המשורר שמרד – פרידה מנתן זך | בלוג הספריות של אוניברסיטת תל-אביב

ביום שישי, השישה בנובמבר 2020, הלך לעולמו המשורר, העורך, המתרגם וחתן פרס ישראל נתן זך, והוא בן תשעים שנה. הילד הברלינאי הארי זייטלבך, שעלה לארץ-ישראל עם עליית הנאצים לשלטון ולחם כקצין במלחמת השחרור, הקים בשנות החמישים המוקדמות את חבורת "לקראת" הספרותית, אשר הציעה מפנה אידיאולוגי ואסתטי בעולם השירה בן התקופה. חבורתו החלוצית של זך דגלה, לדברי החוקר הלל ברזל, "בהתרחקות משירי העת והעיתון, מן המליצה והארכאיזם שאינם במקומם", וקראה בגלוי ל"פתיחת השער לתרבות המערבית, בעיקר האנגלית, האמריקנית והגרמנית". החוקר ברזל הוסיף כי חבורת היוצרים שהתאגדה סביב דמותו של זך, ואשר בין חבריה הראשונים נמנו בנימין הרשב, אריה סיון ומשה דור, הביאה ל"מהפך של ממש" בעולם השירה המקומי, מעין "מהפך של מעטים, ששינו ברבות הימים את כל מהלכה של הספרות העברית".

החוקר דן מירון חיזק אף הוא רושם זה, בדבר המעמד הקנוני שרכש לעצמו זך בסצנת הספרות המקומית, כשכתב בשנת 1982, בעקבות זכייתו של זך בפרס ביאליק, כי "זך נעשה – לרצונו או בעל כורחו – למנהיג תרבות, שלא לומר גיבור תרבות, לא פחות מחיים נחמן ביאליק ברבע הראשון של המאה ומנתן אלתרמן בעשור שלפני הקמת המדינה ובשנים הראשונות שלאחריה. כבר אז היה זיכויו בפרס ביאליק רק בבחינת הטבעת חותם בשטר שכבר נפרע".

חבורת “לקראת” בקפה כסית, 1953 (מימין לשמאל:) יצחק לבני, י’ ליש, מקסים גילן, נתן זך ומשה דור. (מאוספו של יצחק לבני, יצירה ברשות הציבור)

אותה מהפכה צורנית ותוכנית שהציע זך נגעה בעיקרה למאבק הבין-דורי ששרר בקרב יוצרי התקופה. שכן, הדור הצעיר, בהנהגתו של זך עצמו, קרא להשתחרר מכבלי החרוז והמשקל הנוקשים שבהם דבקו משוררים ותיקים כגון אברהם שלונסקי, לאה גולדברג – ובעיקר נתן אלתרמן. כך, בשנת 1959 פרסם זך הצעיר את מאמרו המכונן – "הרהורים על שירת אלתרמן" – אשר היווה, למעשה, קריאת תיגר מפורשת על המשורר הגדול בן התקופה, שאת כתיבתו, הכבולה למסגרות נוקשות של משקל וחרוז, תיאר זך כמאולצת, חסרת רגישות, ולוקה עמוקות בכנותה וביכולתה למסור רגשות. מאמרו החריף של המשורר הצעיר נתפס בעיני רבים מבני התקופה כמעשה תוקפני של ממש, וכמעין "רצח אב" אמנותי שביצע זך במשורר הוותיק.

כך, למשל, תיאר זך את שירתו של אלתרמן כמשועבדת ל"מרותה של סימטריה משקלית חדגונית", וקבע בהקשר זה כי "עוד לא היה בשירה העברית החדשה משורר חשוב שהמוסיקה של השיר שלו תהיה כל־כך רחוק מן הריתמים של הלשון המדוברת". הוא הוסיף וקבע כי ההלל שהורעף על שירתו החרוזה והשקולה של אלתרמן נובע בעיקרו מ"ההנאה הפרימיטיבית ביותר, המיידית ביותר, אולם גם הדלה ביותר, שרק אדם חסר־כישרון מינימאלי ליהנות מדקויות וגוני־הביטוי של הריתמוס האישיים יותר יכול ליפול לה לקורבן" .למען הסר כל ספק, קבע לבסוף המשורר הצעיר בארסיות כי "איני מכיר משוררים רבים אחרים בשירה העברית בת־זמננו ששירתם היא שכלתנית־מגמתית באותה מידה", וכי "רק דלות יסודית של הרגש מסוגלת להסביר את ההפרדה שהריתמוס האלתרמני מפריד בין האדם לבין העולם".

אין צורך לציין כי דבריו הקשים של זך גררו במהרה תגובות רבות מצד יוצרים, מבקרים וקוראים בני התקופה. פרופ' דן לאור, אשר חיבר את הביוגרפיה המופתית של נתן אלתרמן, תיאר את שהתרחש:

"מאמרו הסנסציוני של זך עורר תגובות חריפות בקרב ציבור הקוראים, הקהילה הספרותית היתה מוכת הלם. היו אף מי שראו בדברים שכתב חילול השם ממש […] רשימתו של זך הייתה עבור אלתרמן מכה קשה, אולי המכה הקשה ביותר שספג מאז תחילתה של הקריירה הספרותית שלו […] ימים אחדים לאחר פרסום המאמר ביקש אלתרמן מיעקב אורלנד, ידידו הקרוב, לתאם ביניהם פגישה […] הפגישה נקבעה לאחד מימי השבוע בשעה ארבע אחר הצהריים. המקום – 'קפה כסית' […] אלתרמן ישב בירכתי בית הקפה, מתוח, חשדן, כשהוא מוצץ מקטרת ריקה. בדיוק בשעה ארבע הגיע למקום איש צעיר, חיוור, נבון למראה [..] אלתרמן קידם את פניו בנימוס, במין נדיבות של גביר שהיה מורגל בה […] 'עד כדי כך אלתרמן כלום?' – שאל אלתרמן – 'כלום, כלום, כלום? שום נקודת זכות? הכל כלום? הכל?' […] בינתיים הגיע למקום יוסיפון, ידידו הטוב של אלתרמן […] משהבין יוסיפון כי האיש היושב עם אלתרמן אינו אלא זך, זינק ממקומו, ולזך היה נדמה כי הוא הולך להרוג אותו. 'אתה אדיוט! זה אדיוט!' – צעק יוסיפון. אך אלתרמן היסה אותו: 'הלוואי זה היה אדיוט' […] אחר כך קם זך ממקומו, נפרד מאלתרמן ויצא מבית הקפה. לימים סיפר כי חש עצמו אדם שבור. אלתרמן הצטרף לשולחן של חבריו […] הוא נטל מן השולחן את הכוסית של הורוביץ, הערה אותה לגרונו, והפטיר: 'חכמן, הבחור הזה, אין מה להגיד. אבל הנימוקים שלו – לך תתווכח עם מתימטיקה'."

חבורת "מחברות לספרות" בבית הקפה קנקן, ברחוב דיזנגוף 13 בתל אביב, ראשית שנות הארבעים (מימין לשמאל: א"ד שפיר, ש' גינס, ד' פילר, אליהו טסלר, נתן אלתרמן, ישראל זמורה, צילה בינדר. (צלם: לא ידוע, יצירה ברשות הציבור)

העימות הספרותי בין זך הצעיר לאלתרמן המבוגר זכה עם השנים למעמד מיתולוגי בספרות העברית, ונחשב עד היום לדוגמא הידועה ביותר למרד דורי בעולם האמנות. ואולם, חשוב להזכיר גם כי העימות המקצועי לא שיקף בהכרח עימות אישי, וכי הערכתו של זך למשורר הוותיק רק הלכה והתחזקה לאורך השנים. החוקר ניסים קלדרון ציין בהספד שנשא לזכרו של זך כי "אנשים לא יודעים שזך עשה עבודה מאוד חשובה בוויכוח עם אלתרמן, כי הוא קבע טון חדש, שהשירה העברית והתרבות כולה קנתה ממנו […] אבל הייתה לו הערכה עצומה לאלתרמן, היה לו תצלום שלו בחדר העבודה והוא המשיך לכתוב שירים על אלתרמן ולדמות פגישות איתו".

גם פרופ' לאור מדגיש את הערכתו הרבה של זך לאלתרמן, ומתאר מפגש מאוחר בין השניים:

"באחד הלילות של חורף 1962 ישב אלתרמן ב'כסית' עם חבריו הטובים […] החבר'ה הצעירים ישבו בשולחן נפרד. זך, שהיה שתוי, קם פתאום ממקומו ולהפתעת חבריו התקדם לכיוון השולחן שלידו ישב אלתרמן, כרע ברך לפניו וחיבק את ברכיו. ואלתרמן, באופן קצת מוזר, הושיט יד וליטף לו את הראש".

זך עצמו העיד, בצורה אמנותית ומרגשת, על הכבוד הגדול שרחש לאלתרמן – למשל, בספר שיריו המאוחר "מן המקום שבו לא היינו אל המקום שבו לא נהיה" (2013), שם כתב בשיר שכותרתו ל"נתן א.":

אִם חָלילה פגעתי בךָ/ …/ ואתה עוד כואב, חלילה, אָחִי,/ דע, רק כתבתי על אחד התאומים/ וגם לָזֶה לא אִחַלתי אלא נִחוּמים/ כי קראתי את שירךָ על האֵם, האֲסוּפִי והנֵר./ אנא מְחַק מדבָרַי כל מִלָה ומִלָה/ שבהן צִעַרתִיךָ ואולי גם את עצמי./ כי המדֻבָּר, אחרֵי הכל, בַּאֲסוּפים/ וגם אִם איש מרעֶיךָ או רֵעַי לא יבין/ מֻבְטְחַני כי שנינו, איש וּכְאֵבו, מְבינים.

באוסף הספרות העברית בקומה ב' של ספריית סוראסקי תוכלו למצוא מהדורות רבות של ספרי השירה של נתן זך, וכן, חומר מחקרי, עיוני וביוגרפי רב אודות המשורר. כמו כן, באוסף "הספרים החתומים" של הספרייה מצויים עותקים ייחודיים החתומים על ידי היוצר: כמו, למשל, עותק חתום של ספר שיריו "צפונית מזרחית", המוקדש לחברו ידידיה פלס, וכן עותק חתום של ספרו "זמן וריתמוס אצל ברגסון ובשירה המודרנית", המכיל בתוכו את מאמרו הביקורתי אודות שירת אלתרמן.