"פעם הייתם קופים. ואולם, גם היום האדם הוא קוף יותר מיתר הקופים".

                                                                            (פרידריך ניטשה, כה אמר זרתוסטרא)

 

בשנת 1984 הוכה עולם המדע בהלם נוכח תוצאות מחקרם של צ'ארלס סיבלי וג'ון אלקוויסט, צמד ביולוגים מאוניברסיטת ייל האמריקאית. שני החוקרים טענו כי בדיקות ד.נ.א שערכו מוכיחות בוודאות כי האדם עצמו משתייך לקבוצת הקופים הגדולים – ואינו רק חולק עימה אב קדמון משותף – וגם כי השימפנזים דומים גנטית לבני-האדם יותר משהם דומים גנטית לגורילות – כלומר, קיימת זהות של 99.5 אחוז בין המבנה הגנטי האנושי לבין זה של השימפנזה. מדובר היה בנקודת מפנה מכרעת בחקר מוצא האדם, שכן בפעם הראשונה בהיסטוריה הגדירה הקהילה המדעית את האדם כקוף לכל דבר, הממוקם היטב בתוך משפחת הקופים הגדולים, ולא רק בסמוך אליה. בנוסף, הדמיון הכמעט זהה שנמצא בין הד.נ.א האנושי לבין זה של השימפנזים היווה אף הוא ציון דרך של ממש, וזאת כאשר תכונותיהם המשותפות של שתי קבוצות ייחודיות אלו – למשל, תכונת האלימות הרצחנית – מצאו את מקורן במורשת גנטית אותה רכשו שתי הקבוצות מאב קדום משותף. תוצאות המחקר של שני הביולוגים האמריקאים שימשו כסיכום ראוי עבור מאה תוססת, אשר לאורכה חוללה דיסציפלינת הגנטיקה מהפכות של ממש בכל הנוגע להבנתנו את מוצא האדם ולהגדרת טבעו הייחודי והמובנה.

הגנטיקה, על-אף היותה כה נוכחת ומרכזית בחיינו ובשיח התרבותי, הינה, למעשה, תחום מחקר ביולוגי עצמאי צעיר ימים, אשר התפתח לקוויו הנוכחיים רק בחמישים השנים האחרונות, וזאת, אף שבניצניו ניתן להבחין כבר במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה. הצעד הראשון בנתיב הגנטי התרחש בחצר המנזר על שם תומס הקדוש בעיר ברנו שבבוהמיה, שם גידל הנזיר האוגוסטיני גרגור מנדל שיחי אפונה, יצר הכלאות בין זנים שונים ועקב אחר התוצאות במשך מספר שנים. בשנת 1865 פרסם מנדל את תצפיותיו וקבע כי תכונות תורשתיות, כמו צבע האפונים וצורתם, מועברות ביחידות בדידות, כך שהצאצא חולק חלק מתכונותיו עם אמו וחלק עם אביו – אותן יחידות בדידות גורליות, אשר לימים ייקראו בשם "גֵנים". חוקיו הראשוניים של הנזיר מנדל, "אבי הגנטיקה", משמשים עד ימינו כבסיס להבנת תופעת התורשה. הדיסציפלינה החדשה שנולדה במנזר האוגוסטיני התפתחה לאורך השנים למספר ענפים שונים, העוסקים כולם בהתבטאות האינפורמציה התורשתית בתא החי ותוך התייחסות למגוון תופעות טבעיות – למשל, התפתחות הפרט מביצית מופרית לייצור בוגר, התבטאות החומר התורשתי בפיזיולוגיה ובאנטומיה של הפרט, וכן שיוך של האורגניזם למין מסוים ולהיסטוריה אבולוציונית מסוימת.

 

גרגור מנדל, "אבי הגנטיקה" 1884-1822

(Public Domain)

 

עד לשנות החמישים של המאה העשרים ידעו המדענים, אם כן, על קיומם של הגנים, אך הסברה הרווחת בעולם המדעי הייתה כי החלבונים המצויים בתא הם הגורם המרכזי בכל הנוגע להכלת ולעיבוד החומר התורשתי. התפנית הגדולה התרחשה בשנת 1952, כאשר רוזלינד פרנקלין, מדענית יהודייה-אנגלייה צעירה, הצליחה ליצור הדמיה דו-ממדית של סליל ה-DNA ולחשוף את מורכבותם האדירה של הגנים האנושיים. בשנת 1953 הסתמכו החוקרים פרנסיס קריק וג'יימס ווטסון על מחקרה של פרנקלין – בלא ידיעתה – ובעזרתו פענחו את המבנה התלת-ממדי המורכב של מולקולת ה- DNA – זה של הסליל הכפול. המבנה החדש שהציעו שני החוקרים הסביר היטב את מנגנון השכפול העצמי של המולקולה, את האופן הייחודי שבו אצור המידע הגנטי, ואף את הדרך הפתלתלה של העברת המידע בתורשה. תרומתם המדעית של החוקרים קריק וווטסון אחראית, למעשה, להולדת הענף החשוב של  חקר הגנטיקה המולקולרית, במה שנחשב עד ימינו לאחת מפריצות הדרך המדעיות החשובות של המאה העשרים. רוזלינד פרנקלין נפטרה בגיל 37 מסרטן השחלות ולא זכתה להכרה לה הייתה ראוייה בימי חייה.

 

רוזלינד פרנקלין  1958-1920

(Henry Grant Collection/Mol/Shutterstock)

 

ציון-דרך נוסף במחקר הגנטי התרחש בשנת 1976, עם פרסום ספרו של המדען הבריטי ריצ'ארד דוקינס – The Selfish Gene – אשר לטענת מדענים רבים, כמו אלן גרפן ומארק רידלי, היווה "מהפכה שקטה וכמעט מיידית במדעי הביולוגיה", ו"אשר שינה, למעשה, את הדרך שבה ביולוגים ומדענים חושבים כיום". גדולתו של הספר נבעה, בין היתר, מסגנונו הקריא ומנגישותו גם לקהל הרחב שלא היה בקיא במונחים מדעיים, ואין תימה אפוא שהוא הפך במהרה לרב-מכר בין לאומי, נמכר בלמעלה ממיליון עותקים ותורגם ללמעלה מעשרים וחמש שפות. בספר זה הציג דוקינס לראשונה את המונח "גן אנוכי", אשר משמעותו הבסיסית הינה שאיפתם העיקשת ו"האנוכית" של הגנים האנושיים לשרוד, לשכפל ולשמר עצמם לאורך הדורות, וזאת גם במחיר של פגיעה בקיומם של גנים אחרים, של גופים זרים ואפילו של הגוף החי שבו הם עצמם שוכנים. דוקינס חידד טענות אלו בקובעו כי הגוף החי אינו אלא "מכונת שרידה" גדולה אשר כל מטרתה הינה שימור והגנה על הגנים. לדברי המדען, התנהגותם "האנוכית" של הגנים תעודד בדרך-כלל גם התנהגות אנושית אנוכית; ואולם, דוקינס הצביע בספרו גם על התנהגויות אלטרואיסטיות המתרחשות בטבע – כאלו של הקרבת גוף ההורה למען שרידתו של הצאצא – וזאת  גם מתוך חישובים "אנוכיים" של שימור הגנים.

אין זה מפתיע כי קביעותיו הנחרצות של דוקינס, בדבר אסטרטגיות גנטיות מורכבות השולטות בגוף האדם ומכתיבות את התנהגותו בעולם, גררו בעקבותיהן ביקורת רבה, שעה שכלל משנתו המדעית הוגדרה כנגועה ב"דטרמיניזם גנטי". בהקשר זה, ראוי לציין כי ענף הגנטיקה זכה לביקורות ולהתנגדויות כבר עם היווסדו מצד מדענים ואנשי רוח, אשר התנגדו בעיקרם לרעיון של אפיון התנהגות האדם, תרבותו והתנהלותו בעולם על-פי מדדים גנטיים, ואשר יצאו חוצץ נגד הניסיון להבחין בין אוכלוסיות שונות הנבדלות זו מזו מבחינה גנטית. התנגדויות מסוג זה והטלות הספק החוזרות ונשנות במחקר הגנטי התעצמו במחצית השנייה של המאה העשרים, וזאת בעיקר נוכח גילוי הזוועות שביצעו הנאצים בשם הרעיונות של טוהר הגזע ושל העליונות הגזעית, ובשל התפתחות המחקר הגנטי בתקופה מאוחרת זו והאיום שהציבה על אפיונו המסורתי של האדם ועל תפיסת מקומו בעולם – למשל, בכל הקשור לסוגיית השכפול הגנטי, אשר ערערה את מעמדו היחידני והייחודי של הפרט בעולם. מבחינה זאת, הזכירו "מלחמות הגנטיקה" של המחצית השנייה של המאה העשרים את "מלחמות הקופים" של סוף המאה ה-19, אשר התעוררו בעקבות פרסום ספרו המונומנטלי של צ'ארלס דרווין – מוצא האדם (1871) – אשר בו החיל המדען הבריטי את תובנותיו בנוגע לאבולוציה גם על חקר התפתחות האדם, ואשר בו הקביל בבירור את מוצאנו הקדום עם זה של הקופים. מתוך המהומה האדירה שנולדה בעקבות ספרו החתרני של דרווין זכורה במיוחד תגובתו השלילית של בנג'מין ד'יזראלי, ראש ממשלת בריטניה, אשר קבע נחרצות כי בוויכוח הנוגע לשאלה "האם האדם הוא קוף או מלאך, בוחר אני תמיד בצד של המלאכים".

 

משפחתי וחיות אחרות…

 (Image: GETTY)

 

ואכן,  המחצית השנייה של המאה העשרים הייתה עדה להתעוררותו של מחקר פוליטי ניאו-מרקסיסטי, אשר נטה לשלול כל טענה מהותנית או גנטית בדבר טבע האדם, ואשר העדיף להתייחס אך ורק לכוחות החברתיים והפוליטיים הקיימים. החוקרים השונים הגדירו את הטיעונים הביולוגיים העוסקים ב"טבע אנושי" כאמצעי נוסף בידי בני המעמד העליון לשמירה על ההגמוניה החברתית שלהם, והמחקר הגנטי והעיסוק ב"טבע אנושי" ביולוגי נתפסו על-ידם כמעין נדבך נוסף במה שכינו "מבנה העל" של השכבה השלטת, וכאמצעי נוסף לביסוס היסודות הערכיים והרעיוניים של שכבה זאת. המחקר הגנטי הפך, אם כך, לשם נרדף לגזענות, לאפליה ולחשיבה רצחנית, כתשתית רוחנית לדיכויין של השכבות החלשות. מנגד ניצבו אותם מדענים ואנשי רוח אשר ביקשו לקדם את המחקר הגנטי ולהחילו על כלל מדעי החברה והרוח. עם מחנה "מושמץ ומותקף" זה נמנו מדענים בעלי שם דוגמת הביולוג האמריקאי אִ. אוֹ. וילסון, מי שכונה "אבי מדע הסוציו-ביולוגיה", וכאחראי המרכזי לניסיון החלת המחקר הגנטי על מדעי החברה. וילסון וחוקרים כדוגמתו ביקשו לאמץ את נקודת המבט הגנטית ולראות בהיסטוריה הביולוגית- אבולוציונית של המין האנושי כגורם המרכזי לתופעות החברתיות המאפיינות אותו כיום. כך, למשל, ראה וילסון בתופעות של חיזור, תוקפנות ועיצוב יחסים מגדריים ככאלה המושתתות ביסודן על התפתחויות בעברנו הקדום והקשורות לסביבה הפרה-היסטורית אשר הקיפה את אבותינו. התנהגות חברתית, או אנטי-חברתית, תורצה ביסודה על-פי מניעים דרוויניסטים וגנטיים, ותוך קישורה התכוף אל התנהגותם החברתית של אבותינו הקדומים ושל השימפנזים. גישה מחקרית מסוג זה הייתה כמובן לצנינים בעיני ה"מחנה הפוליטי" היריב והביאה לעימותים וליריבויות קשות באקדמיה האמריקאית, ועימותים אלו גלשו לעיתים לתגרות פיזיות של ממש, כמו במקרה שבו פרצו סטודנטים מאואיסטים רדיקליים לדיון שבו נאם וילסון, שפכו עליו מים והאשימו אותו בעידוד לג'נוסייד.

לסיכום, ראוי לציין כי המחקר הגנטי מצוי עדיין בראשית דרכו וטרם נחשפו מרבית סודותיו של הגנום האנושי. ואולם, נראה כי הוויכוח הישן, בדבר המימד הדטרמיניסטי המאפיין את חיינו, ובדבר האפשרות של בחירה אנושית חופשית, מוסיף להעסיק ולהלהיט אנשי רוח ומדענים שונים. הופעתם המתמדת של מחקרים העוסקים ב"גנים אנוכיים", ב"מכונות שרידה אנושיות", ובהתנהגויות אנושיות בסיסיות הנשלטות לחלוטין על-ידי חומר ביולוגי נסתר וטמיר, מוסיפה להלהיט את הרוחות בקרב הקהל הרחב – במיוחד כאשר המדובר בסוגיות הקשורות למבנה החברתי המקיף אותנו. החוקר פרנסיס סי. קולינס, אשר עמד בראש המרכז האמריקאי לחקר הגנום האנושי, טען בהקשר זה כי "גישה קיצונית הקובעת כי 'הגנים הם אנחנו' – כלומר, גישה הדוגלת בדטרמיניזם גנטי מוחלט – עלולה לערער את ערכן של התערבויות חברתיות המיועדות להעצים את הפוטנציאל של הפרט, עלולה לחתור תחת מוסדות חברתיים קיימים – דוגמת זו של מערכת אכיפת החוק – ואף עלולה לשלול כל קיום של רצון אנושי חופשי". קולינס הוסיף כי עולם המתאפיין בדטרמיניזם גנטי מוחלט, כזה אשר בו "כל תכונה אנושית מחוברת הדוקות לגנים האנושיים, אינו יכול לדור בכפיפה אחת עם ערכים כמו אחריות אישית ורצון חופשי". החוקר אנדרו בראון טען בהקשר זה כי "הניסיון מצד מדענים דטרמיניסטיים לפרק את האדם ואת התנהגותו לכלל מרכיביו הגנטיים הינו, למעשה, קריאת תיגר על המשנה האקזיסטנציאליסטית האירופית הרווחת, אשר רואה באדם יצור מודע וחופשי, אשר אינו כבול לתכתיבים חברתיים וביולוגיים, ואשר באפשרותו להשיג את חירותו במעשה של מרידה".

לאן צועדים, אם כך, האדם והמחקר הגנטי?

ימים יגידו.

 

בקומה א' של הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי תוכלו למצוא את אוספי המדע (500) והמדע היישומי (600), הכוללים פריטים רבים ומגוונים – למשל, כתבי-עת בתחומי המדע השונים, ספרי עיון ומחקר, ביוגרפיות של מדענים וספרי היסטוריה של המדע. הפריטים באוספים אלו כוללים מחקרים בתחומים שונים ומגוונים –  למשל, כאלו הנוגעים לתחום האתיקה והמוסר במדע, כאלו המתייחסים למאפייניו הפילוסופיים והתיאורטיים של המדע, כאלו המפרטים את התפתחותן והשתרשותן של תיאוריות מדעיות בקרב חברות שנות, וכאלו המחדדים את מקומו המרכזי של המדע לאורך ההיסטוריה האנושית. כמו כן, הפריטים באוספים אלו מכסים ענפי מחקר שונים ומגוונים במדע – למשל, ענף הפיזיקה, ענף הכימיה, ענף המתמטיקה – וכמובן, ענף הגנטיקה.

 

קריאה מומלצת

דוקינס, ריצ'ארד. הגן האנוכי. תל-אביב: דביר, 1991.

ווטסון, ג'יימס. הסליל הכפול. תל-אביב: לוין-אפשטין, 1971.

יבלונקה, חווה. ההיסטוריה של הגנטיקה. תל-אביב: ההוצאה לאור של משרד הבטחון, 1994.

.Brown, Andrew. The Darwin Wars: The Scientific Battle for the Soul of Man 

            .London: Touchstone, 2000  

Darwin, Charles. The Descent of Man, and Selection in Relation to Sex. London: J. Murray, 1874

Grafen, Alan and Mark Ridley. Richard Dawkins – How a Scientist Changed 

          .the Way We Think. Oxford: Oxford University Press, 2007   

Peters, Ted. Playing God?: Genetic Determinism and Human Freedom. New 

             .York: Routledge, 1997

.Wilson, Edward O. On Human Nature. New York: Bantam Books, 1979