בתחילת המאה העשרים ואחת, לאחר עשורים ארוכים של הסתרה, התעלמות, הדרה ואף רדיפה, נראה כי הספרות הלהט"בית – ספרות אשר נכתבת על-ידי יוצרים ויוצרות להט"בים, וספרות אשר עוסקת בסוגיות הקשורות לזהות הלהט"בית – זוכה לראשונה למקום של כבוד, וממוקמת היטב בחזיתו של עולם התרבות דובר האנגלית. בשלושת העשורים האחרונים גרפו יוצרים להט"בים את מיטב פרסי הספרות העולמית, וזאת כחלק מתהליך מבורך של חילוץ כלל הספרות הלהט"בית משוליו של עולם הספר, ושילובה המתמשך בזרם התרבות המרכזי. כך, למשל, היה אלן הולינגהרסט לסופר הבריטי הראשון שזוכה בפרס הבוּקֶר היוקרתי עבור יצירה העוסקת בצורה מפורשת בסוגיות להט"ביות. ספרו של הולינגהרסט – קו היופי The Line of Beauty) (2004)) – מתמקד בגיבור הומוסקסואל, השב ומתחבט בשאלות הנוגעות לעיצוב זהותו המינית, ולאפשרות של השתלבותו בחברה ההטרונורמטיבית הסובבת אותו.
כאמור, לא כך תמיד היו הדברים. הספרות הלהט"בית נאלצה לרוב להידחק אל שוליו הסמויים של עולם התרבות ויצירותיה סווגו בדרך-כלל כ"פורנוגרפיות" במהותן וכ"משוללות כל בסיס ערכי ומוסרי". חוקרי ספרות עכשוויים מציינים בהקשר זה כי ניתן לאתר כיום רק שלוש סופרות פרוזה בשפה האנגלית, אשר ספריהן נכתבו ופורסמו במחצית הראשונה של המאה העשרים, ואשר עסקו בצורה מפורשת בתיאור חייהן של דמויות להט"ביות. הראשונה מבניהן הייתה הסופרת הבריטית רדקליף הול, אשר ספרה השערורייתי – תהום הבדידות (1928) (The Well of Loneliness) – פרש בפני הקוראים את עלילת חייה של אשת החברה הגבוהה, תוך תיאור ישיר ולא מוסווה של מה שכינו המבקרים ההמומים כ"תשוקותיה המהופכות". שמונה שנים מאוחר יותר התפרסם ספרה של הכותבת האמריקאית דג'ונה בארנס – נייטווד (1936) (Nightwood) – אשר תיאר סצנות ייחודיות מחייה הלסביים של הסופרת, ואשר מקצבו השירי והמודרניסטי זכה לשבחיהם של טובי הסופרים בני התקופה. רדקליף הול ודג'ונה בארנס הפכו במרוצת השנים לדמויות אייקוניות בסצנה הלסבית, בעוד שספריהן, אשר חשפו לראשונה את חייהן ומצוקתן של דמויות להט"ביות, הפכו ליצירות פולחן של ממש.
דג'ונה בארנס (1982-1892) רדקליף הול (1943-1880)
,Photographed by Berenice Abbott [רשות הציבור]
,National Portrait Gallery
Smithsonian Institution
ואולם, לא כך עלה בגורלה של הסופרת האמריקאית קארסון מקאלרס, אשר ספרה השתקפויות בעין הזהב (1941) (Reflections in a Golden Eye) נחשב כיום לרומן הלסבי השלישי ברשימה הקצרה. קארסון מקאלרס, אשר נולדה וגדלה באזור הדרום האמריקאי, זכורה כיום בעיקר כמי שביטאה בספריה את מצוקתן של דמויות בודדות, מוגבלות ומנוכרות לעולמן, אך פחות כאייקון להט"בי בפני עצמה. ספר הביכורים של מקאלרס – צייד בודד הוא הלב (1940) (The Heart is a Lonely Hunter) – ראה אור בהיותה בת עשרים ושתיים בלבד, וזכה מיד עם פרסומו לשבחים מהללים ולהצלחה מסחררת. הספר עסק בחייהן של חמש דמויות זרות, רגישות ובודדות, המחפשות אוזן קשבת ומרגוע נפשי בעיירה דרומית פרובינציאלית ושמרנית. הדמות המרכזית בספר, המאגדת סביבה את יתר הדמויות החריגות והאבודות, הינה זו של אילם-חירש המתגורר בעיירה, ואשר מסמל, למעשה, את סוגיית הניכור בעולמה של מקאלרס – עולם שבו המאזין הטוב ביותר הוא דווקא חירש-אילם.
קארסון מקאלרס (1967-1917)
Photographed by Helen Eustis
(Free use on Google Photos)
אך, כאמור, נדמה כי הביקורות המהללות לספרה הראשון של מקאלרס פספסו – או שמא בחרו ביודעין לפספס – את אותן רמיזות לכך שזרותן המובהקת של חמש הדמויות אינה מתבטאת רק בזרות פיזית, נפשית או רוחנית, אלא גם בזרות בכל הנוגע לתשוקותיהן המיניות. כך, למשל, מסופר כבר בעמודיו הראשונים של הספר כי הגיבור, אותו דמות אניגמטית של אילם-חירש, חולק את ביתו וחייו עם דמות אחרת של חירש-אילם. השניים מתוארים כמי שנוטים להלך בעיירה שלובי זרוע, לקיים ארוחות ערב אינטימיות, ואף לטפח ביניהם קשר רגשי עמוק וייחודי. כמו כן, דמות אחרת בספר, החשובה אף היא בעניין זה, הינה זאת של מיק, נערה מתבגרת כבת שלוש-עשרה, ומי שנחשבת לבת-דמותה של המחברת עצמה. הנערה הבודדה מיק נוטה להתלבש בבגדי בנים, לגזור את שיערה באורך קצר, ואף להתנהג בצורה אגרסיבית ומתריסה כלפי סובביה. חלומותיה הנשגבים של מיק, לעזוב את עיירתה השמרנית ולהגר אל מקומות רחוקים ושונים, שואבים את השראתם מסיפורה הביוגרפי של מקאלרס עצמה, אשר זרותה המגדרית שימשה לכל אורך ילדותה כמעין חומה גבוהה, אשר חצצה בינה לבין בני משפחתה ובני גילה.
ואולם, מה ששימש בתור רמיזה בלבד בספרה הראשון, הפך בספרה השני של מקאלרס – השתקפויות בעין הזהב (1941) (Reflections in a Golden Eye) – להצהרה להט"בית מפורשת. הספר ראה אור בעת שמקאלרס שהתה בניו-יורק, ולאחר שספרה הראשון הפך אותה כמעט בין לילה לסנסציה ספרותית לאומית. ספרה השני של מקאלרס מכיל חמש דמויות ייחודיות, המעבירות את ימיהן בבסיס צבאי עורפי באזור הדרום האמריקאי. הזוג פנדרטון, קצין בדרגת סרן ואשתו הצעירה לאונורה, מתוארים כזוג מסוכסך ומנוכר. הסרן עסוק במחקר היסטורי יבשושי, המאפשר לו "להישמר ממחשבותיו האסורות", בעוד אשתו לאונורה מתוארת כצעירה הוללת, הבזה לבעלה ההומוסקסואל, ואשר מנהלת רומן גלוי עם מפקדו הישיר – אשר בו מאוהב בחשאי אף הסרן עצמו. רב-סרן לנגדון, מפקדו הישיר של סרן פנדרטון ומאהבה של לאונורה אשתו, מתואר כאדם בהמי וגס, בעוד אשתו, אליסון לנגדון, מתוארת כאישה חולנית, הכואבת את מות בתה הקטנה ואת התנהגותו הבוגדנית של בעלה. אל תוך משולש אהבים זה מצטרפת בהמשך דמותו של אלג'י וויליאמס, טוראי צעיר ומסתורי, אשר מפתח אובססיה מציצנית כלפי לאונורה פנדרטון, בעוד בעלה, הסרן פנדרטון, מפתח אובססיה משלו כלפי הטוראי הצעיר. העלילה המתגבשת עמוסה באובססיות מיניות וביצרים הומוסקסואלים אסורים, והיא הולכת ומקצינה עד לסופו האלים והטראגי של הסיפור.
מרלון ברנדו ואליזבת' טיילור בעיבודו הקולנועי משנת 1967 של הבמאי ג'ון יוסטון לספרה של מקאלרס השתקפויות בעין הזהב (1941). (Warner Bros./Photofest)
ראוי לציין בנקודה זאת כי העלילה החתרנית והייצרית של ספרה השני של מקאלרס שאבה מרכיבים מרכזיים מחייה הביוגרפיים של הכותבת הצעירה. מקאלרס הכירה את בעלה ג'יימס ריבס לראשונה ב-1935, בהיותה בת 18, בעת ששירת כחייל בבסיס צבאי בג'ורג'יה – בסיס ששימש, ככל הנראה, כהשראה לזה המופיע בספרה השני. בשנת 1937 נישאה מקאלרס לריבס, וכשלוש שנים מאוחר יותר, בעקבות הצלחתו המסחררת של ספרה הראשון צייד בודד הוא הלב (1940), העתיקו הזוג את מושבם אל העיר ניו-יורק. המעבר אל העיר הגדולה שימש, כנראה, כזרז למשבר ביחסיהם של הזוג הצעיר, כאשר מקאלרס הלכה והקצינה במראה האנדרוגיני שבחרה לעצמה, ואף החלה מתחברת אל גורמים אומנותיים "בעייתיים" של החוף המזרחי. כך, למשל, התיידדה מקאלרס באותה עת עם הסופרת הגרמניה אריקה מאן, לסבית מוצהרת בעצמה, אשר נמלטה לאמריקה מרדיפותיו של השלטון הנאצי. הייתה זאת גם אריקה מאן אשר הכירה למקאלרס את אנאמרי קלארק-שווארצנבאך, סופרת שוויצרית לסבית, אשר שהתה אף היא באותה עת בניו-יורק, ואשר אותה כינה הסופר תומאס מאן כ"מלאך שהושחת" – כנראה בשל השפעתה "הלא רצוייה" על בתו הצעירה. אנאמרי קלארק-שווארצנבאך שימשה במהלך חייה הקצרים כעיתונאית, צלמת, סופרת ונוסעת הרפתקנית, וזכורה, בין היתר, כנציגה בולטת של חיי הלילה ברפובליקת ויימאר, וזאת על-אף שסבלה מהפרעות נפשיות ומהתמכרות קשה למורפיום. מקאלרס המוקסמת חשה משיכה בלתי נשלטת כלפי הסופרת השווייצרית והחלה מפתחת אליה אובססיה של ממש – אך לדאבונה נענתה על-ידי קלארק-שווארצנבאך רק בסירוב מנומס. באותה שנה נפרדה מקאלרס מבעלה ג'יימס ריבס, אשר החל מבטא בעצמו משיכה לגברים. השניים הוסיפו, עם זאת, להתראות ואף קשרו את עצמם אל המלחין היהודי-אמריקאי דיוויד דיימונד, אשר בשלב מסוים התאהב בשניהם. ניכר היטב , אם כך, כי חייה של מקאלרס באותה עת הזכירו מאוד את העלילה הייצרית המתוארת בספרה השני, זאת העמוסה בפנטזיות הומוסקסואליות ובאובססיות מיניות.
אריקה מאן (1969-1905) אנמארי קלארק-שווארצנבאך (1942-1908)
Wikipedia – Copyright transferred by Anita German National Library
Forrer to Swiss Literary Archives (SLA), Copyright Photo: Florence Homolka
a department of the Swiss National Library Muchner Stadtbibliothek
שבוע לפני יציאתו לאור של הספר השתקפויות בעין הזהב (1941), חוותה קארסון מקאלרס אירוע של שבץ מוחי, אחד מני רבים בחייה הקצרים והחולניים. היא איבדה זמנית את ראייתה ונותרה מרותקת למיטתה למספר חודשים. באותה עת החלו מתפרסמות הביקורות הראשונות על ספרה החדש – ביקורות שליליות וארסיות ברובן. עיסוקה המפורש והמתגרה של הסופרת המבטיחה בנושאי טאבו של הומוסקסואליות ומיניות פטישיסטית הרחיק מעליה את אהדת המבקרים והביא לתיאור יצירתה הספרותית כ"פורנוגרפית וחסרת מוסר". כמו כן, נראה כי בני עיירתה הדרומית של מקאלרס לא רוו נחת מהפרסום "המפוקפק" שהביא להם ספרה החדש; באחד מביקוריה בבית הוריה בדרום זכתה הסופרת הצעירה לשיחות טלפון מאיימות מצד גורמים גזעניים של הקו קלוקס קלאן. מאידך, מושא אהבתה, הסופרת השווייצרית אנאמרי קלארק-שווארצנבאך, אשר לה הקדישה מקאלרס את ספרה השני, עזבה את אמריקה באותה שנה והמשיכה בנדודיה בעולם, עד שהשתקעה לתקופה קצרה בקונגו שבאפריקה, שם התבודדה ועסקה בעיקר בתרגום ספרה של מקאלרס לגרמנית. בשנת 1942, בעת ביקור מולדת בשווייץ, נהרגה אנאמרי קלארק-שווארצנבאך בתאונת אופנוע, שעליו ביקשה לנסוע, לדבריהם של עדים במקום, "בלי ידיים".
ואולם, ככל שחלפו השנים הלך והתקבע מעמדו של ספרה של מקאלרס – השתקפויות בעין הזהב (1941) – כטקסט חלוצי וחתרני באופיו, אשר הציג באומץ את האידיאל הנשגב, זה הנוגע למימוש אישיותו האותנטית של הפרט בחברה. נקודה חשובה זאת הומחשה בעיקר לקראת סוף הספר, כאשר סרן פנדרטון בוחר להגיב, ברגע ייחודי של כנות, לדבריו של מפקדו, אשר טען מוקדם יותר כי "על הצבא להוציא את השטויות הנשיות מראשיהם של החיילים"; הסרן בוחר לענות לו כך:
"האם אתה מתכוון לומר שכל מימוש עצמי, הבא על חשבון ההתנהגות הנורמלית, הוא בהכרח שלילי, ואין לאפשרו, גם אם הוא מביא לאושר אישי? בקיצור, עדיף לדעתך, רק מפני שהדבר מכובד מבחינה מוסרית, כי היתד המרובע ימשיך להתחכך לשווא סביב החור העגול? הדבר עדיף בעיניך מאשר נגלה ונעשה שימוש בחור המרובע והבלתי-מקובל, אשר לו יתאים בקלות היתד? אינני מסכים איתך".
כלומר, מעבר לשימוש המפורש בסמלים מיניים של יתד וחור, מדובר בהצהרה חתרנית מצד הדמות האומללה – וכנראה גם מצד המחברת הצעירה – בעד מימוש זהותו העצמית של הפרט בחברה, ובעד בחירה באושר אישי, על פני חיים הטרוסקסואליים נורמטיביים, אפורים ואומללים.
בשנת 1967, לאחר התמודדויות ארוכות עם מחלות גופניות ונפשיות, הלכה קארסון מקאלרס לעולמה בגיל חמישים. כשבועיים לאחר מותה המוקדם, יצא לאקרנים עיבודו הקולנועי של הבמאי ג'ון יוסטון לספרה השתקפויות בעין הזהב (1941), כאשר את התפקידים הראשיים גילמו מרלון ברנדו ואליזבת' טיילור.
בחלוף השנים נדמה כי מורשתה הלהט"בית של קארסון מקאלרס נשכחה ברובה וכי מעולם לא זכתה בהכרה לה הייתה כה ראויה. מעבר להיותה יוצרת ספרותית חדשנית, פעילה למען זכויות שחורים באמריקה, ומתנגדת נחרצת לפשיזם האירופי, שימשה מקאלרס גם כפעילה להט"בית אמיצה, אשר חייה הסוערים שימשו כדוגמא מובהקת למימוש זהות אותנטית ובלתי מתפשרת.
.Writer Carson McCullers photographed on unknown date by David Lee Guss
(Free use on Pixels.com)
בספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי תוכלו לאתר חומר מחקרי רב אודות ההיסטוריה, התרבות, המאבקים וההישגים המשמעותיים של קהילת הלהט"ב לאורך השנים. כמו כן, בספרייה תוכלו לאתר גם יצירות אומנות וספרות של גדולי היוצרים הלהט"בים, מהעבר הרחוק ואף מהשנים האחרונות.
להלן מספר טעימות של ספרות מחקרית בנושא, מתוך אוספי הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי.
חודש גאווה שמח לכולם!
מכשיר הסטריאוסקופ המקורי שבקומת האוספים
