נשים כותבות מלחמה

היומן האישי משמש כאמצעי יעיל לתיעוד כבר למעלה מ-5,000 שנים, וניתן להתחקות אחר השימוש בו עוד מתקופת המצרים הקדמונים ותושבי ארץ שוּמֵר. מלבד ערכו הפונקציונלי והתיעודי הברור, שימש היומן לאורך הדורות גם ככלי יעיל לביטוי רגשות וכאמצעי של ממש לחיזוק אמונות ואידיאולוגיות. יומנים אישיים בעלי ערך היסטורי, המבטאים גם עומק רגשי וחקירה פילוסופית מצד הכותב, ניתן למצוא, למשל, אצל הקיסר הרומי מרקוס אורליוס (180-121), אצל הוגה הדעות השווייצרי ז'אן ז'אק רוסו (1778-1712), ואף אצל הנערה הצעירה אנה פרנק (1945-1929). כמו כן, נראה כי ז'אנר היומן זכה לחשיבות מרבית דווקא בעתות קיצון – אלו של תקופות מלחמה או של אסון כלכלי-חברתי. בתקופות נוראות אלו הפך היומן לכלי בעל ערך רגשי עמוק, אשר אפשר לכותביו חשיפה מרבית וכן התמודדות פסיכולוגית עם מכאובי התקופה. מימד פסיכולוגי זה מודגש במיוחד באותם יומנים אשר נכתבו בידי נשים, אלו אשר קולן נוטה להידחק לשוליים בעתות קיצון של מלחמה או משבר. היומנים הנשיים מאפשרים חשיפה אישית של הלכי התקופה ועוסקים לרוב ב"סוגיות קטנות", כאלו הנוטות לחמוק ולהיעלם מדפי "ההיסטוריה הרשמית".

דוגמא לתופעה המעניינת ניתן לאתר, למשל, ביומן המלחמה של מארי צ'סטנט. ב-24 בדצמבר 1860, הכריז בית הנבחרים של מדינת דרום-קרוליינה על פרישה חד-צדדית מאיחוד המדינות של ארצות-הברית, ופתח, למעשה, את השער להתפרקות מוחלטת של האיחוד ולפרוץ מלחמת האזרחים האמריקאית. באותה תקופה בערך החלה מארי בוייקין צ'סטנט, עלמה דרומית בשנות השלושים לחייה, אשר השתייכה לאליטה הלבנה של דרום-קרוליינה, לתעד את חייה ביומן אישי. למעלה ממאה שנים לאחר כתיבתו, יעבור יומנה של צ'סטנט עריכה בידי טובי ההיסטוריונים האמריקאים ויתפרסם במלואו – רק כדי לקצור את שבחי המבקרים ולזכות בפרס פוליצר להיסטוריה. יומנה של צ'סטנט, המשתרע על פני קרוב ל-1,000 עמודים, משמש צוהר ייחודי לחיי החברה הדרומיים של תקופת המלחמה, וחושף את הלכי הרוח ששררו בקרב השכבות השונות. כמו כן, יומנה האישי אפשר לצ'סטנט לבטא דעות ורגשות שנחשבו פחות מקובלים בחוגים שסבבו אותה – בין היתר, בכל הקשור לביקורת שהיא גילתה כלפי היחס לעבדים השחורים, למעמד הנשים הלבנות ולאפשרות של נישואי תערובת. כך, למשל, מתארת צ'סטנט את חמותה, אישה אקסצנטרית ומלומדת, אשר התנגדה למוסד העבדות:

24.9.1861

למרת C יש תאווה לספרים שבה לא נתקלתי מעולם. קריאת ספרים היא עיסוקה המרכזי ונחמתה בעולם. בחייה הנוחים והמפוארים, היא אינה מגבילה את עצמה מדבר […] היא מקדישה שעות כל יום לתפירת בגדים עבור תינוקות שחורים. היא רואה בכך כפרויקט האישי שלה. היא מניחה  בדים בסלי העבודה של כל הנשים בבית ומכנה אותן כמשתייכות ל"חברת התפירה" שלה. היא מוכנה בכל עת עם מלתחה מאובזרת עבור כל מבקרת חדשה. האימהות השחורות אף מביאות את ילדיהן אליה לאבחנה וטיפול כאשר הם חולים. היא לא מתרגשת כלל מהמשימה. היא מרימה זאטוט שחור ובוחנת היטב את חניכיו באופן שקול ומדעי. היא חובשת את כל הפציעות והחבלות. האנשים הללו פשוט מסורים לה. מה שמוכיח כי הם, השחורים, יכולים להיות אסירי תודה, לו רק היינו מעניקים להם משהו עבורו היו יכולים להיות אסירי תודה. 

[מתוך הספר: Mary Chestnut's Civil War. תרגום: דן קורדובה]

 

דוגמא דומה לתופעה של ביטוי נשי בעתות קיצון ניתן לאתר גם בפרויקט היומנים שפרסם צוות חוקרים מארה"ב, רוסיה וצרפת בשנת 1995 בשם "Intimacy and Terror"". שני הכרכים שפורסמו מכילים עשרות קטעי יומנים אישיים של אזרחים סובייטיים, המתארים את חיי היומיום בברית-המועצות הסטליניסטית של שנות השלושים. החוקרים התמקדו בעיקר ביומנים אישיים שטרם פורסמו ואשר כללו את חוויותיהם הקשות של אזרחים מן השורה, אשר חזו במו עיניהם בזוועות התקופה. קטעי היומנים חושפים צוהר לתקופה האפלה של הטיהורים ההמוניים, של מחנות הכליאה ושל משפטי הראווה, אך מציגים לראשונה גם את חייהם האישיים של "האנשים הקטנים", המלווים באכזבות, ריגושים, אהבות וחלומות לעתיד. פרסום היומנים אפשר חשיפה של המימד האנושי הפרטי ושל השתלבותו באותם אירועים היסטוריים אדירים וחסרי תקדים. הקטע המובא כאן לקוח מיומנה של גאלינה ולאדימירובנה שטנגה, פועלת סובייטית בת התקופה, בתחילת שנות החמישים לחייה. יומנה של שטנגה משמש עבורה ככלי רגשי להתמודדות עם מכאובי התקופה, אך גם ככלי סודי המאפשר לה לראשונה חשיפה מלאה; כך, למשל, העידה שטנגה ביומנה כי בעלה נכלא באחד הגולאגים של סטלין – דבר אשר עליו לא סיפרה בשום הזדמנות אחרת.

2 במאי, 1936

אחרי יום עבודה ארוך, החלטנו מיטייה [בעלי] ואני לצאת להליכה ולצפות בחגיגות של מוסקבה, לרגל יום הפועלים. לא פשוט בימינו לצאת להליכת ערב! נראה כי כל תושבי מוסקבה יצאו לחגיגות, והכיכרות עמוסות באנשים שמחים, לבושים בבגדי חג. אורות ראווה מקשטים את הרחובות ומוזיקה נשמעת מכל פינה. […] נושא החגיגות השנה: "יַלְדּוּת שמחה". סטלין מאוד אוהב ילדים ופועל בכל מרצו כדי שחייהם יהיו טובים ושמחים […] לבתי אירונצ'קה יש חיים קשים. היא אומנית. היא נישאה לבוריס שאטילוב, בן כיתתה בבית-הספר לאומנויות. הם נישאו כשמיטייה שהה בכלא ואנו היינו מצויים בצרות כלכליות […] הם התגוררו בחדר זעיר במשך שנתיים ומופלא בעיני שהצליחו לשמור על שפיותם. פשוט עוני מוחלט […] ילדתי האומללה נאלצת לבשל, לנקות ולתקן, לשטוף כלים ולהשלים את כל משימות הבית, להשתכר למחייתה, ובעיקר, להמשיך את התפתחותה כאומנית […] היא מותשת לגמרי ועצביה רעועים. בנוסף, בוריס ניחן באישיות בעייתית – הוא גס, אנוכי ונוטה לקנאה. אירונצ'קה מוכרת כבר כאומנית וזוכה לביקורות טובות בעיתונים […] היא זכתה במלגה ממשלתית המיועדת להנצחת עשרים שנים למהפכת אוקטובר.

[מתוך הספר:  Intimacy and Terror: Soviet Diaries of the 1930s, תרגום: דן קורדובה]

 

ראוי לציין כי יומנים נשיים מבטאים לרוב גם התנגדות ולחימה של ממש, וכי הכותבות השונות לוקחות לעיתים חלק פעיל במאבק ההיסטורי. הדוגמא המובהקת לכך התרחשה בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת, כאשר במשך שתים-עשרה שנה שגשג הרייך השלישי ושלח זרועותיו מצרפת והולנד שבמערב, דרך צפון אפריקה ומדינות הבלקן, ועד למדינות הסקנדינביות, הבלטיות ולכל אורכה של מזרח אירופה. תחת שלטונה של האימפריה הנאצית הושמדו מיליוני  יהודים ובני עמים אחרים, ערים ומדינות הוחרבו עד היסוד ומיליונים הורעבו, נכלאו ושועבדו. אין פלא, אם כך, כי תקופה זאת הביאה לפריחתו של ז'אנר היומן האישי, אשר שימש ככלי רגשי ותיעודי מהמעלה הראשונה. בהקשר זה, ידועים במיוחד יומניהם של אנה פרנק ושל ויקטור קלמפרר, אשר תיעדו באופן יומיומי את לבטיהם ומאווייהם נוכח הזוועות המתחוללות סביבם. ואולם, פחות מוכר יומנה של רות אנדריאס-פרידריך, סופרת ועיתונאית גרמנייה בת התקופה, אשר הקימה יחד עם בעלה קבוצת התנגדות א-פוליטית לשלטון הנאצי. לאורך אותן שנים נוראות דאגה אנדריאס-פרידריך לתעד ביומנה את הזוועות שבהן חזתה, ממקום מושבה בברלין – דוגמת הרדיפות, הרעב, השילוחים אל המוות וניסיונות ההסתרה – אך הצליחה גם לשמור על נימה קלילה בכתיבתה, ואף לשלב לעיתים הערות משעשעות והומור שחור. כך, למשל, מתואר מאורע היסטורי אחד ביומנה:

"יום ד', 2 במאי, 1945

 אחרי הצהריים מארגן פרנק "משלחת לאספקת מים", הצועדת אל הבאר הקרובה. מאות אנשים כבר עומדים כאן בתור. שעתיים חולפות עד שאנחנו מצליחים להתקדם תוך כדי הידחקות איטית עד לבאר. "בדרך כלל אנו מביאים את המים  מאגם-האגירה לכיבוי דליקות", אומרת לי אישה אחת, "אולם מאז צפה שם גווייה…" – "כמובן", אני מנידה ראש. "אי אפשר לשתות מים המכילים גוויות" – "אף על פי שזה אזרח, לא חייל…" היא משיבה כמבקשת להצטדק. אני משתתקת בפליאה. מנקודת ראות זו טרם בחנתי מעודי את בעיית חיטוי-המים […] בבית פרנק מגלה לנו את הסנסציות האחרונות: שהיטלר מוטל מת בלשכתו וכי גבלס הרעיל  עצמו יחד עם אשתו וילדיו […] בציפייה הוא בוחן את הבעת פנינו בזה אחר זה. "ובכן…?" – אנדריק נוהם משהו בלתי מובן. האחרים שותקים. "לא ידעתי כלל שהיטלר נמצא בברלין" אומרת דגמר באדישות. לפתע מצטייר לנגד עיני כל הגיחוך שבמעמד זה. מה קרה לנו – האמנם אנו שפויים בדעתנו? היטלר מת! ואנחנו – אנחנו עושים כאילו וזה אינו נוגע לנו כלל, כאילו המדובר באדם השכיח ביותר עלי אדמות. מה השתנה בעצם? שום דבר! רק ששכחנו את היטלר, מחמת הגהנום שהיה מנת חלקנו בימים האחרונים. כחלום בלהות התנפץ הרייך השלישי לרסיסים והיה כלא היה."

[מתוך הספר:  יומן ברלין (1948-1938). ירושלים: הוצאת ראובן מס, 1967. תרגום: חיים מס]

 

דוגמא מעניינת נוספת ליומנה של אישה בקו החזית ניתן למצוא בספרה של טס ג'ונסטון, אשר סיקרה מקרוב אל הלחימה בדרום-מזרח אסיה בשנות השישים. קרוב לחמישים שנה לאחר סיומה נחשבת עדיין המלחמה האמריקאית בווייטנאם לאחת המלחמות המסתוריות והטראגיות שידעה האומה. מאז סיומה של הלחימה פורסמו אלפי מחקרים, ספרי עיון וממוארים העוסקים כולם בטראומה האמריקאית של שנות השישים והשבעים. כך, לפני ארבע שנים, פורסם ספר זיכרונותיה של העיתונאית ההרפתקנית טס ג'ונסטון, העוסק בחוויותיה במשך שבע השנים שבהן סיקרה את המלחמה מקו החזית. יומנה של ג'ונסטון מספק הצצה אל עולמם של המפקדים והלוחמים שבשטח, אך גם מביא תיאורים משעשעים של חיי הלילה והתרבות של סייגון הבירה. זהו יומן עשיר באירועים היסטוריים גדולים, אך גם משמש כמסמך אנושי אודות חיי היום-יום של הפרט בזמן מלחמה. כך, למשל, מתארת העיתונאית בשנינות את ליל מתקפת הטט, ב-30 בינואר, 1968:

"סנדי התקשרה בבוקר. למרות המלצת הצבא לכל האמריקאים בסייגון לא לעזוב את בתיהם בזמן הקרוב, היא החליטה בכל זאת להגיע אלי […] היא טענה ש'בסופו של דבר, עדיף למות עם חברים'. בין חברים אלו נכלל גם הבחור החדש שלה, טייס הקרב המקסים שהכירה במועדון היופיטר [….] אספתי אותה ממנחת המסוקים וחזרנו לדירתי, להתלבש בשמלות החגיגיות שלנו לקראת המפגש עם הבחורים במועדון ה-O, כחלק מחגיגות השנה החדשה […] היה קצת קשה להיכנס בתחילה לתחומי הבסיס, שכבר היה אז בדרגת מוכנות גבוהה […] חייכנו בצורה מקסימה לעבר השומרים ושערי הבסיס נפתחו. חניתי את המכונית ליד הבריכה וצעדנו שתינו לכיוון המועדון, לפגוש את הטייסים שלנו […] במהלך הערב עבר הבסיס לכוננות אדומה – הגבוהה ביותר – וכל שעריו נאטמו לחלוטין […] במועדון כבר החלו חגיגות פרועות, במעין אווירה של "אכול ושתה כי מחר נמות". איש לא האמין באמת כי התקפה תחל הלילה […] לאחר מכן נפרדנו מהבחורים ופרשנו לישון בחדר שהוקצה עבורנו […] באמצע הלילה ניתרתי משנתי לקול פיצוץ מרוחק. בווייטנאם של אותם הימים דברים נטו להתפוצץ כל הזמן, ולכן לא התרגשתי במיוחד מהדבר. אבל אז הגיע עוד פיצוץ אחד, קרוב יותר, ואז עוד אחד […] ואז אנחנו כבר יושבות בבונקר העפר וזוכות לשמוע תיאור מדמם של הגורל הממתין לנו. מבעד למסך הירי והמרגמות, הצעקות והקללות, נשמע עדיין קול נלהב אחד על גלי האתר, שב וזועק בדבר לוחמי וייט-קונג הרצים על מסלול הטיסה בדרך אלינו, ואז כבר בדבר קבוצה אחרת, המסתערת עכשיו על בניין המפקדה. והאמת, כל זה היה מידע רב מדי עבורי באותה עת.  כי כמו שאמר וודי אלן: לא איכפת לי למות, אני פשוט איני מעוניינת להיות שם כשזה קורה".

[מתוך הספר: A War Away – An American Woman in Vietnam, 1967-1974. תרגום: דן קורדובה]

 

לסיכום, ראוי להזכיר כי ז'אנר היומן הינו פופולארי ביותר גם כיום ומשמש עדיין ככלי בעל חשיבות היסטורית ורגשית. ואולם, נראה כי כיום מומרים לרוב הספר והעט במקלדת מחשב ובבלוג דיגיטלי. כך היה המקרה גם באוגוסט 2003, כאשר פחות מחצי שנה לאחר תחילת המלחמה וכיבושה של עיראק, החלה צעירה בגדדית לדווח בבלוג האישי שלה, תחת הכינוי Riverbend, אודות חוויותיה בשטח הלחימה. דיווחיה הכנים והאכזריים של חיי היומיום בבירה ההרוסה לוקטו ב-2005 לכדי ספר זיכרונות ומשמשים עדות לזוועה שהתרחשה. הבלוג הפופולארי שילב לאורכו בין תיאורים קשים הקשורים ללחימה העזה, להתפרקות הקהילה ולמעשי הזוועה, לבין תיאורים אנושיים ומשפחתיים, בדבר ציון חגים מוסלמיים ועריכת טקסים משותפים, אך גם בדבר מעמדה הרעוע של האישה העיראקית וזכויותיה ההולכות ונשחקות. לא רבות ידוע אודות זהותה האמיתית של הכותבת, מלבד היותה בשנות העשרים לחייה ובת המעמד הבינוני. נראה כי היא בעלת השכלה רחבה וכי לפני המלחמה עסקה בתחום המחשוב. מעבר לתיאור חיי היום-יום בעירה, מגלה הכותבת גם הבנה רחבה בכל הנוגע לשינויים החברתיים והפוליטיים המתרחשים מסביבה, ומביעה זעזוע נוכח ההקצנה הדתית, המגבילה נשים כמוה מהשתלבות בחברה.

     

24 באוגוסט, 2003

מה שאני מבקשת לומר הוא שלא משנה מה שסיפרו לכם, מצבן של נשים בעיראק היה טוב יותר לפני המלחמה מזה של נשים בחלקים אחרים של העולם הערבי (ואפילו מזה של נשים בחלק מהעולם המערבי). אנו היוונו כחמישים אחוז מכוח העבודה. אנו היינו רופאות, עורכות דין, אחיות, מורות, מרצות, מנהלות, אדריכליות, מתכנתות ועוד. הסתובבנו חופשי ברחוב. לבשנו מה שרצינו […] בתחילת יוני שמעתי שחברת המחשבים שבה הועסקתי חזרה לעבוד […] נאלצתי לחנות את מכוניתי בערך 100 מטרים  מדלת החברה מכיוון שהכביש הראשי נבקע ונהרס ממשקל הטנקים האמריקאים שחלפו עליו […] ברגע שנכנסתי בדלת הבחנתי מיד – הכול היה עלוב יותר. עצוב יותר […] המשכתי לטפס במדרגות […] לא היה חשמל בבניין […] השולחנות נעלמו, כל הניירות היו מפוזרים על הרצפה […] כאשר שאלתי את המנהל מתי הדברים יחזרו לעצמם, הוא לא הסכים להביט בי. הוא אמר שנשים אינן יכולות להיות כאן בשלב זה, ובמיוחד נשים "שלא ניתן להגן עליהן" […] אני עוד הייתי בת מזל. לפני כחודש מהנדסת חשמל מובילה, אחת הנשים המשכילות במדינה, בשם חינה עזיז נרצחה מול בני משפחתה […] היא זכתה לאיומים מצד גורמים פונדמנטליסטים וצוותה להישאר בביתה, מכיוון שהיא אישה […] היא סירבה […] היא איבדה את חייה – היא לא הראשונה, והיא לא תהייה האחרונה". 

[מתוך הספר . Baghdad Burning: Girl Blog from Iraq תרגום: דן קורדובה]

 

כל הפריטים שהוזכרו בפוסט מצויים בשלמותם בקומה א' של הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי וניתנים להשאלה.

 

תגובה אחת בנושא “נשים כותבות מלחמה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *