ארכיון חודשי: ינואר 2018

הייתם מוסרים את מפתחות ביתכם לזר? ומה לגבי המידע הפרטי שלכם?

פורסם בתאריך על ידי
2

היום, 28/1 מצוין במדינות רבות בעולם יום פרטיות המידע והגנתו. מטרתו של יום זה היא לעורר מודעות להגנה על פרטיות ונתונים. כיום, כאשר אנו חיים בעידן ה-BIG DATA קל לחברות לכרות מידע מבסיסי נתונים, לנתח את ים הידע הנאסף במהירות, להפיק מנתונים אלה תובנות אודות תבניות המניעות את עולמנו, וכך לצפות מהומות או לנבא התפרצות מגפות. למה אם כך יש צורך במודעות לפרטיות? הצורך במודעות לפרטיות המידע רק גדל כיוון שאסור לנו לשכוח מאין באו שלל הנתונים עליהם מתבסס ה-BIG DATA ואילו עוד שימושים יש למידע זה בדרך.

היום, כשלכולנו נייד בקצה היד, כל תהליך איסוף המידע, פיענוחו והפצתו הפכו קלים וזולים. מהפכת המחשוב שעבר העולם הקטינה את המחשב והפכה אותו למהיר. לשם השוואה – מערכת הניווט של חללית אפולו, פאר היצירה של אותה תקופה שקלה 32 ק"ג וזיכרון העבודה שלה היה 64KB RAM. בימינו הטלפונים שוקלים פחות מ- 200 גר', וזיכרון העבודה שלהם הוא בממוצע 4GB RAM, פי 64,000. מקצה היד שלנו זורם המידע אל מחשבי הענן שגודלם וכוחם המשותף כבר בלתי נתפס. כוח המחשוב המשותף של מחשב סריגי שכזה, מאפשר, כאמור, פתרון בעיות המטרידות את האנושות כמו חיזוי מגפות, אסונות, שאלות מסובכות כמו קיפול חלבונים ומציאת תרופות חדשות. אבל יש לו גם צד מסחרי.

בעבר כדי למכור מוצר, נאלצו המוכרים לכתת רגליהם ולעבור בין לקוחות, או לנחש היכן יקבל בית העסק שלהם חשיפה – היכן למקם חנות, והיכן לפרסם אותה: זמן שידור באמצעי התקשורת המוקדש לפרסום קצר ויקר וכך גם מודעות בעיתונים. גם הסתמכות על מובילי דעה כאמצעי פרסום היא בעייתית, כיוון שהיא מצריכה איתור שלהם, ומידה רבה של שכנוע ותקציב כדי שיפעילו את השפעתם ויפרסמו את המוצר. תהליך יקר ואיטי. היום, כאשר כולנו מחוברים לרשת האינטרנט, כל המכשירים המחוברים לרשת אוספים מיליוני טרה-בייטים של מידע ושולחים אותם בחזרה לענני המחשוב. משם הם נאספים ונמכרים על ידי חברות לכל מי שמוכן לשלם.

עולם זה של מסחר במידע הפרטי שלנו מתנהל הרחק מעל ראשינו, ואנו נהנים רק מפירורים הניתנים לנו כדי שנמשיך לספק אותו. בכל פעם שהזדהינו למערכת כלשהי, הצטרפנו למעשה למאגר המידע של אותה חברה, והתחלנו לתת לה פרטים אישיים עלינו. בתמורה מבטיחה לנו אותה חברה שתספק לנו שירות או מוצר מותאמים יותר לצרכינו, הטבות ופינוקים שונים בדמות הנחות למשל. מצד שני, מרגע שמסרנו את אותו מידע פרטי, איבדנו שליטה עליו. כל עוד אנו לקוח שנכנס לחנות, רכש מוצר ולא הזדהה, החנות יכולה לדעת רק שלאותו מוצר יש ביקוש. מרגע שהשתמשנו באמצעי זיהוי כלשהו המחבר אותנו הצרכנים למוצר, החברה יכולה להמשיך ולנסות למכור לנו מוצרים נוספים שלדעתה אנו צריכים: קניתם חולצה? רוצים גם מכנסיים, גרביים ונעליים? אולי תרצו משהו משותפינו המוכרים גם תיקים? תוכלו לקבל גם הנחה עבור רכישת נוספת בחנויות אחרות במועדון הלקוחות שלנו. נשמע מוכר?

את הקופאית המנסה למכור לנו עוד כמה מוצרים לא נחוצים כולנו מכירים. גם את הקופונים "המותאמים אישית" שמגיעים כל העת. אבל כמה מכם שמו לב להצהרת הפרטיות של האפליקציות? כמה שמו לב לרשימה הארוכה של הרשאות שאפליקציות שונות מבקשות לשימוש בטלפון הנייד? כמה מכם אישרו אותן מבלי לעצור שנייה ולחשוב למה? למה אפליקציה אחת צריכה לדעת אילו אפליקציות אחרות מותקנות על הטלפון? למה אפליקציות שבינן לבין מיקום גאוגרפי אין כל קשר, צריכות לדעת היכן אנחנו ולאילו רשתות WIFI התחברנו? קל להבין מדוע אפליקציות כמו WhatsApp צריכות גישה לרשימת אנשי הקשר שלנו, אבל למה אפליקציה להזמנת מונית צריכה להכיר אותם או מדוע היא צריכה גישה ללוח השנה שלנו? אנו צורכים את האפליקציות הללו אך רובנו לא שמים לב, ובלי משים מאשרים לאפליקציות לאסוף עלינו מידע פרטי. לעומת זאת האפליקציות, מצהירות בהצהרת הפרטיות שלהן כי מידע שאנו מוסרים להן מרצוננו הוא רכושן ויתכן שמידע זה יועבר גם לגורם שלישי. וכך לא רק הרגלי הקנייה שלנו הופכים לרכושן, גם תמונות שאנו משתפים, סטטוסים שפרסמנו, וכל פרט מידע אחר שפרסמנו הוא שלהן ויכול לעבור הלאה לגורם שלישי.

מיהו אותו "גורם שלישי"? מדובר בחברות מסחריות אחרות המשלמות עבור המידע, אבל לא רק. לעיתים מדובר בגורמים ממשלתיים הדורשים מחברות להעביר להן מידע על הגולשים מסיבות ביטחוניות, כמו מניעת פשע או טרור. גם כאן ההגדרות בעיתיות. במשטרים טוטאליטריים המנסים לשלוט במידע שמקבלים אזרחיהן ובמידע העובר ביניהם, ברור לנו שהממשלה המאזינה לאזרחיה ויודעת עליהם הכל. אבל אסור לשכוח שגם ממשלות מערביות עלולות לגלוש במדרון החלקלק של מעקב אחרי האזרחים, כדי להטות את דעת האזרחים לדעה הרצויה לממשל.

כאשר כל המערכות סביבנו מחוברות לרשת האינטרנט, לא מעשי שנתנתק לחלוטין. אבל מה כן אפשר לעשות?

  • היו מודעים לזכותכם לפרטיות ואל תמסרו מידע אישי מיותר. הוא שווה לקמעונאיות הרבה יותר מאשר קופסת השוקולדים ביום ההולדת וכל ההנחות שתקבלו בעזרת הקופונים, ושווה יותר מכל יתרון בכל אפליקציה.
  • אל תתפתו להשתתף בשאלוני רשת חביבים המחייבים כניסה עם חשבון גוגל או פייסבוק. הפרופיל שלכם שווה הרבה יותר מהידיעה מה פירוש אותיות שמכם באלפבית הרוני, איזו חיה הייתם בגלגול הקודם או כמה אתם חכמים.
  • קחו לכם מספר דקות ועברו על רשימת ההרשאות של כל אפליקציה בטלפון הנייד. אם הטלפון מאפשר – כבו כל הרשאה מיותרת. כמובן שמיד תוזהרו שהאפליקציה עלולה לא לפעול בלי ההרשאה הנסגרת, אך לא צריך להיבהל. הרוב יפעל גם בלי ההרשאות המיוחדות, ומה שלא ניתן תמיד לאישור מחודש.
  • הגדירו חשבונות כפרטיים ברשתות החברתיות, כך שרק מי שתאשרו יוכל לראות מה שיתפתם.
  • קיבלתם פנייה או שיחת טלפון מגורם לא מוכר ולא רצוי – חסמו אותו.
  • פנו למפתחים אם אפשר ודרשו לדעת – לאן הולך המידע. שימו לב גם לשינויים בהגדרות הפרטיות ופנו לחברות. תלונות גולשים גורמות לחברות לשמור טוב יותר על פרטיות תוכן הגולשים.

זכרו תמיד שהמידע האישי הוא שלכם. בדיוק כמו מפתחות הבית או הרכב. גם אותם לא תמסרו לזרים בלי לדעת למה. קחו את היום להתחיל לקחת בחזרה את המושכות אליכם.

"סמלים ואמבלמות" (Symbola et emblemata)

פורסם בתאריך על ידי
3

אנו שמחים לבשר על תרומה ייחודית וחשובה שהתקבלה לאחרונה, לאוסף הרברט כהן לספרים נדירים בספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי.
הספר, Symbola et emblemata (סמלים ואמבלמות), מאת יוהכים קמרריוס, (1534-1598 Joachim Camerarius), נתרם ע"י גב׳ אירנה היימן, מעיזבונו של בעלה המנוח וולטר היימן מציריך. התרומה התאפשרה בזכות תיווכה ועזרתה של גב' תמי מנור פרידמן שטיפלה בעיזבון ויזמה את הקשר עם אוניברסיטת תל אביב, של ד"ר תמר צ'ולקמן מהחוג לתולדות האמנות (חוקרת אמבלמות), ושל תמר אברמסון מלגאית ותלמידת תואר שני בחוג לתולדות האמנות שיצרה את הקשר הראשוני בין הצדדים.

ל"סמלים ואמבלמות" היתה השפעה עצומה החל עם פרסומו הראשון (1590-1598) והספר זכה ליותר משבע הוצאות ותרגומים.
העותק שנתרם לספריה – השלם ביותר המוכר, במצב השתמרות מעולה וללא כל פגם! – הוא המהדורה של מיינץ משנת 1668. אין כל ספק בחשיבותו של הספר ללימודי אמבלמות (שילוב בין תמונה וטקסט שמגלמים יחד מסר פוליטי, דתי, חברתי ו/או תרבותי), מחשבה אינטלקטואלית, התפתחות מדעי הטבע, כמו גם למחקר האמנות, הספרות והמחקר ההיסטורי והמדיני של גרמניה.
מחבר הספר, יוהכים קמרריוס, היה רופא ובוטניסט מנירנברג ובנו הבכור של ההומניסט הצפוני החשוב ביותר אחרי ארסמוס מרוטרדם: יוהכים קמרריוס האב (1500-1574).
הספר הייחודי הזה, שיצא לאור לראשונה בין השנים 1598-1590הפך עד מהרה, בזכות ההוצאות והתרגומים הרבים שלו שתרמו לתפוצתו העצומה, לרב מכר של הזמן ההוא ולאחד הכתבים החשובים והמשפיעים ביותר בתקופתו.

קמרריוס משלב בספרו בין מדעי הטבע לסוגה האמבלמטית, ובכך ייחודו. הספר, מעין "קטלוג של הטבע" מכיל כ-400 אמבלמות, דרכן מציג המחבר את תמונת הידע והפרשנות של הטבע, כפי שהובן במאה ה-16 ובחלוקה לארבעה חלקים (centuriae): (1) על הצמחים/ (2) על ההולכים על ארבע/ (3) על ציפורים ובעלי חיים אחרים החיים באוויר/ (4) על יצורים ימיים, לטאות, צפרדעים ושבלולים.
החלוקה לסוגים השונים מציגה מחד, חקירה שיטתית של הטבע ומאידך, קונטמפלציה מורליסטית על הבריאה של האל ("ספר הטבע"). בטקסט המלווה את האמבלמות, קמרריוס פורס את הידע הזאולוגי הנשען בין היתר על טקסטים עתיקים של אריסטו, אפלטון, פליניוס ואחרים, לצד מוסר השכל מורליסטי ופירושים אמבלמטיים שונים. הוא מזמין את הקורא להתייחס לטבע כאוסף עשיר של אמבלמות שהבורא יצר עבור האנושות. התפקיד הניתן אם כן לקורא, הוא לפרש את האמבלמות כעדות לכוח הבריאה והיצירה של האל.
אוצר נדיר זה, הן מבחינה אינטלקטואלית והן מבחינה אמנותית – עומד לרשות חוקרי האוניברסיטה וניתן לצפות בו בתיאום מראש, באוסף הספרים הנדירים בקומת האוספים, בספרייה המרכזית.

גירסה דיגיטלית של הספר>>

המידע באדיבות ד"ר תמר צ'ולקמן, החוג לתולדות האמנות, אוניברסיטת תל-אביב.

שבע מילים כמשל לעתיד המדע והידע

פורסם בתאריך על ידי
4

לפני 70 שנה כתב אורוול את הספר "1984", וסיפר בו על "השיחדש": מהלך של מפלגת השלטון, בו משנים את השפה הרגילה בעזרת ביטול מגוון מילים מיותרות כדי "לשמש כלי ביטוי להשקפת העולם והרגלי המחשבה היאים"[i], לקו המחשבה של המפלגה כמובן. ייחודה של שפת שיחדש הוא שמשנה לשנה קטן בה אוצר המילים, ויחד איתו קטן הפיתוי לחשוב כי "דברים שכבר אין להם שם, אי אפשר כלל להעלותם על הדעת"[ii]. בימים אלה נראה שאורוול טעה ב- 30 שנה, וחזה לא את 1984, אלא את ימינו.

ב- 15/12/17 בישר ה – Washington Post, כי למרכז לבקרת מחלות ומניעתן, ה-CDC, ניתנה רשימת מילים אסורות לשימוש בבקשות תקציבי פעילות ומחקר ממשלתיים: פגיע vulnerable, זכאות entitlement, גיוון/מגוון diversity, טראנסג'נדר transgender, עובר fetus, מבוסס ראיות evidence-based, מבוסס-מדעית science-based. לשניים מהביטויים הללו הוצעה חלופה: במקום הביטויים "מבוסס מדעית" או "מבוסס ראיות", הוצע נוסח "מבוסס על מדע, תוך מתן תשומת לב לסטנדרטים ורצונות קהילתיים". למחרת בישר ה – New York Times, שאין איסור מפורש על מילים או מחקר בתחומים אלה, ומדובר בהצגה מוטעית של תהליך הדיון בנוסח התקציב המתגבש. כלומר, מקורה של "ההמלצה" הוא רצונם הטוב של פקידי ממשל להקל על רפובליקנים להצביע בעד בקשות התקציב.

שינוי מדיניות של ממשלים שונים הוא טבעי, אך משמעות ביטול המילים רחבה יותר משינוי שכזה. איך ניתן לכתוב בקשות לתקציב על נושאים "שאי אפשר לומר את שמם"? מי יקצה תקציבים למחקר והתמודדות עם בעיות שלא קיימות? מה יעשו, למשל, החוקרים המנסים להילחם בנגיף הזיקה והשפעתו של מומים מולדים, מבלי לדבר על העוברים? או סוכנויות הפועלות לסיוע לטראנסג'נדרים -אוכלוסייה הפגיעה למחלות כמו איידס, צהבת, שחפת, ומחלות נוספות, אם האוכלוסייה לא קיימת?

לא ברור מה גרוע יותר – האיסור הראשוני להשתמש בשבע המילים או ההבהרה שמדובר בהמלצה בלבד לצורך קבלת מימון. מותר לחקור הכל במימון ממשלתי, ובדרך זו, אם לא נזכיר את שמם המפורש של דברים, מי שדעתו שונה יוכל לעצום עיניים, לסרב לדון בהם, ואולי כמעשה קסמים, בעיות ייעלמו מעצמן. אם אוכלוסיית הטרנסג'נדרים לא קיימת, היא לא יכולה להיות חשופה למחלות ומצבים נפשיים שונים, ולכן אין צורך לטפל באוכלוסייה זו או להשקיע בפעילות מניעה. כך גם לגבי עוברים: כיוון שעוברים לא קיימים כנושא למחקר – אפשר להתעלם מהנזק שתרופות שונות גורמות לעוברים ומהשפעת אלכוהול וסמים עליהם. חברי הקהילה העסקית היו מאוד שמחים אלמלא הוטרדו בזוטות כמו מחקרי יעילות ובטיחות של מוצרים, או התגוננות מתביעות על נזקים שמוצריהם גרמו.

יריית הפתיחה ל"רצונות הקהילה" כמצפן למחקר ותקציבים נורתה כבר עשרים שנה, והשלכותיה נראות גם היום. בשנת 1996, נאסר על ה- CDC להקצות משאבים למחקר בנושא מניעת פציעות או כל מחקר אחר הקשור לפיקוח על כלי נשק, איסור שעדיין נמצא בתוקף. גם במקרה זה לא נאסר המחקר בנושא בטיחות השימוש בכלי נשק ופציעות הקשורות לירי. מה שנאסר הוא הוצאת כספי ציבור על מחקרים הקוראים לפיקוח על כלי נשק. בעזרת המונח המוצע החדש אפשר לומר כי אפילו אם העדויות העולות ממחקרים מבוססים מבחינה מדעית, מראות כי רצוי לפקח על שימוש בנשק, יש לשים לב לסטנדרטים ורצונות קהילתיים, הקובעים כי זכותם של האזרחים לשאת נשק, ולכן מחקר שעלול לסתור זאת – לא ימומן. רוצים לחקור? בבקשה. אבל לא על חשבון משלם המיסים.

אם נמשיך להאמין בחופש לחקור הכל, גם אם במימון לא ממשלתי, נשאלת השאלה מי יממן את כל המחקרים בנושאים אלה? מימון המונים? חברות פרטיות בעלות אינטרסים מסחריים? שאלה זו חשובה במיוחד לאור ההצעה להחליף את המונח "רפואה מבוססת הראיות", במשפט "רפואה שאמנם מבוססת על מדע, אך נותנת תשומת לב לסטנדרטים ורצונות קהילתיים".

אם נניח שחוכמת ההמונים תנחה את מימון ההמונים למחקר, אנו נתקלים בבעיה, כיוון שחוכמת המונים מבוססת על ידע, הטרוגניות של ההמון, על מצבור ידע קיים וזמין לצורך קבלת ההחלטות, ועל כך שהמון זה אינו מוטה על ידי מערכת השולטת בהתנהגותם או נטיות פוליטיות. ברגע שמילים נמחקות מהלקסיקון – קיימת הטייה של חוכמת ההמון, ונגזלת ממנו הבחירה החופשית באמת אם לממן מחקר או לא.

כפי שהוכיחה ההיסטוריה, גם על חברות מסחריות אי אפשר לסמוך, בכל הנוגע למימון מחקר ניטראלי. עוד כשהותר השימוש בבסיס מדעי, נדרשו עשרות שנים ומחקרים כדי להוכיח את הנזק שבעישון. חברות הטבק השתמשו בטקטיקות רבות ומגוונות כדי למכור סיגריות, תוך שהסתירו במשך שנים את נזקי העישון, מימנו מחקרים שערפלו את הקשר בין עישון ומחלות ואף ממנו מחקרים בעד עישון[iii][iv]. חברות אלה היו שמחות להיפטר מהבזבוז המציק של תשלום מעל ל-200 מיליארד דולר שנכפה עליהן בארצות הברית, רק בגלל כל אותו "בסיס מדעי".

בנקודת המפנה בה אנו נמצאים כעת, בפתחה של שנת 2018, כדאי שנשים לב ונחליט מהם רצונות הקהילה שלנו. האם נתעלם משבע המילים האסורות הללו ונמשיך באומץ וחופש אקדמי לחקור הכל, או שנגלוש בעזרת אותן שבע המילים ואחרות שיוסיף לנו "האח הגדול" אל עבר "שיחדש" של בורות וחוסר יכולת חשיבה, אל עבר עתיד בו איש לא יבלבל אותנו עם העובדות, כי "בערות היא כוח"[v].

[i] אורוול, ג' (1971). 1984. (תרגום : ג' אריוך). תל אביב : עם עובד.

[ii] שם.

[iii] Bero, L. A. (2005). Tobacco industry manipulation of research. Public health reports, 120(2), 200.

[iv] Glantz, S. A., Bero, L. A., Slade, J., Hanauer, P., & Barnes, D. E. (Eds.). (1998). The cigarette papers. [Online reader version]. Retrieved from https://publishing.cdlib.org/ucpressebooks/view?docId=ft8489p25j;brand=ucpress

[v] אורוול, ג' (1971). 1984. (תרגום : ג' אריוך). תל אביב : עם עובד.