"הפרחח" מנווה צדק

בשנת 1987 ליקט ופרסם אורי ניסן ברנר, מי ששימש בצעירותו כסגן מפקד הפלמ"ח, את זיכרונותיה של אמו החלוצה בספר: אמא, חיה ברוידא. עותק חתום מספר זיכרונות זה, אשר מהווה מסמך מרתק אודות החיים והחברה בארץ-ישראל של ראשית המאה העשרים, מצוי כיום בספריית סוראסקי ונגיש לעיון הקוראים. בתוך שלל התיאורים בספר אודות הוויי חייהם של בני העלייה השנייה ביפו ובירושלים מעניין במיוחד לאתר גם תיעוד קצר אודות התרשמותה של גב' ברוידא הצעירה מדמותו של שמואל יוסף עגנון, סופר מתחיל ואלמוני יחסית באותה תקופה, אשר נקלע אל חבורתה.

רבות כבר נכתב אודות כתביו וחייו הביוגרפיים של עגנון, חתן פרס הנובל לספרות לשנת 1966 ומגדולי הסופרים העבריים בעת החדשה. מבחינה זאת, ידועה במיוחד הביוגרפיה המופתית מאת פרופ' דן לאור, חיי עגנון: ביוגרפיה, אשר התחקתה בדקדקנות אחר גלגוליו של היוצר, ואשר ניתחה את כתביו מן ההיבט הביוגרפי, הפואטי, הפסיכולוגי והלאומי. ואולם, בספר זיכרונותיה של הגברת ברוידא, אשר הלכה לעולמה בשנת 1977, זוכים הקוראים לאנקדוטה ביוגרפית זעירה ופחות מוכרת של עגנון,  אשר התרחשה בשנת 1912 לערך, עם פרסומו של אחד מסיפוריו הראשונים – והיה העקוב למישור – בהוצאתו של ידידו הסופר י.ח. ברנר, בעת ששהה עגנון הצעיר בארץ-ישראל. סיפור זה של עגנון, אשר זכה לאהדה רבה מצד הקוראים ואשר העלה את קרנו של היוצר בעיני המבקרים, משרטט טרגדיה גלותית קטנה אודות זוג יהודי חשוך ילדים. עגנון דאג למסור ולהקדיש עותק אחד ממהדורה ראשונה של יצירה זו לגב' חיה ברוידא, חלוצה מבנות העלייה-השנייה, אשר התגוררה באותה עת בירושלים ואשר נישאה שנה מאוחר יותר לידידו  ברנר.

    

בספר זיכרונותיה מתארת ברוידא את התרשמותה האמביוולנטית, בלשון המעטה, באותה עת מהסופר הצעיר והמבטיח:

"אני הייתי אז בירושלים והחלפתי מכתבים עם ר' בנימין. לאחד ממכתביו של ר' בנימין צירף עגנון פתקא אלי, על חתיכת נייר קרוע, ובאידיש: 'א פ'יינם גרוס פון ניט קין פ'יינם מענטש' ('ברכות של חן מאדם ללא חן'). על הפתקא עניתי במכתב ארוך לר' בנימין, וצירפתי תשובה באידיש לעגנון שעיקרה: מעולם לא היו לי עסקים עם אנשים לא הגונים […] את הפתקא של עגנון שמרתי זמן רב, ואולי זה המכתב היחידי ששמרתי מכל מכתביו שקיבלתי לאחר מכן, כי לא ניתן היה לקרוא את מה שכתב באותיות קטנטנות בעפרון, על גליונות גדולים של נייר רך סמרטוטי […] וצריך היה להוציא את העיניים על מנת לקרוא ולהבין. ולא היה שום טעם ושום ערך לשמור אותם. בשובי מירושלים ליפו, עמדתי עם כמה אנשים על יד רחוב בוסטרוס. עגנון ניגש אלי ושאל: את חיה ברוידא? שאלתי: מי אמר לך? ענה: לבי אמר לי.  נו, בשבילי הוא היה אבוד, כי לא היינו רגילים לאופן דיבור כזה בחבורה של אנשים כמו חיים יפה, אלכסנדר זייד ואחרים […] באותם ימים אפשר היה לפגוש את עגנון על כל מדרך כף רגל. מה היה גודל השטח בו הסתובבנו ביפו? על תקופה זו כתב עגנון ב"תמול שלשום". יש שם הרבה דברים בדויים שלא מצאו חן בעיני. מבחינה אישית עגנון היה מאוד לא סימפטי […] לא הבנתי את התנהגותו, וגם לא את כתיבתו. הוא היה מחזר אחרי ואחרי בחורות רבות, בעצם אחרי כולן. לא היתה לו ידידה אחת."

אותו עותק ראשון של והיה העקוב למישור, אשר מוען והוקדש על-ידי עגנון  לגב' חיה ברוידא הספקנית, התגלגל במרוצת השנים ומצא את דרכו אל ארכיון החינוך שבספרייתנו ונגיש כיום לעיון ולקריאה. כמו כן, עותק חתום מספר זיכרונותיה של הגב' ברוידא מצוי, כאמור, אף הוא בספריית סוראסקי, וזאת יחד עם חומר עיוני רב נוסף אודות עגנון, אשר השנה אנו מציינים יובל למותו.
     

 

 

5 תגובות בנושא “"הפרחח" מנווה צדק

  1. לא כל מה שמישהי מתרשמת ממישהו ואחר כך נותר זכרון דבריה,לא כל דבר הוא אובייקטיבי.לאחר שענתה לו לא יפה והוא פנה אליה בעדינות,יתכן כבר פניו לא היו "סימפטיים אליה.ניראה לי שהיא חשבה עצמה יותר מדי.מעניין מה היה אומר אדם שחכמת פיענוח כתב היד אומנותו.זה עניין אוביקטיבי דווקא.לדעתי זוהי הקטנת עצמו וצניעות יתרה.לא היכרתי,כמובן את עגנון,אבל מספריו ,אני מעריצה שלו.מלא כרימון חכמה וידע.

  2. עושה חשק לקרוא! למי שמתחבר לסגנון הכתיבה הפואטי והביוגרפי כאחד אמליץ גם על "סיפורו של ווינר" בהוצאת ידיעות אחרונות.

  3. עד היום קראתי רק חיבורים שכתבת על אמריקה. שמח לשמוע שאתה גם מתעניין בארצנו הקטנה. ישכוח.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *