באחד מחודשי הקיץ של שנת 1863, כשנתיים לערך מאז פרישת מדינות הדרום ופרוץ מלחמת האזרחים האמריקאית, התקבל בביתה של גב' לוקרציה קרוליין באראט-מקמהון, עלמה מכובדת ממחוז פיקנס, דרום-קרוליינה, מכתב מקומט, קרוע ומרובב בבוץ. בקצהו הימני של דף הנייר התנוסס התאריך – 29 במאי, 1863 – ובהמשך נמסרה כתובת השולח, שישב אותה עת הרחק בחזית, בסמוך למשרד הדואר בפרנקלין, וירג'יניה. גב' מקמהון חששה מאוד ממכתבים מסוג זה. פחות משנה קודם לכן התבשרה במכתב דומה כי אחיה האמצעי, בנג'מין בן השלושים, מת מפצעיו באחד הקרבות הגדולים. המכתב החדש נשלח על-ידי ויליאם לורנס באראט בן ה-29, אחיה הצעיר של קרוליין, ומי שנחשב למפרנסה הראשי של משפחת באראט. ברשימה הקצרה שחיבר עבור אחותו, בכתב צפוף, שבור ומלוכלך, ציין ויליאם כי הוא בחיים עדיין, אך כי המצב בחזית מדרדר בכל יום שחולף:

 

"אני מנצל עכשיו את הזמן שנותר לי, אחותי היקרה, כדי לכתוב לך מספר שורות, כך שתדעי כי מצוי אני עדיין בממלכת החיים. כולי תקווה כי שורות אלו יגיעו אליכם בהקדם וימצאו את כולכם בריאים ושלמים. כתבתי אליכם לפני כשבועיים, אך טרם זכיתי למענה. בריאותי האישית מדרדרת מאוד. גם אין לי חדשות מלחמה עבורכם. אני נגעל עמוקות כאשר אני נזכר במה שעלי לכתוב. אני מקווה שאתם שומרים עבורי על העסק המשפחתי. חשוב שתשמרו עליו היטב, שכן הכול כה חסר בטחון ורק המוות בטוח. זכיתי לקבל מכתב ממילטון, בחמישה עשר לחודש, בו תיאר עבורי בפירוט את קציר הדמים בקרב פרדריקסברג. אנא כתבו אלי בהקדם ועדכנו אותי בקשר לעסק, אחיך, ו. ל. באראט".           

 [תרגום: ד"ר דן קורדובה]

 

מה עלה בגורלו של העסק המשפחתי והאם הספיקה כלל גב' באראט-מקמהון לענות למכתבו הקצר של אחיה – כל אלו נותרו עבורנו בגדר חידה. ואולם, יודעים אנו כי שלושה שבועות מאוחר יותר התקבל מכתב נוסף בבית המשפחה הדרומית, אשר נשא תאריך מאוחר – זה של ה-22 ביוני, 1863 – ואשר נשלח הפעם מהעיר ווינצ'סטר שבקצה המדינה, כ-300 קילומטר צפונה לערך ממשרד הדואר שבפרנקלין, וירג'יניה. המכתב החדש נוסח על גבי נייר ירוד ומקומט, היחיד שהיה זמין באותם מחנות מאולתרים שעל גדות הנהר. המכתב נשלח על-ידי מר מילטון באראט, אחיהם הבכור של קרוליין וויליאם, אשר צעד אותה עת לכיוון החזית, סמוך לגבול הדרומי של מדינת פנסילבניה:

 

"אחים יקרים, אני אוחז בעט וכותב אליכם, כדי שתדעו שמצבי טוב וכי אני בחיים. כולי תקווה כי שורות אלו ימצאו גם אתכם בריאים ושלמים. אנו ממשיכים בצעדה הארוכה צפונה, חוצים דרך רכסי ההרים. אתמול בלילה חצינו את נהר השננדואה, כאשר המים טיפסו והגיעו כמעט עד לכתפיים. אינני יודע מתי אתפנה שוב לכתוב אליכם. הגדוד שלנו טרם השתתף בקרב של ממש, אך נאמר לנו כי בקרוב נעבור למתקפה ונהייה אנו אלו הפולשים והכובשים. לא שמעתי מלורנס אחינו זה זמן רב. אומר רק כי השמועות שמגיעות אליכם, בדבר כניעה מוחלטת של האויב והתרופפות המשמעת של חייליו, אינן נכונות. חיילי האויב ממושמעים לא פחות מאלו שלנו. התחושה הכללית בקרב אנשינו איננה טובה במיוחד. אפשר לומר שעל כולנו כאן נמאסה אותה מלאכה הקרויה 'מלחמה'. אחיכם האוהב, מילטון באראט".         

 [תרגום: ד"ר דן קורדובה]

 

     

            מילטון באראט                                                         ויליאם לורנס באראט

 

ואכן, על רבים מחיילי הדרום נמאסה המלחמה כבר באמצע שנת 1863. הפרישה ההיסטורית של מדינות הדרום מהאיחוד, ההכרזה החגיגית על עצמאות הקונפדרציה, הניצחונות המזהירים של מתקפת אוגוסט, 1862, והתחושה הזמנית, אך הממשית כל-כך, כי הנה מגיעה השעה המיוחלת אשר בה יגשים הדרום את חלומו הנכסף – כל אלו אבדו במהרה ברעם התותחים, נסחפו בנהרות של דם על-פני עיירות וכפרים. דגלי העצמאות החגיגיים, אשר התנופפו בגאון בכיכרות הדרום, הוחלפו במהרה בדגלים לבנים. סיסמאות הקרב של חודש אוגוסט הפכו לפתע למפל סוער של שמועות נוראות, סיפורי זוועות ששטפו את הארץ כולה: שילה, טנסי – עשרת אלפים; פריוויל, קנטקי – שלושת אלפים ושלוש מאות; ויקסברג, מיסיסיפי – שלושים ושמונה אלף. באמצע שנת 1863 נמאסה המלחמה גם על רבים מחיילי הצפון, אשר נשמו אמנם לרווחה כאשר הוסר האיום של תבוסה צבאית, אך אשר גם למדו היטב על בשרם את מחיר הניצחון. בקרב אנטיאטם הגדול, אשר ארך יום אחד בחודש ספטמבר, נמנע כיבושה של עיר הבירה וושינגטון ונבלמה סופית מתקפת הקיץ של צבא הדרום. הקרב נחשב, אומנם, לניצחון מכריע של צבא הצפון, צבאית ותודעתית; אך ניצחון זה נקנה במחיר דמים נוראי – למעלה מעשרים אלף נפגעים משני הצדדים – ונחשב עד ימינו ליום העקוב מדם בהיסטוריה של יבשת אמריקה. באותה עת, כאמור, נמאסה כבר המלחמה על אנשים רבים.

אבל המלחמה עצמה לא מאסה ולא התעייפה. בתחילת הקיץ של שנת 1863 התגבשה ההבנה בקרב מנהיגיהם של שני הצדדים כי טרם נערך הקרב הגדול, אשר יסמן על מפנה ועל הכרעה אמיתית בתוך השיגעון הגדול של מלחמת האזרחים. הגנרל רוברט אי לי, אשף המלחמה וגיבור הדרום, החל בתכנון מתקפה נוספת אל לב מדינות הצפון, במטרה להכניע סופית את צבא האיחוד. תוך ימים ספורים כבר החל מתקבץ וזורם צפונה נחיל של אדם. זרם אדיר של מעל שבעים אלף חיילים דרומיים עשה את דרכו לאט אך בבטחה לאורך עמק השננדואה, במעין מהלך צבאי מתריס ואדיר מימדים, אשר איים לסכן את ערי הצפון הגדולות. אלפי לוחמים – חלקם נערים, חלקם יחפים ולבושים בסחבות – החלו מתאגדים וקרבים אל גבולה של מדינת פנסילבניה, מתרכזים סביב עיירה זעירה בשם גטיסברג, אלמונית עד אז עבור מרבית העולם. ככל הידוע לנו היום, סחף כנראה זרם האדם הנורא גם את ויליאם ומילטון, האחים לבית משפחת באראט, והביאם אל אותה זירה גורלית. מנגד, צבא הצפון חצה את נהר הפוטומק בימיו האחרונים של חודש יוני והחל מתבצר כנגד הפולשים מדרום. למעלה ממאה אלף חיילים צפוניים נפרשו לאורך הגבול והכינו עצמם למפגש הגורלי.

וכך, במשך שלושת הימים שבין ה-1 ל-3 ביולי, 1863, התנגשו הכוחות הניצים וניטש הקרב הגדול ביותר של מלחמת האזרחים האמריקאית – קרב גטיסברג – אותו תיאר ההיסטוריון ברוס קאטון כ"דרמה מחרידה ומרהיבה, אשר, בצדק או שלא בצדק, נוהגים לראות בה בדרך-כלל את רגע ההכרעה במלחמה הגדולה". ביום הראשון של הקרבות טרם התרכזו כל כוחות הצפון באזור הלחימה, ולכן נפלו במספרם בהרבה מזה של כוחות האויב. התוצאה הייתה מכת מחץ לצבא הצפון וקרוב לעשרת אלפים נפגעים שאבדו בקרב. בשני הימים הבאים ביקש הגנרל רוברט אי לי לנצל את הישגי היום הקודם ולהלום היטב בשני אגפיו ובמרכזו של צבא היריב – ובכך להביא, למעשה, לחיסולה של ארמיית הצפון הגדולה. הגנרל ג'ורג' מיד, מפקד כוחות הצפון באזור, הצליח לנייד עשרות אלפי חיילים ולהתבצר היטב כנגד מספר הסתערויות אדירות של צבא האויב. בסיומו של היום השני, עקוב הדמים, נגוזה תקוותו של הגנרל לי להשמיד את כוחות הצפון.

 

   

             הגנרל ג'ורג' מיד                                         הגנרל רוברט אי לי

 

היום השלישי והאחרון של הקרב ייזכר לימים כאחד ממופעי המלחמה האכזריים ביותר. בצהרי היום פתח צבא הדרום בהרעשה ארטילרית אדירה של למעלה מ-150 תותחים. משנסתיימה ההרעשה פתחו 12,500 לוחמים דרומיים בהסתערות נואשת במעלה "רכס בית-הקברות", לעבר עמדה מרכזית של כוחות האויב, מרחק שנמתח למעלה מקילומטר שלם, חשופים לחלוטין לאש התותחים ולמטחי הרובים של חיילי הצפון. ההסתערות הנואשת של כוחות הדרום, אשר התפרסמה לימים כ"מתקפת פיקיט", על שם המפקד שעמד בראשה, כמעט שנחלה הצלחה – אבל רק כמעט. הכוח המסתער נשבר לבסוף ונסוג המום לאחור, מותיר כמחצית מאנשיו מוטלים מתים על האדמה. קרב גטיסברג הגיע רשמית לסיומו. שני הצבאות המוכים והחבולים, אשר ספרו יחדיו קרוב לחמישים אלף אבדות, השתחררו זה מזה ונסוגו לאחור. לימים נודע הקרב הגדול שבגטיסברג לאחת מנקודות התפנית וההכרעה של המלחמה, אשר בה הציג צבא הצפון את כוחו ומשאביו העדיפים, ואף הוכיח סופית כי מתקפה דרומית על אדמת הצפון נידונה לכישלון. כמו כן, זירת היער הקטנה שבמעלה "רכס בית-הקברות", אשר בה הצליחו כוחותיו המסתערים של פיקיט לפרוץ זמנית את מערך הביצורים של צבא הצפון, זכתה עם השנים לכינוי "זירת המלאך". היסטוריונים דרומיים רואים בה עד היום כ"נקודת השיא" של קונפדרציית הדרום, אשר ממנה והלאה החלה התפוררותו ומותו של החלום הדרומי.

 

ותיקי המלחמה מהצפון ומהדרום נפגשים ב-1913 על אדמת גטיסברג, במלאת 50 שנים לקרב

 

ההלם שהותיר אחריו הקרב החל מתבהר לאורך הימים והשבועות הבאים. ההיסטוריון ג'ורג' ר. סטיוארט מספר, בהקשר זה, כי "באותו אחר-הצהריים של היום השלישי, איש מבין הצדדים לא הבין עדיין כי מדובר בנקודה מכרעת במלחמה. רק משהחל הגנרל לי לסגת עם חייליו לאחור, התעוררה ההבנה בקרב שני הצדדים כי משהו מכריע וסמלי, אפילו בסדר גודל עולמי,  התרחש זה עתה, על אותה כברת ארץ צרה, במעלה 'רכס בית-הקברות'". לוחמי הקונפדרציה, שהחלו בנסיגתם האיטית לאחור, התקשו לאמץ את ההבנה הקשה, שהחלה מתגבשת עמוק בליבם – ההבנה כי החלום המזהיר הפך עתה ל"מטרה אבודה". הטראומה המזעזעת של קרב גטיסברג המשיכה להדהד גם לאחר המלחמה, מלווה אף היא באותו "סירוב נפשי" להכיר בתבוסת הדרום. פוליטיקאים, אנשי צבא ואנשי רוח בני "הדרום החדש" הוסיפו לראות, גם לאורך המאה העשרים, באותו קרב גבורה בגטיסברג כ"נקודת השיא" של אבותיהם ושל מולדתם. הדבר בא לידי ביטוי פיוטי בספריו של ויליאם פוקנר, גדול סופרי הדרום במאה העשרים, ובמיוחד בקטע הבא מספרו (Intruder in the Dust (1948 :

 

עבור כל נער דרומי בן ארבע-עשרה קיים הרגע – ולא רק פעם אחת, אלא מתי שיחפוץ בכך – אשר בו השעה עדיין אינה שתיים באותו אחר-הצהריים קיצי של יולי, 1863, כאשר החטיבות מוצבות במקומן מאחורי גדר התיל, התותחים מונחים ביערות בהיכון והדגלים המתנפנפים ברוח כבר הותרו מחבליהם ומוכנים להינשא קדימה ואפילו פיקיט עצמו, בתלתליו הארוכים המשוחים בשמן וכובעו כנראה בידו האחת וחרבו הגדולה בידו השנייה, משקיף עדיין במעלה הגבעה, תר נואשות אחר הסימן של מפקדו במרחק, והכל עוד מונח על-הכף, דבר לא קרה עדיין, דבר אפילו לא החל עדיין, ולא רק שלא החל אלא יש עדיין מספיק זמן כדי שלא יתחיל לעולם, כנגד אותה עמדה רחוקה וכנגד אותם תנאי שדה ארורים […] אך הדבר אכן יתחיל בקרוב, כולנו יודעים זאת, אנו, שהגענו רחוק מדי והנחנו הרבה מדי על כף המאזניים, והרגע הזה אינו זקוק אפילו לנער דרומי בן ארבע-עשרה שיחשוב: לו רק הפעם. אולי רק הפעם הזאת, עם כל-כך הרבה להפסיד וכל-כך הרבה להרוויח: פנסילבניה, מרילנד, העולם כולו, כיפת הזהב של וושינגטון הבירה ככתר עבור המאמץ האבוד […] וזה הדבר: הקצה המוחלט שממנו אין חזרה, לסגת עכשיו ולברוח הבייתה, או לדהור קדימה ללא-תקנה, ללא תקווה וללא אפשרות ובכלל […] לצלול לעד מעבר לסיפו הרועם של קצה העולם".

 [תרגום: ד"ר דן קורדובה]

*

 

מספר שבועות לאחר שוך הלחימה בגטיסברג הגיע מכתב נוסף אל בית משפחת באראט-מקמהון בדרום-קרוליינה. התאריך שהתנוסס בקצה המכתב היה ה-18 ביולי, 1863. המכתב נשלח ממחנה צבאי שליד ריצ'מונד, וירג'יניה, בירת הדרום. הכותב היה ויליאם לורנס באראט:

 

"אני שוב מנצל את ההזדמנות הניקרת בפני לכתוב לך מספר שורות ולעדכן אותך באשר למצבי. בריאותי נותרה בכי רע. גם אין בידי חדשות מלחמה עבורך, מלבד הכותרות בעיתון המקומי, המבשרות כי הגנרל לי נסוג חזרה לווירג'יניה. כבר זמן רב שלא שמעתי מאחינו מילטון. במקרה ואמות בקרב הייתי שמח לדעת כי העסק המשפחתי יחזיק מעמד, וכי החובות שצברנו ישולמו עם הזמן, מבלי לפרק את משפחתנו כליל. החיילים שסביבי משתמשים במעין אימרה עבור כל אדם שמת לידינו, או עבור כל חפץ שאובד ונשכח. הם אומרים שהוא 'נעלם בארובה'. אנא מסרי בשמי לכולם כי, לדעת אחיך, קונפדרציית הדרום בדרכה 'להיעלם בארובה'. ויותר אף מילה".       

 [תרגום: ד"ר דן קורדובה]

 

כארבעה חודשים מאוחר יותר, בבוקר סגרירי של ה-19 בנובמבר, 1863, ביקר אברהם לינקולן, נשיא ארצות-הברית המכהן, בבית הקברות שבגטיסברג. כשהוא רכוב על סוס גבוה ומלווה משני צדדיו במזכיר המדינה ובמזכיר האוצר, התקדם לינקולן בראש המשלחת אל בית הקברות המיועד, מוקף מכל עבר בנכבדי העיר ובאלמנות המלחמה. לאחר נאום ארוך ומתמשך של אחד מנכבדי המקום, עלה לינקולן לבמה וקרא במשך פחות משלוש דקות את מה שלימים ייחשב לגדול הנאומים בהיסטוריה האמריקאית. בין היתר, הדגיש הנשיא ב"נאום גטיסברג" את ערך השוויון, אשר עליו נוסדה האומה האמריקאית ואשר עבורו נלחמו ומתו האלפים בגטיסברג:

 

לפני שבע ושמונים שנה הולידו אבותינו על יבשת זו אומה חדשה, אשר נולדה בחירות וייעודה האמונה כי כל בני האדם נבראו שווים […] העולם ישית ליבו מעט, אף לא יזכור לאורך ימים את שאנו אומרים כאן, אך לעולם לא יוכל לשכוח את שהם עשו כאן. מוטב הוא כי אנו החיים, נקדיש עצמנו כאן למלאכה הלא גמורה אשר הם נשאו אותה עד עתה באצילות כה רבה. מוטב כי אנו כאן נקדיש עצמנו למשימה הכבירה הניצבת עדיין בפנינו – כי ממתים עטורי תהילה אלו נשאב מסירות רבה יותר למטרה שעבורה נתנו הם את מלוא מסירותם האחרונה – כי נגמור אומר שמתים אלו לא לשווא מתו – שאומה זו, תחת האל, תזכה ללידה חדשה של חופש – וכי שלטון של העם, בידי העם, עבור העם, לא יכלה מן הארץ.

 

       

לוקרציה קרוליין באראט-מקמהון                  אברהם לינקולן ופתיחת "נאום גטיסברג"

    בגיל 60 לערך, שנת 1886

 

ערך השוויון נותר סוגייה בוערת בציבוריות האמריקאית גם בימינו, כאשר צילם הכבד של עבר העבדות ושל האפליה הגזעית מרחף עדיין מעל ראשיהם של אמריקאים רבים בתחילת המאה העשרים ואחת. מבחינה זאת, מוסיפים רבים לראות במלחמת האזרחים, על כל זוועותיה, כ"שעתה היפה" של אמריקה, אשר במהלכה נלחמה האומה על נשמתה והקריבה קורבן אדיר עבור אותם ערכים נאצלים שבהם תמיד התהדרה. כמו כן, נראה כי שני הצדדים הלוחמים, על-אף עולמם הערכי המנוגד בעיקרו, שילמו מחיר דמים כואב וחסר תקדים. קרוליין באראט-מקמהון שכלה את אחיה האמצעי בנג'מין, באחד הקרבות של שנת 1862. תפילותיה ומכתביה לא סייעו בידה למנוע את גורלה האכזר. אחיה הצעיר ויליאם-לורנס באראט נפל גם הוא במלחמה, בחודש מאי, 1864. אחיה הבכור מילטון באראט נפל בשבי האויב ומת במחנה השבויים זמן קצר לפני תום המלחמה.

 

סיפורה ומכתביה של משפחת באראט מכונסים בספר הנמצא באוסף ההיסטוריה האמריקאית, בקומה א' שבספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי.

באוסף ההיסטוריה האמריקאית תוכלו למצוא עוד פריטים רבים – ספרי עיון, מאמרים, יומנים וקטעי עיתונות – העוסקים כולם במלחמת האזרחים האמריקאית ובקרב גטיסברג בפרט.

 

קריאה מומלצת

גוטפלד, ארנון. ממושבות למלחמת אזרחים – היסטוריה אמריקנית עד 1861. תל-אביב: האוניברסיטה המשודרת, 1986.

פאוסט, דרו גילפין. רפובליקה של סבל – המוות ומלחמת האזרחים בארצות הברית. תל-אביב: מוסד ביאליק, 2017.

קאטון, ברוס. מלחמת האזרחים האמריקנית. תל-אביב: מערכות, 1979.

 

Faulkner, William. Intruder in the Dust. New-York: Vintage, 2011.

Heller, J. Roderick (Ed.) The Confederacy Is on Her Way Up the Spout – Letters to South-Carolina, 1861-1864. Columbia, South-Carolina: University of South Carolina Press, 1998.

Sears, Stephen W. Gettysburg. Boston: Houghton, 2004.

Stewart, George R. Pickett's Charge: A Microhistory of the Final Attack at Gettysburg, July 3, 1863. Boston :Houghton. 1987.