שימור ציורי הקיר של אברהם אופק בספרייה המרכזית

ציורי הקיר של אברהם אופק (1935 בורגס בולגריה – 1990 ירושלים) בספרייה המרכזית על שם סוראסקי באוניברסיטת תל אביב (1976) משתרעים על פני כמאה מטרים רבועים לא רצופים של הקיר המערבי, בשני מפלסים בעלי תקרה משותפת ובטכניקה של אקריליק על טיח. אופק צייר ציור, שהורכב בסופו של תהליך, משלושה פרקים: ספינת העולים, עבודה ומנוחה והגן הפורח. המסגרת הנושאית של שלושת הציורים היא שיבת ציון. על ציור הקיר חתם: אברהם אופק (אלג'ם).[1]

במנשר שיצא על ציורי הקיר תיאר פרופסור אברהם רונן את הקשר בין שלושת פרקי הציור לחלל הכניסה של הספרייה:
'ספינה גדושת עולים המגיחה באלכסון מחלקו העליון של הקיר, ליד הכניסה לקומת הביניים, ומגיעה כמעט עד רצפתו הימנית של חלל הכניסה התחתון מהווה את הפרק הראשון של סיפור הגאולה וגם את חולית הקשר המתווכת בין אגפי ומפלסי הקומפוזיציה הציורית – למעלה למטה ומימין לשמאל, ובעת ובעונה אחת היא מהווה גם אתנחתא בין האגף הימני והשמאלי. את חלקה העליון של הסירה ניתן לראות גם מקרוב, מהמרפסת של קומת הביניים הננעצת כביכול בתוכה. הפרק השני עבודה ומנוחה בארץ הנבנית, מצויר על האגף הימני של הקיר ואילו משמאל – על קטע האולם התחתון, צייר אופק את הפרק השלישי – גן העדן עלי אדמות, המסמל את תקוות פריחת הארץ הנגאלת. מוטיב הפרחים והצבעוניות העזה נועדו גם להתמודד עם הגינה הנשקפת מן החלונות.'[2]

לדברי רונן 'דמויות האדם וקטעי הנוף בציורי אוניברסיטת תל אביב נראים משוטחים ולינאריים יותר מאשר בציורי הקיר הקודמים של אופק, וסבך הקווים המצטלבים והרשתות המשורטטות בתוך הדמויות מגבירים את אופיין הדו-ממדי. הרושם הכללי העולה מציורי הקיר הוא של מרבד צבעוני. יוצאי דופן בעיצובם הם דווקא ניצני הצמחים דמויי בן-חצב בסצנה הכפרית גדולת המידות.'[3]

ב-20 לנובמבר 2022 החל צוות מסטודיו תכלת במלאכת שיקום ושימור הציור של אופק בספרייה. האמנים המשמרים, מיכל בורג וקוסטה מגראקיס, סיימו את עבודתם כעבור 15 ימי עבודה, ב-14 בדצמבר 2022.

 

 

 

 

 

 

במהלך השיפוץ פנייתי לד"ר נעמה שפטלוביץ, מנהלת הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי, ולשי פרקש, מתעד ומשמר ציורי קיר וצבע אדריכלי ובעליו של סטודיו תכלת, בבקשה לענות על מספר שאלות שעניינו אותי. להלן השאלות והתשובות כפי שנשלחו והתקבלו במיל חוזר:

ד"ר נעמה שפטלוביץ

שאלה: מתי הבחנת לראשונה בציור הקיר של אופק בספרייה?

תשובה: הבחנתי בקיר מביקורי הראשון בספרייה עוד בהיותי סטודנטית באוניברסיטה.

שאלה: מתי הבנת לראשונה שנדרשת עבודת שיקום ושימור של הציור?

תשובה: כאשר קבלתי את תפקידי כמנהלת הספרייה הבחנתי שבקיר ישנם סדקים וכן שנעשה ניסיון לטיפול/שימור קודם של הקיר אשר להערכתי לא נעשה באופן מקצועי ופגם בציור.

שאלה: כמה זמן לקח מרגע שהבנת שיש צורך בשיפוץ הקיר ושימור הציור ועד ביצוע העבודה?

תשובה: כאשר ערכנו את החגיגות לרגל  50 שנה להקמת מבנה ספרייה המרכזית בשנת 2018 עבדתי יחד עם האדריכל מיכאל יעקובסון וחשבנו ביחד שראוי לטפל בציור הקיר. באותו אירוע השתתפו גם מספר אדריכלים ואלה המליצו על שי פרקש כמומחה המרכזי לטיפול בציורי קיר. מיד לאחר האירוע פנינו לשי פרקש ובקשנו הצעת מחיר לשימור הקיר אך לצערי לא נמצא תקציב לנושא.

שאלה: מהיכן הצלחת להשיג תקציב לשיקום ושימור הציור?

תשובה: בשנת 2018 ניסיתי לפנות להנהלת האוניברסיטה ולבקש סיוע בנושא אך לא היה מענה חיובי. לאור חשיבות הנושא החלטנו להפנות חלק מהתקציב השוטף של הספרייה לטובת שימור הקיר מתוך ראיה שמדובר בנכס אמנותי ותרבותי חשוב.

שאלה: לאורך השנים בהן את משמשת כמנהלת הספרייה המרכזית האם פנו אלייך בענין ציורי הקיר של אופק בספרייה? האם נתקלת במבקרים שבאו במיוחד לראות את ציורי הקיר בספרייה?

תשובה: בתחילת עבודתי בספרייה אשתו של הצייר היתה מגיעה אחת לשנה ושואלת האם מגיעים אנשים לבקר וכן שאלה לגבי השימור. מבקרים המגיעים לראות את ציור הקיר אינם רבים ואלה מגיעים כאשר נעשים סיורים של בתים פתוחים, סטודנטים הלומדים ארכיטקטורה באוניברסיטה או ממוסדות אחרים וכן אנשים פרטיים המכירים את עבודותיו של אברהם אופק.

שאלה: מדוע יש חשיבות והצדקה בעיניך לשימור ציורי קיר במוסדות ציבור?

תשובה: לדעתי יש חשיבות לשימור בנין הספרייה כמו גם לעבודות האמנות בו, כולל ציור הקיר, המהווים חלק אינטגרלי ממבנה הספרייה שהוא מבנה ציבורי בעל חשיבות רבה הן באוניברסיטה והן בארץ ומשמש מרחב תרבותי ואמנותי לקהל באי הספרייה: סטודנטים, סגל ואורחים שונים.

שי פרקש

שאלה: באיזה מצב מצאת את ציור הקיר של אופק בספרייה?

תשובה: בציור הקיר מצאנו אבק, סדקים אלכסוניים ארוכים, וקטעים אחדים של התנתקות טיח מהקיר והיווצרות כתמי מלח כתוצאה מרטיבות סמוך לרצפה, בנוסף ראינו שבוצע תהליך תיקון קודם של סדקים וצבע במועד לא ידוע.

שאלה: מה נדרש לצורך שיקום ושימור הציור בספרייה?

תשובה: הטיפול השימורי כלל ניקוי אבק וכתמי לכלוך, הזרקת טיח על גבי סיד דרך חורים שקדחנו בציור לצורך הדבקת טיח מנותק לקיר, הרחבת סדקים וסגירתם בטיח על גבי סיד ולבסוף השלמות צבע וריטוש של קטעי ציור חסרים בצבעי טמפרה וחומרי קיבוע לחיבור בין צבע חדש לישן.

שאלה: בהנחה שלא תתרחש רעידת אדמה בארץ או שישחיתו בכוונה את הציור (כמקובל היום בקרב מספר פעילים בארגונים 'ירוקים' שונים) כמה זמן אמור השיפוץ שלכם להחזיק מעמד?

תשובה: ציורי קיר במקום סגור ויבש זקוקים לניקוי וטיפול שימורי אחת לעשר שנים, אני סבור שלא יהיו סדקים ופגמים משמעותיים בציור לפחות בעשרים השנים הבאות.

שאלה: האם תוכל לספר בקצרה על הכשרתם המקצועית של משמרי ציור הקיר של אופק בספרייה?

תשובה: צוות המשמרים בסטודיו תכלת פועל לפי ניסיון וידע בשימור ושיחזור ציורי קיר שרכשתי יחד עם שותפי הצייר אלי שאלתיאל, החל משנת 2000 בעבודות שימור ושחזור של ציורי קיר בכל רחבי הארץ, בהכשרתם המקורית אמני הסטודיו הם בעלי מלאכה, ציירים ומעצבים. את שיטות וחומרי השימור הם למדו ממני וממשמרים מנוסים שלמדו שימור ציורי קיר באירופה בעת תהליך העבודה בסטודיו.

שאלה: במהלך מלאכת שיקום ושימור הציור האם נתקלת בתגובות של עובדים בספרייה או של מי ממבקרי הספרייה?

תשובה: אחדים מעובדי הספרייה וסטודנטים צפו בעבודת המשמרים ושאלו שאלות על עבודת השימור.

שאלה: מהי החשיבות של ציורי קיר במוסדות ציבור? האם בעידן דיגיטלי יש בכלל חשיבות לציורי קיר במוסד ציבורי כמו האקדמיה?

תשובה: על החשיבות של ציורי קיר במרחב הציבורי בארץ ובעולם נכתב רבות ע"י אומנים ואדריכלים ידועים שאני נוהג לצטט אותם, ראי בקישור>>

אוכל להוסיף שני דברים:

א. בעידן בו כל קיר ומשטח פנוי מתכסה בציורי גרפיטי שמועד תפוגתם קצר והמסר שלהם אישי, יש חשיבות לקיומם ושימורם של ציורי קיר ישנים שנוצרו ע"י אומנים במועד הבנייה בשיתוף אדריכל הבית ובעלי הבית במטרה להעביר מסר חינוכי וחברתי.

ב. ציורי קיר יפים נותנים הרגשה טובה ושמחת חיים גם בעידן הדיגיטאלי לכל אלו השוהים או עוברים בקרבתם והופכים מקומות שוממים ואפרוריים למעניינים וחיים.

 

 

 

 

 

 

לסיום אצטט מדבריו של אברהם אופק, שבפתיחת אחד משיעוריו על אמנות ציורי הקיר אמר כך: 'אמנות ציורי הקיר, מחזיקה את מקסימום התכונות של האמנות. היא בשיא מטרתה כמעט על הגבול של מה שהפסיכולוגיה גילתה, שזו העשייה עצמה. אלפיים שנה היתה האמנות צמודה לקיר ונפרדה ממנה רק לפני 500 שנה. אין ציור קיר בנמצא, שבו הרקמה, החריטה, לא מצאו דרכם בזרימה תרבותית, תוך ייצוג רשמי של האמנות ברשות הרבים.'[4]

ציורי הקיר נמצאים בלובי הספרייה המרכזית של אוניברסיטת תל-אביב הפתוחה לציבור הרחב –

א'-ה' 20:00-8:30, ו' 12:30-8:30.

[1] שם משפחת הוריו המאמצים, שאימצו אותו כשהיה בן שנתיים.

[2] המנשר בארכיון הנהלת הספרייה, ללא מספר עמודים.

[3] אברהם רונן, 'ציורי הקיר של אברהם אופק', בתוך: אברהם אופק – מקיר לקיר, תפן: המוזיאון הפתוח, גני התעשייה, 2001, עמ' 37.

[4] 'אברהם אופק על אמנות ציורי הקיר', סטודיו, ינואר 1990, עמ' 10.

קרדיט תמונות: שי פרקש

"הקצה המוחלט שממנו אין חזרה" – 160 שנים לקרב גטיסברג

באחד מחודשי הקיץ של שנת 1863, כשנתיים לערך מאז פרישת מדינות הדרום ופרוץ מלחמת האזרחים האמריקאית, התקבל בביתה של גב' לוקרציה קרוליין באראט-מקמהון, עלמה מכובדת ממחוז פיקנס, דרום-קרוליינה, מכתב מקומט, קרוע ומרובב בבוץ. בקצהו הימני של דף הנייר התנוסס התאריך – 29 במאי, 1863 – ובהמשך נמסרה כתובת השולח, שישב אותה עת הרחק בחזית, בסמוך למשרד הדואר בפרנקלין, וירג'יניה. גב' מקמהון חששה מאוד ממכתבים מסוג זה. פחות משנה קודם לכן התבשרה במכתב דומה כי אחיה האמצעי, בנג'מין בן השלושים, מת מפצעיו באחד הקרבות הגדולים. המכתב החדש נשלח על-ידי ויליאם לורנס באראט בן ה-29, אחיה הצעיר של קרוליין, ומי שנחשב למפרנסה הראשי של משפחת באראט. ברשימה הקצרה שחיבר עבור אחותו, בכתב צפוף, שבור ומלוכלך, ציין ויליאם כי הוא בחיים עדיין, אך כי המצב בחזית מדרדר בכל יום שחולף:

 

"אני מנצל עכשיו את הזמן שנותר לי, אחותי היקרה, כדי לכתוב לך מספר שורות, כך שתדעי כי מצוי אני עדיין בממלכת החיים. כולי תקווה כי שורות אלו יגיעו אליכם בהקדם וימצאו את כולכם בריאים ושלמים. כתבתי אליכם לפני כשבועיים, אך טרם זכיתי למענה. בריאותי האישית מדרדרת מאוד. גם אין לי חדשות מלחמה עבורכם. אני נגעל עמוקות כאשר אני נזכר במה שעלי לכתוב. אני מקווה שאתם שומרים עבורי על העסק המשפחתי. חשוב שתשמרו עליו היטב, שכן הכול כה חסר בטחון ורק המוות בטוח. זכיתי לקבל מכתב ממילטון, בחמישה עשר לחודש, בו תיאר עבורי בפירוט את קציר הדמים בקרב פרדריקסברג. אנא כתבו אלי בהקדם ועדכנו אותי בקשר לעסק, אחיך, ו. ל. באראט".           

 [תרגום: ד"ר דן קורדובה]

 

מה עלה בגורלו של העסק המשפחתי והאם הספיקה כלל גב' באראט-מקמהון לענות למכתבו הקצר של אחיה – כל אלו נותרו עבורנו בגדר חידה. ואולם, יודעים אנו כי שלושה שבועות מאוחר יותר התקבל מכתב נוסף בבית המשפחה הדרומית, אשר נשא תאריך מאוחר – זה של ה-22 ביוני, 1863 – ואשר נשלח הפעם מהעיר ווינצ'סטר שבקצה המדינה, כ-300 קילומטר צפונה לערך ממשרד הדואר שבפרנקלין, וירג'יניה. המכתב החדש נוסח על גבי נייר ירוד ומקומט, היחיד שהיה זמין באותם מחנות מאולתרים שעל גדות הנהר. המכתב נשלח על-ידי מר מילטון באראט, אחיהם הבכור של קרוליין וויליאם, אשר צעד אותה עת לכיוון החזית, סמוך לגבול הדרומי של מדינת פנסילבניה:

 

"אחים יקרים, אני אוחז בעט וכותב אליכם, כדי שתדעו שמצבי טוב וכי אני בחיים. כולי תקווה כי שורות אלו ימצאו גם אתכם בריאים ושלמים. אנו ממשיכים בצעדה הארוכה צפונה, חוצים דרך רכסי ההרים. אתמול בלילה חצינו את נהר השננדואה, כאשר המים טיפסו והגיעו כמעט עד לכתפיים. אינני יודע מתי אתפנה שוב לכתוב אליכם. הגדוד שלנו טרם השתתף בקרב של ממש, אך נאמר לנו כי בקרוב נעבור למתקפה ונהייה אנו אלו הפולשים והכובשים. לא שמעתי מלורנס אחינו זה זמן רב. אומר רק כי השמועות שמגיעות אליכם, בדבר כניעה מוחלטת של האויב והתרופפות המשמעת של חייליו, אינן נכונות. חיילי האויב ממושמעים לא פחות מאלו שלנו. התחושה הכללית בקרב אנשינו איננה טובה במיוחד. אפשר לומר שעל כולנו כאן נמאסה אותה מלאכה הקרויה 'מלחמה'. אחיכם האוהב, מילטון באראט".         

 [תרגום: ד"ר דן קורדובה]

 

     

            מילטון באראט                                                         ויליאם לורנס באראט

 

ואכן, על רבים מחיילי הדרום נמאסה המלחמה כבר באמצע שנת 1863. הפרישה ההיסטורית של מדינות הדרום מהאיחוד, ההכרזה החגיגית על עצמאות הקונפדרציה, הניצחונות המזהירים של מתקפת אוגוסט, 1862, והתחושה הזמנית, אך הממשית כל-כך, כי הנה מגיעה השעה המיוחלת אשר בה יגשים הדרום את חלומו הנכסף – כל אלו אבדו במהרה ברעם התותחים, נסחפו בנהרות של דם על-פני עיירות וכפרים. דגלי העצמאות החגיגיים, אשר התנופפו בגאון בכיכרות הדרום, הוחלפו במהרה בדגלים לבנים. סיסמאות הקרב של חודש אוגוסט הפכו לפתע למפל סוער של שמועות נוראות, סיפורי זוועות ששטפו את הארץ כולה: שילה, טנסי – עשרת אלפים; פריוויל, קנטקי – שלושת אלפים ושלוש מאות; ויקסברג, מיסיסיפי – שלושים ושמונה אלף. באמצע שנת 1863 נמאסה המלחמה גם על רבים מחיילי הצפון, אשר נשמו אמנם לרווחה כאשר הוסר האיום של תבוסה צבאית, אך אשר גם למדו היטב על בשרם את מחיר הניצחון. בקרב אנטיאטם הגדול, אשר ארך יום אחד בחודש ספטמבר, נמנע כיבושה של עיר הבירה וושינגטון ונבלמה סופית מתקפת הקיץ של צבא הדרום. הקרב נחשב, אומנם, לניצחון מכריע של צבא הצפון, צבאית ותודעתית; אך ניצחון זה נקנה במחיר דמים נוראי – למעלה מעשרים אלף נפגעים משני הצדדים – ונחשב עד ימינו ליום העקוב מדם בהיסטוריה של יבשת אמריקה. באותה עת, כאמור, נמאסה כבר המלחמה על אנשים רבים.

אבל המלחמה עצמה לא מאסה ולא התעייפה. בתחילת הקיץ של שנת 1863 התגבשה ההבנה בקרב מנהיגיהם של שני הצדדים כי טרם נערך הקרב הגדול, אשר יסמן על מפנה ועל הכרעה אמיתית בתוך השיגעון הגדול של מלחמת האזרחים. הגנרל רוברט אי לי, אשף המלחמה וגיבור הדרום, החל בתכנון מתקפה נוספת אל לב מדינות הצפון, במטרה להכניע סופית את צבא האיחוד. תוך ימים ספורים כבר החל מתקבץ וזורם צפונה נחיל של אדם. זרם אדיר של מעל שבעים אלף חיילים דרומיים עשה את דרכו לאט אך בבטחה לאורך עמק השננדואה, במעין מהלך צבאי מתריס ואדיר מימדים, אשר איים לסכן את ערי הצפון הגדולות. אלפי לוחמים – חלקם נערים, חלקם יחפים ולבושים בסחבות – החלו מתאגדים וקרבים אל גבולה של מדינת פנסילבניה, מתרכזים סביב עיירה זעירה בשם גטיסברג, אלמונית עד אז עבור מרבית העולם. ככל הידוע לנו היום, סחף כנראה זרם האדם הנורא גם את ויליאם ומילטון, האחים לבית משפחת באראט, והביאם אל אותה זירה גורלית. מנגד, צבא הצפון חצה את נהר הפוטומק בימיו האחרונים של חודש יוני והחל מתבצר כנגד הפולשים מדרום. למעלה ממאה אלף חיילים צפוניים נפרשו לאורך הגבול והכינו עצמם למפגש הגורלי.

וכך, במשך שלושת הימים שבין ה-1 ל-3 ביולי, 1863, התנגשו הכוחות הניצים וניטש הקרב הגדול ביותר של מלחמת האזרחים האמריקאית – קרב גטיסברג – אותו תיאר ההיסטוריון ברוס קאטון כ"דרמה מחרידה ומרהיבה, אשר, בצדק או שלא בצדק, נוהגים לראות בה בדרך-כלל את רגע ההכרעה במלחמה הגדולה". ביום הראשון של הקרבות טרם התרכזו כל כוחות הצפון באזור הלחימה, ולכן נפלו במספרם בהרבה מזה של כוחות האויב. התוצאה הייתה מכת מחץ לצבא הצפון וקרוב לעשרת אלפים נפגעים שאבדו בקרב. בשני הימים הבאים ביקש הגנרל רוברט אי לי לנצל את הישגי היום הקודם ולהלום היטב בשני אגפיו ובמרכזו של צבא היריב – ובכך להביא, למעשה, לחיסולה של ארמיית הצפון הגדולה. הגנרל ג'ורג' מיד, מפקד כוחות הצפון באזור, הצליח לנייד עשרות אלפי חיילים ולהתבצר היטב כנגד מספר הסתערויות אדירות של צבא האויב. בסיומו של היום השני, עקוב הדמים, נגוזה תקוותו של הגנרל לי להשמיד את כוחות הצפון.

 

   

             הגנרל ג'ורג' מיד                                         הגנרל רוברט אי לי

 

היום השלישי והאחרון של הקרב ייזכר לימים כאחד ממופעי המלחמה האכזריים ביותר. בצהרי היום פתח צבא הדרום בהרעשה ארטילרית אדירה של למעלה מ-150 תותחים. משנסתיימה ההרעשה פתחו 12,500 לוחמים דרומיים בהסתערות נואשת במעלה "רכס בית-הקברות", לעבר עמדה מרכזית של כוחות האויב, מרחק שנמתח למעלה מקילומטר שלם, חשופים לחלוטין לאש התותחים ולמטחי הרובים של חיילי הצפון. ההסתערות הנואשת של כוחות הדרום, אשר התפרסמה לימים כ"מתקפת פיקיט", על שם המפקד שעמד בראשה, כמעט שנחלה הצלחה – אבל רק כמעט. הכוח המסתער נשבר לבסוף ונסוג המום לאחור, מותיר כמחצית מאנשיו מוטלים מתים על האדמה. קרב גטיסברג הגיע רשמית לסיומו. שני הצבאות המוכים והחבולים, אשר ספרו יחדיו קרוב לחמישים אלף אבדות, השתחררו זה מזה ונסוגו לאחור. לימים נודע הקרב הגדול שבגטיסברג לאחת מנקודות התפנית וההכרעה של המלחמה, אשר בה הציג צבא הצפון את כוחו ומשאביו העדיפים, ואף הוכיח סופית כי מתקפה דרומית על אדמת הצפון נידונה לכישלון. כמו כן, זירת היער הקטנה שבמעלה "רכס בית-הקברות", אשר בה הצליחו כוחותיו המסתערים של פיקיט לפרוץ זמנית את מערך הביצורים של צבא הצפון, זכתה עם השנים לכינוי "זירת המלאך". היסטוריונים דרומיים רואים בה עד היום כ"נקודת השיא" של קונפדרציית הדרום, אשר ממנה והלאה החלה התפוררותו ומותו של החלום הדרומי.

 

ותיקי המלחמה מהצפון ומהדרום נפגשים ב-1913 על אדמת גטיסברג, במלאת 50 שנים לקרב

 

ההלם שהותיר אחריו הקרב החל מתבהר לאורך הימים והשבועות הבאים. ההיסטוריון ג'ורג' ר. סטיוארט מספר, בהקשר זה, כי "באותו אחר-הצהריים של היום השלישי, איש מבין הצדדים לא הבין עדיין כי מדובר בנקודה מכרעת במלחמה. רק משהחל הגנרל לי לסגת עם חייליו לאחור, התעוררה ההבנה בקרב שני הצדדים כי משהו מכריע וסמלי, אפילו בסדר גודל עולמי,  התרחש זה עתה, על אותה כברת ארץ צרה, במעלה 'רכס בית-הקברות'". לוחמי הקונפדרציה, שהחלו בנסיגתם האיטית לאחור, התקשו לאמץ את ההבנה הקשה, שהחלה מתגבשת עמוק בליבם – ההבנה כי החלום המזהיר הפך עתה ל"מטרה אבודה". הטראומה המזעזעת של קרב גטיסברג המשיכה להדהד גם לאחר המלחמה, מלווה אף היא באותו "סירוב נפשי" להכיר בתבוסת הדרום. פוליטיקאים, אנשי צבא ואנשי רוח בני "הדרום החדש" הוסיפו לראות, גם לאורך המאה העשרים, באותו קרב גבורה בגטיסברג כ"נקודת השיא" של אבותיהם ושל מולדתם. הדבר בא לידי ביטוי פיוטי בספריו של ויליאם פוקנר, גדול סופרי הדרום במאה העשרים, ובמיוחד בקטע הבא מספרו (Intruder in the Dust (1948 :

 

עבור כל נער דרומי בן ארבע-עשרה קיים הרגע – ולא רק פעם אחת, אלא מתי שיחפוץ בכך – אשר בו השעה עדיין אינה שתיים באותו אחר-הצהריים קיצי של יולי, 1863, כאשר החטיבות מוצבות במקומן מאחורי גדר התיל, התותחים מונחים ביערות בהיכון והדגלים המתנפנפים ברוח כבר הותרו מחבליהם ומוכנים להינשא קדימה ואפילו פיקיט עצמו, בתלתליו הארוכים המשוחים בשמן וכובעו כנראה בידו האחת וחרבו הגדולה בידו השנייה, משקיף עדיין במעלה הגבעה, תר נואשות אחר הסימן של מפקדו במרחק, והכל עוד מונח על-הכף, דבר לא קרה עדיין, דבר אפילו לא החל עדיין, ולא רק שלא החל אלא יש עדיין מספיק זמן כדי שלא יתחיל לעולם, כנגד אותה עמדה רחוקה וכנגד אותם תנאי שדה ארורים […] אך הדבר אכן יתחיל בקרוב, כולנו יודעים זאת, אנו, שהגענו רחוק מדי והנחנו הרבה מדי על כף המאזניים, והרגע הזה אינו זקוק אפילו לנער דרומי בן ארבע-עשרה שיחשוב: לו רק הפעם. אולי רק הפעם הזאת, עם כל-כך הרבה להפסיד וכל-כך הרבה להרוויח: פנסילבניה, מרילנד, העולם כולו, כיפת הזהב של וושינגטון הבירה ככתר עבור המאמץ האבוד […] וזה הדבר: הקצה המוחלט שממנו אין חזרה, לסגת עכשיו ולברוח הבייתה, או לדהור קדימה ללא-תקנה, ללא תקווה וללא אפשרות ובכלל […] לצלול לעד מעבר לסיפו הרועם של קצה העולם".

 [תרגום: ד"ר דן קורדובה]

*

 

מספר שבועות לאחר שוך הלחימה בגטיסברג הגיע מכתב נוסף אל בית משפחת באראט-מקמהון בדרום-קרוליינה. התאריך שהתנוסס בקצה המכתב היה ה-18 ביולי, 1863. המכתב נשלח ממחנה צבאי שליד ריצ'מונד, וירג'יניה, בירת הדרום. הכותב היה ויליאם לורנס באראט:

 

"אני שוב מנצל את ההזדמנות הניקרת בפני לכתוב לך מספר שורות ולעדכן אותך באשר למצבי. בריאותי נותרה בכי רע. גם אין בידי חדשות מלחמה עבורך, מלבד הכותרות בעיתון המקומי, המבשרות כי הגנרל לי נסוג חזרה לווירג'יניה. כבר זמן רב שלא שמעתי מאחינו מילטון. במקרה ואמות בקרב הייתי שמח לדעת כי העסק המשפחתי יחזיק מעמד, וכי החובות שצברנו ישולמו עם הזמן, מבלי לפרק את משפחתנו כליל. החיילים שסביבי משתמשים במעין אימרה עבור כל אדם שמת לידינו, או עבור כל חפץ שאובד ונשכח. הם אומרים שהוא 'נעלם בארובה'. אנא מסרי בשמי לכולם כי, לדעת אחיך, קונפדרציית הדרום בדרכה 'להיעלם בארובה'. ויותר אף מילה".       

 [תרגום: ד"ר דן קורדובה]

 

כארבעה חודשים מאוחר יותר, בבוקר סגרירי של ה-19 בנובמבר, 1863, ביקר אברהם לינקולן, נשיא ארצות-הברית המכהן, בבית הקברות שבגטיסברג. כשהוא רכוב על סוס גבוה ומלווה משני צדדיו במזכיר המדינה ובמזכיר האוצר, התקדם לינקולן בראש המשלחת אל בית הקברות המיועד, מוקף מכל עבר בנכבדי העיר ובאלמנות המלחמה. לאחר נאום ארוך ומתמשך של אחד מנכבדי המקום, עלה לינקולן לבמה וקרא במשך פחות משלוש דקות את מה שלימים ייחשב לגדול הנאומים בהיסטוריה האמריקאית. בין היתר, הדגיש הנשיא ב"נאום גטיסברג" את ערך השוויון, אשר עליו נוסדה האומה האמריקאית ואשר עבורו נלחמו ומתו האלפים בגטיסברג:

 

לפני שבע ושמונים שנה הולידו אבותינו על יבשת זו אומה חדשה, אשר נולדה בחירות וייעודה האמונה כי כל בני האדם נבראו שווים […] העולם ישית ליבו מעט, אף לא יזכור לאורך ימים את שאנו אומרים כאן, אך לעולם לא יוכל לשכוח את שהם עשו כאן. מוטב הוא כי אנו החיים, נקדיש עצמנו כאן למלאכה הלא גמורה אשר הם נשאו אותה עד עתה באצילות כה רבה. מוטב כי אנו כאן נקדיש עצמנו למשימה הכבירה הניצבת עדיין בפנינו – כי ממתים עטורי תהילה אלו נשאב מסירות רבה יותר למטרה שעבורה נתנו הם את מלוא מסירותם האחרונה – כי נגמור אומר שמתים אלו לא לשווא מתו – שאומה זו, תחת האל, תזכה ללידה חדשה של חופש – וכי שלטון של העם, בידי העם, עבור העם, לא יכלה מן הארץ.

 

       

לוקרציה קרוליין באראט-מקמהון                  אברהם לינקולן ופתיחת "נאום גטיסברג"

    בגיל 60 לערך, שנת 1886

 

ערך השוויון נותר סוגייה בוערת בציבוריות האמריקאית גם בימינו, כאשר צילם הכבד של עבר העבדות ושל האפליה הגזעית מרחף עדיין מעל ראשיהם של אמריקאים רבים בתחילת המאה העשרים ואחת. מבחינה זאת, מוסיפים רבים לראות במלחמת האזרחים, על כל זוועותיה, כ"שעתה היפה" של אמריקה, אשר במהלכה נלחמה האומה על נשמתה והקריבה קורבן אדיר עבור אותם ערכים נאצלים שבהם תמיד התהדרה. כמו כן, נראה כי שני הצדדים הלוחמים, על-אף עולמם הערכי המנוגד בעיקרו, שילמו מחיר דמים כואב וחסר תקדים. קרוליין באראט-מקמהון שכלה את אחיה האמצעי בנג'מין, באחד הקרבות של שנת 1862. תפילותיה ומכתביה לא סייעו בידה למנוע את גורלה האכזר. אחיה הצעיר ויליאם-לורנס באראט נפל גם הוא במלחמה, בחודש מאי, 1864. אחיה הבכור מילטון באראט נפל בשבי האויב ומת במחנה השבויים זמן קצר לפני תום המלחמה.

 

סיפורה ומכתביה של משפחת באראט מכונסים בספר הנמצא באוסף ההיסטוריה האמריקאית, בקומה א' שבספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי.

באוסף ההיסטוריה האמריקאית תוכלו למצוא עוד פריטים רבים – ספרי עיון, מאמרים, יומנים וקטעי עיתונות – העוסקים כולם במלחמת האזרחים האמריקאית ובקרב גטיסברג בפרט.

 

קריאה מומלצת

גוטפלד, ארנון. ממושבות למלחמת אזרחים – היסטוריה אמריקנית עד 1861. תל-אביב: האוניברסיטה המשודרת, 1986.

פאוסט, דרו גילפין. רפובליקה של סבל – המוות ומלחמת האזרחים בארצות הברית. תל-אביב: מוסד ביאליק, 2017.

קאטון, ברוס. מלחמת האזרחים האמריקנית. תל-אביב: מערכות, 1979.

 

Faulkner, William. Intruder in the Dust. New-York: Vintage, 2011.

Heller, J. Roderick (Ed.) The Confederacy Is on Her Way Up the Spout – Letters to South-Carolina, 1861-1864. Columbia, South-Carolina: University of South Carolina Press, 1998.

Sears, Stephen W. Gettysburg. Boston: Houghton, 2004.

Stewart, George R. Pickett's Charge: A Microhistory of the Final Attack at Gettysburg, July 3, 1863. Boston :Houghton. 1987.