100 שנים לבכורה העברית של המחזה "הדיבוק" בתיאטרון "הבימה"

שנת 1922 נחשבת לשנה מרכזית בתולדות הספרות המודרנית. בשנה גורלית זו ראו אור רומן המופת יוליסס, מאת הסופר האירי ג'יימס ג'ויס, ופואמת הענק "ארץ הישימון", מאת המשורר האנגלו-אמריקאי ת.ס. אליוט, הנחשבים שניהם לאבני-דרך של כתיבה מודרניסטית וליצירות המופת המרכזיות שסיפקה המאה העשרים. בשנה זו ראו אור גם יצירותיהם החשובות של סופרים דוגמת פ. סקוט פיצג'רלד ומרסל פרוסט, וכן מחזותיהם של ז'אן קוקטו, לואיג'י פיראנדלו ויוג'ין או'ניל. בזירת הספרות העברית ראו אור באותה שנה קובץ הסיפורים המופתי של ש"י עגנון על כפות המנעול, וכן לקט ראשון מסיפוריו הקצרים של שאול טשרניחובסקי. בנוסף, 1922 נחשבת  לשנה גורלית של ממש עבור תיאטרון "הבימה", אשר ציין בדיוק חמש שנים להיווסדו ברוסיה המהפכנית, ואשר הציג באותה שנה במשכנו במוסקבה את הצגת הבכורה למחזה "הדיבוק" בגרסתו העברית. המחזה החדשני, אשר על מלאכת תרגומו אחראי היה המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק, הפך להצלחה בין-לאומית מסחררת והוא שהקנה לתיאטרון הצעיר את ראשית תהילתו. החוקרת דורית ירושלמי מציינת בהקשר זה כי "הצגת הדיבוק של הבימה המוסקבאית הפכה לנקודת ציון: יום הולדתו של התיאטרון העברי המקצועי, ועד מהרה גם פאר היצירה התאטרונית של התרבות העברית המתחדשת" (9).

המחזה, שנודע בשמו הרשמי כ"בין שני עולמות: הדיבוק", נכתב במקור ברוסית וביידיש על-ידי היוצר ש. אנ-סקי (1863 – 1920), פעיל חברתי יהודי ואיש-רוח בוהמייני רוסי. עלילת המחזה עוסקת בבחור ישיבה עני בשם חנן, המתאהב בלאה, בת הגביר הנכבד. משנודע לגיבור כי אהובתו מיועדת להינשא לאחר, הוא מת ונשמתו נאחזת כ"דיבוק" בגופה. ניסיון חילוץ "הדיבוק" מהנערה מלווה בטקסים מאגים יהודיים ובחשיפת לב ההוויה היהודית בגולה. המחזה, שנכתב בשנת 1913, עוסק במקורו בחיי הפולקלור והמיסטיקה היהודיים של התקופה, אך מצליח גם לבטא אמיתות רחבות יותר, הנוגעות לחיי היהודי החדש – זה המתגורר בגולה ברוסיה, אך בהמשך גם במדינתו העצמאית בישראל. כך, למשל, ב-9 בדצמבר 1920, עלה לראשונה המחזה בשפת היידיש, בביצועם של  חברי הלהקה הווילנאית, בתיאטרון האליזאום שבוורשה, והפך מיד להצלחה מסחררת. תופעה זאת חזרה על עצמה גם במסע ההופעות של הלהקה בשנות העשרים, ברחבי אירופה ובארצות-הברית, כאשר המחזה החדש סחף אליו אלפי צופים, מראשי מדינות ועד עניי הארץ. המוטיב החברתי של עניים מול עשירים וכן העיסוק הסימבולי בנושאי פולקלור, מאגיה ומיסטיקה, פנו היטב לליבם של ההמונים והפכו את ההצגה לאירוע תרבותי בין-לאומי.

ואולם, נראה כי דבר לא הכין את עולם התיאטרון העברי לעוצמת התגובות להן זכתה הגרסה העברית של המחזה, אשר הועלתה על-ידי חברי התיאטרון הצעיר "הבימה", ב-31 בינואר 1922, במשכנם שבתיאטרון סקרטריובה שבמוסקבה. לנוסח העברי של המחזה אחראי היה, כאמור, חיים נחמן ביאליק, ואת תפקיד הבימוי מילא יבגני וכטנגוב, מגדולי אנשי התיאטרון הרוסי, ובעל דעות ליברליות בכל הנוגע לזכויות היהודים ברוסיה. ההצגה של "הבימה" נגעה היטב בנימי ההוויה היהודית במזרח אירופה ונתנה ביטוי לתחושות רווחות בקרב האינטליגנציה הרוסית. החוקרת אולגה לויטן מציינת בהקשר זה כי "שיתוף הפעולה בין [מחזהו של] שלמה אנ-סקי ויבגני וכטנגוב היה מקרה של מפגש מוצלח בין התרבות הרוסית לתרבות היהודית בעשור השני למאה העשרים" (39), וכי את הצלחת המחזה יש להבין גם לאור התהליכים ההיסטוריים והחברתיים שפקדו את יהודי רוסיה בני התקופה. בנוסף, נראה כי הופעתה המחשמלת של השחקנית הצעירה חנה רובינא, כלאה בעלת "הדיבוק", הפכה במהרה לשיחת היום והקנתה לגרסתה העברית של "הבימה" את תהילתה הגדולה. המחזה הוצג בשנות העשרים בברית-המועצות לא פחות מ-300 פעמים.

"הבימה" מעלה את "הדיבוק". הצגת הבכורה הייתה בתיאטרון סקרטריובה, בסמטת ניז'ני קיסלובסקאיה מס' 6 במוסקבה, ב-31 בינואר, 1922 [תמונה בנחלת הכלל]

"התופעה הדיבוקית" ומשחקה האקספרסיוניסטי יוצא הדופן של רובינא העלו את קרנו של התיאטרון הצעיר ופרסמו אותו במהרה גם מחוץ לגבולות רוסיה הקומוניסטית. החוקר פרדי רוקם מציין כי  "בעת ההיא הגיעו לארץ-ישראל גם ההדים הראשונים של הפקת 'הדיבוק' על -ידי תיאטרון 'הבימה'. במכתב ממוסקבה מאת ש' ביחובסקי, אשר התפרסם ב 'הארץ' ב-28.6.22, זוכה הצגה זו לביקורת אוהדת ביותר – 'זוהי אמנות טהורה ומזוקקת, אמנות ממדרגה הראשונה . . .' . ביחובסקי מסיים את דבריו באומרו כי הנך מרגיש כי בא הזמן להראות את ה'דיבוק' וגם את שאר המחזות ש'הבימה' מציגה, בארץ-ישראל, כי הקהל העברי החי והעובד בארץ אבות זכאי לראות את העבודה הענקית הזאת, כי העת שהבימה עסוקה הייתה בלימוד ובהשלמות, הולכת ועוברת, והיא צריכה לחשוב על עקירת דירתה במוסקבה ולהניח אבן לבניינה באחד הרחובות שבירושלים או יפו" (187). צופה נלהב נוסף של ההצגה, אשר ביקר במוסקבה ב-1923, היה דוד בן-גוריון, ראש ממשלתה לעתיד של מדינת היהודים. ההיסטוריונית אניטה שפירא מביאה את תחושותיו בעקבות הצפייה במחזה: "אחת החוויות הבלתי נשכחות שהיו לו בביקור ההוא היתה הצגת “הדיבוק" של  אנסקי […]  בלב הדיכוי האנטי־ציוני הוצג מחזה שכל כולו משוקע במסורת האבודה של העיירה היהודית,  בידי  להקה  יהודית,  ובעברית.  בתחילת  ההצגה  חשש  בן־גוריון מאכזבה,  אך  חיש  מהר  נשאב  אל  תוך  העוצמה  הדרמטית:  'הרושם  האדיר, המרעיש,  של  קטעי  החיים  הפנימיים  של  דורות  יהודים  […]  התורה,  הדבקות, ההתרוממות,  ההתלבטות,  הגעגועים,  הבטלה  והעוני  המשתפכים  בתמצית […] אני  הלום,  נרעש,  לא  יודע נפשי'. למחרת חזר לראות שוב את ההצגה, נפגש עם השחקנים, שמע מהם על חיי  הרעב  שלהם  ועל  געגועיהם  לארץ  ישראל"  (66-65).

חנה רובינא (כלאה) ונחום צמח (כצדיק, לבוש לבן) ב"הדיבוק" ב"הבימה", מוסקבה, 1922 (נחלת הכלל).

חנה רובינא, צבי פרידלנד ושחקנים נוספים של "הבימה"; מצורף גם צילום של התוכניה המקורית של המחזה, מ- 1922. התמונות באדיבות ארכיון "הבימה".

לא תהייה זאת הגזמה לומר כי המחזה "הדיבוק" הוא שהקנה לתיאטרון "הבימה" את מעמדו הלאומי והוא שהביאו, בסופו של דבר, להעתיק את מקום מושבו לארץ-ישראל. בשנות העשרים נדד התיאטרון והציג מול אולמות מלאים בכל בירות אירופה. נראה היה כי גם כשהחלו אורות הדמוקרטיה האחרונים להיכבות מעל ליבשת, המשיכו התיאטרון העברי ומחזהו "היהודי" למשוך אליהם את המוני הצופים. הסיפור אולי המוזר ביותר בהקשר לתקופה זאת התרחש בשנת 1937, כארבע שנים לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, כאשר תיאטרון "הבימה" הוזמן להופיע בברלין, כחלק מפסטיבל אמנותי מפורסם. השחקן והיוצר שמעון פינקל, מי שנחשב לאחד מוותיקי תיאטרון "הבימה", כתב בספר זיכרונותיו כי "את הרישיון לכך נתן לא אחר מאשר יוזף גבלס, שכתב בשנת 1927 ביקורת נלהבת על 'הבימה' ועל 'הדיבוק'. רישיון זה בוטל ברגע האחרון ממש על-ידי הרמן גרינג" (178). חברי התיאטרון המשיכו, לפיכך, את מסעם, אשר נפתח בביקור בצרפת, שם זכו להשתתף ב"תערוכה העולמית של פריז" (1937). בתערוכה מיוחדת זו הוצגו יצירות המופת בנות התקופה – למשל, הציור גדול המימדים "גרניקה" של פבלו פיקאסו. הייתה זאת גם התערוכה העולמית האחרונה שהתקיימה על אדמת אירופה; שנתיים מאוחר יותר פרצה מלחמת העולם השנייה.

   

א. כרזה גרמנית משנת 1929 המהללת את תיאטרון "הבימה"; ב. תעודת כבוד שקיבל תיאטרון "הבימה" בתערוכה הבינלאומית בפריס בשנת1937. הייתה זאת התערוכה העולמית האחרונה באירופה, לפני מלחמת העולם השנייה. (התמונות באדיבות אולגה לויטן, מנהלת ארכיון המרכז הישראלי לתיעוד אמנויות הבמה). 

 

רשימה זאת נכתבה לכבודה של ד"ר אולגה לויטן, מנהלת ארכיון המרכז הישראלי לתיעוד אמנויות הבמה, המסיימת בימים אלו את פועלה רב השנים בארכיון. 

בארכיון עצמו, הממוקם בקומת המרתף של הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי, תוכלו למצוא חומרים ותמונות נוספים, העוסקים בהיסטוריה המגוונת ורבת השנים של התיאטרון העברי והארץ-ישראלי.  

בימים אלו מוצגת התערוכה "מסעות הדיבוק", במרכז למורשת היהדות על-שם צימבליסטה שבאוניברסיטת תל אביב, המציינת 100 שנים להעלאת המחזה בתיאטרון "הבימה".

 

קריאה מומלצת

אנ-סקי, ש. הדיבוק: בין שני עולמות. תל-אביב: אור-עם, 2005.

ירושלמי, דורית. "מבוא: היסטוריות של הדיבוק". אל נא תגרשוני: עיונים חדשים בהדיבוק. עורכים: דורית ירושלמי ושמעון לוי. תל-אביב: ספרא, 2009.

לויטן, אולגה. "הדיבוק: מסמכים ועדויות מן השיח הרוסי". אל נא תגרשוני: עיונים חדשים בהדיבוק. עורכים: דורית ירושלמי ושמעון לוי. תל-אביב: ספרא, 2009.

פינקל, שמעון. בצל מאבקים – רשמים ורשימות. תל-אביב: עקד, 1990.

רוקם, פרדי. "'הדיבוק' בארץ ישראל – התיאטרון, הביקורת והתגבשותה של התרבות העברית". קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה, 20, 1981. 183 – 202.

שפירא, אניטה. בן-גוריון: דמותו של מנהיג. תל-אביב: עם-עובד, 2015.

 

תגובה אחת בנושא “100 שנים לבכורה העברית של המחזה "הדיבוק" בתיאטרון "הבימה"

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *