במעשייה של אנטואן דה סנט-אכזופרי, הנסיך הקטן פוגש באיש עסקים שצובר כוכבים במטרה לקנות עוד כוכבים. הנסיך הקטן מבולבל: "אם יש לי צעיף", אמר הנסיך הקטן, "אני יכול לכרוך אותו על צווארי ולקחת אותו איתי. אם יש לי פרח אני יכול לקטוף אותו ולקחת אותו אתי. אבל אתה לא יכול לקטוף את הכוכבים מהשמיים". "אני הנני בעלים של פרח", אומר הנסיך הקטן, "שאני משקה בכל יום. יש לי גם שלושה הרי געש שאני מנקה בכל שבוע. להרי הגעש שלי ולפרח שלי יש תועלת מכך שאני בעליהם. אבל אתה, לכוכבים אין תועלת מכך שהם שלך…" עם הדימוי הזה – חישבו על חוקרים, מאמרים, ותאגידים הסוחרים בידע. [1]
אין זה חדש שתאגידי הענק של ההוצאות לאור האקדמיות גורפים רווחי-עתק, בעוד מחירי הגישה לתוכן הופכים ליקרים יותר ויותר. לאור עליות המחירים השגרתיות, הספריות האקדמיות ברחבי העולם מתקשות לעמוד בתשלומים. אפילו אוניברסיטת הרווארד, מהעשירות בעולם, הגיעה למצב בו היא מתקשה לממן את הגישה עבור חוקריהּ. מי שהיה מנכ"ל ספריות הרווארד ב-2012 תימצת את המרמור: "אנחנו, חברי הסגל, עושים את המחקר, כותבים עבודות, שופטים עבודות עבור חוקרים אחרים, נושאים בתפקידים בוועדות עריכה, וכל-זאת בחינם… ואז אנחנו קונים בחזרה את תוצאות המאמץ במחירים שערורייתיים" [2][1].
מנגד לאידיאולוגיה של תוכן אקדמי העומד מאחורי חומת-תשלום, ניצבת הגישה הפתוחה. גישה זו היא שם-כולל למגוון של מסלולי פרסום, כשהמשותף לכולם הוא שהקורא אינו נדרש לשלם על המאמר. הגישה הפתוחה איננה עוד אמצעי להנגשת הפרסומים עבור הקוראים בחינם, אלא חלק מתנועה-חברתית של ממש (שחורגת מתחומי מסחור הידע האקדמי אל-עבר מידע ממשלתי וציבורי). אחד מגיבורי התנועה, ארון שוורץ [Aaron Swartz] נודע (בין-היתר) בשל הורדת תוכן מאגר JSTOR והנגשתו, כמעשה-כנגד תשלום התמלוגים למוציאים לאור ולא למחברי המאמרים. שוורץ קרא למלחמת גרילה "לשחרור המידע" [3], היה לאקטיביסט-ענק בתחום ולאייקון התרבותי של אידיאולוגיית הגישה הפתוחה. ב-2013 התאבד, כנראה גם בשל תביעות הענק שהוגשו כנגדו על-ידי תאגידי ההוצאות לאור [4] [1].
פנים רבות למאבקים בין "לוחמי החופש של המידע" לבין ההוצאות לאור התאגידיות. מצד אחד – רוב המו"לים הגדולים אימצו בברכה מודלים שונים של כתבי-עת בגישה הפתוחה. מצד שני, Sci-Hub ו-Library Genesis – הפרוייקטים הנושאים בדגל המאבק של ההנגשה הנוחה לתוכן בעל זכויות יוצרים לקהילות החוקרים בעולם, מהוות מטרות קבועות לתביעות עתק בבתי-המשפט [5]; חזית שונה למאבק נמצאת בלב העולם האקדמי. למשל, חברי צוות העריכה של כתב-עת מוביל התפטרו כולם ביחד – כחלק מהמלחמה עם ההוצאות לאור [6]. בחודש יולי האחרון, אוניברסיטאות מובילות מגרמניה הצטרפו לכ-60 מוסדות אחרים שקראו למוסדות האקדמים שלא לחדש את החוזים [7] עם Elsevier. עולם ההוצאות לאור האקדמיות לא נח לרגע, ונקרע בין לפחות שני קצוות אידיאולוגיים: האחד, של גישה פתוחה לחומרי המחקר וההוראה, והשני – של חומת תשלום.
לאור חילוקי הדעות האידיאולוגיים שבין תאגידי ההוצאות לאור האקדמיות ובין מחפשי הצדק החברתי פורחים גם מנצלי-ההזדמנויות. אלה מתקיימים גם-בתוך אידיאולוגיית הגישה הפתוחה. בהקשר שלנו, אלו הם כתבי-עת המכונים בלשון הגנאי "כתבי-עת טורפים" [predatory journals]. כתבי-עת טורפים הם כתבי-עת בגישה הפתוחה, שהמודל העסקי של פרסום המאמרים ממומן על-ידי מחברי המאמרים. בניגוד לכתבי-עת לגיטימיים בגישה הפתוחה – בעלי מודל עסקי דומה, כתבי-העת הטורפים מחפשים ליצור רווחים גדולים ככל-האפשר ובכל מחיר – תרתי-משמע. הם מפתים מחברים לפרסם מאמרים – גם ללא מתן שירותי העריכה המצויים בכתבי-עת לגיטימיים (בגישה פתוחה או לא). כתבי-עת אלו נחשבים ככתבי-עת "זבל", מכיוון שאין בהם ביקורת עמיתים [peer review] או רמת-סף אקדמית כלשהי. בעוד כתבי-עת אלו מנופפים בדגל הגישה הפתוחה, אין להם כל מחוייבות אקדמית לתוכן המפורסם. בכך קיומם של כתבי-עת אלו גורם לנזק גדול לעולם האקדמי ונזק גדול לרעיון האידיאולוגי של הגישה הפתוחה. במגוון הרחב של המודלים לפרסום מאמרים בגישה הפתוחה, המצויים תחת מו"לים גדולים ואיגודים-אקדמים קטנים, המודל הפתייני של כתבי-העת הטורפים נוסק.
עלייתם של כתבי-עת טורפים ברורה לחלוטין: כתבי-העת פועלים למטרת רווח כלכלי בלבד. אין להם כל טעם לדחות מאמרים, מכיוון שככל שיתפרסמו יותר מאמרים כך ירוויחו יותר… חוקרים, מצד שני, מאוד רוצים שמאמריהם יתפרסמו. שילוב זה מוביל לפופולאריות גואה של כתבי-העת הטורפים, ואיתה גם דרכים לדִּיּוּג [phishing] לקוחות חדשים – כמו פנייה בדואר האלקטרוני לתלמידי מחקר שזה הרגע הציגו בכנסים מקצועיים והיו שמחים לפרסם את ממצאיהם הראשוניים, או פנייה למי שמאמרו נדחה על-ידי כתבי-העת המקובלים. אבל ההשלכות של קיום כתבי-עת טורפים בעולם האקדמי ובגישה הפתוחה הן קשות הרבה יותר.
חשבו על אלפי החוקרים שהשיגו את תארי המאסטר והדוקטורט באמצעות פרסום מאמרים, או חוקרים שזכו לקידומים מקצועיים ולמשרות באמצעות פרסומים בכתבי-עת טורפים: כל הדרוש על-מנת לזכות בשורה שבקורות-החיים האקדמיים היא פרסום – הניתן להישג באמצעות תשלום בלבד. בין אם בכוונה או בין אם בתמימות, מדובר בסוג של תרגיל עוקץ במקרה הרע, ושיתוף פעולה לא-אתי במקרה הטוב. מעבר-לכך, כתבי-עת טורפים אינם מגבילים עצמם לתחומים מדעיים בלבד, ובמסווה של כתבי-עת לגיטימיים מציעים תחומים החורגים מגבולות המדעי והאקדמי, בשלל נושאים כמו סגנונות מסויימים של רפואה אלטרנטיבית [8]. כתבי-עת טורפים אף אינם חוששים לנקוט בכל טקטיקה אפשרית, כולל גיוסם של עורכים פיקטיביים [9].
ב-2012 יצר פרופ' ג'פרי ביאול [Jeffrey Beall], ספרן מאוניברסיטת קולורדו דנבר, רשימה שחורה של כתבי-עת טורפים. הרשימה הפכה למעין-מותג בתחום בשם "Beall's List" (קישור להעתק של הרשימה זמין [10]), ואף עברה מספר גלגולים. בתחילת השנה, החליט ביאול להסיר-עצמו מניהול הרשימה השחורה, מפני שהיה תחת "לחץ אינטנסיבי" מצד מעסיקיו. מעסיקיו סבלו קשות מאסטרטגיות אגרסיביות ומתוחכמות של כתבי-העת הטורפים כנגדו. הם פנו אינספור פעמים לבעלי תפקידים שונים באוניברסיטת קולורדו, במגוון של דרכים, על-מנת להוקיע אותו ולצאת כנגד שמו הטוב. ביאול גם סבל מהאשמות הקולגות שלו – ספרנים אחרים – שפנו כנגדו על-כך שהעז לחשוף את נקודת התורפה של הגישה הפתוחה ובכך להוריד מקרנה. מנגד, האשימם ביאול כי בעוד הם-עצמם מעודדים בפני חברי-הסגל את יתרונות הגישה הפתוחה, הם מסתירים את המגוון-הרב של המלכודות אותן מציבים כתבי-העת הטורפים [11]. אז ריבוי כתבי-העת בגישה הפתוחה הוא עניין מבורך, אבל לא הכל ורוד.
מדריך כתבי-העת בגישה הפתוחה [DOAJ [12, בו משתמשות ספריות אוניברסיטת תל-אביב, "נקי" כמעט-לגמרי מכתבי-עת טורפים [13]. במידה וקיבלתן/ם פנייה בדוא"ל מכתב-עת עלום או חשוד – נשמח מאוד לשמוע. אתן/ם מוזמנות/ים לפנות אלינו להרחבה בנושא הזה, או להבהרת כל ספק הקשור לכתבי-העת הטורפים והגישה הפתוחה. אנחנו מחזיקים מספר כלים שנשמח לשתף, כמו למשל רשימת החברים של איגוד המוציאים לאור בגישה הפתוחה [14]. נשמח להעמיד את יכולותינו לרשותכם, וכמובן נשמח לשמוע על ניסיונכם ואת דעתכם.