פרשת פייסבוק: איך שיפור חווית המשתמש משפיע על הכיס של כולנו

השבוע קיבלנו דוגמה מאלפת לקלות שבה נאסף עלינו מידע מהרשת, לכמות מידע זה, ולאחד השימושים בו: הטיית תוצאות בחירות. פן נוסף של אותה קלות איסוף הוא שאלת האחריות של מחזיקות המידע לשמירה על המידע פרטי זה של המשתמשים וזכותה להשתמש בו. כל כלי התקשורת זעקו חמס כאשר נחשפה פרשת דליפת מידע מפייסבוק.  ראשיתה ב-2014, אך היא התגלתה וטופלה רק שנתיים מאוחר יותר. הפרשה אכן חמורה, אך רוב כלי התקשורת עסקו בעיקר בהיבט של דליפת המידע ופחות בשערורייה של השימוש שנעשה במידע זה – החברה שקיבלת את המידע השתתפה לכאורה בהטיית תוצאות בחירות פוליטיות.

כל האירוע מדגים עד כמה נגיש ולא מוגן המידע שאנו בוחרים לפרסם על עצמנו ברשת. רשתות חברתיות ואתרים אינם כופים עלינו הצטרפות, ואת רוב המידע שאנו מספקים להם, אנו בוחרים אם לציין על עצמנו – היכן גדלנו ולמדנו, מה מצבנו המשפחתי, עם מי שוחחנו וכמה זמן בטלפון, אילו דברים מעניינים אותנו. כל אלה פרטים אישיים לחלוטין שאנו בוחרים למסור לאותה חברה בתמורה לשיפור חווית המשתמש שלנו. מלבד כל אלה, אנו משתמשים ברשתות החברתיות כדי לחלוק את חיינו עם חברינו הקרובים והרחוקים. כבר לא צריך לספר על הטיול האחרון לכל חבר בנפרד בשיחת טלפון או מפגש פנים אל פנים. תולים תמונות, חוויות ומחשבות על הקיר, ומגיבים לקירות של אחרים. קצר, מהיר, נעים ונוח לגלול עד אין סוף.

כל המידע הזה שאנו מפרסמים ומשתפים הוא משאב רווחי ביותר לחברות האוספות ומנתחות אותו. לנו, יצרני המידע, יש רק אשליה של שליטה בו. בסופו של יום החברות בוחרות מה ייעשה בו, וההשפעה של בחירה זו מתחילה להכות גלים הרבה מעבר לגבולות הרשת החברתית, והרבה מעבר לניסיון להשאיר אותנו זמן רב יותר באפליקציה כדי שנחשף גם לפרסומות. מה שאנו בוחרים לחלוק עם העולם מלמד על בחירות עתידיות שאנו צפויים לבחור כאשר נחשף למסרים שונים, וכיצד אפשר ליצור לכל אחד מאתנו את המסר האישי המדויק כדי להניע אותנו לכיוון רצוי, ועדיין לגרום לנו לחשוב שאנו חיים בדמוקרטיה ובחירותינו חופשיות. בפועל רצוי שנזכור שאנו בוחרים לפי רצונו של בעל המאה ושל שירות המסרים שלו. אם עד היום חשבנו שרק משטרים טוטאליטריים מעסיקים אנשים שתפקידם לקדם מידע מחמיא ולדחוק לעמודים האחוריים של גוגל תוצאות לא מחמיאות למשטר, קמנו וגילינו שאצלנו חברות ואינטרסים כלכליים שולטים בתוכן שנחשף אליו ובבחירות שנבחר. רק ההיסטוריה תשפוט את תוצאות בחירת טראמפ לנשיא ואת עזיבת בריטניה את האיחוד האירופי.

כרגע, כל מדינה שחוקקה חוק הנוגע להגנת פרטיות ושימוש במידע אישי, מנסה לבדוק כעת את התנהלותה של פייסבוק בנושא השמירה על המידע של משתמשיה. החקירות שיתנהלו יפרנסו בעיקר ציים של עורכי דין ופוליטיקאים שישחררו הצהרות וססמאות ויכתבו עוד חוקים, שכרגיל לא יעמדו בקצב התפתחות הטכנולוגיה. גם העיתונות המסורתית מוחה על האירוע, בקול גדול, במיוחד לאור הצניחה הדרסטית במספר צרכניה. העיתונות המסורתית צפויה להיות בין המרוויחים מפרשייה זו,  אם ציבור הנפגעים יחזור לצרוך מידע מהעיתונים וערוצי החדשות, ולא מהרשתות החברתיות, וכך תחזיר אליה גם תקציבי פרסום שנדדו אל פייסבוק.

בפועל כוחות השוק והאינטרס הכלכלי הם שיקבעו מה יעשה במידע שלנו. פייסבוק עצמה הודיעה שנקטה צעדים והגבילה את הגישה של אפליקציות דומות למידע על המשתמשים. אבל אף אחד לא באמת יכול להבטיח שלא תתרחש דליפה עתידית ממנה או שיום אחד תחליט לשנות את דעתה בנושא. המידע שנתנו לה אחרי הכל – הוא שלה. וחשוב לזכור – פייסבוק אינה החברה היחידה שאוספת מידע עלינו: דפדפנים, מעבדי תמלילים, תוכנות עיבוד גרפי, וסתם אתרי אינטרנט – כולם מנסים לשפר את חווית המשתמש, לנחש טוב יותר מה הוא רוצה, למשוך אותו אל האתר ולפתות אותו להישאר, בכל דרך אפשרית. כמה מכם הקלקתם ALLOW לבקשות שונות מהדפדפן בלי לקרוא ממש מה אישרתם? וגם אם לא נדרשתם לאשר דבר בעת הגישה לאתר, פרסומות המוצגות באתרים שותלות קובצי קוקיז במחשבנו, כדי לעקוב אחרי תנועת הגולשים, גם אחרי שיצאו מהאתר בו פגשו באותה פרסומת. בעזרת "עוגיות" אלה יכולים אותם מפרסמים לאסוף נתונים על הרגלי הגלישה שלנו ולדייק בפרסומות המוצגות לנו. מדובר בחסכון עצום בתקציב הפרסום, לעומת זה הנדרש לפרסום בכלי התקשורת המסורתיים לקהל עצום ואנונימי.

למול אשליית הפרטיות ברשת, שגם החוק אינו מצליח להציע לנו הגנה אמיתית מאיבודה, הקריאות להתנתקות מפייסבוק הן אירוניות, במיוחד כשהן באות מטייקונים כמו מייסד Whatsapp, בריאן אקטון, שמכר את החברה שהקים לפייסבוק, או מאילון מאסק, מייסד שירות התשלומים ברשת PayPal. שניהם יודעים היטב מה כמות המידע הנאגר על משתמשים בשרתי חברות. מאסק אגב, הוא משתמש פעיל ברשת החברתית המתחרה – Tweeter. עבור טייקונים כמותם, קריסה של פייסבוק היא מכה קטנה בכנף בהיבט הכספי והפרסומי. גם מארק צוקרברג, מייסד פייסבוק שאיבד כשבעה מליארד דולר בעקבות הפרשה, לא ממש צריך לדאוג מה יהיה עם קרן הפנסיה שלו.

לעומת הטייקונים הללו, מי שכן צפוי להרגיש את קריסת פייסבוק בכיסו הם בעיקר המפרסמים הקטנים המקדמים את עסקיהם בעזרת תשלום לפייסבוק, והזעירים, המשווקים את מרכולתם בעזרת שמועות ומבצעים בקבוצות. חשבו על כל בעלי העסקים שהציעו את מרכולתם או פנו ללבכם כדי לגייס כסף למטרות שונות, או הציעו מבצעים לחברי הקבוצה. כמה מכם פנו לבעלי עסקים קטנים דרך המלצות בקבוצות ולעומת זאת כמה מכם פנו לרכוש רכב מיבואן בגלל פרסומת בפייסבוק? ביום שאחרי פייסבוק, אותם עסקים קטנים יאבדו את הפילוח המדויק שפייסבוק מציעה ויאלצו להשקיע תקציב רב יותר בפרסום שיתחרה עם מודעות רבות אחרות. רק חשבו על הפרסום אליו אתם נחשפים תוך כדי הגלילה של הפיד, לעומת כל הכרוך בכניסה לאתר מודעות ייעודי לחיפוש בעל מקצוע כלשהו. כל אותם מפרסמים זעירים יפגעו מקריסת פייסבוק פעמיים: גם כמפרסמים, אבל, ובעיקר כמשקיעים בשוק המניות.

כולנו מושקעים במניות בין אם באופן עצמאי או כחוסכים שכספם מושקע על ידי משקיעים מוסדיים. קרנות כמו קרנות הפנסיה, קופות גמל, חברות ביטוח ומשקיעים מוסדיים אחרים,  משקיעים את כספי העמיתים החוסכים, כדי לשלם בעתיד למפקידים גמלה או תשואה על חסכונם. כחוסכים בעזרת אותם משקיעים מוסדיים נרגיש את קריסתה של פייסבוק כאשר נקרא את הדוח השנתי ששולחות לנו הקרנות, ונגלה מה שוויו. זוכרים את קריסת טבע? בימיה הטובים היא הייתה שווה בערך עשירית מפייסבוק.

פייסבוק והפרשייה הנוכחית היא רק משל וסימפטום לבעיה. היא משל לחברה שכולנו מושקעים בדרך זו או אחרת במניותיה, ושאת נפילתה אנו עלולים לחוש בכיסנו; היא משל לחברה שאנו מוסרים לה מידע אישי, שלא היה עולה בדעתנו למסור בנסיבות אחרות, ומשל לתוצאות השימוש במידע זה. היות שפייסבוק היא כמו כל חברה אחרת בתחום, גם אין טעם של ממש לנטוש אותה, כי הפרקטיקה של שימוש במידע לשיפור החוויה היא פרקטיקה בה נוהגים כולם. ואולי עכשיו נלמד לסנן בקשות, ולקרוא טוב יותר לעומק את הגדרות הפרטיות גם שלה וגם של מתחריה.

הייתם מוסרים את מפתחות ביתכם לזר? ומה לגבי המידע הפרטי שלכם?

Cell Phone Security Concept

היום, 28/1 מצוין במדינות רבות בעולם יום פרטיות המידע והגנתו. מטרתו של יום זה היא לעורר מודעות להגנה על פרטיות ונתונים. כיום, כאשר אנו חיים בעידן ה-BIG DATA קל לחברות לכרות מידע מבסיסי נתונים, לנתח את ים הידע הנאסף במהירות, להפיק מנתונים אלה תובנות אודות תבניות המניעות את עולמנו, וכך לצפות מהומות או לנבא התפרצות מגפות. למה אם כך יש צורך במודעות לפרטיות? הצורך במודעות לפרטיות המידע רק גדל כיוון שאסור לנו לשכוח מאין באו שלל הנתונים עליהם מתבסס ה-BIG DATA ואילו עוד שימושים יש למידע זה בדרך.

היום, כשלכולנו נייד בקצה היד, כל תהליך איסוף המידע, פיענוחו והפצתו הפכו קלים וזולים. מהפכת המחשוב שעבר העולם הקטינה את המחשב והפכה אותו למהיר. לשם השוואה – מערכת הניווט של חללית אפולו, פאר היצירה של אותה תקופה שקלה 32 ק"ג וזיכרון העבודה שלה היה 64KB RAM. בימינו הטלפונים שוקלים פחות מ- 200 גר', וזיכרון העבודה שלהם הוא בממוצע 4GB RAM, פי 64,000. מקצה היד שלנו זורם המידע אל מחשבי הענן שגודלם וכוחם המשותף כבר בלתי נתפס. כוח המחשוב המשותף של מחשב סריגי שכזה, מאפשר, כאמור, פתרון בעיות המטרידות את האנושות כמו חיזוי מגפות, אסונות, שאלות מסובכות כמו קיפול חלבונים ומציאת תרופות חדשות. אבל יש לו גם צד מסחרי.

בעבר כדי למכור מוצר, נאלצו המוכרים לכתת רגליהם ולעבור בין לקוחות, או לנחש היכן יקבל בית העסק שלהם חשיפה – היכן למקם חנות, והיכן לפרסם אותה: זמן שידור באמצעי התקשורת המוקדש לפרסום קצר ויקר וכך גם מודעות בעיתונים. גם הסתמכות על מובילי דעה כאמצעי פרסום היא בעייתית, כיוון שהיא מצריכה איתור שלהם, ומידה רבה של שכנוע ותקציב כדי שיפעילו את השפעתם ויפרסמו את המוצר. תהליך יקר ואיטי. היום, כאשר כולנו מחוברים לרשת האינטרנט, כל המכשירים המחוברים לרשת אוספים מיליוני טרה-בייטים של מידע ושולחים אותם בחזרה לענני המחשוב. משם הם נאספים ונמכרים על ידי חברות לכל מי שמוכן לשלם.

עולם זה של מסחר במידע הפרטי שלנו מתנהל הרחק מעל ראשינו, ואנו נהנים רק מפירורים הניתנים לנו כדי שנמשיך לספק אותו. בכל פעם שהזדהינו למערכת כלשהי, הצטרפנו למעשה למאגר המידע של אותה חברה, והתחלנו לתת לה פרטים אישיים עלינו. בתמורה מבטיחה לנו אותה חברה שתספק לנו שירות או מוצר מותאמים יותר לצרכינו, הטבות ופינוקים שונים בדמות הנחות למשל. מצד שני, מרגע שמסרנו את אותו מידע פרטי, איבדנו שליטה עליו. כל עוד אנו לקוח שנכנס לחנות, רכש מוצר ולא הזדהה, החנות יכולה לדעת רק שלאותו מוצר יש ביקוש. מרגע שהשתמשנו באמצעי זיהוי כלשהו המחבר אותנו הצרכנים למוצר, החברה יכולה להמשיך ולנסות למכור לנו מוצרים נוספים שלדעתה אנו צריכים: קניתם חולצה? רוצים גם מכנסיים, גרביים ונעליים? אולי תרצו משהו משותפינו המוכרים גם תיקים? תוכלו לקבל גם הנחה עבור רכישת נוספת בחנויות אחרות במועדון הלקוחות שלנו. נשמע מוכר?

את הקופאית המנסה למכור לנו עוד כמה מוצרים לא נחוצים כולנו מכירים. גם את הקופונים "המותאמים אישית" שמגיעים כל העת. אבל כמה מכם שמו לב להצהרת הפרטיות של האפליקציות? כמה שמו לב לרשימה הארוכה של הרשאות שאפליקציות שונות מבקשות לשימוש בטלפון הנייד? כמה מכם אישרו אותן מבלי לעצור שנייה ולחשוב למה? למה אפליקציה אחת צריכה לדעת אילו אפליקציות אחרות מותקנות על הטלפון? למה אפליקציות שבינן לבין מיקום גאוגרפי אין כל קשר, צריכות לדעת היכן אנחנו ולאילו רשתות WIFI התחברנו? קל להבין מדוע אפליקציות כמו WhatsApp צריכות גישה לרשימת אנשי הקשר שלנו, אבל למה אפליקציה להזמנת מונית צריכה להכיר אותם או מדוע היא צריכה גישה ללוח השנה שלנו? אנו צורכים את האפליקציות הללו אך רובנו לא שמים לב, ובלי משים מאשרים לאפליקציות לאסוף עלינו מידע פרטי. לעומת זאת האפליקציות, מצהירות בהצהרת הפרטיות שלהן כי מידע שאנו מוסרים להן מרצוננו הוא רכושן ויתכן שמידע זה יועבר גם לגורם שלישי. וכך לא רק הרגלי הקנייה שלנו הופכים לרכושן, גם תמונות שאנו משתפים, סטטוסים שפרסמנו, וכל פרט מידע אחר שפרסמנו הוא שלהן ויכול לעבור הלאה לגורם שלישי.

מיהו אותו "גורם שלישי"? מדובר בחברות מסחריות אחרות המשלמות עבור המידע, אבל לא רק. לעיתים מדובר בגורמים ממשלתיים הדורשים מחברות להעביר להן מידע על הגולשים מסיבות ביטחוניות, כמו מניעת פשע או טרור. גם כאן ההגדרות בעיתיות. במשטרים טוטאליטריים המנסים לשלוט במידע שמקבלים אזרחיהן ובמידע העובר ביניהם, ברור לנו שהממשלה המאזינה לאזרחיה ויודעת עליהם הכל. אבל אסור לשכוח שגם ממשלות מערביות עלולות לגלוש במדרון החלקלק של מעקב אחרי האזרחים, כדי להטות את דעת האזרחים לדעה הרצויה לממשל.

כאשר כל המערכות סביבנו מחוברות לרשת האינטרנט, לא מעשי שנתנתק לחלוטין. אבל מה כן אפשר לעשות?

  • היו מודעים לזכותכם לפרטיות ואל תמסרו מידע אישי מיותר. הוא שווה לקמעונאיות הרבה יותר מאשר קופסת השוקולדים ביום ההולדת וכל ההנחות שתקבלו בעזרת הקופונים, ושווה יותר מכל יתרון בכל אפליקציה.
  • אל תתפתו להשתתף בשאלוני רשת חביבים המחייבים כניסה עם חשבון גוגל או פייסבוק. הפרופיל שלכם שווה הרבה יותר מהידיעה מה פירוש אותיות שמכם באלפבית הרוני, איזו חיה הייתם בגלגול הקודם או כמה אתם חכמים.
  • קחו לכם מספר דקות ועברו על רשימת ההרשאות של כל אפליקציה בטלפון הנייד. אם הטלפון מאפשר – כבו כל הרשאה מיותרת. כמובן שמיד תוזהרו שהאפליקציה עלולה לא לפעול בלי ההרשאה הנסגרת, אך לא צריך להיבהל. הרוב יפעל גם בלי ההרשאות המיוחדות, ומה שלא ניתן תמיד לאישור מחודש.
  • הגדירו חשבונות כפרטיים ברשתות החברתיות, כך שרק מי שתאשרו יוכל לראות מה שיתפתם.
  • קיבלתם פנייה או שיחת טלפון מגורם לא מוכר ולא רצוי – חסמו אותו.
  • פנו למפתחים אם אפשר ודרשו לדעת – לאן הולך המידע. שימו לב גם לשינויים בהגדרות הפרטיות ופנו לחברות. תלונות גולשים גורמות לחברות לשמור טוב יותר על פרטיות תוכן הגולשים.

זכרו תמיד שהמידע האישי הוא שלכם. בדיוק כמו מפתחות הבית או הרכב. גם אותם לא תמסרו לזרים בלי לדעת למה. קחו את היום להתחיל לקחת בחזרה את המושכות אליכם.

האם בעיות הפרטיות ברשת תיפתרנה עד שנת 2025 – מומחים משיבים בסקר pew

pewההתפתחויות ברשת שכרוכים בהטשטשות הגבולות בין מידע ציבורי ופרטיות מעוררים את נושא עתיד הפרטיות. סקר מומחים שערך pew ענה על הדעה השנויה במחלוקת האם פוליטיקאים ותעשיית הטכנולוגיה יוכלו ליצור תשתית בטוחה של פרטיות עד שנת 2025  שתבטיח חדשנות לצד הגנת המידע האישי.

בסקר השתתפו אנשי טכנולוגיה, חוקרים,  מנהלים, עושי מדיניות ואנליסטים.

כ- 55% מתוך 2511 המשיבים לסקר ענו שהם אינם מאמינים שתשתית כזו תתקיים בעשור הבא לעומת 45% שטענו שזה אכן יקרה. למרות חילוקי הדעות  בנושא זה היו דעות משותפות כך למשל הדיעה שהחיים המקוונים באופיים הם ציבוריים. היה אף מי שהרחיק לכת ואמר  "  “Privacy will be the new taboo and will not be appreciated or understood by upcoming generations.”

דעות נוספות  של מומחים בדוח המלא