פול אוסטר  (Wikimedia Commons)

ספרו האחרון של הסופר היהודי-אמריקאי פול אוסטר, אשר הלך לעולמו בחודש אפריל האחרון, נפתח בסצנה רגישה במיוחד, אשר לאורכה מתנהלת שיחה בין הגיבור, פרופסור לפילוסופיה ואלמן טרי, לבין יועצת אבל, האמורה לסייע לו להתמודד עם מות אשתו בתאונת שחייה. גיבור הספר טוען בפני היועצת כי "כל דבר עלול לקרות לנו בכל רגע. את יודעת זאת, אני יודע זאת, כולם יודעים זאת – ואם הם לא יודעים, ובכן, כנראה שלא הקדישו מספיק תשומת לב לעניין". בדומה לגיבור הספר, נראה כי גם אוסטר עצמו חש היטב את קרבתו של הסוף, וזאת לאחר שאובחן כשנה וחצי קודם לכן, בדצמבר 2022, כחולה במחלת הסרטן. בדומה לגיבור הספר, נראה כי גם אוסטר ביקש להתמודד בצורה ישירה וחסרת אשליות עם גורלו הבלתי-נמנע וכי בחר אף לשלבו בצורה אמנותית בספרו האחרון. ואכן, מותו של הסופר פול אוסטר בגיל 77 הותיר את קהילת הספרות – קוראים, סופרים ומבקרים כאחד – המומים וכואבים. היוצר שהספיק לפרסם במהלך חייו למעלה משלושים ספרים – ביניהם ספרי פרוזה, יומנים אישיים ואף ביוגרפיות ספרותיות – תואר על-ידי הסופר הבריטי איאן מקיואן כ"גדול הסופרים הפוסטמודרניסטים בני דורנו". הסופרת האמריקאית  ג'ויס קרול אוטס הגדילה בעניין וקבעה כי אוסטר, אשר ספריו תורגמו ללמעלה מארבעים שפות, ניצב כמעין "ישות ספרותית מונומנטלית, המאופיינת בשפע יצירתי מהמם וחסר מתחרים".

פול בנג'מין אוסטר נולד ב-3 בפברואר 1947 ,בבית-החולים "בית-ישראל" שבניוארק, ניו-ג'רזי, לאותה קהילה יהודית אשר ממנה צמחו יוצרים כמו המשורר אלן גינסברג והסופר פיליפ רות. אביו של אוסטר היה בעל חנות קטנה למכשירי חשמל ומשפחתו נמנתה עם המעמד הבינוני האמריקאי. כל ארבעת הסבים והסבות היו יהודים שהגיעו לאמריקה ממזרח-אירופה, ממקומות כמו מינסק, ורשה וגליציה. במכתב מאוחר לחברו הסופר ג'. מ. קוטזי תהה אוסטר על מוצא מעורב זה ועל גורל משפחתו, שהביאו להיוולד דווקא באמריקה: "הסבים של הורי, לפני שלושה דורות בלבד, דיברו רוסית, פולנית ויידיש. העובדה שאני גדלתי בארץ דוברת אנגלית נראית לי מקרית לגמרי, אפיזודה היסטורית". ואולם, סיפור תולדות משפחתו של אוסטר טומן בחובו גם סוד אפל, אשר חברי המשפחה הקפידו על שמירתו בקנאות, ואשר הסופר הצעיר בחר לחשוף לעולם באחד הממוארים הראשונים שכתב: "סבתי רצחה את סבי. ב-23 בינואר 1919, בדיוק שישים שנה לפני שמת אבי, אימו ירתה באביו והרגה אותו, במטבח ביתם בוויסקונסין”. לסיפור המזוויע נוספו ניסיון התאבדות של האלמנה הרוצחת, פרסום שמועות זדוניות בדבר התעללות של המנוח באשתו, ואף ניסיון התנקשות באלמנה על-ידי אחיו של המנוח. פול אוסטר דאג לציין, בהקשר של אביו, כי "ילד אינו יכול לחוות דבר ממין זה מבלי שהדבר ישפיע על חייו כמבוגר".

ואכן, הדבר השפיע מאוד על אביו של אוסטר ועל חיי המשפחה שהקים. ביומן מאוחר, שפרסם רק בגיל 65, אפיין אוסטר הבן את נישואי הוריו כ"נישואים חפוזים, לא שקולים כראוי, נישואים פזיזים בין שתי נפשות לא מתאימות, שהכוח המניע אבד להם עוד לפני תום ירח הדבש". בספרו "המצאת הבדידות" (1982), אשר נכתב ופורסם בעקבות מות אביו, תיאר אוסטר את האב כמעין "אדם בלתי נראה", אשר הרבה להיעדר מביתו ונמנע כמעט לחלוטין מהפגנת רגשי חיבה כלפי ילדיו: "עוד לפני מותו היה בבחינת נעדר, וזה זמן רב התרגלו מקורביו לקבל את ההיעדר הזה, להתייחס אליו כאל תכונת היסוד של הווייתו […] במובן העמוק ביותר, היה אדם בלתי-נראה ללא תקנה. בלתי-נראה לאחרים, וקרוב לוודאי בלתי-נראה גם לעצמו. בעודו בחיים, תמיד חיפשתי אותו, תמיד ניסיתי למצוא את האב שלא היה שם; עתה, במותו, עדיין אני מרגיש כי עלי להוסיף ולחפשו. המוות לא שינה דבר. ההבדל היחיד הוא שהזמן שלי אזל".

מותו של האב הנעדר ימשיך לרדוף את אוסטר הבן לאורך חייו. כך, למשל, באחד הממוארים המאוחרים שכתב, נזכר אוסטר הבן באפיזודה רחוקה, אז ביקש להזמין לביתו שחקן פוטבול נערץ, כמעין תחליף לאביו הנעדר: "היום אני מבין, היום אני יודע מתוך שכנוע מלא, שהפנטזיה הזאת ייצגה רצון ליצור תחליף אב. באמריקה של תודעתי הצעירה אבות היו אמורים לשחק מסירות עם בניהם, אבל אבי עשה זאת לעיתים נדירות בלבד, כמעט שלא היה זמין לי באף אחת מן הדרכים שבהן דמיינתי שאבות אמורים להיות זמינים לבניהם, ולפיכך הזמנתי הבייתה גיבור פוטבול מתוך תקווה נואלת שהוא יעניק לי את מה שאבי שלי לא העניק לי". אוסטר הבן אף אינו חוסך בתיאור אומללותה של אמו מנישואיה, אשר לדבריו מצאה סוג של נחמה בבנה היצירתי: "מאחר שנישואיה היו לא מאושרים כל-כך, אתה מבין עכשיו שביקשה בך איזה סוג של נחמה, משהו שייתן לחייה משמעות ומטרה שחסרו לה. אתה היית אהוב מאוד, אהוב במיוחד. היא הייתה לך אם חמה ומסורה". לאחר שנים ארוכות וקשות, בהיותו בן 17, התפרקו נישואיהם של הוריו ואוסטר הצעיר נותר לגור עם אימו ואחותו הקטנה.

               

חייו הבוגרים של אוסטר החלו בשנת 1965, עם התקבלותו ללימודי ספרות באוניברסיטת קולומביה היוקרתית. תחת הנחייתו של איש הרוח אדוארד סעיד, הגיש אוסטר את מחקרו – "אמנות הרעב" – אשר עסק בכתיבתם "המתענה" של יוצרים כמו פרנץ קפקא, לואי פרדינאן סלין וסמואל בקט. במשך שהותו באוניברסיטה השתתף במאבק כנגד מעורבותה של ארצות-הברית בוויטנאם ואף נעצר באחת ההפגנות.   זוהי גם התקופה שבה הכיר את הסופרת לידייה דייויס, מי שתהפוך לאשתו הראשונה. בתחילת שנות השבעים העתיק הזוג הצעיר את מקום מושבו לפריז, שם עסק אוסטר בתרגום לאנגלית של יצירות מאת משוררים וסופרים צרפתיים. בשנת 1974 שב הזוג לארצות-הברית ושלוש שנים מאוחר יותר בא לעולם בנם היחיד, דניאל. זמן קצר לאחר הולדת הבן נפרד הזוג לצמיתות. אוסטר העתיק את מקום מושבו לרובע ברוקלין, בניו-יורק, שם יכתוב ויפרסם את מרבית יצירתו. באותה עת אף פגש אוסטר את הסופרת סירי הוסטוודט, אשר תהפוך במהרה לאשתו השנייה ולאהבתו הגדולה, לה ישמור אמונים לאורך השנים:

"הבוקר, מקיץ באפלולית של עוד שחר ינוארי, כשאור אפרפר, מרוכך, מסתנן לתוך חדר השינה, ופניה של רעייתך מוסבים אל פניך, עיניה עצומות, השמיכה משוכה לה ממש עד צווארה, ראשה הוא איברה היחיד הנראה לעין, ואתה מתפעל מיופייה, ממראה הצעיר, אפילו עכשיו, שלושים שנה אחרי שישנת איתה לראשונה, אחרי שלושים שנות חיים יחד, תחת קורת גג אחת, חולקים במיטה אחת".  

הסופרת והרעייה סירי הוסטוודט – (Wikimedia Commons)

ההצלחה וההתבססות בתחום הזוגי התלוו במהרה גם לפריצת דרך ולשגשוג בתחום המקצועי. בשנות השמונים פרץ זרם הפוסטמודרניזם אל עולם הספרות האמריקאי ויצירותיו החדשניות של אוסטר זכו להערכתם של הקוראים והמבקרים כאחד. הזרם האמנותי החדש ביכר יצירות אשר הדגישו ביסודן את צורת הסיפור והכתיבה וכאלו אשר הרבו להשתמש בטכניקה של מספר לא מהימן. כמו כן, היצירות הפוסטמודרניות נטו להתכתב עם יצירות ספרותיות אחרות ואף העדיפו את המיזוג בין ז'אנרים ספרותיים שונים. מבחינות אלו ואחרות, התאימה היטב יצירתו הספרותית של פול אוסטר לתבנית האמנותית הפוסטמודרנית. שכן, ספריו של אוסטר מרבים לעסוק בדמויות של סופרים ובתהליך הכתיבה, כאשר במקרים רבים מופיעה אף דמותו שלו בתוך הסיפור. כמו כן, יצירותיו של אוסטר מרבות להתכתב עם יצירות ספרותיות אחרות ודמויות מסוימות נוטות לשוב ולהופיע ביותר מיצירה אחת. בנוסף, אוסטר מרבה למזג בספריו בין ז'אנרים ספרותיים שונים ואף נוטה להשתמש בטכניקה הייחודית של מספרים בלתי מהימנים. בספריו אף ניתן לאתר נימה מובהקת של הטלת ספק ושל ערעור על כל אמת מוחלטת – דבר המאפיין יצירות פוסטמודרניות רבות.

דוגמא לתופעות אלו ניתן לאתר כבר בספרו המוקדם של אוסטר – עיר הזכוכית (1985) – המשמש כחלקה הראשון של "הטרילוגיה הניו-יורקית", אשר עליה זכה הסופר בשבחים רבים. בספר זה הגיבור הינו סופר של ספרי בלש, הלוקח על עצמו את המשימה של פתרון תעלומה אמיתית, ואשר הולך ומאבד את שפיותו לאורך הסיפור. מדובר, למעשה, ביצירה פילוסופית ואסתטית במהותה, "המולבשת" על הז'אנר הספרותי של רומאן הבלש. כמו כן, לאורך היצירה שבה ומופיעה דמותו של "הסופר פול אוסטר", אשר מטשטשת את האבחנה המובהקת בין אמת לבדיון. הספר אף מתכתב בצורות רבות עם הרומאן הגדול דון קיחוטה, מאת מיגל דה סרוואנטס, אשר גם אצלו ניתן לאתר עיסוק מתמיד בצורת הכתיבה, ואף טשטוש מתמשך של הקו המבדיל בין הדמות הספרותית לבין זו האמיתית. מאפיינים פוסטמודרניים אלו – של עיסוק בצורת הסיפור, של טשטוש בין אמת לבדיון, של עמידה על מימד האקראיות ושל הטלת ספק באמת מוחלטת – מופיעים כבר בפסקה הפותחת את הרומאן, תוך שהם "מולבשים" על תבניתו של ז'אנר הרומאן הבלשי:

"טעות במספר – בזה התחיל הכול: בטלפון שצלצל שלוש פעמים באמצע הלילה, ובקול שביקש מישהו שלא היה הוא. זמן רב לאחר מכן, כשהיה מסוגל לחשוב על הדברים שקרו לו, עתיד היה להחליט בלבו כי שום דבר אינו ממשי פרט למקריות. אך זה היה זמן רב אחר כך. בתחילה היו רק המקרה הזה ותוצאותיו. אם עשוי היה הכול להתפתח בצורה שונה, או אם נגזר ונחתם הכול מראש בהישמע המילה הראשונה מפיו של הזר – לא זו השאלה. השאלה היא הסיפור עצמו".  

חשוב לציין כי מלבד סגנונה הפוסטמודרני המובהק, מרבה יצירתו של פול אוסטר להתכתב עם ההוויה האמריקאית בת תקופתה. סוגיות אמריקאיות, לאומיות וחברתיות, שבות ומופיעות לאורך ספריו השונים, באופן המעיד היטב על היותו מושרש בנוף ובאקלים הייחודיים של אמריקה של סוף המאה העשרים. כך, למשל, ניתן לאתר בספריו של אוסטר תיאורי מסע לאורכה ולרוחבה של ארצות-הברית (מוסיקת המקרה, 1990), ואף דיון מתמשך בסוגיות בוערות: למשל, בטראומה של רצח הנשיא קנדי (4321, 2017), במתח הבין-גזעי ההולך ומקצין (מר ורטיגו, 1994), ובתוצאותיה הקטסטרופליות של מלחמת עיראק (איש בחושך, 2008). כמו כן, נראה כי היכרותו של אוסטר עם נופה הייחודי של העיר ניו-יורק הפכה אותו לאחד מסמלי ההיכר של יצירתו, כפי שמבטאת זאת היטב אחת מדמויותיו: "ניו-יורק הייתה מרחב שלא ימוצה לעולם, מבוך של מבואות לאין קץ, ואחת היא עד כמה הרחיק לכת, עד כמה היטיב להכיר את שכונותיה ורחובותיה – תמיד הותירה בו העיר את התחושה שהוא אבוד". בנוסף, אוסטר השתלב לתקופה קצרה בתעשיית הקולנוע האמריקאית, כאשר כתב את התסריט לסרט העצמאי עשן (1995). מדובר בסרט מינימליסטי באופיו, העוסק במספר דמויות ניו-יורקיות הנפגשות בחנות הטבק השכונתית. הסרט הפך להצלחה מהדהדת וגרף מספר פרסים יוקרתיים – ביניהם גם "פרס הקולנוע העצמאי לתסריט ראשון" לאוסטר עצמו.

הצלחתם המסחרית של ספריו הפכו את פול אוסטר במהרה לאושיית תרבות מוכרת ולדמות בעלת אג'נדה פוליטית וחברתית מובהקת. בין היתר, השתתף אוסטר בפעולות מחאה למען שחרורם של עיתונאים וסופרים, אשר נכלאו בשל כתיבתם במדינות טוטליטריות כמו טורקיה, סין ומקסיקו. הוא אף פעל בצורה נמרצת למען תיקון חברתי ופוליטי בארצות-הברית, כפי שמתאר זאת היטב הדובר בממואר המאוחר שכתב – יומן חורף (2012): "לא עובר יום שאינך מקונן על עלייתו של הימין, העוולות של הכלכלה, הזנחת הסביבה, על הרס התשתיות, המלחמות חסרות הטעם, הברבריות של עינויים חוקיים, ההתפוררות של ערים מרוששות כמו באפלו ודטרויט, השחיקה של תנועת העבודה, הפער ההולך וגדל בין העשירים לעניים, שלא לדבר על סרטי הזבל שאנחנו יוצרים, מזון הזבל שאנחנו אוכלים ומחשבות הזבל שאנחנו חושבים". פעילותו האחרונה בתחום הייתה פרסום חוברת קצרה בשם  Bloodbath Nation (2023) – העוסקת במגפת הירי המשתוללת בארצות-הברית ובניסיונם של פוליטיקאים, אנשי ממון ואינטרסנטים שונים לשמר את המצב הקיים.

מימין לשמאל: אסף שריב, הקונסול הכללי של ישראל בניו-יורק; שמעון פרס, נשיא מדינת ישראל; הסופר סלמאן רושדי; הסופר פול אוסטר; הסופר עמוס עוז; מנהטן, 2008 – (Wikimedia Commons)

אולם, יחד עם ההצלחה וההערכה הרבה שלה זכו ספריו ופעילותו, התאפיינו שנותיו האחרונות של אוסטר בקשיים בריאותיים ובאסונות משפחתיים. בחודש אפריל של שנת 2022, נעצר דניאל, בנם המשותף של אוסטר ושל הסופרת לידייה דייויס, והואשם בגרימת מוות ברשלנות של בתו התינוקת. ימים ספורים לאחר מעצרו נפטר דניאל עצמו, כתוצאה ממנת יתר של סמים. אוסטר המבוגר, אשר הצליח לרגש קוראים ישראלים רבים כאשר בחר להקדיש את ספרו איש בחושך (2008) לסופר דויד גרוסמן ולזכר בנו אורי, שנפל במלחמת לבנון השנייה, נאלץ עתה להתמודד בעצמו עם תחושת השכול הנוראה, עקב מותם הטראגי של בנו ונכדתו. כשנה לאחר אותו אסון, שיתפה סירי הוסטוודט  במדיה החברתיים כי בעלה נאבק במחלת הסרטן – מחלה אשר הכניעה אותו לבסוף בחודש אפריל האחרון.

ואולם, אולי ניתן לראות בהידרדרותו הבריאותית של הסופר הנערץ כעוד נדבך נוסף ב"פגיעותו המושרשת", וכמקושרת הדוקות אל בחירתו לעסוק בכתיבת ספרים – כפי שהעיד על כך בעצמו, באחד הממוארים המאוחרים שכתב:   

"כן, אתה שותה יותר מדי ומעשן יותר מדי, איבדת שיניים ולא טרחת להתקין לך אחרות במקומן, הדיאטה שלך לא תואמת את צווי חוכמת התזונה העכשווית […] אין ספק שאתה אדם פגוע ופצוע, אדם שנשא בו פצע מן ההתחלה – שאם לא כן, האם היית מוציא את כל ימי חייך הבוגרים בדימום מילים על דף נייר?"

 

ספריו של הסופר פול אוסטר וספרי עיון העוסקים ביצירתו נמצאים באוסף הספרות, בקומה השנייה של הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי.

 

ביבליוגרפיה

אוסטר, פול. 4,3,2,1 .מאנגלית: יואב כץ. תל-אביב: עם עובד, 2019.

אוסטר, פול. איש בחושך. מאנגלית: מיכל אלפון. תל-אביב: עם עובד, 2008.

אוסטר, פול. באומגרטנר. מאנלית: משה רון. תל-אביב: עם עובד, 2023.

אוסטר, פול. הטרילוגיה הניו-יורקית. מאנגלית: משה זינגר. ירושלים: כתר, 1990.

אוסטר, פול. המצאת הבדידות. מאנגלית: משה רון. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, 1995.

אוסטר, פול. יומן חורף. מאנגלית: אברהם יבין. תל-אביב: עם עובד, 2013.

אוסטר, פול. מוסיקת המקרה. מאנגלית: משה רון. תל-אביב: עם עובד, 1992.

אוסטר, פול. מר ורטיגו. מאנגלית: דן דאור. תל-אביב: עם עובד, 1996.

אוסטר, פול וג' מ. קוטזי. כאן ועכשיו: מכתבים 2011-2008. מאנגלית: ברוריה בן-ברוך. תל-אביב: עם עובד, 2014.

 

Auster, Paul. Bloodbath Nation. London: Faber, 2023.​