מפריז לאיספהן: ספר המסעות של האדון ז׳אן שארדן, 1723

פוסט אורחת מאת יסמין סגול, תלמידת תואר שני בבית הספר להיסטוריה, אוניברסיטת תל-אביב; מבוסס על עבודת סיכום בסמינר "מילים וחומר" בהנחיית ד"ר רעי שרירא

כשניגשתי למלאכת כתיבת התרשמות זו מספר המסעות של האדון ז׳אן שארדן, טרם נהפך עלינו עולמנו, כחברה היושבת בגבולות ארץ זו. עיסוק במסעו האפשרי דאז ובלתי אפשרי כיום, בין מערב אירופה ומרכז אסיה – הרגיש הולם. היום, בעודי כותבת שורות אלה בסוף חודש דצמבר, רובד נוסף של פליאה על גבולות שהיו ואינם עוד נוסף לנקודת מבטי. לא רק תהייה לגבי גבולות דמיוניים או ממשיים בין יבשות או ארצות, כי אם גם התבוננות מחודשת על השאלה כמה השתנה ביכולת שלנו לחלק את העולם ל-״אנחנו״ ו-״הם״. בהקשרו של שארדן אלו האובייקטים האקזוטיים באוריינט אל מול הנוסעים המלומדים מהמערב, אך בחיינו אנו… ובכן, אין צורך לפרט. ובכל זאת, בספטמבר חשבתי לעצמי ש:

אדם יושב בסורבון של המאה השמונה עשרה וקורא תיאורים על ארץ רחוקה, מפנטז על מזג האוויר
החמים, על אנשים משונים בלבוש אקזוטי וחיות מופלאות שלא פגש מעולם; מחזיר האדם את הספר בעל התיאורים הקסומים למדף, וממשיך בחייו. הנה עברו שלוש מאות שנה ויושבת אישה באוניברסיטת תל אביב של המאה העשרים ואחת וקוראת תיאורים על ארץ קצת-פחות-רחוקה, מדמיינת את הצרפתי מהסורבון מתמוגג על השרב הבלתי נסבל ותוהה על האופן הגזעני בו תפס את בני המקום ולבושם. מה הייתה המשיכה לספרות המסעות לפני שלוש מאות שנה, מה אפשר את קיומה, ומה הייתה מהותה? על מה סיפר האדון שארדן במסעו הארוך מצרפת לפרס? מי היה קהל היעד של אותה ספרות? שאלות אלו ואחרות שאלתי עצמי בחצי השנה האחרונה, בה זכיתי לעבוד עם ספר מאוסף הספרים הנדירים של הספרייה המרכזית: Voyages de Mr. le Chevalier Chardin en Perse et autres lieux de l'Orient (מסעותיו של האביר שארדן לפרס וליעדים אחרים במזרח). הנה כמה מסקנות אליהן הגעתי.

עמוד השער של הכרך הראשון. ניתן לראות את שמותיהם של בעלים קודמים של הכרכים, חתומים בראש הדפים.

בפתיחת הכרך הראשון בספרו מציב עצמו האדון שארדן בתוך הקשר תרבותי, היסטורי ואינטלקטואלי: ״שוכנענו מספיק ביעילותם של מסעות; וכדי לא לעייף את קוראיי כרגע במעבר על רשימת היתרונות שלהם, שיצרנו וממשיכים לייצר מאז גילוי העולם החדש, אני שמח לשלוח אותם [את קוראיי] להתנסות בעצמם…״ אנו כקוראים, כבר ישובים על קצה הכיסא. תחת איזו סמכות שולח אותנו האדון שארדן להתנסות בעצמנו – מה הוא ראה, חקר וגילה? למעשה, מיהו אותו אדון שארדן?

דיוקנו של מר שארדן בפתיחת הכרך הראשון של החיבור

ז׳אן שארדן (Jean Chardin, 1643-1713) נולד בנובמבר 1643 בפריז ונפטר בדצמבר 1713 ליד לונדון. אביו, דניאל שארדן, היה תכשיטן והכניס את בנו לעבודה עמו כבר בשנות העשרים לחייו, דהיינו שנות השישים של המאה השבע עשרה. כך, מסעו הראשון של ז׳אן שארדן מזרחה, בשנת 1665, היה להודו ולאיספהן בשליחות אביו ובליווי מר אנטואן רייזין. את מסעו השני החל בשנת 1671 מתוך תשוקה להקדיש זמן לחקירת פרס לעומקה. פרס, או איראן, נתפסה בעיני משכילים קלאסים, נוצרים, מוסלמים ומודרנים בתור האזור ׳האחר׳, המאתגר, המרתק ולעיתים אף העוין, בו שוכנות תרבויות ופוליטיקות שונות מהמוכר להם.

בחזרתו לפריז בשנת 1677, בשלהי תקופת ״מלחמות הדת״, נוכח לגלות כי המעמד של בני דתו, ההוגנוטים, התערער משמעותית. זאת, בעקבות ביטול האדיקט של נאנט שנכתב והתקבל בשנת 1598, אשר העניק זכויות דת ופולחן למיעוט ההוגנוטי בצרפת. בעקבות כך, החליט להתיישב באנגליה, שם התקבל בברכה על-ידי המלך צ׳ארלס השני (Charles II, 1630-1685), שהעניק לו את תואר האבירות. בזמן שהותו באנגליה, המשיך לעסוק בתכשיטנות ורכש לו שם בתור תכשיטן רשמי של המלך, רבות בעקבות ידיעותיו האוריינטליסטיות.

את העשורים האחרונים לחייו השקיע בעיקר בהמשך הלימודים ׳האוריינטליים׳ ובמימוש שאיפותיו הספרותיות, עד מותו בשנת 1713 במנזר וסטמינסטר. על אף שרכש לו מעמד בתור אוריינטליסט, שארדן נותר בראש ובראשונה איש מסחר, ונקודת מבט פרגמטית זו בולטת במיוחד בתיאוריו המדוקדקים של מסעותיו. תיאוריו לא סוחפים, רומנטיים או אקזוטיים במיוחד לתקופה, אלא מנסים להציג מציאות קיימת, ללא ׳יומרות׳. תשוקתו היא שגרמה לו לנסוע, אך התשוקה הזו הביאה לרצון לרדת לפרטי פרטים של כל שחווה וראה במו עיניו.

מסעו של שארדן לא התקיים בואקום והוא לא היה חריג במיוחד בנוף תקופתו. עם זאת, מדובר באחד מהמסעות המפורסמים שתועדו בשל מעמדו החברתי של שארדן עצמו. הז׳אנר הספרותי– ספרות מסעות, היה פופולרי במיוחד בצרפת בפרט ובאירופה בכלל במאה השבע עשרה. לאורך המאה השש עשרה, אירופאים נחשפו לסחורות ואנשים שהובאו מהמזרח; מדענים ומיסיונריים חזרו עם תובנות מאירות עיניים על העולם הרחוק; פרטי לבוש, אומנויות ותבלינים הובאו לתוך השוק האירופי והתמצאות בידע ״האוריינטלי״ נתפשה כאופנתית ומוערכת בקרב משכילים. על אף שידע רב נצבר והגיע ליבשת הקטנה אירופה, עדיין נותר רב הנסתר על הגלוי, והמזרח כמכלול היה עדיין בגדר ׳תעלומה׳. בורות התערבבה בצימאון לידע חדש, מהפנט ומרתק, וסיפורים על החיים במזרח החלו להפוך פופולריים, בין אם בעל-פה או כספרות כתובה. הציבור האירופי שתה בצימאון את התיאורים האקזוטיים של אותם נוסעים – מיסיונרים, תכשיטנים, מדענים, אקדמאים ופוליטיקאים – על ארצות המזרח ובני המקומות הרחוקים. אלו לא היו סקירות גיאוגרפיות גרידא, כי אם תיאורים מועצמים של סיטואציות ומקומות, באופן שנועד לשעשע את הקורא ולסקרנו אף יותר. מובן, שנארטיבים אלו לא תמיד נשארו נאמנים למציאות, וכך נוצר ז׳אנר האוריינטליזם הספרותי שהביקורת הספרותית של המחצית השנייה של המאה העשרים התייחסה אליו באופן מעמיק.

בשנות השישים של המאה העשרים, באותה צרפת בה חי שארדן שלוש מאות שנה קודם לכן, תהה החוקר והפילוסוף רולאן בארת (Roland Barthes, 1915-1980) באשר לקיומו הממשי של ׳מחבר׳ בספרות, לעומת המשמעות הרחבה שיכול/ה הקורא/ת להעניק לטקסט ללא כל קשר למחברו. בארת מסביר כי ׳המחבר׳ הינה דמות שיצרה החברה המודרנית, שמקדישה חשיבות יתר ליוקרתו של הפרט, לאישיותו, תשוקותיו, טעמיו – ובכלל, לקיומו מעבר לכתיבה עצמה. הרי, טוען בארת, לטקסט הנכתב אין משמעות נבואית ללא הקשרים של טקסטים קודמים ומעמדו של המחבר אינו מעמד אלוהי – כתיבה לעולם אינה לחלוטין מקורית.

ואכן, כפי שראינו לעיל, מעמדו של שארדן כמחבר נטוע בתקופתו. בימים בהם מקובל היה להעלות את המחבר על נס כבעל מעמד כמעט אלוהי, סיפוריו נלגמו בצימאון ושמו שהתנוסס על כריכת הספר הוא זה שהעניק לעצם המסע את חשיבותו. יהיה זה אנכרוניסטי לנסות לנתק את שארדן האיש משארדן המחבר, או את שארדן האיש מהספר שהוא פרי עטו. לכן, ישנם שני כיוונים להעמקת רבדי הדיון: הרובד המטאפיזי של דיון רחב על עצם המסעות האירופיים במאה השבע עשרה, בהם שארדן הינו רק פונקציה; ודיון חומרי על מהותו של הספר כעצם פיזי. על העותק שנמצא בספריית המרכזית ע״ש סוראסקי אנו יודעות להגיד כמה דברים כאובייקט: הספר עצמו הודפס בפריז, בהוצאה בחסות מלך צרפת, כפי שהיה נהוג במשטר הישן בצרפת. מקור הדפים ככל הנראה מהעיר ליון (Lyon), כפי שמרמז ה-Watermark שאפשר למצוא מוטבע על דפי הספר, ובאופן שתואם לתרבות ההדפסה התקופתית.

סימן המים המוטבע בדפי הספר

כפי שניתן לראות ע״י חותמת דיו וחתימה בכתב יד, הספר גם עבר כרכוש מיד ליד לפני שהגיע לספרייתנו. כך, היה שייך לאדם בשם Jules Remy, אודותיו אין לנו מידע. בנוסף, שייך היה הספר לאדם בשם Hugo Grothe, ויתכן כי מדובר באותו הוגו גרות׳ שהיה פוליטיקאי, גיאוגרף ואיש מסעות גרמני במחצית השנייה של המאה התשע עשרה והמחצית הראשונה של המאה העשרים. התחקות מדוקדקת אחר מסע הרכש שעבר הספר מאז הדפסתו בפריז בשנת 1723 ועד הגעתו לספרייתנו תאפשר לבחון יותר לעומק האם מדובר באותו הוגו גרות׳ או בצירוף מקרים. לאוסף הספרים הנדירים של הספרייה המרכזית, הספר הגיע מהספרייה הלאומית בירושלים – לה נמסר במתנה מהקהילה היהודית בוינה. סיפורם של הספרים שהגיעו לספרייה הלאומית כחלק מ"אוצרות הגולה" מרתק בפני עצמו ומעלה שאלות באשר לספר כרעיון וכמטריאל, שכן מדובר בספרים שנגנבו ע״י הנאצים בתקופת השואה והוחזרו ע״י כוחות בריטיים לידיים יהודיות בסוף מלחמת העולם השנייה.

אקס ליבריס "אוצרות הגולה"

מסעו המפותל של הספר, למעשה ״סיפור חייו״, מזכיר לנו שהספר לעולם אינו רק חומר – השתייכותו כרכוש משתנה בהתאם לרעיונות שמאגד בתוכו, ולעיתים קיומו אף תלוי בהם, כמו במקרה של צנזורה, גניבה, שריפה ועוד. העקבות שמשאירים קוראיו של הספר על דפיו מאפשרים מסעות לכשעצמם בעקבות תחומי העניין שלהם, מרחבי חייהם ואולי אף גורלם. סיפור נכרך בתוך סיפור, מסע בתוך מסע, גורל בתוך גורל.