחה באותה תקופה המצאה נוספת בתחום הצילום, אשר הפכה במהרה לאביזר אופנתי מבוקש בעולם התרבות המערבי: המדובר היה בהמצאתו של מכשיר הסטריאוסקופ – מעין מתקן צפייה משוכלל המציג בפני המשתמש שני דימויים כמעט זהים, המוצבים זה לצידו של האחר, ואשר מייצרים את האשליה של תמונה רבת מימדים המצוייה בתנועה. מקורותיו של מכשיר הסטריאוסקופ נעוצים במחקרים קוגניטיביים ופיזיולוגיים בני התקופה, בהם ביקשו החוקרים לאמוד את הקשרים הייחודים המתקיימים בין העין האנושית לבין המוח, ואשר באמצעותם גילו כי משחק מתוחכם בעדשות ובמראות מאפשר סינתזה בין שתי תמונות ואף יצירתה של אשליה אופטית מרגשת. לאורך המחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה הומצאו מכשירים שונים לצפייה בתמונות סטריאוגרפיות, כאשר המפורסם שבהם היה Holmes Stereoscope הקומפקטי והנישא, שהומצא בשנת 1861 על-ידי איש האשכולות אוליבר ונדל הולמס. הממציא האמריקאי ציין בריאיון עיתונאי כי "במבט אחד דרך הסטריאוסקופ נגלית לאדם כמות מפחידה של פרטים, כזאת המזכירה את מורכבותו חסרת הגבולות של הטבע עצמו", וכי "התמונה הסטריאוגרפית אינה חוסכת מאיתנו אף לא פרט אחד". מורכבות ועושר אלו של התמונה הסטריאוגרפית היו אחראיים, אם כך, לפופולריות הרבה שלה זכתה ההמצאה החדשה, אך נראה כי תכונות ייחודיות אלו הן גם שעוררו את זעמם של גורמים מסויימים בחברה, אשר העריכו היטב את תחושת האשליה שמייצר המכשיר החדש, ואשר צפו מראש את "הנזק  הרוחני" הטמון בחובו.

 

                סטריאוסקופ מדגם Holmes Stereoscope

 

בהקשר זה ניתן לציין כי בראשית דרכו נתפס הסטריאוסקופ ככלי בידורי גרידא, אך בהמשך זכו לדגש גם תכונותיו החינוכיות והמחקריות. כך, למשל, שימש הסטריאוסקופ ככלי מרכזי בלימודי הגיאוגרפיה, וזאת תודות ליכולותיו לשמר ולהציג נופים גיאוגרפיים שונים בצורה תלת-מימדית, ותוך חיקוי כמעט מושלם של המציאות החומרית. החוקר הגדול פרנסיס גולטון ציין בהקשר זה כי "צילום סטריאוסקופי עשוי להיות יעיל ביותר לצורך הכנת מפות תלת-מימדיות", ונראה כי עשה בעצמו שימוש בטכנולוגיה החדשה בכדי ליצור מונטאז'ים משוכללים, אשר התחקו אחר קווי מתאר גיאוגרפים ואנושיים. כמו כן, המכשיר הסטריאוסקופי זכה לפופולריות עצומה בקרב רופאים ופסיכולוגים, אשר עמדו על יתרונותיו הברורים בחשיפתם של האנטומיה והפסיכולוגיה האנושיות. הסטריאוסקופ נתפס על-ידי חוקרים אלו כמעין "כלי קסמים", אשר מאפשר למטופל "להתנתק" מהמציאות הסובבת אותו ולשקוע למספר רגעים במעין אשליה מנחמת. המכשיר החדש שימש, אם כך, כאמצעי מחקרי וטיפולי ראשון במעלה, וניתן לראות בו, בצורה מסוימת, כמבשר את הטיפול הפסיכואנליטי של תחילת המאה העשרים, אשר הדגיש אף הוא את חשיפתו של הרכיב הנפשי "הלא-מודע", ואת הצורך הבסיסי בניתוק אסוציאטיבי.

 

       פרסומות אמריקאיות למכשיר הסטריאוסקופ

 

ואולם, ככל המצאה טכנולוגית חדשה, זכה גם מכשיר הסטריאוסקופ לביקורת מוסרית ואסתטית מצד גורמים חברתיים שונים. תגובה מסוג זה אפיינה, בין היתר, את נציגיו של הממסד הדתי השמרני באמריקה, אשר ראו במכשיר הסטריאוסקופ כקריאת תיגר של ממש על ייצוגי "הטבע האלוהי", וככלי משחית המעודד תאוות פורנוגרפיות. כמו כן, יכולתו החדשנית של המכשיר לשכפל ולשמר "תמונות בעייתיות", וזאת תוך פרישתן בצורה תלת-מימדית ובאיכות חסרת תקדים, עוררה את חששם של מספר מחוקקים אמריקאים, אשר ביקשו לקבע בחוק את מעמדו כזהה לזה של "ספרות זימה". דעות מסויגות מסוג זה ניתן לאתר, למשל, במכתבו של אחד המיסיונרים האמריקאים בני-התקופה למזרח הרחוק, אשר התלונן על כך ש"מכשירי הסטריאוסקופ, העמוסים לעייפה בתמונות זימה, נמכרים בנמלי הים השונים על-ידי זרים, וחודרים אלפי קילומטרים אל תוכה של סין". דעה דומה בנושא הביע כותב אמריקאי אחר, אשר קבל על היקסמותם של בני תקופתו מהטכנולוגיה החדישה, המעפילה בעיניהם על "קסמיו של העולם הרוחני". הכותב סיים את דבריו במסקנה העגומה כי "יתכן שהגעתנו אל שיא מסוים בהבנת ממלכת הטבע מסמלת בדרכה גם את נפילתנו אל תחתיתה של ממלכת הרוח" – מסקנה קודרת המזכירה, באופן אירוני משהו, קובלנות הנשמעות גם כיום, בעידן הדיגיטלי, בדבר המרתה של החברה האנושית הפתוחה במעין מרחב וירטואלי סגור ומנוכר.

בספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי, ב"אוסף הספרים הנדירים" (CR) שבקומת האוספים, ניתן למצוא כיום מכשיר סטריאוסקופ מקורי מדגם Holmes Stereoscope, אשר נתרם על-ידי הנדבן היהודי-קנדי ד"ר ראלף מ. מאדג'וק, ואשר מציג מגוון תמונות סטריאוגרפיות של פלשתינה בכלל, ושל העיר ירושלים בפרט, מתחילת המאה העשרים. מכשיר הסטריאוסקופ הייחודי, המתוארך לאמצע המאה התשע-עשרה, מורכב בזהירות על עיניו של המשתמש ונאחז באחת מידיו, כאשר ביד השנייה מוחלפות התמונות השונות. ההקבלה המתבצעת בין התמונות הדומות, המוצגות יחדיו, מייצרת מעין אשליה של תנועה במרחב, ומעוררת במשתמש תחושה המזכירה את זאת של צפייה בסרטון ראינוע ישן.

 

מכשיר הסטריאוסקופ המקורי שבקומת האוספים

 

קריאה מומלצת

בנימין, ולטר. היסטוריה קטנה של הצילום. תל-אביב: בבל, 2004.

כירם, דן. "הצילום הסטריאוסקופי של ארץ-ישראל". קתדרה, 68, תשנ"ג, עמ' 187-161.

Malin, Brenton J. Feeling Mediated: A History of Media Technology and Emotion in America. New-York: New York University Press, 2014.

Parmeggiani, Paolo. "From Grand Tour to Virtual Tour: Italy Through the Stereoscope in 1900". Visual Studies, Vol.31 (3), 2016, p.231-247.

Potter, Jonathan.  Discourses of Vision in Nineteenth Century Britain: Seeing, Thinking, Writing. New-York: Palgrave Macmillan, 2018.

100 שנים לבכורה העברית של המחזה "הדיבוק" בתיאטרון "הבימה"

שנת 1922 נחשבת לשנה מרכזית בתולדות הספרות המודרנית. בשנה גורלית זו ראו אור רומן המופת יוליסס, מאת הסופר האירי ג'יימס ג'ויס, ופואמת הענק "ארץ הישימון", מאת המשורר האנגלו-אמריקאי ת.ס. אליוט, הנחשבים שניהם לאבני-דרך של כתיבה מודרניסטית וליצירות המופת המרכזיות שסיפקה המאה העשרים. בשנה זו ראו אור גם יצירותיהם החשובות של סופרים דוגמת פ. סקוט פיצג'רלד ומרסל פרוסט, וכן מחזותיהם של ז'אן קוקטו, לואיג'י פיראנדלו ויוג'ין או'ניל. בזירת הספרות העברית ראו אור באותה שנה קובץ הסיפורים המופתי של ש"י עגנון על כפות המנעול, וכן לקט ראשון מסיפוריו הקצרים של שאול טשרניחובסקי. בנוסף, 1922 נחשבת  לשנה גורלית של ממש עבור תיאטרון "הבימה", אשר ציין בדיוק חמש שנים להיווסדו ברוסיה המהפכנית, ואשר הציג באותה שנה במשכנו במוסקבה את הצגת הבכורה למחזה "הדיבוק" בגרסתו העברית. המחזה החדשני, אשר על מלאכת תרגומו אחראי היה המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק, הפך להצלחה בין-לאומית מסחררת והוא שהקנה לתיאטרון הצעיר את ראשית תהילתו. החוקרת דורית ירושלמי מציינת בהקשר זה כי "הצגת הדיבוק של הבימה המוסקבאית הפכה לנקודת ציון: יום הולדתו של התיאטרון העברי המקצועי, ועד מהרה גם פאר היצירה התאטרונית של התרבות העברית המתחדשת" (9).

המחזה, שנודע בשמו הרשמי כ"בין שני עולמות: הדיבוק", נכתב במקור ברוסית וביידיש על-ידי היוצר ש. אנ-סקי (1863 – 1920), פעיל חברתי יהודי ואיש-רוח בוהמייני רוסי. עלילת המחזה עוסקת בבחור ישיבה עני בשם חנן, המתאהב בלאה, בת הגביר הנכבד. משנודע לגיבור כי אהובתו מיועדת להינשא לאחר, הוא מת ונשמתו נאחזת כ"דיבוק" בגופה. ניסיון חילוץ "הדיבוק" מהנערה מלווה בטקסים מאגים יהודיים ובחשיפת לב ההוויה היהודית בגולה. המחזה, שנכתב בשנת 1913, עוסק במקורו בחיי הפולקלור והמיסטיקה היהודיים של התקופה, אך מצליח גם לבטא אמיתות רחבות יותר, הנוגעות לחיי היהודי החדש – זה המתגורר בגולה ברוסיה, אך בהמשך גם במדינתו העצמאית בישראל. כך, למשל, ב-9 בדצמבר 1920, עלה לראשונה המחזה בשפת היידיש, בביצועם של  חברי הלהקה הווילנאית, בתיאטרון האליזאום שבוורשה, והפך מיד להצלחה מסחררת. תופעה זאת חזרה על עצמה גם במסע ההופעות של הלהקה בשנות העשרים, ברחבי אירופה ובארצות-הברית, כאשר המחזה החדש סחף אליו אלפי צופים, מראשי מדינות ועד עניי הארץ. המוטיב החברתי של עניים מול עשירים וכן העיסוק הסימבולי בנושאי פולקלור, מאגיה ומיסטיקה, פנו היטב לליבם של ההמונים והפכו את ההצגה לאירוע תרבותי בין-לאומי.

ואולם, נראה כי דבר לא הכין את עולם התיאטרון העברי לעוצמת התגובות להן זכתה הגרסה העברית של המחזה, אשר הועלתה על-ידי חברי התיאטרון הצעיר "הבימה", ב-31 בינואר 1922, במשכנם שבתיאטרון סקרטריובה שבמוסקבה. לנוסח העברי של המחזה אחראי היה, כאמור, חיים נחמן ביאליק, ואת תפקיד הבימוי מילא יבגני וכטנגוב, מגדולי אנשי התיאטרון הרוסי, ובעל דעות ליברליות בכל הנוגע לזכויות היהודים ברוסיה. ההצגה של "הבימה" נגעה היטב בנימי ההוויה היהודית במזרח אירופה ונתנה ביטוי לתחושות רווחות בקרב האינטליגנציה הרוסית. החוקרת אולגה לויטן מציינת בהקשר זה כי "שיתוף הפעולה בין [מחזהו של] שלמה אנ-סקי ויבגני וכטנגוב היה מקרה של מפגש מוצלח בין התרבות הרוסית לתרבות היהודית בעשור השני למאה העשרים" (39), וכי את הצלחת המחזה יש להבין גם לאור התהליכים ההיסטוריים והחברתיים שפקדו את יהודי רוסיה בני התקופה. בנוסף, נראה כי הופעתה המחשמלת של השחקנית הצעירה חנה רובינא, כלאה בעלת "הדיבוק", הפכה במהרה לשיחת היום והקנתה לגרסתה העברית של "הבימה" את תהילתה הגדולה. המחזה הוצג בשנות העשרים בברית-המועצות לא פחות מ-300 פעמים.

"הבימה" מעלה את "הדיבוק". הצגת הבכורה הייתה בתיאטרון סקרטריובה, בסמטת ניז'ני קיסלובסקאיה מס' 6 במוסקבה, ב-31 בינואר, 1922 [תמונה בנחלת הכלל]

"התופעה הדיבוקית" ומשחקה האקספרסיוניסטי יוצא הדופן של רובינא העלו את קרנו של התיאטרון הצעיר ופרסמו אותו במהרה גם מחוץ לגבולות רוסיה הקומוניסטית. החוקר פרדי רוקם מציין כי  "בעת ההיא הגיעו לארץ-ישראל גם ההדים הראשונים של הפקת 'הדיבוק' על -ידי תיאטרון 'הבימה'. במכתב ממוסקבה מאת ש' ביחובסקי, אשר התפרסם ב 'הארץ' ב-28.6.22, זוכה הצגה זו לביקורת אוהדת ביותר – 'זוהי אמנות טהורה ומזוקקת, אמנות ממדרגה הראשונה . . .' . ביחובסקי מסיים את דבריו באומרו כי הנך מרגיש כי בא הזמן להראות את ה'דיבוק' וגם את שאר המחזות ש'הבימה' מציגה, בארץ-ישראל, כי הקהל העברי החי והעובד בארץ אבות זכאי לראות את העבודה הענקית הזאת, כי העת שהבימה עסוקה הייתה בלימוד ובהשלמות, הולכת ועוברת, והיא צריכה לחשוב על עקירת דירתה במוסקבה ולהניח אבן לבניינה באחד הרחובות שבירושלים או יפו" (187). צופה נלהב נוסף של ההצגה, אשר ביקר במוסקבה ב-1923, היה דוד בן-גוריון, ראש ממשלתה לעתיד של מדינת היהודים. ההיסטוריונית אניטה שפירא מביאה את תחושותיו בעקבות הצפייה במחזה: "אחת החוויות הבלתי נשכחות שהיו לו בביקור ההוא היתה הצגת “הדיבוק" של  אנסקי […]  בלב הדיכוי האנטי־ציוני הוצג מחזה שכל כולו משוקע במסורת האבודה של העיירה היהודית,  בידי  להקה  יהודית,  ובעברית.  בתחילת  ההצגה  חשש  בן־גוריון מאכזבה,  אך  חיש  מהר  נשאב  אל  תוך  העוצמה  הדרמטית:  'הרושם  האדיר, המרעיש,  של  קטעי  החיים  הפנימיים  של  דורות  יהודים  […]  התורה,  הדבקות, ההתרוממות,  ההתלבטות,  הגעגועים,  הבטלה  והעוני  המשתפכים  בתמצית […] אני  הלום,  נרעש,  לא  יודע נפשי'. למחרת חזר לראות שוב את ההצגה, נפגש עם השחקנים, שמע מהם על חיי  הרעב  שלהם  ועל  געגועיהם  לארץ  ישראל"  (66-65).

חנה רובינא (כלאה) ונחום צמח (כצדיק, לבוש לבן) ב"הדיבוק" ב"הבימה", מוסקבה, 1922 (נחלת הכלל).

חנה רובינא, צבי פרידלנד ושחקנים נוספים של "הבימה"; מצורף גם צילום של התוכניה המקורית של המחזה, מ- 1922. התמונות באדיבות ארכיון "הבימה".

לא תהייה זאת הגזמה לומר כי המחזה "הדיבוק" הוא שהקנה לתיאטרון "הבימה" את מעמדו הלאומי והוא שהביאו, בסופו של דבר, להעתיק את מקום מושבו לארץ-ישראל. בשנות העשרים נדד התיאטרון והציג מול אולמות מלאים בכל בירות אירופה. נראה היה כי גם כשהחלו אורות הדמוקרטיה האחרונים להיכבות מעל ליבשת, המשיכו התיאטרון העברי ומחזהו "היהודי" למשוך אליהם את המוני הצופים. הסיפור אולי המוזר ביותר בהקשר לתקופה זאת התרחש בשנת 1937, כארבע שנים לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, כאשר תיאטרון "הבימה" הוזמן להופיע בברלין, כחלק מפסטיבל אמנותי מפורסם. השחקן והיוצר שמעון פינקל, מי שנחשב לאחד מוותיקי תיאטרון "הבימה", כתב בספר זיכרונותיו כי "את הרישיון לכך נתן לא אחר מאשר יוזף גבלס, שכתב בשנת 1927 ביקורת נלהבת על 'הבימה' ועל 'הדיבוק'. רישיון זה בוטל ברגע האחרון ממש על-ידי הרמן גרינג" (178). חברי התיאטרון המשיכו, לפיכך, את מסעם, אשר נפתח בביקור בצרפת, שם זכו להשתתף ב"תערוכה העולמית של פריז" (1937). בתערוכה מיוחדת זו הוצגו יצירות המופת בנות התקופה – למשל, הציור גדול המימדים "גרניקה" של פבלו פיקאסו. הייתה זאת גם התערוכה העולמית האחרונה שהתקיימה על אדמת אירופה; שנתיים מאוחר יותר פרצה מלחמת העולם השנייה.

   

א. כרזה גרמנית משנת 1929 המהללת את תיאטרון "הבימה"; ב. תעודת כבוד שקיבל תיאטרון "הבימה" בתערוכה הבינלאומית בפריס בשנת1937. הייתה זאת התערוכה העולמית האחרונה באירופה, לפני מלחמת העולם השנייה. (התמונות באדיבות אולגה לויטן, מנהלת ארכיון המרכז הישראלי לתיעוד אמנויות הבמה). 

 

רשימה זאת נכתבה לכבודה של ד"ר אולגה לויטן, מנהלת ארכיון המרכז הישראלי לתיעוד אמנויות הבמה, המסיימת בימים אלו את פועלה רב השנים בארכיון. 

בארכיון עצמו, הממוקם בקומת המרתף של הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי, תוכלו למצוא חומרים ותמונות נוספים, העוסקים בהיסטוריה המגוונת ורבת השנים של התיאטרון העברי והארץ-ישראלי.  

בימים אלו מוצגת התערוכה "מסעות הדיבוק", במרכז למורשת היהדות על-שם צימבליסטה שבאוניברסיטת תל אביב, המציינת 100 שנים להעלאת המחזה בתיאטרון "הבימה".

 

קריאה מומלצת

אנ-סקי, ש. הדיבוק: בין שני עולמות. תל-אביב: אור-עם, 2005.

ירושלמי, דורית. "מבוא: היסטוריות של הדיבוק". אל נא תגרשוני: עיונים חדשים בהדיבוק. עורכים: דורית ירושלמי ושמעון לוי. תל-אביב: ספרא, 2009.

לויטן, אולגה. "הדיבוק: מסמכים ועדויות מן השיח הרוסי". אל נא תגרשוני: עיונים חדשים בהדיבוק. עורכים: דורית ירושלמי ושמעון לוי. תל-אביב: ספרא, 2009.

פינקל, שמעון. בצל מאבקים – רשמים ורשימות. תל-אביב: עקד, 1990.

רוקם, פרדי. "'הדיבוק' בארץ ישראל – התיאטרון, הביקורת והתגבשותה של התרבות העברית". קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה, 20, 1981. 183 – 202.

שפירא, אניטה. בן-גוריון: דמותו של מנהיג. תל-אביב: עם-עובד, 2015.

 

חג הפסח בארץ-ישראל המנדטורית

בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ, בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר:  בַּעֲבוּר זֶה, עָשָׂה יְהוָה לִי, בְּצֵאתִי, מִמִּצְרָיִם" (שמות, יג, ח).

פסוק מפורסם זה הינו הבסיס הערכי לקריאת ההגדה בפסח ומטרתו המרכזית של טקס ליל הסדר המסורתי. על-פי הכתוב בפסוק, נחוג חג הפסח, הראשון מבין שלושת הרגלים, מתוך מטרה לשוב ולהזכיר את יציאת בני-ישראל ממצרים, המתוארכת על-פי המסורת לתקופה של לפני 3,500 שנה, והמתוארת היטב בספר "שמות". החוגגים בני הדורות השונים "מחויבים" על-פי ההגדה בציון של היציאה מעבדות לחירות ובהדגשת תפקידו הגואל של האלוהים. מנהג עתיק זה של קריאת ההגדה ניתן לאיתור בצורותיו השונות בקרב בני העם היהודי עוד מתקופת ימי הביניים, כאשר הנוסח הקדום ביותר של ״הגדה של פסח״ מופיע בחיבורו של הרב עמרם גאון בן המאה התשיעית. הטקסט המסורתי שהתעבה והתקבע לאורך הדורות כולל בעיקרו קבצי מדרשים, מזמורי תהילים ודברי חז"ל, ולאורך ימי-הביניים אף נוספו לו טופסי ברכות מסורתיים, פיוטים ופזמונים חגיגיים. כמו כן, נראה כי הטקסט המסורתי שאב חלק ממאפייניו גם מפולחן דיוניסוס הידוע וממנהגי התרבות ההליניסטית, אשר כללו, בין היתר, שתייה לשוכרה, שירה משותפת וחגיגה עממית כללית.

מוטיבים חגיגיים אלו התקבעו היטב במסורת היהודית לאורך הדורות ומצאו את ביטויים המגוון בקהילות ישראל השונות. דוגמא מעניינת במיוחד לתופעה זאת ניתן לאתר בתקופה מאוחרת יחסית – זאת של ארץ-ישראל בתקופת המנדט הבריטי – אשר במהלכה צוינו מנהגי החג המסורתיים, תוך שילובם במוטיבים פוליטיים וחברתיים של בני התקופה. תופעה זאת באה לידי ביטוי באותן חוברות חגיגיות שפרסמו בני-היישוב בתקופת חג הפסח, ואשר נתנו ביטוי למסורת היהודית העתיקה, אך גם לסוגיות פוליטיות וחברתיות בוערות. בני היישוב קשרו, למעשה, את חגיגת פסח המסורתית אל המציאות העברית של תקופתם, וזאת בעיקר תוך התמקדות במימוש הרעיון הציוני ובקביעת צביונה של המדינה שבדרך.

בשנת 1930, למשל, ראתה אור בתל-אביב המנדטורית חוברת דקה בשם הגדה של הבית הלאומי – בפסח תר"ץ. מדובר היה בחוברת פרודית של בני-הישוב, "ערוכה ומסודרת בידי אזרח וגר", אשר ביקשה ללגלג בדרכה ולמתוח ביקורת על התנהלות הנהגת היישוב אל מול דרישותיו הדרקוניות של שלטון המנדט הבריטי. כבר בעטיפת החוברת הופיע איור פרודי של מפגש דמיוני בגן-עדן, בין הרצל המנוח לבין הלורד בלפור, אשר בו מנמק בלפור את עלייתו לשמיים בשל המלצותיה הקשות של ועדת החקירה הבריטית, המגבילות מאוד את ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל, ומכיוון שלדבריו "במקום שיישאר בלפור בלי הכרזה, מוטב שתישאר ההכרזה בלי בלפור". בהמשך החוברת נעשה שימוש נרחב במוטיבים מן ההגדה המסורתית של פסח, וזאת תוך שזירתם הפרודית בסוגיות פוליטיות וחברתיות של בני התקופה. כך, למשל, נקשר מנהג ביעור החמץ המסורתי אל הפרויקט הבריטי לאיסוף ופירוק הנשק מידי בני היישוב; הכותבים מציינים בלגלוג כי כחלק מתהליך ביעור החמץ נשלחים "שליחים למושבות ישראל לבדוק את הקשתות שחולקו לילדי ישראל בל"ג בעומר ולאסוף אותם לגנזי המדינה", וכי התהליך כולו נמסר "כמנהג מהדרין שבמהדרין, לבני אדום ולבני ישמעאל". ההגדה המודרנית מכילה אף התייחסות פרודית למצוות הסדר השונות ולסימני הטקס המקובלים – למשל, "ורחץ – להכין מכוניות-כביסה במקום מכוניות משוריינות"[1]; "כרפס – לזיין את שומרי-הסדר בבולבוסים במקום רובים"; ו"מוציא – להוציא משורות השוטרים המיוחדים כל מי שהוכנס בבריתו של אברהם אבינו". כמו כן, החלק המשעשע אולי ביותר בחוברת הוא זה המכונה "כנגד ארבעה ג'נטלמנים דיברה ועדת-החתירה", המכיל איור הומוריסטי של ארבעה גברים זקנים בחליפות ומקטרות, ואשר מלביש, למעשה, את דמויותיהן הבריטיות של חברי ועדת החקירה על אלו של ארבעת הבנים מההגדה המסורתית.כארבע שנים מאוחר יותר, בפסח של שנת 1934, פורסמה חוברת חגיגית נוספת בשם הגדה של תל-אביב, אשר ביקשה לציין את חג הפסח, אך גם לחגוג 25 שנים להקמת העיר תל-אביב. כמו בחוברת משנת 1930, גם במקרה זה נעשה שימוש נרחב במוטיבים מן ההגדה של פסח, וגם כאן שולבו סוגיות פוליטיות וחברתיות ממציאות התקופה. כך, למשל, בחלק העוסק בדיני בדיקת החמץ נמתחת ביקורת היתולית על משבר הדיור העירוני, וטקס ביעור החמץ מושווה לנוהג הרווח לפינוי דיירים ולהשלכת מטלטליהם לרחוב. ההגדה התל-אביבית מכילה אף התייחסות פרודית למצוות הסדר, וזאת תוך תיאור דמיוני של טקס הסדר המתנהל במועצת העיר. בתיאור זה זוכים סימני הסדר המסורתיים לפרשנות מודרנית היתולית: "ורחץ – שר המים, בנבנישתי, ממלא פיו מים ושותק"; "מרור – גורפינקל מטיל דברים מרים בהנהלת העיריה"; ו"יחץ – מנהל הכספים, רוקח, מרצה על התקציב – והדעות נחצות".

ההגדה התל-אביבית מתאפיינת גם בביקורת פוליטית כלפי השלטון הבריטי – למשל, בהיפוך ההיתולי שהיא מבצעת בסיפור יציאת מצרים, בקובעה כי "ויוציאנו המשרד הממונה על ציד התיירים מארץ ישראל ביד חזקה ובמורא גדול ובאותות ובמופתים, על-ידי בלשים ועל-ידי מלשינים". בחוברת ניתן גם למצוא התייחסות ראשונה למאורעות הפוליטיים הבינלאומיים ולעליית הנאצים לשלטון בגרמניה. הכותבים, אשר אינם מודעים עדיין לקטסטרופה הנרקמת באירופה, מציינים בלגלוג כי "עבדים היינו להיטלר במלכות השלישית ויוציאנו ועד הפליטים משם בעירום ובחוסר כל".

כאמור, ניתן לראות בדוגמאות אלו של חוברות חגיגיות ופרודיות לחג הפסח כעדות ברורה להשתרשות מנהגי החג בקרב בני הדורות השונים, ואף להתאמתם של אלו אל הקשרה הפוליטי והחברתי של התקופה.

 

ב"אוסף יפה" לחקר הפיוט והשירה העברית, המצוי כיום בקומת האוספים של בניין וינר, ניתן למצוא עותקים נדירים של חוברות חגיגיות אלו מתקופת המנדט.

תודה לחן שפירא על שיתוף הפעולה ביצירת הפוסט. 

 

[1] הביטוי "מכוניות כביסה" מתייחס למכונות כביסה אוטומטיות, אשר נחשבו לחידוש גדול באותה תקופה.

 

 

מחורבן לתקומה – חג הפורים וחיי הקהילה במחנות העקורים

 

"מגילת אסתר" המקראית משמשת כחוליה הכרונולוגית המאוחרת ביותר בכתבי הקודש, אשר את חיבורה נוטים לתארך לסוף התקופה הפרסית ולתחילת התקופה היוונית. המגילה המפורסמת מגוללת את סיפור מזימתו של המן האגגי להשמיד את יהודי פרס, בימי מלכות אחשוורוש, ואת תושייתם של אסתר המלכה ושל מרדכי היהודי, אשר הצליחו לסכל את המזימה ולהציל את העם. סיפור הניצחון והגאולה המתואר ב"מגילת אסתר" הביא להיוולדו של חג הפורים, הבא לציין מדי שנה את המאורע המשמח, והמלווה לרוב בטקסי שירה, ריקודים ושתייה לשוכרה. ככלל, נראה כי חגיגות פורים בקרב הקהילות היהודיות השונות זכו לפיתוח ולשכלול ייחודיים לאורך הדורות, והן משקפות מסורת ענפה של טקסי הומור וחיי הוויי יהודיים.

כך, למשל, מתאפיינות החגיגות בקריאה של פיוט עתיק בשם "ליל השיכורים", המספק פרודיה פרועה למנהגי החג, וכן בעריכה של הצגות מבדרות בשם "פורים שפיל", המבוססות ביסודן על סיפור המגילה והכוללות בתוכן שירה וריקודים. מופעים מבדרים ותיאטרליים אלו אפיינו את חג הפורים של קהילות אירופה היהודיות עוד מתחילת המאה ה-16, ונראה כי עם חלוף הדורות נדדו טקסים אלו ומצאו מקום גם בהוויי חייהם של תושבי המנדט הבריטי בארץ-ישראל. בתל-אביב הצעירה של שנות העשרים, למשל, נולדה וצמחה מסורת תהלוכת ה"עדלאידע" החגיגית, אשר כוללת שימוש נרחב בתחפושות צבעוניות ובתפאורות מתחלפות. תהלוכה חגיגית זו כללה בראשית דרכה גם מימד פוליטי וחברתי מובהק, ושימשה, בין היתר, כאמצעי יעיל להנחלת ערכי הציונות העובדת.

ואולם, מעבר לפן הפרוע וההיתולי של החג, ראוי אולי להזכיר גם חגיגות וטקסים "מסוג אחר" – כמו, למשל, אלו שאפיינו את טקסי פורים במחנות העקורים בגרמניה ובאוסטריה, מיד עם תום מלחמת העולם השנייה. מחנות אלו, אשר הוקמו ברובם על חורבות מחנות הריכוז הגרמניים, אוכלסו באותה תקופה על-ידי אלפי שורדים מרחבי האימפריה הנאצית. יושביהם של מחנות העקורים שרדו את זוועות המלחמה וביקשו עתה לשוב לאיתנם ואף לנהל חיי קהילה ותרבות של ממש. "מחנה בית-ישראל", למשל, אשר פעל בעיירה הליין (Hallein), שבצפון אוסטריה, הוקם על חורבותיו של מחנה הריכוז דכאו, ושימש במשך מספר שנים כבסיס להתהוותה של קהילה יהודית תוססת ומתחדשת. בשנת 1947 חנכה רשת "אורט" העולמית בית-ספר מקצועי בתוך המחנה, אשר הסמיך כמאתיים תלמידים במקצועות החייטות, האלקטרוניקה, הגיאוגרפיה והאפייה. בהמשך, הרחיבה הרשת את שירותיה גם ללימודי השפות ולקורסים בספורט. בעיר זלצבורג הסמוכה התקיים מחנה עקורים נוסף בשם "בית ביאליק", אשר נתמך על-ידי ארגון הג'ויינט העולמי, ואשר סיפק תנאי קיום בסיסיים וחיי חברה ותרבות לאלפי יושביו.

ילדים לומדים בבית-הספר במחנה "בית ביאליק", 1948. (באדיבות (JDC Archives

 

ילדי ומורי בית-הספר ש"במחנה בית-ישראל", 1948 (באדיבות "ארכיון לחינוך יהודי בישראל ובגולה")

בשנת 1948 נערכו בבתי-הספר שבמחנה "בית-ישראל" ושבמחנה "בית ביאליק" טקסי פורים חגיגיים עבור ילדי המחנות, אשר היו ברובם יתומים ושריד אחרון למשפחותיהם היהודיות שנספו בשואה. מארגני הטקסים במחנות ניסו, לפיכך, לקשור את סיפור הנס המתואר ב"מגילת אסתר" אל גורלם המופלא של אותם ילדים. כמו כן, דאגה "לשכת החינוך והתרבות של שארית הפליטה באוסטריה" לפרסם באותה שנה חוברת פורים מיוחדת עבור האירועים, אשר התהדרה בסיפוריהם של מיטב הכותבים העבריים, דוגמת לוין קיפניס, ובציוריו המופלאים של נחום גוטמן.

עמוד השער ועמוד נוסף מהחוברת המיוחדת אשר הודפסה לכבוד אירועי פורים במחנות, ואשר כרכה בדרכה את סיפור הנס של החג עם גורלם המופלא של הילדים  (באדיבות "ארכיון לחינוך יהודי בישראל ובגולה")

 

אירוע עבור חג הפורים במחנה "בית ביאליק" שבמחוז זלצבורג, אוסטריה, 1948. ילדי בתי-הספר שרים במקהלה שירי חג תחת הנהגתו של המנצח והכנר יהושע שולקס. (באדיבות "ארכיון לחינוך יהודי בישראל ובגולה")

"מחנה בית-ישראל" ו"מחנה בית-ביאליק" נסגרו רשמית בשנת 1954, לאחר שמרבית יושביהם היגרו לקנדה, לארה"ב ולישראל. ב"ארכיון לחינוך יהודי בישראל ובגולה", הממוקם בספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי, מצוי אוסף תמונות ייחודי המציג את חיי החברה והתרבות התוססים שהתנהלו בשני המחנות. מרבית המצולמים בתמונות אינם מזוהים עד היום, וסיפורם האישי נותר בגדר תעלומה; ואולם, התמונות הייחודיות משמשות צוהר ללידתה ושגשוגה של קהילה חיה, אשר חבריה שרדו את זוועות המלחמה וביקשו לשמר ניצוץ קטן מאותה תרבות גדולה שאבדה בשואה.

תודה מיוחדת לאלה טרומנשלייגר, אחראית "הארכיון לחינוך יהודי בישראל ובגולה", אשר סיפקה עבור הפוסט את התמונות והחומרים.

בקישור הבא תוכלו אף להיחשף לתמונות נוספות ומיוחדות, הסרוקות ומקוטלגות באתר הארכיון.

Monumenta Germaniae Historica – מחקר היסטורי ופרוייקט לאומי

ההיסטוריון הגרמני לודוויג פסטור (1928-1854), מי שנחשב לגדול חוקרי ימי-הביניים של תקופתו, ואף מועמד קבוע לזכייה בפרס הנובל, ניסה את מזלו בשנת 1878 וביקש אישור מיוחד להיכנס ולחקור את ארכיון הוותיקן. פרופסור פסטור נענה על-ידי אחד מבכירי הוותיקן כי הארכיון הינו "אזור מוגבל" ואסור בכניסה אפילו לבכירי הקרדינלים. עוד נאמר לו כי כניסה בלתי-מורשית לארכיון עלולה להוביל לעונש החמור של נידוי "הפושע" מהקהילה הנוצרית אליה הוא משתייך. פרופסור פסטור חייך בלבביות אל איש הדת וענה: "הוד קדושתו, אינני רוצה להיכנס לשם כלל. אשמח יותר אם חומרי הארכיון יובאו אלי". דבריו הפשוטים לכאורה של ההיסטוריון הגרמני ביטאו, למעשה, הלך רוח מחקרי חדש, הרואה בארכיונים כנכס לאומי, וככלי בעל השלכות היסטוריות, חוקיות ותרבותיות מרחיקות לכת. כמו כן, הצהרתו של ההיסטוריון העידה על הניסיון הראשוני מצד חוקרים גרמנים בני המאה התשע-עשרה להנגיש חומרים היסטוריים חשובים עבור קהל התקופה. כך, זכו המסמכים העתיקים לראשונה בחשיבות היסטורית ולאומית, החורגת מעבר לחשיבותם הדתית המסורתית.

המאורע הזניח המיוחס לפרופסור הגרמני משמש, למעשה, כדוגמא למהלך מחקרי רב משמעות, אשר אפיין את כלל התקופה. שכן, לאורכה של המאה התשע-עשרה נחנכו מספר פרוייקטים מחקריים שאפתניים, אשר שמו להם למטרה לאסוף, לחקור ולפרסם מקורות היסטוריים גרמניים – דוגמת מסמכי ארכיון ופריטים ספרייתיים עתיקים – אשר היו חסומים עד אותה עת בפני רוב הציבור. כמו כן, פרוייקטים אלו דאגו לאגד חומרים היסטוריים רבים ולהעניק להם משמעות לאומית ברורה – כזאת אשר תעצים את האחדות בעם ואף תדאג להגברת גאוותו הלאומית. הדוגמא המובהקת ביותר למפעל היסטורי שאפתני מסוג זה הינו פרוייקט Monumenta Germaniae Historica, אשר נחנך בהנובר בשנת 1819, ואשר שם לו למטרה את עריכתם ופרסומם של מקורות ראשוניים העוסקים בחקר "צפון מערב ומרכז אירופה". המקורות שנבחרו התייחסו ברובם להיסטוריה הימי-ביניימית של האזור, מתקופת סוף האימפריה הרומית ועד לשנת 1500. על-אף שמו המפורש של הפרוייקט, מכילה סדרת הפרסומים מקורות היסטוריים רבים של מדינות נוספות מלבד גרמניה: למשל, בריטניה, צ'כיה, פולין, אוסטריה, צרפת, איטליה ומדינות נוספות. כמו כן, העיסוק הממוקד בהיסטוריה של "האימפריה הרומית הקדושה" היווה ניסיון ברור מצד העורכים להדגיש את רעיון האחדות הגרמנית – רעיון אשר אליו נכספו מרבית החוקרים בני המאה התשע-עשרה, ואשר הושג רק בשנת 1871, בעיצובו ובהנהגתו של המדינאי הפרוסי אוטו פון ביסמרק. לפיכך, אין פלא כי המוטו שנבחר על-ידם  לסדרה כולה היה "Sanctus amor patriae  dat animum" – כלומר: "אהבה קדושה למולדת מעצימה את הנפש".

כרכים של סדרת "המונומנטה" המצויים באוסף ההיסטוריה של הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי

הפרוייקט השאפתני של "המונומנטה" נוסד ומומן בתחילת דרכו על-ידי הברון פום שטיין (1757 – 1831), מדינאי פרוסי ומנהיג רפורמות ליברליות, אשר עם השתחררות מולדתו מעול הכיבוש הצרפתי ביקש לקדם תפיסה פוליטית לאומית בקרב בני עמו. הוא מינה כעורכו הראשון של הפרוייקט את ההיסטוריון גיאורג היינריך פרטס (1795 – 1876),  אשר דבק בתפקיד כמעט חמישים שננה, מ- 1826 ועד 1874. פרטס נשלח על-ידי הברון פום שטיין למנזרים מבודדים, ספריות ציבוריות וארכיונים סגורים ברחבי גרמניה ואיטליה, כדי לאתר חומרים ראשוניים ראויים לפרסום. בתקופתו הארוכה של פרטס כעורך הפרוייקט – מקץ התקופה הנפוליאונית ועד איחוד גרמניה המיוחל – פורסמו 24 כרכים ראשונים בסדרה, אשר חשפו חומרים רבי ערך מעברה של גרמניה.  הצלחתו של הפרוייקט ופרסומו הניעו מפעלים תרבותיים נוספים בני התקופה, אשר כללו אנציקלופדיות, לקסיקונים ועבודות מחקר שונות, ואשר עסקו כולם בהיסטוריה של האומה הגרמנית וברעיון האיחוד הלאומי. כמו כן, פרוייקט "המונומנטה" זכה לאורך השנים בהירתמותם של יוצרים וחוקרים בני דיסציפלינות שונות, אשר תרמו בדרכם לעיצוב התודעה הלאומית הגרמנית; כך, למשל, ניתן למצוא בסדרה עבודות של ההיסטוריונים הגדולים פרידריך לודוויג רומר ותיאודור מומזן, וכן של היוצרים ואנשי התרבות יוהאן וולפגנג פון גתה ויעקוב גרים.

הברון פום שטיין (1757 – 1831)

ואולם, כפי שקורה רבות במפעלים בעלי נופך לאומי, גם פרוייקט "המונומנטה" התגלה כבעל מאפיינים מכוערים מסוימים. הדוגמא המובהקת לתופעה התבטאה בגילויי אנטישמיות והשמצה של חוקרים יהודים, אשר רבים מהם תרמו לפיתוח המפעל הלאומי. כך, למשל, היה במקרה של חוקר הנצרות הגדול פיליפ יפה (1819 – 1870), אשר שימש מספר שנים כאחד העורכים של "המונומנטה", ואשר התפטר לבסוף עקב סכסוך בעל נופך אנטישמי עם העורך הראשי פרטס. למרות תרומתו האדירה לפרוייקט ולמפעל התרבותי בכלל נודה החוקר מרוב עשייתו הציבורית. בשנת 1870, שנה לפני איחוד גרמניה, שם פיליפ יפה קץ לחייו. בשנת 1935 השתלט המשטר הנאצי על המפעל ההיסטורי ודאג שחוקריו יתאפיינו מעתה בזהות גזעית ארית מובהקת. מדובר היה, למעשה, בדוגמא נוספת לאירוניה היסטורית, כאשר מעצביהם של הלאום והתרבות הגרמניים הוקעו ונודו בשל "חוסר היותם גרמנים". צאצאי משפחת יפה נפוצו ברחבי העולם והמשיכו לעשות חיל בעולמות האקדמיה, התרבות, הצבא והממשל – כך, למשל, הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי מחזיקה ב"אוסף יפה", הכולל למעלה מ-10,000 כרכים של ספרים וכתבי עת בתחומים שונים ומגוונים.

ההיסטוריון פיליפ יפה (1819 – 1870)

לאחר מלחמת העולם השנייה הוחייה מחדש פרוייקט "המונומנטה", ומשרדיו הראשיים של הארגון עברו לעיר מינכן. הפרוייקט השאפתני מכיל כיום מאות אלפי מסמכים ועבודות, אשר רובם עברו בעשור האחרון תהליכי דיגיטציה והנגשה. כמו כן, משנת 2005 החל פרוייקט "המונומנטה" לפרסם, בשיתוף פעולה עם מכוני מחקר ישראליים, טקסטים עבריים מאשכנז בימי הביניים. פרסומים אלו נועדו להשיב את כבודו האבוד של עולם התרבות הימי-ביניימי היהודי-גרמני, ולכפר בצורה סמלית על הדרתם ונידויים של אנשי רוח יהודיים – דוגמת  ההיסטוריונים וילהלם לויסון, ארנסט פרלס והארי ברסלאו – אשר תרמו רבות להצלחת המפעל הגדול. כך, למשל, בשנת 2017 ראה אור כרך ג' של "הטקסטים העבריים", הכולל בתוכו את 27 פיוטי גזרות אשכנז, המתוארכים לתקופת מסע הצלב הראשון בשנת 1096.

הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי מחזיקה באוסף גדול של כרכים מסדרת "המונומנטה", בדפוס ובצורה דיגיטלית, ומזמינה אתכם לבוא ולהתרשם ממפעל התרבות הגרמני הייחודי.

קריאה מומלצת:

יהלום, יוסף. "וישחוט את עצמו בשם אשר נקרא אדיר אדירירון". הארץ, "ספרים", 17 בספטמבר, 2017.

Becker, Nikola. “Jüdische und jüdischtämmige Mitarbeiter bei den Monumenta Germaniae Historica im "Dritten Reich"". Historisches Jahrbuch 135 (2015): 453–502.

Gamble, William Thomas Miller. The Monumenta Germaniae Historica: Its Inheritance in Source-Valuation and Criticism. Ann Arbor, Mich.: University Microfilms International, 1981.

Knowles, David. Great Historical Enterprises: Problems in Monastic History. London: T. Nelson, 1963. Print.

Schwartz, Daniel R. Between Jewish Posen and Scholarly Berlin: The Life and Letters of Philipp Jaffé. Boston: De Gruyter, 2017.

אהרון מגד – דיוקנו של סופר עברי

לרגל פתיחת הארכיון הדיגיטלי לכתביו של הסופר

בשנת 1981, בהיותו בן למעלה משישים, ולאחר שכבר ביסס את מעמדו כאחד מגדולי סופרי "דור תש"ח", ניסח הסופר אהרן מגד רשימה קצרה העוסקת בביקורות העיתונאיות להן זכה ספרו האחרון:

"ההתנפלות הגדפנית על ספרי מקור הזוכים להערכה מסויימת, בקרב קהל הקוראים, צפוייה מראש כמו כל פגע טבע עונתי: ברד בחורף או זיהום אוויר בקיץ. מרגעי שיצא ספרי 'מסע באב' מבית הדפוס, ארב לו המבקר בסמטה הסמוכה, כמו לכל הספרים הקודמים […] כשהאזנתי למשא-התוכחה הזה, שמבקר הספרות הנכבד משמיעו במשפטי סטאקאטו נמרצים, פסקניים, חסרי הומור, ללא נדנוד אחד של ספק […] כשהאזנתי ללשון התוקפנית והמתהפכת הזאת, כמו של עורך-דין צעיר המנסה להרשים את חבר המושבעים בבטחונו העצמי, וגם מבזיק מדי פעם איזה הבזקים קצרים כשל מצית אלקטרוני – תמהתי על החריצות המשונה, הפרברטית, של אקדמאי-מוכיח-בשער זה […] והפעם אף גייס לעצמו עזר-כנגדו, מין סנצ'ו פנסה, שילווה אותו על חמורו במסעו נגד טחנות-הרוח. מה עושה זרזיר אצל עורב? – שאלתי את עצמי כששמעתי את קולו האביבי-הצוהל של ד"ר מנחם פרי בצד קולו החורפי-הקודר של פרופ' דן מירון?"

הרשימה הארסית, שכונתה בשם המחייב "המלצרית בעלת החזה הזקוף או: פרק בפוליטיקה ספרותית", כיוונה את חיציה כנגד שניים מגדולי מבקרי הספרות העברית, אשר "העזו" להטיל דופי ביצירתו של מגד. הרשימה לא זכתה להתפרסם בזמנה, אך היא הועלתה לאחרונה בצורה דיגיטלית אל אתר "ארכיון אהרן מגד", של "מרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית", המכיל כיום עשרות טיוטות, כתבי-יד, מאמרים ומכתבים פרי הסופר. ראוי לשים לב כי מלבד המימד הרכילותי והסנסציוני הגלום בה, מציגה רשימתו הקצרה של מגד גם ביטוי ברור לסגנונו הפרודי, הסרקסטי וההומוריסטי. בעניין זה, חשובים דבריה של החוקרת נורית גוברין, אשר הייתה אחראית על כתיבת הביוגרפיה של הסופר, כי "ההומור והאירוניה מלווים את מרבית יצירתו הענפה של אהרן מגד במינונים שונים, והם אחד מסימני ההיכר הבולטים שלה". אירוניה זאת זכתה בספריו אף למימד פוליטי מובהק, כאשר ספריו שבו וערערו על ערכי החלום הציוני ועל נציגי האינטיליגנציה המקומית. באחד הראיונות שנערכו עמו בסוף שנות החמישים, טען הסופר הצעיר כי "הדור שלנו, דור מלחמת השחרור, הוא למעשה דור אובד דרך" וכי "בימינו נתערערו אותן אמונות. הכל עומד בסימן של ספק. אפשר שזוהי גם האיכות של ההומור בכתיבתי".

באדיבות מרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית, הפקולטה למדעי הרוח על-שם לסטר וסאלי אנטין, אוניברסיטת תל-אביב

הסופר אהרן מגד נולד ב-12 באוגוסט 1920, בשם אהרן גרינברג, בעיר ולוצלאווק שבפולין. כשלוש שנים מאוחר יותר נולד אחיו הצעיר, מתי מגד, אשר יהפוך בעצמו בעתיד לסופר ואיש תרבות. בעקבות "גזרות גראבסקי" והצרת צעדיהם של היהודים בפולין עלה מגד לארץ-ישראל עם משפחתו בהיותו בן 6. המשפחה התיישבה במושבה רעננה, שם שימש האב כמחנך. אחד הפריטים הישנים ביותר המוצגים כיום באתר "ארכיון אהרן מגד" הינו "מחברת לחיבורים לתלמיד", משנת תרצ"ו, אשר בה מופיעים חיבוריו הראשונים של אהרן מגד, הנער בן ה-11, בעת לימודיו בבית-הספר היסודי. בין החומרים הסרוקים מן המחברת ניתן למצוא את החיבורים "הנביא יחזקאל – זמנו ונבואותיו", "מטרת הצופים", וכן "רשמי הראשונים בארץ ישראל (זיכרונות)", המעידים כולם על סקרנותו וחושיו היצירתיים של הנער. מגד השלים את לימודיו ב"גימנסיה הרצליה" שבתל-אביב ולאחר-מכן הפך לחבר קיבוץ "שדות-ים", בין השנים 1950-1938. בקיבוץ זה אף הכיר אישית את החברה חנה סנש, אשר לימים יתארה בראיון כ"גיבור ואצילה מאוד. אנחנו היינו חברה פשוטה והיא הייתה אצילה ומשכילה וגם אידיאליסטית שאין כדוגמתה". חותמה של תקופת הקיבוץ הוטבע היטב ביצירתו המוקדמת של מגד – למשל בקובץ הסיפורים הראשון שפרסם, "רוח ימים" (1950) – ובה אף התפתח סגנונו האירוני והסרקסטי בכל הנוגע למתחים בין חברי הקיבוץ ולתיאורה המגושם של הבירוקרטיה הארץ-ישראלית. בשנת 1942 נישא אהרן מגד לחברת הקיבוץ פנינה גרינר, אך הזוג התגרש כשנתיים מאוחר יותר. בשנת 1946, בהיותו בן 26, נישא מגד בשנית, הפעם לאידה צורית בת ה-19, אשר לימים תהפוך אף היא לסופרת.

באדיבות מרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית, הפקולטה למדעי הרוח על-שם לסטר וסאלי אנטין, אוניברסיטת תל-אביב

בין השנים 1948-1946 שהה הזוג מגד בארצות-הברית ובקנדה, בשליחות תנועת "החלוץ הצעיר", ושם גם נולד בנם אייל, העתיד אף הוא להפוך לסופר מצליח. עם פרוץ מלחמת העצמאות שבו הזוג לקיבוץ בישראל, ואהרן סופח ליחידת קצין התרבות הראשי. בשנת 1950, עקב מתחים משפחתיים וסיבות נוספות, עזבה משפחת מגד את הקיבוץ ועברה לתל-אביב, במהלך שנתפס כטראומטי וכואב עבור אהרן. בבגרותו תיאר אייל מגד את המעבר של אביו אל העיר כ"דין גירוש. עזיבה של ממש […] אבי עזב את הקיבוץ בעל-כורחו ולא הסתדר עם העיר […] הוא נאלץ לבחור בין האישה שאהב לבין הקיבוץ שהוא נמנה עם מקימיו והיה קשור אליו בלב ונפש". לימים השתלב הסופר הצעיר בחיי הבוהמה של תל-אביב ונהג לפקוד את בתי-הקפה הספרותיים של העיר. ואולם, נראה כי זרות זאת של "איש הכפר" אל אווירת העיר הגדולה הוסיפה לקנן ביוצר גם בשארית חייו. הדבר מתבטא, למשל, במאמר עיתונאי שפרסם מגד בשנת 1996, בשם "הריאות המזוהמות של תל-אביב", ואשר עותקו המקורי סרוק כיום באתר "ארכיון אהרן מגד". במאמר סאטירי זה מגחיך מגד את מבוכי הבירוקרטיה של "העיר החמה, הלחה, הרועשת וחנוקת-התנועה תל-אביב".

מתוך "הריאות המזוהמת של תל-אביב". באדיבות מרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית, הפקולטה למדעי הרוח על-שם לסטר וסאלי אנטין, אוניברסיטת תל-אביב

משנות החמישים השתייך אהרן מגד למספר כתבי-עת ספרותיים והחל אף לפרסם מיצירתו שלו. הוא נמנה על סופרי דור תש"ח, דוגמת נתן שחם, חיים גורי וס. יזהר, אשר ביטאו ביצירתם את רגשותיו הרעננים של דור ארץ-ישראלי, לאומי וחילוני, ואת מקומן המכריע והמעצב של מלחמת העצמאות והקמת המדינה בעולמם. במשך חייו פרסם למעלה משלושים ספרי פרוזה, מחזות, קובצי סיפורים וקובצי מאמרים. בין היתר, זכה לשבחים על הרומן החי על המת (1965), המתאפיין בעלילה שופעת ובתנועה על-פני מספר צירי זמן. הספר מערער את התפיסה המאדירה של דור המייסדים ומציג תמונה אירונית של חיי האינדיבידואל בארץ-ישראל, הנאבק לשווא במנגנוני הבירוקרטיה. הספר זכה בפרס אוסישקין היוקרתי והוכתר על-ידי החוקר גרשון שקד כ"רומן שהשפיע במידת מה על הסיפורת הישראלית הצעירה", וכביטוי מובהק של "כשלונו של דור הכסילים האידיאליסטים". רומן נוסף של מגד שזכה לשבחי הביקורת הינו מסע באב (1980), המתאר את קורותיהם ומסעותיהם של שלושה בני משפחה, אשר איבדו את בנם הבכור במלחמת יום-הכיפורים. החוקר אבנר הולצמן תיאר את ספרו של מגד כ"ספר קודר ופסימי" וכ"מעין תגובת-הלם מושהית לשבר של מלחמת יום הכיפורים". מגד אף זכה לפרסום רב בשנת 1971, עת הופקה הסדרה העלילתית הראשונה של הטלוויזיה הישראלית – "חדווה ושלומיק" – אשר התבססה על הרומן הסטירי המוקדם פרי עטו חדווה ואני (1953).
אהרן מגד, שהלך לעולמו בשנת 2016 בגיל 95, זכה לאורך חייו כבמעט כל פרס ספרותי יוקרתי: כך, למשל, זכה בפרס אוסישקין, בפרס ברנר, בפרס ביאליק, בפרס ישראל לספרות, ואף שלוש פעמים בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. ואולם, נראה כי פרסומו הרב וההערכה המקצועית שלה זכו ספריו לא בודדו אותו מבני חברתו, ואף לא מנעו ממנו להוסיף ולהרצות בתחומי תרבות ומדינה בקרב סטודנטים ותלמידים. כך, למשל, באתר "ארכיון אהרן מגד" ניתן לאתר מסמך בין שני עמודים משנת 1979, בכתב ידו של הסופר, המשמש כהכנה למפגש עם תלמידים מתיכון עירוני ד' בתל-אביב. מסמך פשוט זה, המכיל ניתוח דקדקני של קווי עלילה ומוטיבים ספרותיים, מבטא מחדש את רוחו היצירתית של הסופר ואת עניינו בהנחלת ערכיו התרבותיים והחברתיים גם לדורות הבאים.

ספריו ומחזותיו של אהרן מגד זמינים באוסף הספרות שבקומה ב', בספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי.

מיזם הדיגיטציה של "ארכיון אהרן  מגד" הינו הראשון מתוך פרויקט גדול, הנעשה ביוזמתו של "מרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית". התכנים מויינו והועלו על-ידי צוות הארכיונאים של המרכז –  ד"ר חן אדסלבורג, ענבר גדרון, ליזה אלטשולר ומיקי אדלסבורג – אשר גם דאגו לאיגוד ולניתוח מקצועי של החומרים הנדירים. הפרוייקט נעשה אף בשיתופה של הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי, בהובלתן המקצועית  של טלי רוזנבלט פורת, ראש מדור קטלוג ומיון, והילה בוזגלו, מתאמת מערכות מידע בספרייה.

"ארכיון אהרן מגד" של "מרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית", המכיל עשרות כתבי-יד של הסופר, זמין בקישור המצורף, וגם באמצעות אתר הבית של הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי:
אתר הבית – דעת"א – אוספים דיגיטליים – ארכיונים – מרכז קיפ לחקר התרבות והספרות העברית – ארכיון אהרן מגד

קריאה מומלצת
גוברין, נורית. אהרן מגד: חסד החיים. ירושלים: כרמל, 2011.
הולצמן, אבנר. "מכוות אש – ארבעים שנות כתיבה על מלחמת יום הכיפורים". אות – כתב עת לספרות ולתיאוריה 4, 2014, עמ' 74-43.
שקד, גרשון. "החכם על הכסיל – על יצירתו של אהרן מגד". דפים למחקר בספרות 7, 1990, עמ' 163–188.

המשורר שמרד – פרידה מנתן זך

נתן זך

נתן זך           צילום: משה שי

ביום שישי, השישה בנובמבר 2020, הלך לעולמו המשורר, העורך, המתרגם וחתן פרס ישראל נתן זך, והוא בן תשעים שנה. הילד הברלינאי הארי זייטלבך, שעלה לארץ-ישראל עם עליית הנאצים לשלטון ולחם כקצין במלחמת השחרור, הקים בשנות החמישים המוקדמות את חבורת "לקראת" הספרותית, אשר הציעה מפנה אידיאולוגי ואסתטי בעולם השירה בן התקופה. חבורתו החלוצית של זך דגלה, לדברי החוקר הלל ברזל, "בהתרחקות משירי העת והעיתון, מן המליצה והארכאיזם שאינם במקומם", וקראה בגלוי ל"פתיחת השער לתרבות המערבית, בעיקר האנגלית, האמריקנית והגרמנית". החוקר ברזל הוסיף כי חבורת היוצרים שהתאגדה סביב דמותו של זך, ואשר בין חבריה הראשונים נמנו בנימין הרשב, אריה סיון ומשה דור, הביאה ל"מהפך של ממש" בעולם השירה המקומי, מעין "מהפך של מעטים, ששינו ברבות הימים את כל מהלכה של הספרות העברית".

החוקר דן מירון חיזק אף הוא רושם זה, בדבר המעמד הקנוני שרכש לעצמו זך בסצנת הספרות המקומית, כשכתב בשנת 1982, בעקבות זכייתו של זך בפרס ביאליק, כי "זך נעשה – לרצונו או בעל כורחו – למנהיג תרבות, שלא לומר גיבור תרבות, לא פחות מחיים נחמן ביאליק ברבע הראשון של המאה ומנתן אלתרמן בעשור שלפני הקמת המדינה ובשנים הראשונות שלאחריה. כבר אז היה זיכויו בפרס ביאליק רק בבחינת הטבעת חותם בשטר שכבר נפרע".

חבורת “לקראת” בקפה כסית, 1953 (מימין לשמאל:) יצחק לבני, י’ ליש, מקסים גילן, נתן זך ומשה דור. (מאוספו של יצחק לבני, יצירה ברשות הציבור)

חבורת “לקראת” בקפה כסית, 1953 (מימין לשמאל:) יצחק לבני, י’ ליש, מקסים גילן, נתן זך ומשה דור. (מאוספו של יצחק לבני, יצירה ברשות הציבור)

אותה מהפכה צורנית ותוכנית שהציע זך נגעה בעיקרה למאבק הבין-דורי ששרר בקרב יוצרי התקופה. שכן, הדור הצעיר, בהנהגתו של זך עצמו, קרא להשתחרר מכבלי החרוז והמשקל הנוקשים שבהם דבקו משוררים ותיקים כגון אברהם שלונסקי, לאה גולדברג – ובעיקר נתן אלתרמן. כך, בשנת 1959 פרסם זך הצעיר את מאמרו המכונן – "הרהורים על שירת אלתרמן" – אשר היווה, למעשה, קריאת תיגר מפורשת על המשורר הגדול בן התקופה, שאת כתיבתו, הכבולה למסגרות נוקשות של משקל וחרוז, תיאר זך כמאולצת, חסרת רגישות, ולוקה עמוקות בכנותה וביכולתה למסור רגשות. מאמרו החריף של המשורר הצעיר נתפס בעיני רבים מבני התקופה כמעשה תוקפני של ממש, וכמעין "רצח אב" אמנותי שביצע זך במשורר הוותיק.

כך, למשל, תיאר זך את שירתו של אלתרמן כמשועבדת ל"מרותה של סימטריה משקלית חדגונית", וקבע בהקשר זה כי "עוד לא היה בשירה העברית החדשה משורר חשוב שהמוסיקה של השיר שלו תהיה כל־כך רחוק מן הריתמים של הלשון המדוברת". הוא הוסיף וקבע כי ההלל שהורעף על שירתו החרוזה והשקולה של אלתרמן נובע בעיקרו מ"ההנאה הפרימיטיבית ביותר, המיידית ביותר, אולם גם הדלה ביותר, שרק אדם חסר־כישרון מינימאלי ליהנות מדקויות וגוני־הביטוי של הריתמוס האישיים יותר יכול ליפול לה לקורבן" .למען הסר כל ספק, קבע לבסוף המשורר הצעיר בארסיות כי "איני מכיר משוררים רבים אחרים בשירה העברית בת־זמננו ששירתם היא שכלתנית־מגמתית באותה מידה",  וכי "רק דלות יסודית של הרגש מסוגלת להסביר את ההפרדה שהריתמוס האלתרמני מפריד בין האדם לבין העולם".

אין צורך לציין כי דבריו הקשים של זך גררו במהרה תגובות רבות מצד יוצרים, מבקרים וקוראים בני התקופה. פרופ' דן לאור, אשר חיבר את הביוגרפיה המופתית של נתן אלתרמן, תיאר את שהתרחש:

"מאמרו הסנסציוני של זך עורר תגובות חריפות בקרב ציבור הקוראים, הקהילה הספרותית היתה מוכת הלם. היו אף מי שראו בדברים שכתב חילול השם ממש […] רשימתו של זך הייתה עבור אלתרמן מכה קשה, אולי המכה הקשה ביותר שספג מאז תחילתה של הקריירה הספרותית שלו […] ימים אחדים לאחר פרסום המאמר ביקש אלתרמן מיעקב אורלנד, ידידו הקרוב, לתאם ביניהם פגישה […] הפגישה נקבעה לאחד מימי השבוע בשעה ארבע אחר הצהריים. המקום – 'קפה כסית' […] אלתרמן ישב בירכתי בית הקפה, מתוח, חשדן, כשהוא מוצץ מקטרת ריקה. בדיוק בשעה ארבע הגיע למקום איש צעיר, חיוור, נבון למראה [..] אלתרמן קידם את פניו בנימוס, במין נדיבות של גביר שהיה מורגל בה […] 'עד כדי כך אלתרמן כלום?' – שאל אלתרמן – 'כלום, כלום, כלום? שום נקודת זכות? הכל כלום? הכל?' […] בינתיים הגיע למקום יוסיפון, ידידו הטוב של אלתרמן […] משהבין יוסיפון כי האיש היושב עם אלתרמן אינו אלא זך, זינק ממקומו, ולזך היה נדמה כי הוא הולך להרוג אותו.  'אתה אדיוט! זה אדיוט!' – צעק יוסיפון. אך אלתרמן היסה אותו: 'הלוואי זה היה אדיוט' […] אחר כך קם זך ממקומו, נפרד מאלתרמן ויצא מבית הקפה. לימים סיפר כי חש עצמו אדם שבור. אלתרמן הצטרף לשולחן של חבריו […] הוא נטל מן השולחן את הכוסית של הורוביץ, הערה אותה לגרונו, והפטיר: 'חכמן, הבחור הזה, אין מה להגיד. אבל הנימוקים שלו – לך תתווכח עם מתימטיקה'."

חבורת "מחברות לספרות" בבית הקפה קנקן, ברחוב דיזנגוף 13 בתל אביב, ראשית שנות הארבעים (מימין לשמאל: א"ד שפיר, ש' גינס, ד' פילר, אליהו טסלר, נתן אלתרמן, ישראל זמורה, צילה בינדר. (צלם: לא ידוע, יצירה ברשות הציבור)

חבורת "מחברות לספרות" בבית הקפה קנקן, ברחוב דיזנגוף 13 בתל אביב, ראשית שנות הארבעים (מימין לשמאל: א"ד שפיר, ש' גינס, ד' פילר, אליהו טסלר, נתן אלתרמן, ישראל זמורה, צילה בינדר. (צלם: לא ידוע, יצירה ברשות הציבור)

העימות הספרותי בין זך הצעיר לאלתרמן המבוגר זכה עם השנים למעמד מיתולוגי בספרות העברית, ונחשב עד היום לדוגמא הידועה ביותר למרד דורי בעולם האמנות. ואולם, חשוב להזכיר גם כי העימות המקצועי לא שיקף בהכרח עימות אישי, וכי הערכתו של זך למשורר הוותיק רק הלכה והתחזקה לאורך השנים. החוקר ניסים קלדרון ציין בהספד שנשא לזכרו של זך כי "אנשים לא יודעים שזך עשה עבודה מאוד חשובה בוויכוח עם אלתרמן, כי הוא קבע טון חדש, שהשירה העברית והתרבות כולה קנתה ממנו […] אבל הייתה לו הערכה עצומה לאלתרמן, היה לו תצלום שלו בחדר העבודה והוא המשיך לכתוב שירים על אלתרמן ולדמות פגישות איתו".

גם פרופ' לאור מדגיש את הערכתו הרבה של זך לאלתרמן, ומתאר מפגש מאוחר בין השניים:

"באחד הלילות של חורף 1962 ישב אלתרמן ב'כסית'  עם חבריו הטובים […] החבר'ה הצעירים ישבו בשולחן נפרד. זך, שהיה שתוי, קם פתאום ממקומו ולהפתעת חבריו התקדם לכיוון השולחן שלידו ישב אלתרמן, כרע ברך לפניו וחיבק את ברכיו. ואלתרמן, באופן קצת מוזר, הושיט יד וליטף לו את הראש".

זך עצמו העיד, בצורה אמנותית ומרגשת, על הכבוד הגדול שרחש לאלתרמן – למשל, בספר שיריו המאוחר "מן המקום שבו לא היינו אל המקום שבו לא נהיה" (2013), שם כתב בשיר שכותרתו ל"נתן א.":

אִם חָלילה פגעתי בךָ/ …/ ואתה עוד כואב, חלילה, אָחִי,/ דע, רק כתבתי על אחד התאומים/ וגם לָזֶה לא אִחַלתי אלא נִחוּמים/ כי קראתי את שירךָ על האֵם, האֲסוּפִי והנֵר./ אנא מְחַק מדבָרַי כל מִלָה ומִלָה/ שבהן צִעַרתִיךָ ואולי גם את עצמי./ כי המדֻבָּר, אחרֵי הכל, בַּאֲסוּפים/ וגם אִם איש מרעֶיךָ או רֵעַי לא יבין/ מֻבְטְחַני כי שנינו, איש וּכְאֵבו, מְבינים.

באוסף הספרות העברית בקומה ב' של ספריית סוראסקי תוכלו למצוא מהדורות רבות של ספרי השירה של נתן זך, וכן, חומר מחקרי, עיוני וביוגרפי רב אודות המשורר. כמו כן, באוסף "הספרים החתומים" של הספרייה מצויים עותקים ייחודיים החתומים על ידי היוצר: כמו, למשל, עותק חתום של ספר שיריו "צפונית מזרחית", המוקדש לחברו ידידיה פלס, וכן עותק חתום של ספרו "זמן וריתמוס אצל ברגסון ובשירה המודרנית", המכיל בתוכו את מאמרו הביקורתי אודות שירת אלתרמן.

  

לקריאה נוספת:

ברזל, הלל. תולדות השירה העברית מחיבת ציון עד ימינו – כרך יב, שירת ישראל: מהפך פואטי                                 – נתן זך. בני-ברק: ספרית פועלים, 2018.

 זך, נתן. זמן וריתמוס אצל ברגסון ובשירה המודרנית. תל-אביב: אלף, 1966.

זך, נתן. מן המקום שבו לא היינו אל המקום שבו לא נהיה. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, 2013.

זך, נתן. צפונית מזרחית – שירים. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, 1979.

לאור, דן. אלתרמן – ביוגרפיה. תל-אביב: עם עובד, 2013.

 

 

 

 

"הפרחח" מנווה צדק

בשנת 1987 ליקט ופרסם אורי ניסן ברנר, מי ששימש בצעירותו כסגן מפקד הפלמ"ח, את זיכרונותיה של אמו החלוצה בספר: אמא, חיה ברוידא. עותק חתום מספר זיכרונות זה, אשר מהווה מסמך מרתק אודות החיים והחברה בארץ-ישראל של ראשית המאה העשרים, מצוי כיום בספריית סוראסקי ונגיש לעיון הקוראים. בתוך שלל התיאורים בספר אודות הוויי חייהם של בני העלייה השנייה ביפו ובירושלים מעניין במיוחד לאתר גם תיעוד קצר אודות התרשמותה של גב' ברוידא הצעירה מדמותו של שמואל יוסף עגנון, סופר מתחיל ואלמוני יחסית באותה תקופה, אשר נקלע אל חבורתה.

רבות כבר נכתב אודות כתביו וחייו הביוגרפיים של עגנון, חתן פרס הנובל לספרות לשנת 1966 ומגדולי הסופרים העבריים בעת החדשה. מבחינה זאת, ידועה במיוחד הביוגרפיה המופתית מאת פרופ' דן לאור, חיי עגנון: ביוגרפיה, אשר התחקתה בדקדקנות אחר גלגוליו של היוצר, ואשר ניתחה את כתביו מן ההיבט הביוגרפי, הפואטי, הפסיכולוגי והלאומי. ואולם, בספר זיכרונותיה של הגברת ברוידא, אשר הלכה לעולמה בשנת 1977, זוכים הקוראים לאנקדוטה ביוגרפית זעירה ופחות מוכרת של עגנון,  אשר התרחשה בשנת 1912 לערך, עם פרסומו של אחד מסיפוריו הראשונים – והיה העקוב למישור – בהוצאתו של ידידו הסופר י.ח. ברנר, בעת ששהה עגנון הצעיר בארץ-ישראל. סיפור זה של עגנון, אשר זכה לאהדה רבה מצד הקוראים ואשר העלה את קרנו של היוצר בעיני המבקרים, משרטט טרגדיה גלותית קטנה אודות זוג יהודי חשוך ילדים. עגנון דאג למסור ולהקדיש עותק אחד ממהדורה ראשונה של יצירה זו לגב' חיה ברוידא, חלוצה מבנות העלייה-השנייה, אשר התגוררה באותה עת בירושלים ואשר נישאה שנה מאוחר יותר לידידו  ברנר.

    

בספר זיכרונותיה מתארת ברוידא את התרשמותה האמביוולנטית, בלשון המעטה, באותה עת מהסופר הצעיר והמבטיח:

"אני הייתי אז בירושלים והחלפתי מכתבים עם ר' בנימין. לאחד ממכתביו של ר' בנימין צירף עגנון פתקא אלי, על חתיכת נייר קרוע, ובאידיש: 'א פ'יינם גרוס פון ניט קין פ'יינם מענטש' ('ברכות של חן מאדם ללא חן'). על הפתקא עניתי במכתב ארוך לר' בנימין, וצירפתי תשובה באידיש לעגנון שעיקרה: מעולם לא היו לי עסקים עם אנשים לא הגונים […] את הפתקא של עגנון שמרתי זמן רב, ואולי זה המכתב היחידי ששמרתי מכל מכתביו שקיבלתי לאחר מכן, כי לא ניתן היה לקרוא את מה שכתב באותיות קטנטנות בעפרון, על גליונות גדולים של נייר רך סמרטוטי […] וצריך היה להוציא את העיניים על מנת לקרוא ולהבין. ולא היה שום טעם ושום ערך לשמור אותם. בשובי מירושלים ליפו, עמדתי עם כמה אנשים על יד רחוב בוסטרוס. עגנון ניגש אלי ושאל: את חיה ברוידא? שאלתי: מי אמר לך? ענה: לבי אמר לי.  נו, בשבילי הוא היה אבוד, כי לא היינו רגילים לאופן דיבור כזה בחבורה של אנשים כמו חיים יפה, אלכסנדר זייד ואחרים […] באותם ימים אפשר היה לפגוש את עגנון על כל מדרך כף רגל. מה היה גודל השטח בו הסתובבנו ביפו? על תקופה זו כתב עגנון ב"תמול שלשום". יש שם הרבה דברים בדויים שלא מצאו חן בעיני. מבחינה אישית עגנון היה מאוד לא סימפטי […] לא הבנתי את התנהגותו, וגם לא את כתיבתו. הוא היה מחזר אחרי ואחרי בחורות רבות, בעצם אחרי כולן. לא היתה לו ידידה אחת."

אותו עותק ראשון של והיה העקוב למישור, אשר מוען והוקדש על-ידי עגנון  לגב' חיה ברוידא הספקנית, התגלגל במרוצת השנים ומצא את דרכו אל ארכיון החינוך שבספרייתנו ונגיש כיום לעיון ולקריאה. כמו כן, עותק חתום מספר זיכרונותיה של הגב' ברוידא מצוי, כאמור, אף הוא בספריית סוראסקי, וזאת יחד עם חומר עיוני רב נוסף אודות עגנון, אשר השנה אנו מציינים יובל למותו.