ספרים נדירים, סטודנטים סקרנים וחדשנות בהוראה

בסמסטר ב' של שנת הלימודים תשפ"ג אוסף הספרים הנדירים שלנו הפך, לראשונה, למשתתף מרכזי בקורס אקדמי. הסמינר "מילים וחומר: מבוא להיסטוריה של הספר, 1750-1350" בהנחייתו של ד"ר רעי שרירא מהחוג להיסטוריה כללית שנבנה סביב דוגמאות מהאוסף, התקיים כולו בקומת האוספים המיוחדים של הספרייה, בעבודה צמודה עם פריטים נדירים ויקרי מציאות. כעת, עם זכייתו של ד"ר שרירא בפרס הרקטור לחדשנות בהוראה על הסמינר הזה, אנו מברכים אותו וגאים בחלקה של הספרייה ביצירת חווית לימודים לא שגרתית ומפרה.

השיעור הוצע כסמינר בחירה לתלמידי תואר שני בחוג להיסטוריה כללית והיה פתוח גם לתלמידים מצטיינים בתואר הראשון. ברמה היסודית הקורס נועד להקנות ידע על ההיסטוריה של טכנולוגית המידע הכי בסיסית, הספר, באחת התקופות הסוערות בתולדות המדיום – ימי הביניים והעת החדשה המוקדמת. ברמת הכישורים, הקורס נועד להכשיר תלמידים במיומנויות מחקר בסיסיות – גישה לארכיונים וספריות מחקר, קודיקולוגיה (חקר הספר מבחינה חומרית), פליאוגרפיה (חקר כתבי היד) וכיצד לחשוב על שאלות מטריאליות ״קלאסיות״ בסביבה דיגיטלית עתירת מידע. ברמה המתודולוגית הקורס נועד להכיר לתלמידים את אופן הארגומנטציה של השדה השוקק של ההיסטוריה של הספר, שדה שמתמחה בתנועה בין התוכן לצורה, ומשתמש בסוגי ראיות שונה מהמקובל על מנת לאתגר נארטיבים היסטוריים מקובלים שנוצרים לרוב מתוך התוכן של הטקסט תוך התעלמות מהצורה שלו.

העקרון הפדגוגי היסודי בקורס היה לימוד מתוך התנסות ודוגמאות ולא מתוך תיאוריה וכללים. מסיבה זו כל השיעורים התקיימו בקומת האוספים המיוחדים שלנו (להוציא שיעור אחד שהתנהל בספריה הלאומית ומוזויאון ישראל בירושלים) וכללו עבודה אקטיבית עם ספרים נדירים (כתבי יד וספרים שנדפסו לפני 1750). השיעורים התקדמו בשני צירים: הראשון התמקד באלמנטים שונים במבנה הספר – כתב, מצע כתיבה, כריכה, עמוד השער, איורים וכו׳; השני התקדם כרונולוגית – מכתב יד לדפוס, מקלף לנייר ולפיקסלים. כל שיעור חולק לשניים: החלק הראשון כלל דיון בחומרי הקריאה הנוגעים בנושא השיעור והדגמות של הבטים שונים בטיעונים באמצעות פריטים מאוספי הספרים הנדירים (לדוגמא: בשיעור על מצעי כתיבה הודגמו ההבדלים בין קלף לנייר מתוך כתבי יד שונים). המטרה בדיון היא לזקק את המתודה מתוך הדוגמא ולחשוב על ישומים שלה גם היום. בחלק השני התלמידים עבדו בזוגות בתחנות שונות כאשר בכל תחנה ניצב ספר נדיר מאוספי הספריה וכרטיס משימות. התלמידים התבקשו לבחון את הספרים ו״לפתור את החידות״ שהספר מזמן (למשל, בשיעור על מצעי כתיבה חקירה של סימני המים בספר מהמאה ה16 יכולה לחשוף שמקורו לא בונציה אלא בגרמניה). כל תחנה חייבה תנועה בין הספר כפריט פיזי, ובין מאגרי מידע דיגיטליים (למשל, זיהוי סימן המים בנייר במאגר דיגיטלי).

בנוסף, לאורך הסמסטר כל אחד ואחת מהסטודנטים נתבקשו "לאמץ" ספר נדיר מהספריה ולהגיש עליו שני דוחות שבחנו כישורים שונים שנרכשו בכיתה. הדוח הראשון (edition specific) ביקש להטמיע ׳ביבליוגרפיה אנליטית׳ שהיא ניתוח מדוקדק של ספר מודפס כדי להבין מתוכו את תהליך הדפוס של אותה מהדורה. הדוח השני (copy specific) דרש מהסטודנטים להתחקות אחר סימני קוראים ואספנים שבספר המסוים. בשונה מהמשימות בכיתה, שני הדוחות דרשו מהתלמידים להתעמק בספר אחד לזמן ממושך. שתי המשימות הללו היוו את הבסיס לדו״ח מפורט שנשלח לצוות הקיטלוג של הספריה במטרה להעשיר את הקטלוג הנוכחי.

רעיון בסיסי נוסף שהנחה את הקורס הוא שלמידה ברמת תואר שני צריכה לתרום לקהילה רחבה יותר מאשר רק קהילת הלומדים, קל וחומר בקורס שמתנהל באחד מהמוסדות הכי ציבוריים של האוניברסיטה – הספריה. לכן, בקורס הוצעו שלושה מרכיבים שאפשרו תרומה גדולה יותר לקהילה: 1. העשרת קטלוג הספריה – דוחות אימוץ הספר העניקו לסטודנטים הזדמנות להתעמק באוצרות הספריה. הדוחות הללו, לאחר שנבדקו, הוגשו לצוות הקיטלוג במטרה לתקן ולהעשיר את הקטלוג הנוכחי. 2. אפשרות של כתיבת פוסט אורח בבלוג הספריה בתור מטלה סופית במקום עבודת רפרט – הפוסט שכתבה המאסטרנטית יסמין סגול עלה לבלוג ופורסם ברשתות החברתיות של הספרייה וזכה למעורבות רבה.

אלמנט חדשני נוסף בקורס, שגם בו לקחה חלק הספרייה, היה ״התנסות בעבודת המדפיס״ ב VR. מרכז TauXR השוכן בספרייה, בעזרת תרומה מקרן Sfaho התומכת באוסף תולדות הספר שלנו, פיתח חווית מציאות מדומה של בית דפוס מהעת החדשה המוקדמת. ד"ר שרירא תרם לצוות הפיתוח מניסיונו, וקבוצת הסטודנטים של הסמינר הייתה הקבוצה הראשונה שהתנסתה בחוויה זו עוד בגרסאת הבטא. לאחר שכל סטודנט ״הרכיב״ טקסט, התנהל בכיתה דיון על פרקטיקות בית הדפוס כדי לנוע מהחוויה הוירטואלית לזו ההיסטורית.

עבורנו, צוות הספרייה, העבודה על בניית הקורס יחד עם ד"ר שרירא וליוויו בפועל היו משימות חדשות, מורכבות ומאתגרות ששמחנו לקחת על עצמנו אך גם דרשו מאיתנו "לצאת מהקופסה". לצד תפקידנו המקצועי כמשמרים את הידע והפריטים השונים המופקדים באוספים שלנו, אנו גם תופסים את התמיכה בהוראה ובמחקר כמשימות בסיסיות שלנו כספרייה אקדמית. מתוך תפיסה זו אפשרנו, לראשונה, חוויה מתמשכת של לימוד ועבודה בקומת האוספים המיוחדים עם ספרים מאוספי הנדירים שלנו שהם פריטים שבריריים ויקרי מציאות. לצורך כך נערכנו מבעוד מועד – ביצירת קוד התנהגות ועבודה עם הספרים עליו נתבקשו הסטודנטים לחתום, בהכנת החלל לקיום השיעור, בהעמקה באוסף יחד עם ד"ר שרירא בעת הכנת הספרים המתאימים לכל מפגש, בליווי אקטיבי בשיעורים עצמם ובהטמעה בקטלוג הספרייה.

ההשקעה המרובה הניבה מבחינתנו פירות נפלאים – ההתלהבות והניצוץ בעיני הסטודנטים לאורך הסמסטר היו עדות לקשר המיוחד שנרקם בינם לבין האוסף ולבין הספרייה. רבים מהם המשיכו את הכתיבה והמחקר בתחום אצלנו וגם באוספים נדירים אחרים בארץ ובעולם. הכנסתם לעולם המופלא של הספר היא מבחינתנו ניצחון גדול.

ברכות לד"ר רעי שרירא על הזכיה בפרס הרקטור לחדשנות בהוראה – ולחיי שיתופי פעולה פורצי דרך נוספים בעתיד!

לרשומות הספרים הנדירים שלנו בקטלוג הספרייה>>

 

 

ספרים חדשים באוסף הנדירים – תרומת משפחת סקלי לזכר דוד לסלו סקלי

ספרי תרומת משפחת סקלי

דוד לסלו סקלי (נולד ב1909 בבודפשט) היה איש אשכולות של ממש. עוד כילד אותר כמחונן בעל כשרון אמנותי מיוחד וככזה, קיבל ליווי צמוד של מורה לאמנות לאורך כל זמן לימודיו. את לימודיו הגבוהים עשה בפקולטה להנדסה וסיים כמהנדס אזרחי בעל התמחות בתכנון גשרים.
דוד ביקר בארץ פעמיים לפני שעלה סופית ב1939- וכמהנדס אזרחי היה שותף משמעותי לבנייתה. הוא היה מהנדס מפקח על בניית נמל תל-אביב בין 1938-1936. גם בגשר אלנבי היה המהנדס המפקח (ביוני ,1946 לקראת ליל הגשרים, אף יעץ לאנשי הפלמ״ח היכן להניח את חומרי הנפץ), בהמשך הקים מחדש את הגשר. הוא היה חלק מהצוות שהקים את ׳בית הדר׳ בתל אביב – הבניין הראשון שנבנה כולו מפלדה. ב-1946 עבד דוד עבור ׳הסוכנות היהודית׳ בבניית כבישים, ובין השאר היה אמון על תכנון ופיקוח על העבודה של הכביש המחבר בין כפר עציון לכביש ירושלים-חברון.

לצד עבודתו המשיך דוד כל חייו לעסוק באמנות, לצייר ולצלם (אוסף צילומיו שמור בספרייה הלאומית). הוא גם היה ביבליופיל נלהב ומבקר קבוע בחנות הספרים של לודווייג מאייר בירושלים, שם רכש ספרים בעלי ערך תוך התמקדות ביהדות ובהיסטוריה של עם ישראל. את הספרים הללו הוריש לבנו אילן וכלתו לאה.

לשמחתנו, אילן ולאה החליטו לתרום אחד-עשר פריטים יקרי ערך מאוספו של דוד לאוסף הספרים הנדירים שלנו. הספרים נקלטו בספרייה, קוטלגו ומויינו, וכעת הם שמורים בתנאי אקלים ואבטחה נאותים. כדי לעיין בספרים יש להזמינם באמצעות הטופס המוטמע ברשומת הספר בקטלוג דעת"א.

 

יוספוס, ונציה 1486.

גולת הכותרת של התרומה היא אינקונבולה ("דפוס ערש" – ספר שהודפס בין 1500-1450) של קדמוניות היהודים ליוספוס פלביוס. העותק, שנשמר במצב פיזי מצוין, הודפס בלטינית בונציה בשנת 1486.

 

 

 

 

 

 

 

יוספוס, פירנצה 1512.

בתרומה נכללו עותקים עתיקים נוספים של חיבורי יוספוס – מהדורה של מלחמת היהודים בטוסקנית, שנדפסה בפירנצה ב1512 וכריכתה המקורית מרשימה ביופיה

 

 

 

 

 

 

 

מהדורה נוספת של יוספוס נדפסה בפרנקפורט ע"י המו״ל Sigmund Feyerabend, עם כריכה גרמנית בת הזמן (1590)

יוספוס, פרנקפורט 1590.

 

 

 

 

 

 

 

 

מהדורה קאנונית של ארכימדס (נדפסה בנירנברג ב1670), עמוסת תחריטים

ארכימדס, נירנברג 1670.

 

 

 

 

 

 

 

מהדורה לטינית של פילון האלכסנדרוני, ליון 1561.

מהדורה לטינית של קיקרו, ונציה 1585 – 

קיקרו, ונציה 1585.

 

 

 

 

 

 

 

קיקרו, ונציה 1585.

 

 

 

 

 

 

 

לכל הספרים שנתרמו על ידי לאה ואילן סקלי לזכר דוד לסלו סקלי ראו>>

בהכנת הפוסט נעזרתי בקטלוג מאת מיקי זיו, שיצא לצד תערוכה מיצירות דוד לסלו סקלי המוצגת כעת ב"נופי מוצא".

תודה רבה לאילן וללאה סקלי על תרומתם הנדיבה.

 

הקצין שלא רצה להיות מלך – סיפורו המוזר של ז'ורז' בולנז'ה

תקוות גדולות נתלו בצעיר הצרפתי ז'ורז' בולנז'ה. הוא נולד בעיר רן הכפרית בשנת 1837, תחת שלטונו המלוכני של בית אורליאן, ולאחר שהשלים את חוק לימודיו בבתי-הספר הצבאיים הנחשבים בצרפת התגייס לשירות צבאי פעיל כשהיה בן עשרים. הוא לחם באיטליה ובהודו-סין המרוחקת, נפצע קשות וזכה לאותות של כבוד. בולנז'ה הצעיר הפגין תושייה גם בימיה האחרונים של הקיסרות השנייה, עת נלחם בחירוף-נפש בגרמנים הפולשים. הוא נפצע בשנית בקרבות והועלה בדרגה. לאחר המפלה הגדולה של 1870, נמנה בולנז'ה על המצביאים הבכירים של הרפובליקה החדשה, אשר דיכאו בדם ובאש את שרידי הקומונה שהתבצרו בפריז. בקרבות קשים אלו נפצע בולנז'ה פעם שלישית, אך הוסיף להוביל את חייליו בקרב ואף הועלה בסולם הדרגות. בשנת 1880 זכה בדרגה הגבוהה של בריגדיר-גנרל – מעין מקבילה לתת-אלוף בצה"ל – ושנתיים מאוחר יותר התמנה מטעם הממשל למנהל מחלקת חיל-הרגלים במשרד המלחמה של הרפובליקה השלישית. בתפקידו החדש נודע בולנז'ה כרפורמיסט, אשר היטיב עם משרתי הצבא ואשר תמך בדרישותיהם של הפועלים השובתים. באופן טבעי, העלו רפורמות אלו ויתר מעשיו של בולנז'ה את חמתם של חוגי הימין השמרניים ושל אנשי הכנסייה.

ז'ורז' בולנז'ה, שנות השמונים של המאה ה-19

יתכן אף כי התנהלות זו מצידו של הגנרל הצעיר היא שהביאה לאימוצו על-ידי מפלגות השמאל הצרפתיות, ומיקמה אותו תחת חסותו המגוננת של ז'ורז' קלמנסו, מבכירי הפוליטיקאים של הרפובליקה השלישית, ומי שלימים יכהן פעמיים כראש ממשלת צרפת. בינואר 1886 ניצל קלמנסו את השפעתו במשטר והביא למינויו של ז'ורז' בולנז'ה לתפקיד הרם של שר מלחמה. היו  אלו שנותיה האחרונות והסוערות של המאה התשע-עשרה, וצרפת מצאה עצמה קרועה ומסוכסכת, מושפלת עדיין מתבוסתה הצבאית, ואחוזה כולה במאבק איתנים על עתידה הלאומי, הפוליטי ובעיקר המוסרי. פרשת דרייפוס, העתידה להתפוצץ ברעש גדול בעשור האחרון למאה, תביא לשיאם ניגודים וקרעים אלו בחברה הצרפתית. נציונליסטים ורוויזיוניסטים, ריאקציונרים ורדיקליים, מלוכניים ואנשי כנסייה, בעלי הון ורפורמיסטים  – כולם מצאו עצמם בתוך הקלחת, נאבקים זה בזה על עתיד האומה.

ובתוך הסערה הגדולה הפך שר המלחמה הצעיר תוך זמן קצר לדמות המפורסמת ביותר ברפובליקה. ב-1887 זכה בולנז'ה בבחירות הארציות למחוז סיין בכ-100,000 קולות – וזאת מבלי שכלל היה מועמד. הגנרל הצעיר וסוסו השחור נהייו לאלילי ההמון בפריז, אשר שב והפציר בבולנז'ה לתפוס את השלטון. הפופולריות האדירה שרכש הפחידה את ראשי הצבא, ואלו הורו על הרחקתו מאזור פריז לתפקיד בפרובינציה; בשמיני ביולי של אותה שנה, בשעה שעלה בולנז'ה על הרכבת הפריזאית היוצאת, ליווה אותו קהל משולהב של אלפים בשאגות של "הוא עוד ישוב". באותה עת, היה זה דווקא קלמנסו שהחליט להתנער פתאום מהקצין המפורסם. יתכן שהיו אלו דעותיו החדשות של הקצין, בדבר הצורך במיטוט השלטון הרפובליקני, שהרחיקו אותו מקלמנסו וממפלגות השמאל. יתכן גם שהיה זה דווקא קלמנסו, הפוליטיקאי המנוסה, אשר עמד לראשונה על טבעו האמיתי של הקצין הצעיר שקידם.

התרחקותו של קלמנסו והתנערות הצבא מהקצין הסורר לא פגעו ביוקרתו של בולנז'ה. בדיוק להפך. בין השנים 1888 ל-1891 סחפה "תנועת הבולנז'יזם" את החברה הצרפתית על כל גווניה. גורמים שונים ומנוגדים נסחפו בלהט המהפכה וראו בקצין הצעיר כגואל המיוחל, אשר יביא לפירוק הרפובליקה השלישית ולהגשמת שאיפותיהם הפוליטיות. אנשי הכנסייה ורדיקלים שמאלניים, בעלי ההון הגדולים ובני מעמד הפועלים המנוצל, בונפרטיסטים ומלוכנים, שמאל וימין – כולם התאחדו סביב הגנרל וסוסו עבור מטרה אחת נכספת – הפלת השלטון המושחת והמנוון. איש מההמונים לא עצר ותמה לרגע כיצד ניתן יהיה לפייס בין קבוצות וגישות כה רבות.  בולנז'ה מצידו לא הציע הרבה. לא ימין ולא שמאל. בלי אידיאולוגיה מורכבת ובלי מסר ברור. הוא שב וכונה בפי ההמונים כ"גנרל הנקמה", וזאת בשל קריאותיו החוזרות להשבת השטחים ולכינון כבודה האבוד של צרפת. מדי פעם הוסיף לדבריו סיסמאות עמומות, דוגמת "השבת טוהר המידות לפוליטיקה הצרפתית" ו"הגנה על המנוצלים מפני הנצלנים". אבל לסיסמאות הללו היה רק חלק משני בקסמו של הגנרל. עברו הצבאי המפואר שבה את לב ההמונים, ונתפס בעיניהם כביטוי לצרפת האמיתית, המוסרית, הגדולה, שאותה ישיב הגנרל על כנה. ומעל לכל, מבטו החודר של האיש, לסתו הרחבה וחזותו הזוהרת. אביר התואר והנימוסים היפנט בקסמו את ההמון הצרפתי והסעיר את המערכת הפוליטית.

   

קריקטורות בנות התקופה המציגות את בולנז'ה כנציגם של כלל הקהלים בצרפת. לקוחות מתוך הספר המיוחד:  Der Tapfre General Boulanger, מ-1931, המצוי באוסף היסטוריה שבספריה 

בשנת 1888 הודח רשמית בולנז'ה מהצבא, בשל האיום הגובר מצידו, אך נבחר מיד בבחירות מטעם מחוז פריז ברוב מוחץ. תומכיו בעיר הבירה, אשר כינו עצמם  מעתה "ליגת הפטריוטים", ציפו בכיליון עיניים להוראתו לפתוח במרידה. אך כגודל הציפייה כך גם האכזבה. בבית הנבחרים היה בולנז'ה רוב הזמן במיעוט, ופעולותיו התמקדו בעיקר בשימור תדמיתו הציבורית. הוא שב ונכשל כדובר בציבור, וספג מבוכה גדולה כאשר הפסיד ונפצע בדו-קרב, אליו הזמין יריב פוליטי קשיש. הקצין הדגול התגלה במהרה כפוליטיקאי טירון, כזה אשר הישגיו הצבאיים המזהירים בעבר מתגמדים אל מול חובבנותו כפרלמנטר מהשורה. ולמרות כל אלה, נותר בולנז'ה הדמות הפופולרית ביותר ברפובליקה, ואף לאחר שפרש מהפרלמנט, כמחאה על-כך שהצעותיו אינן נענות, התחרו ביניהם המחוזות השונים מטעם מי ירוץ לבחירות הבאות. התחושה הכללית נותרה, ואף התעצמה, כי הגיעה העת לדיקטטורה חדשה בראשותו של הגנרל.

ההמונים לא טעו בהכרח. ייתכן והיה מכריז בולנז'ה בשלב קריטי זה על מרד ברפובליקה, היה מצליח להצית את אש המהפכה ולהפיל בקלות את הרפובליקה הצרפתית השלישית, חסרת היציבות והמושחתת עד היסוד. הוא היה זוכה וודאי לתמיכתם ונאמנותם המוחלטת של כל הגורמים השונים והמנוגדים שבזו לשלטון הקיים, ואשר ביקשו נואשות בהחלפתו. ואולם, נראה כי קור רוחו של הגנרל לא עמד לו בשעת המבחן, ושעת הכושר חלפה ואיננה. הרפובליקה הצליחה לפעול ביעילות ובמהירות, וחודשיים לאחר הבחירות הוצא צו מעצר לגנרל בולנז'ה. המדינאי שארל פלוקה – המצוטט בספרה של ההיסטוריונית ברברה טוכמן – פנה באותה עת לבולנז'ה והעיר בציניות כי "בגילך, גנרל, נפוליאון היה כבר מת". ואכן, במקום להתייצב אל מול השלטון ולהשמיע את קריאת המרד, בחר בולנז'ה להימלט מפריז לבריסל, ומשם ללונדון, ובכך להבטיח במו ידיו את סופה של הסכנה הבולנז'יסטית לרפובליקה. הוא נשפט בהיעדרו והורשע כבוגד, אך המשיך לחיות באי מרוחק ולא זכה יותר לתשומת לב העולם. בספטמבר 1891 התאבד ז'ורז' בולנז'ה בירייה לראשו מעל קברה של מאהבתו. משנודע על מותו ברבים, ז'ורז' קלמנסו – המצוטט אף הוא בספרה של טוכמן – העיר באירוניה כי "בגופו של הפרש האמיץ הרכוב על סוסו הסתתרה בסך הכול נשמה של סגן-משנה".

שער עיתון צרפתי המבשר על התאבדותו של בולנז'ה, 10 באוקטובר 1891 

התנהלותו הכושלת של הגנרל בולנז'ה ברגעי המבחן ניתנת אולי לתיאור במונחים פסיכולוגיים פשוטים. ואולם, התעלומה האמיתית הנותרת בלתי פתורה בנוגע ל"מקרה בולנז'ה" הינה דווקא זאת הנוגעת להתנהגות ההמון הצרפתי, ולשאלה הקשה מדוע בחרו קבוצות רבות כל- כך, מנוגדות ושונות כל-כך באופיין, להתאחד כולן סביב אדם אחד, אשר דעותיו מעורפלות וכישוריו הפוליטיים מעלים תהיות. יתכן כי מעבר לחזותו המצודדת ולעברו הצבאי המפואר, חיפשו כל הגורמים השונים אישיות חזקה, תהא אשר תהא, אשר תגאל אותם ותביא למימוש שאיפותיהם הפוליטיות – פירוק והחלפת שלטון הרפובליקה. גורמים מורדים אלו חשו כי היישות הצרפתית אותה העריצו חמקה מידיהם וכי יש להציל את נשמתה הפוליטית והמוסרית. פייר דניס, איש רוח מלוכני בין התקופה, תיאר בזיכרונותיו את הגועל העז שחש כלפי עמיתיו המלוכניים, אשר נכבשו בלהט הבולנז'יסטי:

"הם שיחקו במין קומדיה, אשר עשויה הייתה להתגלות כגאונות מקיאווליסטית מצידם, אלמלא התבררה במהרה כשיא הטיפשות. מתוך העמדת-פנים כי לא שמעו את סיסמאותיו הרפובליקניות של הגנרל, חבריי הריאקציונרים והמלוכניים ביקשו לאמץ בעלות על תנועת הבולונז'יזם. מבחינה זאת, הם התנהגו כאותם פתיינים טיפשים, המבקשים להשלות את עצמם במזלם הרב ששפר, ולכן פונים אל אישה בעלת אופי מפוקפק המאשרת עבורם הכול".  

 

באוסף ההיסטוריה, בקומה א' של הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי, תוכלו למצוא חומרים רבים – כגון ספרים, כתבי-עת, יומנים ועבודות מחקר – העוסקים בהיסטוריה הצרפתית בכלל, וב"פרשת בולנז'ה" בפרט.

 

קריאת מומלצת

בלוך, שארל. הרפובליקה הצרפתית השלישית: התפתחותה ומאבקה של דמוקרטיה פרלמנטרית (1870 – 1940). גבעתיים: מסדה, 1986.

ג'קסון, ג'ון המפדן. קלמנסו והרפובליקה השלישית. תל-אביב: הדר,1967.

הרצל, בנימין זאב. מבולנז'ה עד דרייפוס: כתבות ומאמרים מדיניים מפאריס. ירושלים: הספרייה הציונית, 1974.

טוכמן, ברברה. המגדל הגאה: דיוקן העולם לפני מלחמת העולם הראשונה, 1914-1890. תל-אביב, דביר, 1998.

Branthome. Der tapfre General Boulanger. Paris : H. Jonquieres, 1931

Harison, Casey. Paris in Modern Times: From the Old Regime to the Present Day. New York : Bloomsbury Academic, 2020 –

Horne, Alistair. The Fall of Paris: The Siege and the Commune, 1870-1. New York : St. Martin's Press, 1965

עולם בתנועה – הצילום הסטריאוסקופי ומורשתו התרבותית

המחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה, אשר אותה הכתיר ההיסטוריון הבריטי הגדול  אריק הובסבאום כ"תקופת המהפכה", התאפיינה בחדשנות רדיקלית וביצירתיות גם בעולם המדע והטכנולוגיה. כך, למשל, מכשיר "הקמרה אובסקורה" העתיק, אשר התבסס בעיקרו על עקרונות אופטיים של החזרי אור, התפתח מאוד בתקופה זו וכלל ניסויים חדשניים בתמיסות כימיקליות ובלוחות של מתכת. בהקשר זה בלט במיוחד הממציא הצרפתי ניספור נייפס, אשר בשנת 1826 הצליח לקבע על גבי לוחית מתכת, במעין שילוב מתוחכם של כימיקלים ואור, את תמונת הנוף הנשקף מחלון חדרו, במה שנחשב עד היום לתצלום הראשון בהיסטוריה. באותה תקופה לערך עמל מדען צרפתי אחר בשם לואי ז'אק מנדה דאגר על טכניקה חדשנית משלו, אשר התבססה אף היא על שימוש בלוחית מתכת, אותה מיקם המדען בגב מכשיר הקמרה אובסקורה. לוחית המתכת הקטנה של דאגר, אשר זכתה במהרה לכינוייה המפורסם "דאגרוטיפ", שימשה כאבן דרך משמעותית בפיתוח מדע הצילום, והפכה למאפיין מרכזי של עולם התרבות בן התקופה. הפילוסוף היהודי-גרמני ולטר בנימין, אשר עמד היטב על חשיבותה ההיסטורית של ההמצאה החדשה, קבע בהקשר זה  כי "שעתה של המצאת הצילום הגיעה", וכי "אנשים שללא תלות זה בזה חתרו לאותה מטרה: לקבע את התמונות שנוצרו בתוך הקמרה אובסקורה".

 

               לואי ז'אק מנדה דאגר (1787 – 1851)         דאגרוטיפ של המשורר האמריקאי אדגר אלן פו, 1848

 

כחלק מאווירת ההתחדשות הכללית, התפתחה באותה תקופה המצאה נוספת בתחום הצילום, אשר הפכה במהרה לאביזר אופנתי מבוקש בעולם התרבות המערבי: המדובר היה בהמצאתו של מכשיר הסטריאוסקופ – מעין מתקן צפייה משוכלל המציג בפני המשתמש שני דימויים כמעט זהים, המוצבים זה לצידו של האחר, ואשר מייצרים את האשליה של תמונה רבת מימדים המצוייה בתנועה. מקורותיו של מכשיר הסטריאוסקופ נעוצים במחקרים קוגניטיביים ופיזיולוגיים בני התקופה, בהם ביקשו החוקרים לאמוד את הקשרים הייחודים המתקיימים בין העין האנושית לבין המוח, ואשר באמצעותם גילו כי משחק מתוחכם בעדשות ובמראות מאפשר סינתזה בין שתי תמונות ואף יצירתה של אשליה אופטית מרגשת. לאורך המחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה הומצאו מכשירים שונים לצפייה בתמונות סטריאוגרפיות, כאשר המפורסם שבהם היה Holmes Stereoscope הקומפקטי והנישא, שהומצא בשנת 1861 על-ידי איש האשכולות אוליבר ונדל הולמס. הממציא האמריקאי ציין בריאיון עיתונאי כי "במבט אחד דרך הסטריאוסקופ נגלית לאדם כמות מפחידה של פרטים, כזאת המזכירה את מורכבותו חסרת הגבולות של הטבע עצמו", וכי "התמונה הסטריאוגרפית אינה חוסכת מאיתנו אף לא פרט אחד". מורכבות ועושר אלו של התמונה הסטריאוגרפית היו אחראיים, אם כך, לפופולריות הרבה שלה זכתה ההמצאה החדשה, אך נראה כי תכונות ייחודיות אלו הן גם שעוררו את זעמם של גורמים מסויימים בחברה, אשר העריכו היטב את תחושת האשליה שמייצר המכשיר החדש, ואשר צפו מראש את "הנזק  הרוחני" הטמון בחובו.

 

                סטריאוסקופ מדגם Holmes Stereoscope

 

בהקשר זה ניתן לציין כי בראשית דרכו נתפס הסטריאוסקופ ככלי בידורי גרידא, אך בהמשך זכו לדגש גם תכונותיו החינוכיות והמחקריות. כך, למשל, שימש הסטריאוסקופ ככלי מרכזי בלימודי הגיאוגרפיה, וזאת תודות ליכולותיו לשמר ולהציג נופים גיאוגרפיים שונים בצורה תלת-מימדית, ותוך חיקוי כמעט מושלם של המציאות החומרית. החוקר הגדול פרנסיס גולטון ציין בהקשר זה כי "צילום סטריאוסקופי עשוי להיות יעיל ביותר לצורך הכנת מפות תלת-מימדיות", ונראה כי עשה בעצמו שימוש בטכנולוגיה החדשה בכדי ליצור מונטאז'ים משוכללים, אשר התחקו אחר קווי מתאר גיאוגרפים ואנושיים. כמו כן, המכשיר הסטריאוסקופי זכה לפופולריות עצומה בקרב רופאים ופסיכולוגים, אשר עמדו על יתרונותיו הברורים בחשיפתם של האנטומיה והפסיכולוגיה האנושיות. הסטריאוסקופ נתפס על-ידי חוקרים אלו כמעין "כלי קסמים", אשר מאפשר למטופל "להתנתק" מהמציאות הסובבת אותו ולשקוע למספר רגעים במעין אשליה מנחמת. המכשיר החדש שימש, אם כך, כאמצעי מחקרי וטיפולי ראשון במעלה, וניתן לראות בו, בצורה מסוימת, כמבשר את הטיפול הפסיכואנליטי של תחילת המאה העשרים, אשר הדגיש אף הוא את חשיפתו של הרכיב הנפשי "הלא-מודע", ואת הצורך הבסיסי בניתוק אסוציאטיבי.

 

       פרסומות אמריקאיות למכשיר הסטריאוסקופ

 

ואולם, ככל המצאה טכנולוגית חדשה, זכה גם מכשיר הסטריאוסקופ לביקורת מוסרית ואסתטית מצד גורמים חברתיים שונים. תגובה מסוג זה אפיינה, בין היתר, את נציגיו של הממסד הדתי השמרני באמריקה, אשר ראו במכשיר הסטריאוסקופ כקריאת תיגר של ממש על ייצוגי "הטבע האלוהי", וככלי משחית המעודד תאוות פורנוגרפיות. כמו כן, יכולתו החדשנית של המכשיר לשכפל ולשמר "תמונות בעייתיות", וזאת תוך פרישתן בצורה תלת-מימדית ובאיכות חסרת תקדים, עוררה את חששם של מספר מחוקקים אמריקאים, אשר ביקשו לקבע בחוק את מעמדו כזהה לזה של "ספרות זימה". דעות מסויגות מסוג זה ניתן לאתר, למשל, במכתבו של אחד המיסיונרים האמריקאים בני-התקופה למזרח הרחוק, אשר התלונן על כך ש"מכשירי הסטריאוסקופ, העמוסים לעייפה בתמונות זימה, נמכרים בנמלי הים השונים על-ידי זרים, וחודרים אלפי קילומטרים אל תוכה של סין". דעה דומה בנושא הביע כותב אמריקאי אחר, אשר קבל על היקסמותם של בני תקופתו מהטכנולוגיה החדישה, המעפילה בעיניהם על "קסמיו של העולם הרוחני". הכותב סיים את דבריו במסקנה העגומה כי "יתכן שהגעתנו אל שיא מסוים בהבנת ממלכת הטבע מסמלת בדרכה גם את נפילתנו אל תחתיתה של ממלכת הרוח" – מסקנה קודרת המזכירה, באופן אירוני משהו, קובלנות הנשמעות גם כיום, בעידן הדיגיטלי, בדבר המרתה של החברה האנושית הפתוחה במעין מרחב וירטואלי סגור ומנוכר.

בספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי, ב"אוסף הספרים הנדירים" (CR) שבקומת האוספים, ניתן למצוא כיום מכשיר סטריאוסקופ מקורי מדגם Holmes Stereoscope, אשר נתרם על-ידי הנדבן היהודי-קנדי ד"ר ראלף מ. מאדג'וק, ואשר מציג מגוון תמונות סטריאוגרפיות של פלשתינה בכלל, ושל העיר ירושלים בפרט, מתחילת המאה העשרים. מכשיר הסטריאוסקופ הייחודי, המתוארך לאמצע המאה התשע-עשרה, מורכב בזהירות על עיניו של המשתמש ונאחז באחת מידיו, כאשר ביד השנייה מוחלפות התמונות השונות. ההקבלה המתבצעת בין התמונות הדומות, המוצגות יחדיו, מייצרת מעין אשליה של תנועה במרחב, ומעוררת במשתמש תחושה המזכירה את זאת של צפייה בסרטון ראינוע ישן.

 

מכשיר הסטריאוסקופ המקורי שבקומת האוספים

 

קריאה מומלצת

בנימין, ולטר. היסטוריה קטנה של הצילום. תל-אביב: בבל, 2004.

כירם, דן. "הצילום הסטריאוסקופי של ארץ-ישראל". קתדרה, 68, תשנ"ג, עמ' 187-161.

Malin, Brenton J. Feeling Mediated: A History of Media Technology and Emotion in America. New-York: New York University Press, 2014.

Parmeggiani, Paolo. "From Grand Tour to Virtual Tour: Italy Through the Stereoscope in 1900". Visual Studies, Vol.31 (3), 2016, p.231-247.

Potter, Jonathan.  Discourses of Vision in Nineteenth Century Britain: Seeing, Thinking, Writing. New-York: Palgrave Macmillan, 2018.

חג הפסח בארץ-ישראל המנדטורית

בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ, בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר:  בַּעֲבוּר זֶה, עָשָׂה יְהוָה לִי, בְּצֵאתִי, מִמִּצְרָיִם" (שמות, יג, ח).

פסוק מפורסם זה הינו הבסיס הערכי לקריאת ההגדה בפסח ומטרתו המרכזית של טקס ליל הסדר המסורתי. על-פי הכתוב בפסוק, נחוג חג הפסח, הראשון מבין שלושת הרגלים, מתוך מטרה לשוב ולהזכיר את יציאת בני-ישראל ממצרים, המתוארכת על-פי המסורת לתקופה של לפני 3,500 שנה, והמתוארת היטב בספר "שמות". החוגגים בני הדורות השונים "מחויבים" על-פי ההגדה בציון של היציאה מעבדות לחירות ובהדגשת תפקידו הגואל של האלוהים. מנהג עתיק זה של קריאת ההגדה ניתן לאיתור בצורותיו השונות בקרב בני העם היהודי עוד מתקופת ימי הביניים, כאשר הנוסח הקדום ביותר של ״הגדה של פסח״ מופיע בחיבורו של הרב עמרם גאון בן המאה התשיעית. הטקסט המסורתי שהתעבה והתקבע לאורך הדורות כולל בעיקרו קבצי מדרשים, מזמורי תהילים ודברי חז"ל, ולאורך ימי-הביניים אף נוספו לו טופסי ברכות מסורתיים, פיוטים ופזמונים חגיגיים. כמו כן, נראה כי הטקסט המסורתי שאב חלק ממאפייניו גם מפולחן דיוניסוס הידוע וממנהגי התרבות ההליניסטית, אשר כללו, בין היתר, שתייה לשוכרה, שירה משותפת וחגיגה עממית כללית.

מוטיבים חגיגיים אלו התקבעו היטב במסורת היהודית לאורך הדורות ומצאו את ביטויים המגוון בקהילות ישראל השונות. דוגמא מעניינת במיוחד לתופעה זאת ניתן לאתר בתקופה מאוחרת יחסית – זאת של ארץ-ישראל בתקופת המנדט הבריטי – אשר במהלכה צוינו מנהגי החג המסורתיים, תוך שילובם במוטיבים פוליטיים וחברתיים של בני התקופה. תופעה זאת באה לידי ביטוי באותן חוברות חגיגיות שפרסמו בני-היישוב בתקופת חג הפסח, ואשר נתנו ביטוי למסורת היהודית העתיקה, אך גם לסוגיות פוליטיות וחברתיות בוערות. בני היישוב קשרו, למעשה, את חגיגת פסח המסורתית אל המציאות העברית של תקופתם, וזאת בעיקר תוך התמקדות במימוש הרעיון הציוני ובקביעת צביונה של המדינה שבדרך.

בשנת 1930, למשל, ראתה אור בתל-אביב המנדטורית חוברת דקה בשם הגדה של הבית הלאומי – בפסח תר"ץ. מדובר היה בחוברת פרודית של בני-הישוב, "ערוכה ומסודרת בידי אזרח וגר", אשר ביקשה ללגלג בדרכה ולמתוח ביקורת על התנהלות הנהגת היישוב אל מול דרישותיו הדרקוניות של שלטון המנדט הבריטי. כבר בעטיפת החוברת הופיע איור פרודי של מפגש דמיוני בגן-עדן, בין הרצל המנוח לבין הלורד בלפור, אשר בו מנמק בלפור את עלייתו לשמיים בשל המלצותיה הקשות של ועדת החקירה הבריטית, המגבילות מאוד את ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל, ומכיוון שלדבריו "במקום שיישאר בלפור בלי הכרזה, מוטב שתישאר ההכרזה בלי בלפור". בהמשך החוברת נעשה שימוש נרחב במוטיבים מן ההגדה המסורתית של פסח, וזאת תוך שזירתם הפרודית בסוגיות פוליטיות וחברתיות של בני התקופה. כך, למשל, נקשר מנהג ביעור החמץ המסורתי אל הפרויקט הבריטי לאיסוף ופירוק הנשק מידי בני היישוב; הכותבים מציינים בלגלוג כי כחלק מתהליך ביעור החמץ נשלחים "שליחים למושבות ישראל לבדוק את הקשתות שחולקו לילדי ישראל בל"ג בעומר ולאסוף אותם לגנזי המדינה", וכי התהליך כולו נמסר "כמנהג מהדרין שבמהדרין, לבני אדום ולבני ישמעאל". ההגדה המודרנית מכילה אף התייחסות פרודית למצוות הסדר השונות ולסימני הטקס המקובלים – למשל, "ורחץ – להכין מכוניות-כביסה במקום מכוניות משוריינות"[1]; "כרפס – לזיין את שומרי-הסדר בבולבוסים במקום רובים"; ו"מוציא – להוציא משורות השוטרים המיוחדים כל מי שהוכנס בבריתו של אברהם אבינו". כמו כן, החלק המשעשע אולי ביותר בחוברת הוא זה המכונה "כנגד ארבעה ג'נטלמנים דיברה ועדת-החתירה", המכיל איור הומוריסטי של ארבעה גברים זקנים בחליפות ומקטרות, ואשר מלביש, למעשה, את דמויותיהן הבריטיות של חברי ועדת החקירה על אלו של ארבעת הבנים מההגדה המסורתית.כארבע שנים מאוחר יותר, בפסח של שנת 1934, פורסמה חוברת חגיגית נוספת בשם הגדה של תל-אביב, אשר ביקשה לציין את חג הפסח, אך גם לחגוג 25 שנים להקמת העיר תל-אביב. כמו בחוברת משנת 1930, גם במקרה זה נעשה שימוש נרחב במוטיבים מן ההגדה של פסח, וגם כאן שולבו סוגיות פוליטיות וחברתיות ממציאות התקופה. כך, למשל, בחלק העוסק בדיני בדיקת החמץ נמתחת ביקורת היתולית על משבר הדיור העירוני, וטקס ביעור החמץ מושווה לנוהג הרווח לפינוי דיירים ולהשלכת מטלטליהם לרחוב. ההגדה התל-אביבית מכילה אף התייחסות פרודית למצוות הסדר, וזאת תוך תיאור דמיוני של טקס הסדר המתנהל במועצת העיר. בתיאור זה זוכים סימני הסדר המסורתיים לפרשנות מודרנית היתולית: "ורחץ – שר המים, בנבנישתי, ממלא פיו מים ושותק"; "מרור – גורפינקל מטיל דברים מרים בהנהלת העיריה"; ו"יחץ – מנהל הכספים, רוקח, מרצה על התקציב – והדעות נחצות".

ההגדה התל-אביבית מתאפיינת גם בביקורת פוליטית כלפי השלטון הבריטי – למשל, בהיפוך ההיתולי שהיא מבצעת בסיפור יציאת מצרים, בקובעה כי "ויוציאנו המשרד הממונה על ציד התיירים מארץ ישראל ביד חזקה ובמורא גדול ובאותות ובמופתים, על-ידי בלשים ועל-ידי מלשינים". בחוברת ניתן גם למצוא התייחסות ראשונה למאורעות הפוליטיים הבינלאומיים ולעליית הנאצים לשלטון בגרמניה. הכותבים, אשר אינם מודעים עדיין לקטסטרופה הנרקמת באירופה, מציינים בלגלוג כי "עבדים היינו להיטלר במלכות השלישית ויוציאנו ועד הפליטים משם בעירום ובחוסר כל".

כאמור, ניתן לראות בדוגמאות אלו של חוברות חגיגיות ופרודיות לחג הפסח כעדות ברורה להשתרשות מנהגי החג בקרב בני הדורות השונים, ואף להתאמתם של אלו אל הקשרה הפוליטי והחברתי של התקופה.

 

ב"אוסף יפה" לחקר הפיוט והשירה העברית, המצוי כיום בקומת האוספים של בניין וינר, ניתן למצוא עותקים נדירים של חוברות חגיגיות אלו מתקופת המנדט.

תודה לחן שפירא על שיתוף הפעולה ביצירת הפוסט. 

 

[1] הביטוי "מכוניות כביסה" מתייחס למכונות כביסה אוטומטיות, אשר נחשבו לחידוש גדול באותה תקופה.

 

 

מחורבן לתקומה – חג הפורים וחיי הקהילה במחנות העקורים

 

"מגילת אסתר" המקראית משמשת כחוליה הכרונולוגית המאוחרת ביותר בכתבי הקודש, אשר את חיבורה נוטים לתארך לסוף התקופה הפרסית ולתחילת התקופה היוונית. המגילה המפורסמת מגוללת את סיפור מזימתו של המן האגגי להשמיד את יהודי פרס, בימי מלכות אחשוורוש, ואת תושייתם של אסתר המלכה ושל מרדכי היהודי, אשר הצליחו לסכל את המזימה ולהציל את העם. סיפור הניצחון והגאולה המתואר ב"מגילת אסתר" הביא להיוולדו של חג הפורים, הבא לציין מדי שנה את המאורע המשמח, והמלווה לרוב בטקסי שירה, ריקודים ושתייה לשוכרה. ככלל, נראה כי חגיגות פורים בקרב הקהילות היהודיות השונות זכו לפיתוח ולשכלול ייחודיים לאורך הדורות, והן משקפות מסורת ענפה של טקסי הומור וחיי הוויי יהודיים.

כך, למשל, מתאפיינות החגיגות בקריאה של פיוט עתיק בשם "ליל השיכורים", המספק פרודיה פרועה למנהגי החג, וכן בעריכה של הצגות מבדרות בשם "פורים שפיל", המבוססות ביסודן על סיפור המגילה והכוללות בתוכן שירה וריקודים. מופעים מבדרים ותיאטרליים אלו אפיינו את חג הפורים של קהילות אירופה היהודיות עוד מתחילת המאה ה-16, ונראה כי עם חלוף הדורות נדדו טקסים אלו ומצאו מקום גם בהוויי חייהם של תושבי המנדט הבריטי בארץ-ישראל. בתל-אביב הצעירה של שנות העשרים, למשל, נולדה וצמחה מסורת תהלוכת ה"עדלאידע" החגיגית, אשר כוללת שימוש נרחב בתחפושות צבעוניות ובתפאורות מתחלפות. תהלוכה חגיגית זו כללה בראשית דרכה גם מימד פוליטי וחברתי מובהק, ושימשה, בין היתר, כאמצעי יעיל להנחלת ערכי הציונות העובדת.

ואולם, מעבר לפן הפרוע וההיתולי של החג, ראוי אולי להזכיר גם חגיגות וטקסים "מסוג אחר" – כמו, למשל, אלו שאפיינו את טקסי פורים במחנות העקורים בגרמניה ובאוסטריה, מיד עם תום מלחמת העולם השנייה. מחנות אלו, אשר הוקמו ברובם על חורבות מחנות הריכוז הגרמניים, אוכלסו באותה תקופה על-ידי אלפי שורדים מרחבי האימפריה הנאצית. יושביהם של מחנות העקורים שרדו את זוועות המלחמה וביקשו עתה לשוב לאיתנם ואף לנהל חיי קהילה ותרבות של ממש. "מחנה בית-ישראל", למשל, אשר פעל בעיירה הליין (Hallein), שבצפון אוסטריה, הוקם על חורבותיו של מחנה הריכוז דכאו, ושימש במשך מספר שנים כבסיס להתהוותה של קהילה יהודית תוססת ומתחדשת. בשנת 1947 חנכה רשת "אורט" העולמית בית-ספר מקצועי בתוך המחנה, אשר הסמיך כמאתיים תלמידים במקצועות החייטות, האלקטרוניקה, הגיאוגרפיה והאפייה. בהמשך, הרחיבה הרשת את שירותיה גם ללימודי השפות ולקורסים בספורט. בעיר זלצבורג הסמוכה התקיים מחנה עקורים נוסף בשם "בית ביאליק", אשר נתמך על-ידי ארגון הג'ויינט העולמי, ואשר סיפק תנאי קיום בסיסיים וחיי חברה ותרבות לאלפי יושביו.

ילדים לומדים בבית-הספר במחנה "בית ביאליק", 1948. (באדיבות (JDC Archives

 

ילדי ומורי בית-הספר ש"במחנה בית-ישראל", 1948 (באדיבות "ארכיון לחינוך יהודי בישראל ובגולה")

בשנת 1948 נערכו בבתי-הספר שבמחנה "בית-ישראל" ושבמחנה "בית ביאליק" טקסי פורים חגיגיים עבור ילדי המחנות, אשר היו ברובם יתומים ושריד אחרון למשפחותיהם היהודיות שנספו בשואה. מארגני הטקסים במחנות ניסו, לפיכך, לקשור את סיפור הנס המתואר ב"מגילת אסתר" אל גורלם המופלא של אותם ילדים. כמו כן, דאגה "לשכת החינוך והתרבות של שארית הפליטה באוסטריה" לפרסם באותה שנה חוברת פורים מיוחדת עבור האירועים, אשר התהדרה בסיפוריהם של מיטב הכותבים העבריים, דוגמת לוין קיפניס, ובציוריו המופלאים של נחום גוטמן.

עמוד השער ועמוד נוסף מהחוברת המיוחדת אשר הודפסה לכבוד אירועי פורים במחנות, ואשר כרכה בדרכה את סיפור הנס של החג עם גורלם המופלא של הילדים  (באדיבות "ארכיון לחינוך יהודי בישראל ובגולה")

 

אירוע עבור חג הפורים במחנה "בית ביאליק" שבמחוז זלצבורג, אוסטריה, 1948. ילדי בתי-הספר שרים במקהלה שירי חג תחת הנהגתו של המנצח והכנר יהושע שולקס. (באדיבות "ארכיון לחינוך יהודי בישראל ובגולה")

"מחנה בית-ישראל" ו"מחנה בית-ביאליק" נסגרו רשמית בשנת 1954, לאחר שמרבית יושביהם היגרו לקנדה, לארה"ב ולישראל. ב"ארכיון לחינוך יהודי בישראל ובגולה", הממוקם בספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי, מצוי אוסף תמונות ייחודי המציג את חיי החברה והתרבות התוססים שהתנהלו בשני המחנות. מרבית המצולמים בתמונות אינם מזוהים עד היום, וסיפורם האישי נותר בגדר תעלומה; ואולם, התמונות הייחודיות משמשות צוהר ללידתה ושגשוגה של קהילה חיה, אשר חבריה שרדו את זוועות המלחמה וביקשו לשמר ניצוץ קטן מאותה תרבות גדולה שאבדה בשואה.

תודה מיוחדת לאלה טרומנשלייגר, אחראית "הארכיון לחינוך יהודי בישראל ובגולה", אשר סיפקה עבור הפוסט את התמונות והחומרים.

בקישור הבא תוכלו אף להיחשף לתמונות נוספות ומיוחדות, הסרוקות ומקוטלגות באתר הארכיון.

אהרון מגד – דיוקנו של סופר עברי

לרגל פתיחת הארכיון הדיגיטלי לכתביו של הסופר

בשנת 1981, בהיותו בן למעלה משישים, ולאחר שכבר ביסס את מעמדו כאחד מגדולי סופרי "דור תש"ח", ניסח הסופר אהרן מגד רשימה קצרה העוסקת בביקורות העיתונאיות להן זכה ספרו האחרון:

"ההתנפלות הגדפנית על ספרי מקור הזוכים להערכה מסויימת, בקרב קהל הקוראים, צפוייה מראש כמו כל פגע טבע עונתי: ברד בחורף או זיהום אוויר בקיץ. מרגעי שיצא ספרי 'מסע באב' מבית הדפוס, ארב לו המבקר בסמטה הסמוכה, כמו לכל הספרים הקודמים […] כשהאזנתי למשא-התוכחה הזה, שמבקר הספרות הנכבד משמיעו במשפטי סטאקאטו נמרצים, פסקניים, חסרי הומור, ללא נדנוד אחד של ספק […] כשהאזנתי ללשון התוקפנית והמתהפכת הזאת, כמו של עורך-דין צעיר המנסה להרשים את חבר המושבעים בבטחונו העצמי, וגם מבזיק מדי פעם איזה הבזקים קצרים כשל מצית אלקטרוני – תמהתי על החריצות המשונה, הפרברטית, של אקדמאי-מוכיח-בשער זה […] והפעם אף גייס לעצמו עזר-כנגדו, מין סנצ'ו פנסה, שילווה אותו על חמורו במסעו נגד טחנות-הרוח. מה עושה זרזיר אצל עורב? – שאלתי את עצמי כששמעתי את קולו האביבי-הצוהל של ד"ר מנחם פרי בצד קולו החורפי-הקודר של פרופ' דן מירון?"

הרשימה הארסית, שכונתה בשם המחייב "המלצרית בעלת החזה הזקוף או: פרק בפוליטיקה ספרותית", כיוונה את חיציה כנגד שניים מגדולי מבקרי הספרות העברית, אשר "העזו" להטיל דופי ביצירתו של מגד. הרשימה לא זכתה להתפרסם בזמנה, אך היא הועלתה לאחרונה בצורה דיגיטלית אל אתר "ארכיון אהרן מגד", של "מרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית", המכיל כיום עשרות טיוטות, כתבי-יד, מאמרים ומכתבים פרי הסופר. ראוי לשים לב כי מלבד המימד הרכילותי והסנסציוני הגלום בה, מציגה רשימתו הקצרה של מגד גם ביטוי ברור לסגנונו הפרודי, הסרקסטי וההומוריסטי. בעניין זה, חשובים דבריה של החוקרת נורית גוברין, אשר הייתה אחראית על כתיבת הביוגרפיה של הסופר, כי "ההומור והאירוניה מלווים את מרבית יצירתו הענפה של אהרן מגד במינונים שונים, והם אחד מסימני ההיכר הבולטים שלה". אירוניה זאת זכתה בספריו אף למימד פוליטי מובהק, כאשר ספריו שבו וערערו על ערכי החלום הציוני ועל נציגי האינטיליגנציה המקומית. באחד הראיונות שנערכו עמו בסוף שנות החמישים, טען הסופר הצעיר כי "הדור שלנו, דור מלחמת השחרור, הוא למעשה דור אובד דרך" וכי "בימינו נתערערו אותן אמונות. הכל עומד בסימן של ספק. אפשר שזוהי גם האיכות של ההומור בכתיבתי".

באדיבות מרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית, הפקולטה למדעי הרוח על-שם לסטר וסאלי אנטין, אוניברסיטת תל-אביב

הסופר אהרן מגד נולד ב-12 באוגוסט 1920, בשם אהרן גרינברג, בעיר ולוצלאווק שבפולין. כשלוש שנים מאוחר יותר נולד אחיו הצעיר, מתי מגד, אשר יהפוך בעצמו בעתיד לסופר ואיש תרבות. בעקבות "גזרות גראבסקי" והצרת צעדיהם של היהודים בפולין עלה מגד לארץ-ישראל עם משפחתו בהיותו בן 6. המשפחה התיישבה במושבה רעננה, שם שימש האב כמחנך. אחד הפריטים הישנים ביותר המוצגים כיום באתר "ארכיון אהרן מגד" הינו "מחברת לחיבורים לתלמיד", משנת תרצ"ו, אשר בה מופיעים חיבוריו הראשונים של אהרן מגד, הנער בן ה-11, בעת לימודיו בבית-הספר היסודי. בין החומרים הסרוקים מן המחברת ניתן למצוא את החיבורים "הנביא יחזקאל – זמנו ונבואותיו", "מטרת הצופים", וכן "רשמי הראשונים בארץ ישראל (זיכרונות)", המעידים כולם על סקרנותו וחושיו היצירתיים של הנער. מגד השלים את לימודיו ב"גימנסיה הרצליה" שבתל-אביב ולאחר-מכן הפך לחבר קיבוץ "שדות-ים", בין השנים 1950-1938. בקיבוץ זה אף הכיר אישית את החברה חנה סנש, אשר לימים יתארה בראיון כ"גיבור ואצילה מאוד. אנחנו היינו חברה פשוטה והיא הייתה אצילה ומשכילה וגם אידיאליסטית שאין כדוגמתה". חותמה של תקופת הקיבוץ הוטבע היטב ביצירתו המוקדמת של מגד – למשל בקובץ הסיפורים הראשון שפרסם, "רוח ימים" (1950) – ובה אף התפתח סגנונו האירוני והסרקסטי בכל הנוגע למתחים בין חברי הקיבוץ ולתיאורה המגושם של הבירוקרטיה הארץ-ישראלית. בשנת 1942 נישא אהרן מגד לחברת הקיבוץ פנינה גרינר, אך הזוג התגרש כשנתיים מאוחר יותר. בשנת 1946, בהיותו בן 26, נישא מגד בשנית, הפעם לאידה צורית בת ה-19, אשר לימים תהפוך אף היא לסופרת.

באדיבות מרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית, הפקולטה למדעי הרוח על-שם לסטר וסאלי אנטין, אוניברסיטת תל-אביב

בין השנים 1948-1946 שהה הזוג מגד בארצות-הברית ובקנדה, בשליחות תנועת "החלוץ הצעיר", ושם גם נולד בנם אייל, העתיד אף הוא להפוך לסופר מצליח. עם פרוץ מלחמת העצמאות שבו הזוג לקיבוץ בישראל, ואהרן סופח ליחידת קצין התרבות הראשי. בשנת 1950, עקב מתחים משפחתיים וסיבות נוספות, עזבה משפחת מגד את הקיבוץ ועברה לתל-אביב, במהלך שנתפס כטראומטי וכואב עבור אהרן. בבגרותו תיאר אייל מגד את המעבר של אביו אל העיר כ"דין גירוש. עזיבה של ממש […] אבי עזב את הקיבוץ בעל-כורחו ולא הסתדר עם העיר […] הוא נאלץ לבחור בין האישה שאהב לבין הקיבוץ שהוא נמנה עם מקימיו והיה קשור אליו בלב ונפש". לימים השתלב הסופר הצעיר בחיי הבוהמה של תל-אביב ונהג לפקוד את בתי-הקפה הספרותיים של העיר. ואולם, נראה כי זרות זאת של "איש הכפר" אל אווירת העיר הגדולה הוסיפה לקנן ביוצר גם בשארית חייו. הדבר מתבטא, למשל, במאמר עיתונאי שפרסם מגד בשנת 1996, בשם "הריאות המזוהמות של תל-אביב", ואשר עותקו המקורי סרוק כיום באתר "ארכיון אהרן מגד". במאמר סאטירי זה מגחיך מגד את מבוכי הבירוקרטיה של "העיר החמה, הלחה, הרועשת וחנוקת-התנועה תל-אביב".

מתוך "הריאות המזוהמת של תל-אביב". באדיבות מרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית, הפקולטה למדעי הרוח על-שם לסטר וסאלי אנטין, אוניברסיטת תל-אביב

משנות החמישים השתייך אהרן מגד למספר כתבי-עת ספרותיים והחל אף לפרסם מיצירתו שלו. הוא נמנה על סופרי דור תש"ח, דוגמת נתן שחם, חיים גורי וס. יזהר, אשר ביטאו ביצירתם את רגשותיו הרעננים של דור ארץ-ישראלי, לאומי וחילוני, ואת מקומן המכריע והמעצב של מלחמת העצמאות והקמת המדינה בעולמם. במשך חייו פרסם למעלה משלושים ספרי פרוזה, מחזות, קובצי סיפורים וקובצי מאמרים. בין היתר, זכה לשבחים על הרומן החי על המת (1965), המתאפיין בעלילה שופעת ובתנועה על-פני מספר צירי זמן. הספר מערער את התפיסה המאדירה של דור המייסדים ומציג תמונה אירונית של חיי האינדיבידואל בארץ-ישראל, הנאבק לשווא במנגנוני הבירוקרטיה. הספר זכה בפרס אוסישקין היוקרתי והוכתר על-ידי החוקר גרשון שקד כ"רומן שהשפיע במידת מה על הסיפורת הישראלית הצעירה", וכביטוי מובהק של "כשלונו של דור הכסילים האידיאליסטים". רומן נוסף של מגד שזכה לשבחי הביקורת הינו מסע באב (1980), המתאר את קורותיהם ומסעותיהם של שלושה בני משפחה, אשר איבדו את בנם הבכור במלחמת יום-הכיפורים. החוקר אבנר הולצמן תיאר את ספרו של מגד כ"ספר קודר ופסימי" וכ"מעין תגובת-הלם מושהית לשבר של מלחמת יום הכיפורים". מגד אף זכה לפרסום רב בשנת 1971, עת הופקה הסדרה העלילתית הראשונה של הטלוויזיה הישראלית – "חדווה ושלומיק" – אשר התבססה על הרומן הסטירי המוקדם פרי עטו חדווה ואני (1953).
אהרן מגד, שהלך לעולמו בשנת 2016 בגיל 95, זכה לאורך חייו כבמעט כל פרס ספרותי יוקרתי: כך, למשל, זכה בפרס אוסישקין, בפרס ברנר, בפרס ביאליק, בפרס ישראל לספרות, ואף שלוש פעמים בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. ואולם, נראה כי פרסומו הרב וההערכה המקצועית שלה זכו ספריו לא בודדו אותו מבני חברתו, ואף לא מנעו ממנו להוסיף ולהרצות בתחומי תרבות ומדינה בקרב סטודנטים ותלמידים. כך, למשל, באתר "ארכיון אהרן מגד" ניתן לאתר מסמך בין שני עמודים משנת 1979, בכתב ידו של הסופר, המשמש כהכנה למפגש עם תלמידים מתיכון עירוני ד' בתל-אביב. מסמך פשוט זה, המכיל ניתוח דקדקני של קווי עלילה ומוטיבים ספרותיים, מבטא מחדש את רוחו היצירתית של הסופר ואת עניינו בהנחלת ערכיו התרבותיים והחברתיים גם לדורות הבאים.

ספריו ומחזותיו של אהרן מגד זמינים באוסף הספרות שבקומה ב', בספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי.

מיזם הדיגיטציה של "ארכיון אהרן  מגד" הינו הראשון מתוך פרויקט גדול, הנעשה ביוזמתו של "מרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית". התכנים מויינו והועלו על-ידי צוות הארכיונאים של המרכז –  ד"ר חן אדסלבורג, ענבר גדרון, ליזה אלטשולר ומיקי אדלסבורג – אשר גם דאגו לאיגוד ולניתוח מקצועי של החומרים הנדירים. הפרוייקט נעשה אף בשיתופה של הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי, בהובלתן המקצועית  של טלי רוזנבלט פורת, ראש מדור קטלוג ומיון, והילה בוזגלו, מתאמת מערכות מידע בספרייה.

"ארכיון אהרן מגד" של "מרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית", המכיל עשרות כתבי-יד של הסופר, זמין בקישור המצורף, וגם באמצעות אתר הבית של הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי:
אתר הבית – דעת"א – אוספים דיגיטליים – ארכיונים – מרכז קיפ לחקר התרבות והספרות העברית – ארכיון אהרן מגד

קריאה מומלצת
גוברין, נורית. אהרן מגד: חסד החיים. ירושלים: כרמל, 2011.
הולצמן, אבנר. "מכוות אש – ארבעים שנות כתיבה על מלחמת יום הכיפורים". אות – כתב עת לספרות ולתיאוריה 4, 2014, עמ' 74-43.
שקד, גרשון. "החכם על הכסיל – על יצירתו של אהרן מגד". דפים למחקר בספרות 7, 1990, עמ' 163–188.